הדרך ל- 77
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הדרך ל- 77
הוספה למועדפים

הדרך ל- 77

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

הבחירות לכנסת התשיעית, במאי 1977, חוללו מה שכונה מאז ״מהפך״ רב־חשיבות ומשמעות בפוליטיקה בישראל. לאחר שלושים שנה של שלטון לא מעורער שלחו הבוחרים את מפלגת פועלי ישראל (מפא״י) אל ספסלי האופוזיציה. ההלם וההפתעה היו גדולים. מנהיג המפלגה שמעון פרס כתב לידידו הסופר א.ב. יהושע אחרי הבחירות: ״נותקנו מהעם, ליבנו היה גס למשאלות ליבו, ואוזנינו אטומות לציפיותיו״.  ועוד הוסיף וסיפר לו על ״משחקי הכוח״ בתוך המפלגה ועל ״דלותה  האינטלקטואלית״.
 
ערן אלדר  בספרו המרתק טוען כי הישגיה הרבים של המפלגה בשלושים שנות שלטונה במדינה, ובכלל זה ביסוס כלכלתה וייצוב ביטחונה וגבולותיה, הסתירו מעיני הציבור תהליכים והתפתחויות פנימיים שכרסמו בכוחה והרחיקו אותה מלב בוחריה.
 
הספר אינו עוסק בצד המנצח, הליכוד במנהיגותו של מנחם בגין, אלא במחנה המפסיד. ההתרכזות בתהליך שקיעתה האיטית של הגמוניית  מפלגות הפועלים בשנים 1977-1965 וההתבוננות מקרוב בסוגיה מלמדות כי מה שהוגדר ״מהפך״ היה בעיקרו של דבר סיום מתבקש וכמעט מובן מאליו לתהליך ארוך של התפרקות ואובדן כוח.
 
תחומי העיסוק של ד״ר ערן אלדר הם ההיסטוריה הפוליטית, התרבותית והגאוגרפית של מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה. הוא היה פרופסור אורח באוניברסיטאות באירופה, בקנדה ובארצות הברית

פרק ראשון

הקדמה
 
ביום קיץ לוהט, באמצע החופשה הגדולה של שנת 1973, התקבל בלשכת ראש הממשלה גולדה מאיר שבירושלים מכתב מפתיע. בכתב יד ילדותי ומנוקד על דף שורות שנתלש ממחברת ביקש יאיר וולף בן השש, תלמיד כיתה א מודאג מירושלים, לברר עם ראש הממשלה את הסיבות ליוקר המחיה ההולך ומאמיר. וולף הצעיר דיווח לראש הממשלה כי ליד בית ספרו יש מכולת, ובה לטענתו אי אפשר למצוא שום דבר שאפשר לקנות בעשר אגורות. "חבר שלי רצה לקנות שתי [כך במקור] מסטיקים ואמרו לו ששום דבר אין בעשרה. אני רוצה לדעת למה אין?" כתב וולף המאוכזב.1 כשבועיים אחר כך הוא זכה למענה מאת דבורה ברגמן מלשכת ראש הממשלה: "קבלנו את מכתבך והתפלאנו לשמוע שחברך לא הצליח לקנות בחנות המכולת גומי לעיסה בעשר אגורות". "עד כמה שידוע לנו ישנם סוגים של גומי לעיסה שמחירם עשר אגורות או אף פחות". ברגמן הודתה לוולף על מכתבו ואיחלה לו בשם ראש הממשלה הצלחה בלימודים. כדי לשמח את ליבו ולבקשתה של ראש הממשלה, צירפה למכתב גם את "תמונתה למזכרת".2
בתחילת שנות השבעים ועוד לפני המלחמה שפרצה באוקטובר 1973 וטלטלה את מדינת ישראל במובנים רבים התאפיינה ממשלת גולדה מאיר ברגישות חברתית. הממשלה העמידה את רווחת הילדים והנוער בראש סדר עדיפויותיה. אחת הפעולות החשובות שעשתה כשהעמידה גולדה את הנושאים החברתיים בראש סדר יומה של הממשלה הייתה הקמת ועדת ראש הממשלה לילדים ונוער במצוקה בשנת 1970, לאחר המהומות שחוללו "הפנתרים השחורים". היא עצמה השתתפה בכל ישיבות הוועדה. "הסימפטיה של העם נתונה לגולדה", קבע שמעון פרס שר התחבורה ושר התקשורת בממשלתה, ביולי 1973 וצדק.3
גולדה מאיר זכתה לפופולריות רבה, בעיקר בשל מדיניות החוץ המסועפת שאהבה והרבתה לעסוק בה, אולם גם בשל ענייני פנים ורגישותה כלפי השכבות החלשות בעם. היא ופנחס ספיר, שר האוצר בממשלתה,4 הנהיגו מדיניות רווחה מרחיבה, שנועדה לשפר את מצבן של השכבות הנחשלות. הוצאות הממשלה לחינוך ילדים באזורי מצוקה גדלו ביותר מ-30 אחוז, ותקציב התמיכות לשכבות הנחשלות גדל בכ-50 אחוז. בחלק מספרות המחקר נקבע כי הכישלונות הבולטים של גולדה מאיר בעת כהונתה כראש הממשלה היו בעיקר בתחום מדיניות הפנים ופחות בנושאים הקשורים במדיניות החוץ.5 אף נטען שגם אם הפוליטיקה הפנימית העסיקה אותה בגלל חשיבותה לקיום הקואליציה, היה לה ברור כי המבחן האמיתי שלה יהיה דווקא במדיניות החוץ והביטחון של ישראל.6 הראיה לכך, נטען בין היתר, היא כי לסוגיות פנים בשנים 1969-1974 היא ייחדה רק שני עמודים בזיכרונותיה. הדעות חלוקות עד היום בעניין זה. לכישלונות בתחום מדיניות הפנים, על כך אין עוררין, לא הייתה אחראית גולדה לבדה. כמה מכישלונות אלה ניתן לייחס גם לתפקוד הלקוי של מפלגת העבודה כולה שהפגינה לאות מחשבתית וקיפאון רעיוני, שקיעה מתמדת בנושאים אידאולוגיים ועיסוק כמעט בלעדי בנושאי חוץ וביטחון. המפלגה וראשיה גילו סימני שמרנות שגבלו בהתאבנות רעיונית ולא השכילו לנצל את איחוד שלוש מפלגות הפועלים, שהתמזגו יחד במפלגת העבודה בסוף שנות השישים, לתנופה רבתי בתחומים שונים. גולדה הייתה ערה למשבר הרוחני שהעמיק, אבל כמעט לא עשתה דבר כדי להחזיר את המפלגה למקורותיה הרוחניים, הציוניים־סוציאליסטיים, ולהתאים את דרכי פעולתה לשנות השבעים. ממשלתה של גולדה מאיר הייתה זרז להתרסקותו של השמאל הישראלי בבחירות 1977.
למרות המבנה הרב־מפלגתי שאפיין את התנועה הציונית ואת מדינת ישראל, כמעט יובל שלם בלטה מפלגה אחת גדולה שייצבה והנהיגה את "המדינה שבדרך" ואת מדינת ישראל לאחר הקמתה. עד סוף שנות השבעים, שלושה עשורים ברציפות מיום הקמת המדינה, הייתה מפא"י המפלגה הדומיננטית מכולן בחיים הפוליטיים של ישראל. מפא"י זכתה בבחירות פעם אחר פעם, הקימה את כל הממשלות, שלטה בהסתדרות ובסוכנות וגם בגופים אחרים ושמרה על הגמוניה בלתי מעורערת. הנהגתה התנהלה על פי התפיסה ה"ממלכתית", שלפיה המדינה חייבת לפעול למען העם, ואילו אזרחי המדינה מחויבים להתגייס לביצוע המשימות הלאומיות שהמדינה קובעת.7 העומדים בצמרת המפלגה — דוד בן־גוריון, משה שרת, לוי אשכול וגולדה מאיר — היו כולם אנשי העלייה השנייה והעלייה השלישית. הם מילאו את התפקידים המרכזיים בממשלה וירשו את ראשות הממשלה זה אחר זה. הנהגה זו זוהתה עם ההישגים שביססו את עצם קיומה של החברה הישראלית: הקמת צבא ישראלי וביסוסו, ניצחון במלחמת הקוממיות, הרחבת גבולותיה של המדינה היהודית, פיתוח כלכלי נמרץ וקליטת העלייה וטיפוח קשרי חוץ. ההיסטוריה האישית של כל אחד מראשי המפלגה הפכה זהה להיסטוריה של מפעל התחייה הלאומי. בהדרגה פחתה תלותה של הנהגת המפלגה בחבריה משום שהיא פיתחה מנגנון פקידות מסועף שעסק בשימור ההגמוני, לעיתים אגב חלוקה של טובות הנאה. השנים הראשונות של מדינת ישראל היו שנים של יציבות במערכת המפלגתית, ומעמדן נשאר חזק ויציב כשהיה בתקופת היישוב. בשנים שלאחר הקמת המדינה הגיעו מרבית העולים ממדינות ללא מסורת פוליטית דמוקרטית, אולם השתלבו היטב והסתגלו לשיטת המשטר הייחודית. מפא"י שלטה ביד רמה גם בעולים. היא שלטה במשרדי הממשלה המרכזיים ולא היססה להשתמש בשליטה זו כדי לכוון את הצבעתם של העולים. מפא"י הייתה חזות הכול. ההגמוניה של תנועת הפועלים הייתה עובדה, ואיש לא ציפה שניתן לערער עליה.
אחד המאפיינים המרכזיים של מייסדי מפא"י היה האמונה באחדות המטרות של תנועת העבודה הארץ־ישראלית, ולכן גם איחודה העתידי ההכרחי שהוא היסוד לשימור ההגמוניה השלטונית. בנאומיהם ובכתביהם של אבות התנועה ניתן להבחין לרוב באמונה מוצקה זו. מבחינתם היו הפירוד והיריבות בפרקי זמן שונים זמניים בלבד, מעין ביטוי למכאובי רגע, בדרך למצב הטבעי והנורמלי שהוא האיחוד הכולל; "בכל אשר פנתה ועשתה היתה הכרת האחדות הפנימית, הטבעית, האמיתית של כל תנועת־העבודה, נשמת אפה", קבע ברל כצנלסון, מאבות התנועה.8 דוד בן־גוריון, גם הוא מהאבות המייסדים, ביטא עמדה ברוח דומה: "מחנה החלוץ העובד אך דרך אחת לו, אך מטרה אחת נגד עיניו ומגמה אחת בעבודתו בארץ".9 השאיפה לאיחוד ולאחדות שיקפה בתנועת הפועלים הארץ־ישראלית את רעיון הפניית העורף לגלות, על כל המשתמע מכך. הגלות הצטיירה בעיני אבות התנועה כמציאות של פירוד והתפוררות, שהיו סימפטומים להוויה יהודית נטולת תשתית קיומית. האחדות נתפסה בעיני הציונות הסוציאליסטית כזרז להשגת יעדים לאומיים.
מפא"י הוקמה בארץ ישראל המנדטורית בשנת 1930 עם האיחוד בין המפלגות אחדות העבודה והפועל הצעיר, ומחוץ למפלגה החדשה נותרו השומר הצעיר ופועלי ציון שמאל. את הדרך להגמוניה בתנועה הציונית החלה מפא"י בקונגרס הציוני הי"ז, שנערך בבזל בשנת 1931, לאחר הוויכוח עם הציונות הרוויזיוניסטית, שדרשה הקמת מדינה יהודית משני עברי הירדן ונקיטת צעדים מעשיים לאלתר נגד השלטון. אנשי תנועת הפועלים התנגדו לכך וסברו שיש לשתף פעולה עם הבריטים ולהתקדם בהדרגה ובאופן בלתי מוצהר לקראת מטרה זו — הקמת מדינה. הוחלט בקונגרס שלא לדון בהצעת זאב ז'בוטינסקי, מנהיגה ומייסדה של התנועה הרוויזיוניסטית. בעקבות זאת הוא קרע את כרטיס הציר שלו ונטש את הקונגרס, והרוויזיוניסטים פרשו מהקונגרס העולמי ובכך סללו את דרכה ההגמונית של מפא"י. בעיני הרוויזיוניסטים בארץ ישראל הייתה הקמת מפא"י בבחינת "כיבוש הציונות" בידי המפלגות הסוציאליסטיות, שמשמעותו הטיית הציונות מהדרך הראויה, הלאומית־מדינית. מפא"י הפכה למובילת מוסדות היישוב וההסתדרות, אולם הוויכוחים הפנימיים, בעיקר בעניין היחס לברית המועצות וכן בנוגע לתפקידו של הקיבוץ, חוללו פילוג בשנת 1944. בשנה זו פרשה האופוזיציה הפנימית במפלגה, סיעה ב שראשיתה בסניף התל־אביבי, התאחדה עם פועלי ציון שמאל, ולאחר זמן־מה עם אנשי השומר הצעיר לכינון מפ"ם בשנת 1948. יצחק טבנקין נמנה עם ראשי מפ"ם שעזבו את מפא"י והיה פעיל בה עד פילוגה ב-1954, אז עבר להנהיג את אחדות העבודה-פועלי ציון.
מפא"י, המפלגה המרכזית והבולטת במחנה הפועלים, אימצה בהדרגה את כללי הדמוקרטיה הפרלמנטרית ואת ערכיה. המבנה הארגוני של מפא"י התבסס על מוסדות נבחרים: ועידת המפלגה התכנסה אחת לכמה שנים. ועידות אלו כינסו את כל פעילי המפלגה מכל הארץ וכמובן גם את ראשי המפלגה, ובדרך כלל לֻוו באווירה חגיגית, אם כי לפעמים גם דרמטית וסוערת. מועצת המפלגה, מוסד שבוטל במרוצת הזמן, התכנסה מדי שנה בשנה, ומרכז המפלגה התכנס כמה פעמים בשנה. מזכירות המפלגה התכנסה פעמיים או שלוש בחודש וניהלה בישיבותיה את ענייני היום־יום של המפלגה. בפועל הנהיג את המפלגה גוף לא פורמלי בשם חברינו, שכלל את כל שרי המפלגה, את מזכיר המפלגה, את מזכיר ההסתדרות ולעיתים גם את יושב ראש הקואליציה. גוף זה התקיים בצורות שונות עד המהפך בשנת 1977.
שלטונה הרציף והמבוסס של מפלגה דמוקרטית וכן קץ שלטונה תלויים בעיקר בה ובמעשיה. התהליך הסוציולוגי מצביע על כך שכאשר מפלגה נמצאת בשלטון זמן רב ברציפות, היא תאבד בהכרח את יתרונה הרוחני.10 החברה משתנה כל הזמן, ולמפלגת השלטון אין יכולת להתחדש בקצב המתחייב כדי להסתגל לשינויים אלו. יתרה מכך, ניהול שוטף של המדינה עלול לגזול מהמפלגה השלטת את כל כוחותיה, בעוד המפלגות שאינן שותפות לשלטון יכולות לנצל את מצבן כדי לעצב דרכי חשיבה חדשות ומסרים מעודכנים. הדומיננטיות טומנת בחובה את זרעי כיליונה;11 זה בדיוק מה שקרה למפא"י ולמפלגת העבודה שהוקמה על יסודותיה. הדומיננטיות הרוחנית של מפא"י הייתה מבוססת על האידאולוגיה הציונית־סוציאליסטית, שעל פי עקרונותיה יתבססו החיים במדינה על ההתיישבות העובדת הקולקטיביסטית.12 אולם מנגד, עוד בתקופת היישוב נוצרה בארץ חברה אזרחית בורגנית ועירונית שהתבססה על החתירה להישגים אישיים, על תחרותיות ועל חיי נהנתנות. מפא"י התקשתה להתאים את האידאולוגיה שלה לתנאים המשתנים שלאחר הקמת המדינה, והקושי נבע מכך ששליטתה הארגונית של מפא"י התבססה על שליטתה בהסתדרות, שאיחדה איגודים מקצועיים במפעלים כלכליים רבי־עוצמה, בהתיישבות העובדת ובמוסדות סעד ובריאות. תנועת הפועלים הישראלית לא ביקשה לדחוק את רגליה של כל יוזמה בונה, שהרי עיקרון זה עלה בקנה אחד עם תפיסתה הציונית, כי כל יהודי וכל הון יהודי מקומם בארץ. אולם היא ביקשה במערכת של דו־קיום ותחרות הוגנת להקים לעצמה מסגרות חברתיות ויצרניות, המושתתות על השקפה סוציאליסטית. תהליך השינוי בפוליטיקה הישראלית החל בשנת 1963, עם הצטרפותה של תנועת החרות להסתדרות הכללית. מפא"י הקימה את המערך עם מפלגת אחדות העבודה כדי לחזק את מעמדה בהסתדרות, אולם זה הוביל לפילוג קריטי בתוכה כאשר מנהיגה הדומיננטי דוד בן־גוריון פרש ממנה והקים גוף פוליטי חדש — רפ"י. תהליכי השינוי במערכת המפלגתית הישראלית זירזו את הקמת גוש חרות ליברלים (גח"ל) בצד הימני של המפה הפוליטית, והמערך, שמפא"י הייתה בו גורם מרכזי ומשפיע, החל להיות מזוהה בהדרגה עם הרעות החולות בחברה הישראלית המתגבשת, עם שחיתות חברתית ועם מחדלים צבאיים. בו בזמן גובש מערך הימין, הליכוד, שהתבסס על ברית בין חרות, שזכתה לתמיכת השכבות החלשות, ובין הליברלים. למעשה מסוף שנות השישים הפכה האידאולוגיה הסוציאליסטית מזוהה עם שחיתות ועם ניוון. מהצד השני של המפה הפוליטית צמחה אידאולוגיה שהתבססה על לאומיות ויחס חיובי למסורת בשילוב תפיסה ליברלית בתחום הכלכלי. כאן, בין היתר, היו טמונים זרעי המהפך הפוליטי של שנת 1977.
מפא"י הייתה מפלגה מנגנונית עוד בתקופת היישוב. לאחר הקמת המדינה, כשהפכה למפלגה השלטת, עדיין זכתה להצלחה מכוח ההגמוניה הרוחנית שלה, אולם התנאים שהשתנו במהירות גרמו לנסיגה. המפלגה ניהלה את ענייני המדינה במגוון רחב של תחומי החיים, והדבר הותיר מעט מקום להשתנות והתחדשות על פי רוח התקופה. מציאות זו זירזה את הזנחת העקרונות הערכיים והאידאולוגיים, שאת מקומם תפסה ההתעסקות המנגנונית־פוליטית. בן־גוריון הלך והזדקן, ומנגנון המפלגה קפא על שמריו האידאולוגיים והפך לביורוקרטי־טכני ולעסקני. גם המאבק הבין־דורי במפלגה ערם קשיים על התפתחותה ועל הסתגלותה לשינויים. ותיקי המפלגה היו שקועים עדיין ברעיונות ישנים מתקופת היישוב בעוד שצעירי המפלגה ניסו לדבר על הצורך בשינוי ערכי, אם כי גם הם לא חוללו את השינוי והחידוש המיוחלים. נוסף לכל זה המאבק הפרסונלי שאומנם לא היה זר לוותיקי המפלגה, אבל לבש צורה אגרסיבית יותר בקרב היורשים הצעירים. בין זקני מפא"י עוד הייתה סולידריות חברתית, אולם בקרב הצעירים להטו הרוחות והמתח גאה.
זה היה כדור שלג שצבר תאוצה. מאז אמצע שנות החמישים, גם אם לא תמיד ניתן היה להבחין בכך, מפא"י מפלגת השלטון הדומיננטית, ההגמונית, שהשליטה סדרי שלטון בישראל מיום הקמתה, הלכה ונחלשה פוליטית. תהליך זה נמשך עד למהפך הפוליטי בשנת 1977, שלאחריו התעוררה מדינת ישראל לבוקר של יום חדש. ספר זה מבקש להתחקות אחר תהליך השינוי, החל במשבר "הפרשה" בראשית שנות השישים שסדק את הרקמה העדינה של מפלגת פועלי ארץ ישראל, דרך הקרע שבא בעקבותיו, הפיצול והאיחוד שכמסגרות פוליטיות ניסו לשמר את ההגמוניה של הפועלים ובו בזמן התגבש והתחזק פוליטית ותודעתית האגף הימני שלראשונה בתולדותיו אף זכה ללגיטימציה מהשלטון, ועד התנוונות המנגנון הפוליטי של תנועת העבודה שסופה באובדן השלטון במאי 1977. משום שכך, הספר מחולק לשני חלקים, הראשון מתמקד בפעילותה של מפא"י וראשיה בשנות השישים, והשני מתחקה אחר האבולוציה המפלגתית בשנות השבעים עד נקודת האל חזור של המהפך הפוליטי ומנתח אותה. הדמויות הדומיננטיות בשנות השישים הן של דוד בן־גוריון מדור המייסדים והן של דור הביניים במפלגה, בהם לוי אשכול וגולדה מאיר. בחלק השני, שמתמקד בשנות השבעים, מכוון הזרקור אל דור צעירי המפלגה, הנוטל את מושכות השלטון לאחר מלחמת יום הכיפורים בתהליך הדרגתי שמתחיל עוד לפני המלחמה. המחקר בספר זה בוחן את ההבדלים הבין־דוריים בהנהגת המפלגה ומוצא שבמקרים רבים דפוסי ההתנהגות הציבוריים והאישיים דומים. כך למשל הולכות ומתעצמות היריבויות הבין־אישיות בתוך המפלגה, ומה שהחל בסכסוך המתון באופן יחסי בין דוד בן־גוריון ללוי אשכול, נמשך בחריפות רבה יותר ביריבות המרה והבלתי מתפשרת בין יצחק רבין ובין שמעון פרס. משנות השישים אל שנות השבעים נמתח קו בלתי נראה הכולל וכחנות וחילוקי דעות בתוך המפלגה, תופעות נגע השחיתות, התנתקות הדרגתית מציבור הבוחרים והתעלמות כמעט גורפת מהצורך לבדק בית יסודי ותיקון ליקויים.
מחקר זה הצריך עיון מעמיק בחומרי ארכיון רבים מאוד, ובהם פרוטוקולים עמוסים של ישיבות מרכז המפלגה, יומנים אישיים, התכתבויות שונות, דוחות מסוגים שונים וחומרים אחרים שנמצאו בארכיונים השונים, ובהם ארכיון מפלגת העבודה הנמצא בבית ברל שבכפר סבא כמקור ראשי. שעות רבות ביליתי בנבירה במסמכים הרבים הנמצאים בארכיון זה כדי לשפוך אור על התנהלות המפלגה בשנים שהמחקר עוסק בהן. בגנזך המדינה, בארכיון "מכון לבון", בארכיון "יד טבנקין" ובארכיון ההיסטורי של עיריית תל אביב מצאתי תשובות לשאלות רבות ששאלתי במהלך המחקר. לכל אלו נוספה ספרות מחקרית ענפה שסייעה להשלמת התמונה הכוללת. מחקר זה בדק גם את התייחסותה של עיתונות התקופה, ובייחוד של עיתוני המפלגות דבר ועל המשמר להתרחשות בזירה המפלגתית. התקשורת היא זירה אוטונומית במשטר דמוקרטי, הפועלת על פי כללים מקצועיים ייחודיים וככזו הייתה לה השפעה רבה במדינת ישראל הצעירה, גם בתקופה "המגויסת" שלה מאז קום המדינה ועד אחרי מלחמת ששת הימים ובוודאי בתקופה שהחלה להשתחרר מכבלים אלו. ערכם של מאמרי המערכת של העיתונות הכתובה כמו מאמרים פובליציסטיים אחרים הוא בכך שלעיתים קרובות הם מבטאים דעה קולקטיבית רחבה של בעלי השקפה דומה ובעשורי המדינה הראשונים הייתה להם השפעה גדולה על דעת הקהל ובמסדרונות השלטון. כותבי מאמרי המערכת היו בכירי המערכת העיתונאית, שמקצתם, בעיקר בעיתונות המפלגתית, היו גם מקורבים לצמרת השלטון. דבר היה ביטאון הסתדרות העובדים הכללית והחשוב בעיתוני תנועת העבודה. ייסד אותו ב-1925 ברל כצנלסון, ומאז קום המדינה הוא זוהה יותר מכול עם מפלגת השלטון מפא"י ושימש במה למאמריהם של ראשיה. ימי הזוהר של המפלגה בראשית שנות המדינה היו גם ימי שיא תפוצתו. עיון במאמרי הפובליציסטיקה של דבר בשנים שבהן עוסק המחקר ממחיש דו־ערכיות ביחסו של העיתון למפלגת השלטון: נאמנות מול ביקורת.
לצורך המחקר ערכתי גם כמה ראיונות אישיים, ובהם עם שלמה הלל שר המשטרה לשעבר בביתו שברעננה ועם אהרן ידלין שר החינוך לשעבר בקיבוצו חצרים, שניהם בכירים במפלגת העבודה בחלק מהתקופה הנסקרת. ראיונות אלו תרמו להבהרת מהלכים מסוימים בהתנהלות המפלגה וצמרתה. כמו כן, הספקתי לראיין בריאיון ארוך שני אישים מרכזיים במפלגת העבודה, מנאמני בן־גוריון, יצחק נבון ושמעון פרס לפני שהלכו לעולמם. את נבון פגשתי ביום חורף קר בפברואר 2014 בלשכתו שבירושלים ואת פרס פגשתי בסוף דצמבר 2014 בלשכתו הפונה אל הים התיכון, במרכז פרס לשלום שביפו. שניהם ניאותו לשתפני בנדיבות בזיכרונותיהם מהימים ההם. על הכול היו מוכנים מרואייניי לדבר. רק לנושא אחד סירב פרס להתייחס ישירות: יחסיו המורכבים עם יצחק רבין בתקופה הנסקרת, שהיו טעונים ומסובכים וללא ספק הייתה להם השפעה על הבוחר הישראלי בשנת המהפך. בכך הודה בפניי גם פרס ומדבריו השתמע כאילו הוא מכה על חטא. גם נבון וגם פרס תיארו בפניי בפתיחות ובכנות רבה ככל האפשר את מסלול התרסקותה הבלתי נמנע של המפלגה כפי שהם ראו בזמן אמת, ובכך תרומתם הגדולה למחקר זה.

סקירות וביקורות

מי נתן את ההוראה 'הדרך ל-‭''77‬ של ערן אלדר עוסק בהיבט הפוליטי הצר, העסקני, של קריסת מפא"י, במקום בגורמים המרכזיים למהפך הפוליטי הראשון בישראל אחת הרעות החולות הגדולות של סיקור התחום הפוליטי היא ההתמקדות הבלעדית כמעט בפן הבין-אישי. מי ניצח ומי הפסיד, מי יצא פראייר ומי תותח, מי רקח את התרגיל ומי "חש נבגד". המציאות כהתגוששות בארגז חול. הכתבים הפוליטיים ועורכיהם, האמונים על שיחת הרכילות הבלתי נגמרת הזאת, שבויים רוב הזמן בפנטזיה נוסח 'בית הקלפים' ומזניחים את התהליכים ארוכי הטווח. את החיים עצמם. את זה הם משאירים למחקרים חמורי סבר בהיסטוריה או בסוציולוגיה.

ד"ר ערן אלדר, מחבר 'הדרך ל-‭,''77‬ הסוקר את קורות מפלגת העבודה ב-‭12‬ השנים שקדמו למהפך, הופך את הפרדיגמה הזאת על ראשה: ספרו המחקרי עוסק כמעט כולו בהיבט הפוליטי הצר, העסקני, של האירועים ההיסטוריים; הפילוגים, האיחודים, הבריתות והתככים. כך, בעוד אירועי מלחמת ששת הימים או מבצע אנטבה מוזכרים במשפט או שניים לקוניים, סימפוזיון של "החוג לליבון בעיות חברה ומדינה במפלגת העבודה" זוכה לדיון בן כעמוד. ל"משבר זרמי", איום כלשהו בהתפטרות של מזכ"ל המפלגה מאיר זרמי ב-‭,'76‬ מוקדש כמעט פרק שלם. משקעיו, כותב אלדר, "יהדהדו עוד זמן רב". מי יודע, אולי הם עדיין מהדהדים.

מובן שמחקר העוסק בפוליטיקה הקטנה איננו כשלעצמו עניין פסול. מובן גם שהוא עשוי להיות בעל ערך ועניין גדולים. אבל הרושם העולה מהספר הוא שאלדר סבור כי הפוליטיקה הקטנה היא גם הסיבה החשובה ביותר למהפך הפוליטי הראשון בישראל. לא הזחיחות והיהירות שהובילו למלחמת יום כיפור; לא חסימת הליברליזציה הכלכלית; ואפילו לא האפליה העדתית השיטתית שממדיה הולכים ונחשפים רק לאחרונה. היו אלו, בעיקר, חוסר היכולת של החטיבות השונות שהרכיבו את מפא"י (ולימים את העבודה) להתלכד, והיעדר ההרמוניה בין ראשיה שהובילו לתבוסה. זו השקפה שיש בה לכל הפחות זלזול מסוים בבוחר בן התקופה, ורק אירוני לפגוש בה בספר על מפא"י.

תחילת התהליך שהוביל לקריסה, במעין אפקט דומינו, היא באמצע שנות ה-‭,60‬ עם התבצרות בן-גוריון בעמדות לוחמניות בספיחי פרשת "עסק הביש" שהתרחשה עשור קודם לכן. ההתעקשות של הזקן לנקות את שמו, שהובילה בהמשך לפרישתו ממפא"י, הגיעה עד כדי אבסורד מטורלל, והחלק בספר העוסק בה הוא המעניין ביותר. לא בכדי: זה כנראה הרגע היחיד בשנים הללו שבו הפוליטיקה הקטנה אכן השתלטה על סדר היום ודחקה כל שיקול אחר, תוך הפגנת איזו איכות בארוקית מצד בן-גוריון.

המשך הספר, בקורלציה מסוימת לדמויות הבאות שתפסו את הבכורה - אשכול, גולדה, רבין ופרס - אפרורי למדי. מדובר באוסף די ארכני של פרטים וציטוטים, ללא גילויה של התרחשות בלתי ידועה, או חשיפתו של מבנה עומק מעניין. הוא בטח לא "מרתק" כפי שמבטיח גב הכריכה. לא פעם גם נחסך מהקורא ההקשר המלא של הדברים. למשל, חרף אינספור דיונים בחוסר הנכונות של הפלגים השונים של העבודה לשתף פעולה, לא נסקר בשום מקום תוכן עמדותיהם המדיניות או החברתיות השונות; משבר סבסטיה מוזכר כמה שהגדיש את הסאה בין רבין ופרס, אך ללא פירוט של טענות הצדדים; והאינפלציה הגבוהה מוזכרת כסיבה להתמרמרות כלפי המערך בשלהי ימיו, אולם ללא הסבר על נסיבות היווצרותה. לעיתים זה התוכן עצמו שחסר, לא רק ההקשר. באחרית הדבר, למשל, נכתב כי "גולדה ידעה היטב מה היו הסיבות למפלה... היא ניתחה [אותן] בפני החברים שהתכנסו אצלה… בדרך הגיונית ומפוכחת", אולם הקורא לא זוכה להיחשף לדין וחשבון המסקרן.

וכל העת מלווה את החיבור נהי חוזר ונשנה בדבר "אובדן הערכים" הגדול של מפלגת העבודה. בין המקוננים שלל דמויות, מרכזיות כמו שוליות - גולדה, לובה אליאב, עורכת 'דבר' חנה זמר, חיים ברעם ועוד - רובן מכוונות בדבריהן לנסיגתה של התנועה מעמדות סוציאליסטיות, בד בבד עם דהייתו של עצם הדיון בערכים וברעיונות הגדולים.

אלא שמפא"י מעולם לא באמת הייתה סוציאליסטית. בספרו 'כיצד נעשתה ישראל קפיטליסטית' מציין אמיר בן-פורת שבברירה בין קפיטליזם לסוציאליזם בחרו קברניטי התנועה בדרך שלישית, של "כלכלה מעורבת" כלשונו, ששילבה משקים קולקטיביסטיים בתוך מסגרת ממלכתית קפיטליסטית. גם אלדר כותב כי מפא"י "לא ביקשה לדחוק את רגליה של כל יוזמה בונה... כי כל יהודי וכל הון יהודי מקומם בארץ". ועדיין, אלדר מעניק לטענות הללו משקל רב, מבלי להיכנס לשאלת תקפותן. בכך הוא רוצה לומר שבין אם הן נכונות ובין אם לא, יש משמעות להופעתן החוזרת ונשנית: היא משקפת הלך רוח דומיננטי ששרר בתנועה. ללמדנו שפוליטיקה קטנה הולכת מצוין עם דיון ריק ברעיונות גדולים. אולי זה מה שמבדיל אותה מהתגוששות בארגז חול.

עוד 3 ספרים על מפא"י:
המהפך: מאי‭ - 1977 ‬נובמבר ‭ < 1978‬שבח וייס
מדינה בכל מחיר: סיפור חייו של דוד בן-גוריון > תום שגב
הפצע ועוללותיו: אלוף הרכבי ופרשת לבון > שבתי טבת

בתמונה: גולדה מאיר ודוד בן־גוריון,‭ 1963 ‬
איתי זיו 7 לילות 20/04/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"הדרך ל-77'": גוויעתה של תנועת העבודה נמשכה לפחות 12 שנה לפני המהפך אורי משגב הארץ ספרים 03/09/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

מי נתן את ההוראה 'הדרך ל-‭''77‬ של ערן אלדר עוסק בהיבט הפוליטי הצר, העסקני, של קריסת מפא"י, במקום בגורמים המרכזיים למהפך הפוליטי הראשון בישראל אחת הרעות החולות הגדולות של סיקור התחום הפוליטי היא ההתמקדות הבלעדית כמעט בפן הבין-אישי. מי ניצח ומי הפסיד, מי יצא פראייר ומי תותח, מי רקח את התרגיל ומי "חש נבגד". המציאות כהתגוששות בארגז חול. הכתבים הפוליטיים ועורכיהם, האמונים על שיחת הרכילות הבלתי נגמרת הזאת, שבויים רוב הזמן בפנטזיה נוסח 'בית הקלפים' ומזניחים את התהליכים ארוכי הטווח. את החיים עצמם. את זה הם משאירים למחקרים חמורי סבר בהיסטוריה או בסוציולוגיה.

ד"ר ערן אלדר, מחבר 'הדרך ל-‭,''77‬ הסוקר את קורות מפלגת העבודה ב-‭12‬ השנים שקדמו למהפך, הופך את הפרדיגמה הזאת על ראשה: ספרו המחקרי עוסק כמעט כולו בהיבט הפוליטי הצר, העסקני, של האירועים ההיסטוריים; הפילוגים, האיחודים, הבריתות והתככים. כך, בעוד אירועי מלחמת ששת הימים או מבצע אנטבה מוזכרים במשפט או שניים לקוניים, סימפוזיון של "החוג לליבון בעיות חברה ומדינה במפלגת העבודה" זוכה לדיון בן כעמוד. ל"משבר זרמי", איום כלשהו בהתפטרות של מזכ"ל המפלגה מאיר זרמי ב-‭,'76‬ מוקדש כמעט פרק שלם. משקעיו, כותב אלדר, "יהדהדו עוד זמן רב". מי יודע, אולי הם עדיין מהדהדים.

מובן שמחקר העוסק בפוליטיקה הקטנה איננו כשלעצמו עניין פסול. מובן גם שהוא עשוי להיות בעל ערך ועניין גדולים. אבל הרושם העולה מהספר הוא שאלדר סבור כי הפוליטיקה הקטנה היא גם הסיבה החשובה ביותר למהפך הפוליטי הראשון בישראל. לא הזחיחות והיהירות שהובילו למלחמת יום כיפור; לא חסימת הליברליזציה הכלכלית; ואפילו לא האפליה העדתית השיטתית שממדיה הולכים ונחשפים רק לאחרונה. היו אלו, בעיקר, חוסר היכולת של החטיבות השונות שהרכיבו את מפא"י (ולימים את העבודה) להתלכד, והיעדר ההרמוניה בין ראשיה שהובילו לתבוסה. זו השקפה שיש בה לכל הפחות זלזול מסוים בבוחר בן התקופה, ורק אירוני לפגוש בה בספר על מפא"י.

תחילת התהליך שהוביל לקריסה, במעין אפקט דומינו, היא באמצע שנות ה-‭,60‬ עם התבצרות בן-גוריון בעמדות לוחמניות בספיחי פרשת "עסק הביש" שהתרחשה עשור קודם לכן. ההתעקשות של הזקן לנקות את שמו, שהובילה בהמשך לפרישתו ממפא"י, הגיעה עד כדי אבסורד מטורלל, והחלק בספר העוסק בה הוא המעניין ביותר. לא בכדי: זה כנראה הרגע היחיד בשנים הללו שבו הפוליטיקה הקטנה אכן השתלטה על סדר היום ודחקה כל שיקול אחר, תוך הפגנת איזו איכות בארוקית מצד בן-גוריון.

המשך הספר, בקורלציה מסוימת לדמויות הבאות שתפסו את הבכורה - אשכול, גולדה, רבין ופרס - אפרורי למדי. מדובר באוסף די ארכני של פרטים וציטוטים, ללא גילויה של התרחשות בלתי ידועה, או חשיפתו של מבנה עומק מעניין. הוא בטח לא "מרתק" כפי שמבטיח גב הכריכה. לא פעם גם נחסך מהקורא ההקשר המלא של הדברים. למשל, חרף אינספור דיונים בחוסר הנכונות של הפלגים השונים של העבודה לשתף פעולה, לא נסקר בשום מקום תוכן עמדותיהם המדיניות או החברתיות השונות; משבר סבסטיה מוזכר כמה שהגדיש את הסאה בין רבין ופרס, אך ללא פירוט של טענות הצדדים; והאינפלציה הגבוהה מוזכרת כסיבה להתמרמרות כלפי המערך בשלהי ימיו, אולם ללא הסבר על נסיבות היווצרותה. לעיתים זה התוכן עצמו שחסר, לא רק ההקשר. באחרית הדבר, למשל, נכתב כי "גולדה ידעה היטב מה היו הסיבות למפלה... היא ניתחה [אותן] בפני החברים שהתכנסו אצלה… בדרך הגיונית ומפוכחת", אולם הקורא לא זוכה להיחשף לדין וחשבון המסקרן.

וכל העת מלווה את החיבור נהי חוזר ונשנה בדבר "אובדן הערכים" הגדול של מפלגת העבודה. בין המקוננים שלל דמויות, מרכזיות כמו שוליות - גולדה, לובה אליאב, עורכת 'דבר' חנה זמר, חיים ברעם ועוד - רובן מכוונות בדבריהן לנסיגתה של התנועה מעמדות סוציאליסטיות, בד בבד עם דהייתו של עצם הדיון בערכים וברעיונות הגדולים.

אלא שמפא"י מעולם לא באמת הייתה סוציאליסטית. בספרו 'כיצד נעשתה ישראל קפיטליסטית' מציין אמיר בן-פורת שבברירה בין קפיטליזם לסוציאליזם בחרו קברניטי התנועה בדרך שלישית, של "כלכלה מעורבת" כלשונו, ששילבה משקים קולקטיביסטיים בתוך מסגרת ממלכתית קפיטליסטית. גם אלדר כותב כי מפא"י "לא ביקשה לדחוק את רגליה של כל יוזמה בונה... כי כל יהודי וכל הון יהודי מקומם בארץ". ועדיין, אלדר מעניק לטענות הללו משקל רב, מבלי להיכנס לשאלת תקפותן. בכך הוא רוצה לומר שבין אם הן נכונות ובין אם לא, יש משמעות להופעתן החוזרת ונשנית: היא משקפת הלך רוח דומיננטי ששרר בתנועה. ללמדנו שפוליטיקה קטנה הולכת מצוין עם דיון ריק ברעיונות גדולים. אולי זה מה שמבדיל אותה מהתגוששות בארגז חול.

עוד 3 ספרים על מפא"י:
המהפך: מאי‭ - 1977 ‬נובמבר ‭ < 1978‬שבח וייס
מדינה בכל מחיר: סיפור חייו של דוד בן-גוריון > תום שגב
הפצע ועוללותיו: אלוף הרכבי ופרשת לבון > שבתי טבת

בתמונה: גולדה מאיר ודוד בן־גוריון,‭ 1963 ‬
איתי זיו 7 לילות 20/04/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"הדרך ל-77'": גוויעתה של תנועת העבודה נמשכה לפחות 12 שנה לפני המהפך אורי משגב הארץ ספרים 03/09/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
הדרך ל- 77 ערן אלדר
הקדמה
 
ביום קיץ לוהט, באמצע החופשה הגדולה של שנת 1973, התקבל בלשכת ראש הממשלה גולדה מאיר שבירושלים מכתב מפתיע. בכתב יד ילדותי ומנוקד על דף שורות שנתלש ממחברת ביקש יאיר וולף בן השש, תלמיד כיתה א מודאג מירושלים, לברר עם ראש הממשלה את הסיבות ליוקר המחיה ההולך ומאמיר. וולף הצעיר דיווח לראש הממשלה כי ליד בית ספרו יש מכולת, ובה לטענתו אי אפשר למצוא שום דבר שאפשר לקנות בעשר אגורות. "חבר שלי רצה לקנות שתי [כך במקור] מסטיקים ואמרו לו ששום דבר אין בעשרה. אני רוצה לדעת למה אין?" כתב וולף המאוכזב.1 כשבועיים אחר כך הוא זכה למענה מאת דבורה ברגמן מלשכת ראש הממשלה: "קבלנו את מכתבך והתפלאנו לשמוע שחברך לא הצליח לקנות בחנות המכולת גומי לעיסה בעשר אגורות". "עד כמה שידוע לנו ישנם סוגים של גומי לעיסה שמחירם עשר אגורות או אף פחות". ברגמן הודתה לוולף על מכתבו ואיחלה לו בשם ראש הממשלה הצלחה בלימודים. כדי לשמח את ליבו ולבקשתה של ראש הממשלה, צירפה למכתב גם את "תמונתה למזכרת".2
בתחילת שנות השבעים ועוד לפני המלחמה שפרצה באוקטובר 1973 וטלטלה את מדינת ישראל במובנים רבים התאפיינה ממשלת גולדה מאיר ברגישות חברתית. הממשלה העמידה את רווחת הילדים והנוער בראש סדר עדיפויותיה. אחת הפעולות החשובות שעשתה כשהעמידה גולדה את הנושאים החברתיים בראש סדר יומה של הממשלה הייתה הקמת ועדת ראש הממשלה לילדים ונוער במצוקה בשנת 1970, לאחר המהומות שחוללו "הפנתרים השחורים". היא עצמה השתתפה בכל ישיבות הוועדה. "הסימפטיה של העם נתונה לגולדה", קבע שמעון פרס שר התחבורה ושר התקשורת בממשלתה, ביולי 1973 וצדק.3
גולדה מאיר זכתה לפופולריות רבה, בעיקר בשל מדיניות החוץ המסועפת שאהבה והרבתה לעסוק בה, אולם גם בשל ענייני פנים ורגישותה כלפי השכבות החלשות בעם. היא ופנחס ספיר, שר האוצר בממשלתה,4 הנהיגו מדיניות רווחה מרחיבה, שנועדה לשפר את מצבן של השכבות הנחשלות. הוצאות הממשלה לחינוך ילדים באזורי מצוקה גדלו ביותר מ-30 אחוז, ותקציב התמיכות לשכבות הנחשלות גדל בכ-50 אחוז. בחלק מספרות המחקר נקבע כי הכישלונות הבולטים של גולדה מאיר בעת כהונתה כראש הממשלה היו בעיקר בתחום מדיניות הפנים ופחות בנושאים הקשורים במדיניות החוץ.5 אף נטען שגם אם הפוליטיקה הפנימית העסיקה אותה בגלל חשיבותה לקיום הקואליציה, היה לה ברור כי המבחן האמיתי שלה יהיה דווקא במדיניות החוץ והביטחון של ישראל.6 הראיה לכך, נטען בין היתר, היא כי לסוגיות פנים בשנים 1969-1974 היא ייחדה רק שני עמודים בזיכרונותיה. הדעות חלוקות עד היום בעניין זה. לכישלונות בתחום מדיניות הפנים, על כך אין עוררין, לא הייתה אחראית גולדה לבדה. כמה מכישלונות אלה ניתן לייחס גם לתפקוד הלקוי של מפלגת העבודה כולה שהפגינה לאות מחשבתית וקיפאון רעיוני, שקיעה מתמדת בנושאים אידאולוגיים ועיסוק כמעט בלעדי בנושאי חוץ וביטחון. המפלגה וראשיה גילו סימני שמרנות שגבלו בהתאבנות רעיונית ולא השכילו לנצל את איחוד שלוש מפלגות הפועלים, שהתמזגו יחד במפלגת העבודה בסוף שנות השישים, לתנופה רבתי בתחומים שונים. גולדה הייתה ערה למשבר הרוחני שהעמיק, אבל כמעט לא עשתה דבר כדי להחזיר את המפלגה למקורותיה הרוחניים, הציוניים־סוציאליסטיים, ולהתאים את דרכי פעולתה לשנות השבעים. ממשלתה של גולדה מאיר הייתה זרז להתרסקותו של השמאל הישראלי בבחירות 1977.
למרות המבנה הרב־מפלגתי שאפיין את התנועה הציונית ואת מדינת ישראל, כמעט יובל שלם בלטה מפלגה אחת גדולה שייצבה והנהיגה את "המדינה שבדרך" ואת מדינת ישראל לאחר הקמתה. עד סוף שנות השבעים, שלושה עשורים ברציפות מיום הקמת המדינה, הייתה מפא"י המפלגה הדומיננטית מכולן בחיים הפוליטיים של ישראל. מפא"י זכתה בבחירות פעם אחר פעם, הקימה את כל הממשלות, שלטה בהסתדרות ובסוכנות וגם בגופים אחרים ושמרה על הגמוניה בלתי מעורערת. הנהגתה התנהלה על פי התפיסה ה"ממלכתית", שלפיה המדינה חייבת לפעול למען העם, ואילו אזרחי המדינה מחויבים להתגייס לביצוע המשימות הלאומיות שהמדינה קובעת.7 העומדים בצמרת המפלגה — דוד בן־גוריון, משה שרת, לוי אשכול וגולדה מאיר — היו כולם אנשי העלייה השנייה והעלייה השלישית. הם מילאו את התפקידים המרכזיים בממשלה וירשו את ראשות הממשלה זה אחר זה. הנהגה זו זוהתה עם ההישגים שביססו את עצם קיומה של החברה הישראלית: הקמת צבא ישראלי וביסוסו, ניצחון במלחמת הקוממיות, הרחבת גבולותיה של המדינה היהודית, פיתוח כלכלי נמרץ וקליטת העלייה וטיפוח קשרי חוץ. ההיסטוריה האישית של כל אחד מראשי המפלגה הפכה זהה להיסטוריה של מפעל התחייה הלאומי. בהדרגה פחתה תלותה של הנהגת המפלגה בחבריה משום שהיא פיתחה מנגנון פקידות מסועף שעסק בשימור ההגמוני, לעיתים אגב חלוקה של טובות הנאה. השנים הראשונות של מדינת ישראל היו שנים של יציבות במערכת המפלגתית, ומעמדן נשאר חזק ויציב כשהיה בתקופת היישוב. בשנים שלאחר הקמת המדינה הגיעו מרבית העולים ממדינות ללא מסורת פוליטית דמוקרטית, אולם השתלבו היטב והסתגלו לשיטת המשטר הייחודית. מפא"י שלטה ביד רמה גם בעולים. היא שלטה במשרדי הממשלה המרכזיים ולא היססה להשתמש בשליטה זו כדי לכוון את הצבעתם של העולים. מפא"י הייתה חזות הכול. ההגמוניה של תנועת הפועלים הייתה עובדה, ואיש לא ציפה שניתן לערער עליה.
אחד המאפיינים המרכזיים של מייסדי מפא"י היה האמונה באחדות המטרות של תנועת העבודה הארץ־ישראלית, ולכן גם איחודה העתידי ההכרחי שהוא היסוד לשימור ההגמוניה השלטונית. בנאומיהם ובכתביהם של אבות התנועה ניתן להבחין לרוב באמונה מוצקה זו. מבחינתם היו הפירוד והיריבות בפרקי זמן שונים זמניים בלבד, מעין ביטוי למכאובי רגע, בדרך למצב הטבעי והנורמלי שהוא האיחוד הכולל; "בכל אשר פנתה ועשתה היתה הכרת האחדות הפנימית, הטבעית, האמיתית של כל תנועת־העבודה, נשמת אפה", קבע ברל כצנלסון, מאבות התנועה.8 דוד בן־גוריון, גם הוא מהאבות המייסדים, ביטא עמדה ברוח דומה: "מחנה החלוץ העובד אך דרך אחת לו, אך מטרה אחת נגד עיניו ומגמה אחת בעבודתו בארץ".9 השאיפה לאיחוד ולאחדות שיקפה בתנועת הפועלים הארץ־ישראלית את רעיון הפניית העורף לגלות, על כל המשתמע מכך. הגלות הצטיירה בעיני אבות התנועה כמציאות של פירוד והתפוררות, שהיו סימפטומים להוויה יהודית נטולת תשתית קיומית. האחדות נתפסה בעיני הציונות הסוציאליסטית כזרז להשגת יעדים לאומיים.
מפא"י הוקמה בארץ ישראל המנדטורית בשנת 1930 עם האיחוד בין המפלגות אחדות העבודה והפועל הצעיר, ומחוץ למפלגה החדשה נותרו השומר הצעיר ופועלי ציון שמאל. את הדרך להגמוניה בתנועה הציונית החלה מפא"י בקונגרס הציוני הי"ז, שנערך בבזל בשנת 1931, לאחר הוויכוח עם הציונות הרוויזיוניסטית, שדרשה הקמת מדינה יהודית משני עברי הירדן ונקיטת צעדים מעשיים לאלתר נגד השלטון. אנשי תנועת הפועלים התנגדו לכך וסברו שיש לשתף פעולה עם הבריטים ולהתקדם בהדרגה ובאופן בלתי מוצהר לקראת מטרה זו — הקמת מדינה. הוחלט בקונגרס שלא לדון בהצעת זאב ז'בוטינסקי, מנהיגה ומייסדה של התנועה הרוויזיוניסטית. בעקבות זאת הוא קרע את כרטיס הציר שלו ונטש את הקונגרס, והרוויזיוניסטים פרשו מהקונגרס העולמי ובכך סללו את דרכה ההגמונית של מפא"י. בעיני הרוויזיוניסטים בארץ ישראל הייתה הקמת מפא"י בבחינת "כיבוש הציונות" בידי המפלגות הסוציאליסטיות, שמשמעותו הטיית הציונות מהדרך הראויה, הלאומית־מדינית. מפא"י הפכה למובילת מוסדות היישוב וההסתדרות, אולם הוויכוחים הפנימיים, בעיקר בעניין היחס לברית המועצות וכן בנוגע לתפקידו של הקיבוץ, חוללו פילוג בשנת 1944. בשנה זו פרשה האופוזיציה הפנימית במפלגה, סיעה ב שראשיתה בסניף התל־אביבי, התאחדה עם פועלי ציון שמאל, ולאחר זמן־מה עם אנשי השומר הצעיר לכינון מפ"ם בשנת 1948. יצחק טבנקין נמנה עם ראשי מפ"ם שעזבו את מפא"י והיה פעיל בה עד פילוגה ב-1954, אז עבר להנהיג את אחדות העבודה-פועלי ציון.
מפא"י, המפלגה המרכזית והבולטת במחנה הפועלים, אימצה בהדרגה את כללי הדמוקרטיה הפרלמנטרית ואת ערכיה. המבנה הארגוני של מפא"י התבסס על מוסדות נבחרים: ועידת המפלגה התכנסה אחת לכמה שנים. ועידות אלו כינסו את כל פעילי המפלגה מכל הארץ וכמובן גם את ראשי המפלגה, ובדרך כלל לֻוו באווירה חגיגית, אם כי לפעמים גם דרמטית וסוערת. מועצת המפלגה, מוסד שבוטל במרוצת הזמן, התכנסה מדי שנה בשנה, ומרכז המפלגה התכנס כמה פעמים בשנה. מזכירות המפלגה התכנסה פעמיים או שלוש בחודש וניהלה בישיבותיה את ענייני היום־יום של המפלגה. בפועל הנהיג את המפלגה גוף לא פורמלי בשם חברינו, שכלל את כל שרי המפלגה, את מזכיר המפלגה, את מזכיר ההסתדרות ולעיתים גם את יושב ראש הקואליציה. גוף זה התקיים בצורות שונות עד המהפך בשנת 1977.
שלטונה הרציף והמבוסס של מפלגה דמוקרטית וכן קץ שלטונה תלויים בעיקר בה ובמעשיה. התהליך הסוציולוגי מצביע על כך שכאשר מפלגה נמצאת בשלטון זמן רב ברציפות, היא תאבד בהכרח את יתרונה הרוחני.10 החברה משתנה כל הזמן, ולמפלגת השלטון אין יכולת להתחדש בקצב המתחייב כדי להסתגל לשינויים אלו. יתרה מכך, ניהול שוטף של המדינה עלול לגזול מהמפלגה השלטת את כל כוחותיה, בעוד המפלגות שאינן שותפות לשלטון יכולות לנצל את מצבן כדי לעצב דרכי חשיבה חדשות ומסרים מעודכנים. הדומיננטיות טומנת בחובה את זרעי כיליונה;11 זה בדיוק מה שקרה למפא"י ולמפלגת העבודה שהוקמה על יסודותיה. הדומיננטיות הרוחנית של מפא"י הייתה מבוססת על האידאולוגיה הציונית־סוציאליסטית, שעל פי עקרונותיה יתבססו החיים במדינה על ההתיישבות העובדת הקולקטיביסטית.12 אולם מנגד, עוד בתקופת היישוב נוצרה בארץ חברה אזרחית בורגנית ועירונית שהתבססה על החתירה להישגים אישיים, על תחרותיות ועל חיי נהנתנות. מפא"י התקשתה להתאים את האידאולוגיה שלה לתנאים המשתנים שלאחר הקמת המדינה, והקושי נבע מכך ששליטתה הארגונית של מפא"י התבססה על שליטתה בהסתדרות, שאיחדה איגודים מקצועיים במפעלים כלכליים רבי־עוצמה, בהתיישבות העובדת ובמוסדות סעד ובריאות. תנועת הפועלים הישראלית לא ביקשה לדחוק את רגליה של כל יוזמה בונה, שהרי עיקרון זה עלה בקנה אחד עם תפיסתה הציונית, כי כל יהודי וכל הון יהודי מקומם בארץ. אולם היא ביקשה במערכת של דו־קיום ותחרות הוגנת להקים לעצמה מסגרות חברתיות ויצרניות, המושתתות על השקפה סוציאליסטית. תהליך השינוי בפוליטיקה הישראלית החל בשנת 1963, עם הצטרפותה של תנועת החרות להסתדרות הכללית. מפא"י הקימה את המערך עם מפלגת אחדות העבודה כדי לחזק את מעמדה בהסתדרות, אולם זה הוביל לפילוג קריטי בתוכה כאשר מנהיגה הדומיננטי דוד בן־גוריון פרש ממנה והקים גוף פוליטי חדש — רפ"י. תהליכי השינוי במערכת המפלגתית הישראלית זירזו את הקמת גוש חרות ליברלים (גח"ל) בצד הימני של המפה הפוליטית, והמערך, שמפא"י הייתה בו גורם מרכזי ומשפיע, החל להיות מזוהה בהדרגה עם הרעות החולות בחברה הישראלית המתגבשת, עם שחיתות חברתית ועם מחדלים צבאיים. בו בזמן גובש מערך הימין, הליכוד, שהתבסס על ברית בין חרות, שזכתה לתמיכת השכבות החלשות, ובין הליברלים. למעשה מסוף שנות השישים הפכה האידאולוגיה הסוציאליסטית מזוהה עם שחיתות ועם ניוון. מהצד השני של המפה הפוליטית צמחה אידאולוגיה שהתבססה על לאומיות ויחס חיובי למסורת בשילוב תפיסה ליברלית בתחום הכלכלי. כאן, בין היתר, היו טמונים זרעי המהפך הפוליטי של שנת 1977.
מפא"י הייתה מפלגה מנגנונית עוד בתקופת היישוב. לאחר הקמת המדינה, כשהפכה למפלגה השלטת, עדיין זכתה להצלחה מכוח ההגמוניה הרוחנית שלה, אולם התנאים שהשתנו במהירות גרמו לנסיגה. המפלגה ניהלה את ענייני המדינה במגוון רחב של תחומי החיים, והדבר הותיר מעט מקום להשתנות והתחדשות על פי רוח התקופה. מציאות זו זירזה את הזנחת העקרונות הערכיים והאידאולוגיים, שאת מקומם תפסה ההתעסקות המנגנונית־פוליטית. בן־גוריון הלך והזדקן, ומנגנון המפלגה קפא על שמריו האידאולוגיים והפך לביורוקרטי־טכני ולעסקני. גם המאבק הבין־דורי במפלגה ערם קשיים על התפתחותה ועל הסתגלותה לשינויים. ותיקי המפלגה היו שקועים עדיין ברעיונות ישנים מתקופת היישוב בעוד שצעירי המפלגה ניסו לדבר על הצורך בשינוי ערכי, אם כי גם הם לא חוללו את השינוי והחידוש המיוחלים. נוסף לכל זה המאבק הפרסונלי שאומנם לא היה זר לוותיקי המפלגה, אבל לבש צורה אגרסיבית יותר בקרב היורשים הצעירים. בין זקני מפא"י עוד הייתה סולידריות חברתית, אולם בקרב הצעירים להטו הרוחות והמתח גאה.
זה היה כדור שלג שצבר תאוצה. מאז אמצע שנות החמישים, גם אם לא תמיד ניתן היה להבחין בכך, מפא"י מפלגת השלטון הדומיננטית, ההגמונית, שהשליטה סדרי שלטון בישראל מיום הקמתה, הלכה ונחלשה פוליטית. תהליך זה נמשך עד למהפך הפוליטי בשנת 1977, שלאחריו התעוררה מדינת ישראל לבוקר של יום חדש. ספר זה מבקש להתחקות אחר תהליך השינוי, החל במשבר "הפרשה" בראשית שנות השישים שסדק את הרקמה העדינה של מפלגת פועלי ארץ ישראל, דרך הקרע שבא בעקבותיו, הפיצול והאיחוד שכמסגרות פוליטיות ניסו לשמר את ההגמוניה של הפועלים ובו בזמן התגבש והתחזק פוליטית ותודעתית האגף הימני שלראשונה בתולדותיו אף זכה ללגיטימציה מהשלטון, ועד התנוונות המנגנון הפוליטי של תנועת העבודה שסופה באובדן השלטון במאי 1977. משום שכך, הספר מחולק לשני חלקים, הראשון מתמקד בפעילותה של מפא"י וראשיה בשנות השישים, והשני מתחקה אחר האבולוציה המפלגתית בשנות השבעים עד נקודת האל חזור של המהפך הפוליטי ומנתח אותה. הדמויות הדומיננטיות בשנות השישים הן של דוד בן־גוריון מדור המייסדים והן של דור הביניים במפלגה, בהם לוי אשכול וגולדה מאיר. בחלק השני, שמתמקד בשנות השבעים, מכוון הזרקור אל דור צעירי המפלגה, הנוטל את מושכות השלטון לאחר מלחמת יום הכיפורים בתהליך הדרגתי שמתחיל עוד לפני המלחמה. המחקר בספר זה בוחן את ההבדלים הבין־דוריים בהנהגת המפלגה ומוצא שבמקרים רבים דפוסי ההתנהגות הציבוריים והאישיים דומים. כך למשל הולכות ומתעצמות היריבויות הבין־אישיות בתוך המפלגה, ומה שהחל בסכסוך המתון באופן יחסי בין דוד בן־גוריון ללוי אשכול, נמשך בחריפות רבה יותר ביריבות המרה והבלתי מתפשרת בין יצחק רבין ובין שמעון פרס. משנות השישים אל שנות השבעים נמתח קו בלתי נראה הכולל וכחנות וחילוקי דעות בתוך המפלגה, תופעות נגע השחיתות, התנתקות הדרגתית מציבור הבוחרים והתעלמות כמעט גורפת מהצורך לבדק בית יסודי ותיקון ליקויים.
מחקר זה הצריך עיון מעמיק בחומרי ארכיון רבים מאוד, ובהם פרוטוקולים עמוסים של ישיבות מרכז המפלגה, יומנים אישיים, התכתבויות שונות, דוחות מסוגים שונים וחומרים אחרים שנמצאו בארכיונים השונים, ובהם ארכיון מפלגת העבודה הנמצא בבית ברל שבכפר סבא כמקור ראשי. שעות רבות ביליתי בנבירה במסמכים הרבים הנמצאים בארכיון זה כדי לשפוך אור על התנהלות המפלגה בשנים שהמחקר עוסק בהן. בגנזך המדינה, בארכיון "מכון לבון", בארכיון "יד טבנקין" ובארכיון ההיסטורי של עיריית תל אביב מצאתי תשובות לשאלות רבות ששאלתי במהלך המחקר. לכל אלו נוספה ספרות מחקרית ענפה שסייעה להשלמת התמונה הכוללת. מחקר זה בדק גם את התייחסותה של עיתונות התקופה, ובייחוד של עיתוני המפלגות דבר ועל המשמר להתרחשות בזירה המפלגתית. התקשורת היא זירה אוטונומית במשטר דמוקרטי, הפועלת על פי כללים מקצועיים ייחודיים וככזו הייתה לה השפעה רבה במדינת ישראל הצעירה, גם בתקופה "המגויסת" שלה מאז קום המדינה ועד אחרי מלחמת ששת הימים ובוודאי בתקופה שהחלה להשתחרר מכבלים אלו. ערכם של מאמרי המערכת של העיתונות הכתובה כמו מאמרים פובליציסטיים אחרים הוא בכך שלעיתים קרובות הם מבטאים דעה קולקטיבית רחבה של בעלי השקפה דומה ובעשורי המדינה הראשונים הייתה להם השפעה גדולה על דעת הקהל ובמסדרונות השלטון. כותבי מאמרי המערכת היו בכירי המערכת העיתונאית, שמקצתם, בעיקר בעיתונות המפלגתית, היו גם מקורבים לצמרת השלטון. דבר היה ביטאון הסתדרות העובדים הכללית והחשוב בעיתוני תנועת העבודה. ייסד אותו ב-1925 ברל כצנלסון, ומאז קום המדינה הוא זוהה יותר מכול עם מפלגת השלטון מפא"י ושימש במה למאמריהם של ראשיה. ימי הזוהר של המפלגה בראשית שנות המדינה היו גם ימי שיא תפוצתו. עיון במאמרי הפובליציסטיקה של דבר בשנים שבהן עוסק המחקר ממחיש דו־ערכיות ביחסו של העיתון למפלגת השלטון: נאמנות מול ביקורת.
לצורך המחקר ערכתי גם כמה ראיונות אישיים, ובהם עם שלמה הלל שר המשטרה לשעבר בביתו שברעננה ועם אהרן ידלין שר החינוך לשעבר בקיבוצו חצרים, שניהם בכירים במפלגת העבודה בחלק מהתקופה הנסקרת. ראיונות אלו תרמו להבהרת מהלכים מסוימים בהתנהלות המפלגה וצמרתה. כמו כן, הספקתי לראיין בריאיון ארוך שני אישים מרכזיים במפלגת העבודה, מנאמני בן־גוריון, יצחק נבון ושמעון פרס לפני שהלכו לעולמם. את נבון פגשתי ביום חורף קר בפברואר 2014 בלשכתו שבירושלים ואת פרס פגשתי בסוף דצמבר 2014 בלשכתו הפונה אל הים התיכון, במרכז פרס לשלום שביפו. שניהם ניאותו לשתפני בנדיבות בזיכרונותיהם מהימים ההם. על הכול היו מוכנים מרואייניי לדבר. רק לנושא אחד סירב פרס להתייחס ישירות: יחסיו המורכבים עם יצחק רבין בתקופה הנסקרת, שהיו טעונים ומסובכים וללא ספק הייתה להם השפעה על הבוחר הישראלי בשנת המהפך. בכך הודה בפניי גם פרס ומדבריו השתמע כאילו הוא מכה על חטא. גם נבון וגם פרס תיארו בפניי בפתיחות ובכנות רבה ככל האפשר את מסלול התרסקותה הבלתי נמנע של המפלגה כפי שהם ראו בזמן אמת, ובכך תרומתם הגדולה למחקר זה.