גלגולו של חינוך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גלגולו של חינוך

גלגולו של חינוך

עוד על הספר

תקציר

מהי הנשמה ומהו תפקידה בחיינו? מדוע אנחנו מוצאים את עצמנו במצבים לא רצויים ומהם המניעים שלנו לעשייה? מהי חשיבותה של היסטוריית הלמידה של הורינו בחיינו? כיצד אפשר להיעזר בתת-מודע כדי לשאוב מידע על היסטוריית הלמידה של הנשמה? בעשור האחרון בילו חוקרים רבים את זמנם בניסיון להבין כיצד אירועים חיוביים ושליליים בשגרת יומנו משפיעים על הרווחה הנפשית שלנו. גדולתו של המדע היא שהוא משאיר מקום לספק פילוסופי. במסע שמתאר ספר זה נלמד להגיע לתובנות הגבוהות ביותר של חיינו, רוחניות ומדעיות כאחת. מתברר ששום דבר אינו מקרי ושכל מה שקורה בחיינו, מטרתו ללמד אותנו דבר מה, לכן עלינו להיות ערניים לסביבה שלנו ונחושים להגשים את חלומותינו.
הנשמה שלנו היא מעבר למוחשי ואיננו יכולים להסביר מהי. היא קיימת ללא צורה וגוף, ומלווה אותנו ללא לאות וללא תנאי.
ספר זה, המבוסס על ניסיון שטח של שנים רבות של עבודה בהעצמת ילדים ומבוגרים, מבקש להפנות זרקור אל הפרטים הקטנים, שבזכותם נגיע להבנה מעמיקה של האופן שבו מעוצבים חיינו.
ההצלחה, העוצמה, המימוש וההגשמה בכף ידינו. התהליך אפשרי עבור מי שפתוח לקבל דרך חדשה לעבוד עם הנשמה.
 
ד"ר רבקה מרום Ph.D
מורה ומחנכת, מנתחת התנהגות, יועצת חינוכית, מאמנת אישית, מתקשרת ומרפאה בשחזור גלגולים. משלבת בטיפול את הפסיכולוגיה שבייעוץ החינוכי, ניתוח התנהגות, אימון אישי ותקשור כדי להביא את המטופל למיטביות.
מנחת תוכנית הרדיו "עוצמה עם ד"ר מרום" ברדיו "קול כנרת" במכללת כנרת.
מרצה ומשתתפת בערבי תרבות ובשבתות תרבות ממטולה ועד אילת.
ליצירת קשר היכנסו לאתר של ד"ר מרום: www.dr-marom.com

פרק ראשון

מבוא
 
“עלינו להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם״, אמר המהטמה גנדי.
למידה משמעותית מגיעה מתוך תהליך חקר. בהיותי מתקשרת, אני חווה סיסמאות או פתגמים שניצבים לנגד עיניי כל העת. הפתגם שעמד לנגד עיניי כשהחלטתי לכתוב את הספר היה “מעשה אבות סימן לבנים״.
בספר שלפניכם חקרתי את מעשי הוריי. הצלבתי את מעשיהם במשך חייהם עם מעשיי שלי ואת מעשיהם שלהם ומעשיי עם מעשי ילדיי. אין ספק שמעשי הוריי היו סימן לעשייה שלי. אין ספק שלחינוך שאנו מקבלים יש משמעות שבאה לידי ביטוי בעשייה שלנו. אם רק היינו קשובים יותר להורינו, גומעים באהבה את סיפוריהם וערים יותר למעשים שלהם (להצלחות ולכישלונות), היינו מצליחים יותר. ההורים שלנו, ההוויה שלהם, הם הסימנים שלנו לניתוב נכון יותר. יעקב בורק כתב בספרו: “זהותנו מורכבת מאוסף החוויות שצברנו ולא מאוסף נכסינו״. אין ספק שחוויות הורינו נטמעות בנו במשך חיינו. עובדה היא שיַלְדֵיי, דור שני לשואה, זוכים היום לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים כפי שזכו הוריהם ניצולי השואה.
למדתי בכל כישלון למצוא דרך לצמיחה ולהגיע לתובנות. ההצלחה מגיעה כשיודעים איפה נכשלנו. ניצלתי את הכישלון להצלחה עתידית. הבורות הסטטיסטית שלנו, כשהיא משולבת בעודף ביטחון, הופכת לתערובת נפיצה של החלטות מוטעות. חוכמה אינה ידע אלא איכות מוסרית של מי שדווקא מכירים במגבלות הידע שלהם וממשיכים לחקור וללמוד כדי להשלים פערים.
גדלתי בבית רומני עם שאיפה לפרפקציוניזם. הוריי לא הבחינו בין שגיאה לכישלון. הפחד לשגות הוא האיום הגדול ביותר המרחף מעל ראשו של ילד שחונך על ברכי ההנחה שאישור הורי וקבלה הורית מותנים בביצועים ולא במאמץ. “ילדה מפונקת״, אמרו עליי כולם, “ילדה אחרי שני בנים״. נולדתי לאבא קבלן בניין ולאימא שהייתה עזר כנגדו. גדלתי בבית בודד על דונם אדמה בשכונה מתפתחת. המרוץ אחרי המושלמת, המוצלחת והכישרונית התיש אותי. ההתשה הזו מן הסתם הביאה כישלונות. כשאתה מגיע למלא ייעוד, גם אם מדובר בחלום חייך, ואתה מותש ונטול אנרגיות של כוונה ושל תקווה, אל תצפה שתצליח להגשים את החלום כפי שחלמת שתצליח.
האמונה הרוחנית שליוותה אותי חיזקה אותי. האמונה הרוחנית מבוססת על הרעיון “אתה לא לבד״. זה יכול להיות אלוהים, ישו, מוחמד, האור הנצחי, היקום וכו׳. האמונה שיש משהו איתך, שילווה אותך גם אם תיפול, היא זו שמחזקת אותך. ברור לכולנו שאזור הנוחות מעכב אותנו מלעשות גם את מה שיכול להקל עלינו או להביא אותנו לעשייה משמעותית. זהו אזור נוחות כי יש בנו פחד מהלא ידוע ומהלא מוכר. אזור נוחות גם אם מאוד אינו נעים ואף פוגע. את התחושה הזו אני מכיר ומפחד מתחושה אחרת שאחוש במקום אחר.
“התקווה היא התנקשות בהשגחה העליונה״, טוען גוסטב פלובר. חובה עלינו להאמין ולקוות לטוב יותר. תמיד יש טוב יותר. שנים שמעתי את אימי אומרת לי: “אדם צריך להסתפק במועט, להסתפק במה שיש לו״. טעות! תמיד אפשר יותר, ולעולם אין לחדול לקוות ליותר. גם יונתן גפן, בשירו “יותר״, מבקש יותר אהבה, יותר הקשבה, יותר אמונה בין אדם לאדם. “תקווה היא הצפורת המקננת בנשמה״, כתבה המשוררת אמילי דיקינסון. הנשמה שלנו היא שסופגת וסופגת ומתהווה בכל פעם מחדש לייעוד נוסף, לתיקון נוסף. היא ממשיכה ללא לאוּת למען מטרה אחת: שלמות הנשמה. לא מושלמות, כי אין דבר כזה. מי שצמא למושלמות יישאר תמיד באזור הנוחות רק כדי לא לטעות, ולא ינסה שום דבר חדש. “התקווה משחררת את הנצחי בחזה האנושי״, כתב המשורר אלכסנדר פופ, שהבין גם הוא שהנשמה הנצחית היא זו שנותנת בנו את התקווה להתמיד בעשייה למען הגשמה משמעותית; אותה נשמה ששוכנת באותו גוף אנושי, שהוא עבורה כלי ולא עוד. הקארמה המתארת מחזור מלא של יחסי סיבה-תוצאה בחייו של אדם היא כוונה ולא הביטוי הפיזי של הפעולה. הכוונה היא האנרגיה האוניברסלית המניעה אותנו.
נחישות, מודעות עצמית, יכולת אישית, אופטימיות, תשוקה והשראה הן אבני הדרך למימוש ולהגשמה. חשוב שנבין שהתקווה היא שמקדימה את התחושה החיובית, שתמיד באה בעקבות הצלחה. החלופה ההתנהגותית שקאופמן מזהה במי שלא מפעמת בו תקווה היא אימוץ מטרות של בקיאות ושליטה, שאינן מעניקות לאדם את האמונה החשובה כל כך שבכוחו לקבוע את גורלו, והתוצאה היא היעדר תקווה וצמצום אפשרות צמיחה. אותה תקווה, שהייתה אחד המאפיינים החזקים ביותר של סבי וסבתי עוד בתקופת מלחמת העולם השנייה, עברה בירושה לאימי שהצטרפה לתנועת הנוער החלוצית “גורדוניה״ כדי לעלות לארץ ישראל, מקום שעליו לא ידעה בוודאות כלום חוץ מסיפורים שסיפרו המדריכים בתנועה. אותה תקווה עברה אליי בירושה, ואני חוקרת ומבקשת לעשות טוב יותר, להביא את האנושות כולה למקום של שלווה, של שלום ושל הרמוניה. אני מאמינה בכל רמ״ח איבריי שזה ייתכן, שזה אפשרי ושעוד יבוא שלום על הארץ.
היסטוריה בלטינית פירושה רחם. ברור לנו שכל ההוויה וההתהוות מאז ההיסטוריה (תקופת העבר) הן התנהגות נלמדת; התנהגות שניתן לשלוט בה. חוקרים רבים בתחום מדעי ההתנהגות עושים עבודת קודש וממשיכים להוכיח מדעית שיש קשר בין נסיבות ההתנהגות לתוצאות ההתנהגות. כולנו יודעים שהשכל והנפש הם אובייקטים לחקירה מדעית.
הצטרפו אליי למסע הלמידה שלי; למידה רוחנית ואקדמית. מי שנתברך בענווה אינטלקטואלית נהנה מראש פתוח ומיישוב ויכוחים מהר יותר, מתוך הכרה כי עמדתו עשויה להיות הוגנת ומבוססת פחות מכפי שנראתה לו מלכתחילה. הוא אף מסוגל להכיר בגלגולים שחוותה הנשמה הנצחית. הנשמה שחוותה גלגולים, חוותה התפתחות של חינוך לערכים, חינוך להכרה באמונה הרוחנית וחינוך להכרה בעשייה המשמעותית. היכולת לוותר על מעמדנו החברתי לטובת התמקדות בחיפוש האמת עומדת במרכז הענווה האינטלקטואלית. נצא יחד למסע רוחני לעבר הוכחה מדעית למניעים ההתנהגותיים שלנו.

עוד על הספר

גלגולו של חינוך רבקה מרום
מבוא
 
“עלינו להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם״, אמר המהטמה גנדי.
למידה משמעותית מגיעה מתוך תהליך חקר. בהיותי מתקשרת, אני חווה סיסמאות או פתגמים שניצבים לנגד עיניי כל העת. הפתגם שעמד לנגד עיניי כשהחלטתי לכתוב את הספר היה “מעשה אבות סימן לבנים״.
בספר שלפניכם חקרתי את מעשי הוריי. הצלבתי את מעשיהם במשך חייהם עם מעשיי שלי ואת מעשיהם שלהם ומעשיי עם מעשי ילדיי. אין ספק שמעשי הוריי היו סימן לעשייה שלי. אין ספק שלחינוך שאנו מקבלים יש משמעות שבאה לידי ביטוי בעשייה שלנו. אם רק היינו קשובים יותר להורינו, גומעים באהבה את סיפוריהם וערים יותר למעשים שלהם (להצלחות ולכישלונות), היינו מצליחים יותר. ההורים שלנו, ההוויה שלהם, הם הסימנים שלנו לניתוב נכון יותר. יעקב בורק כתב בספרו: “זהותנו מורכבת מאוסף החוויות שצברנו ולא מאוסף נכסינו״. אין ספק שחוויות הורינו נטמעות בנו במשך חיינו. עובדה היא שיַלְדֵיי, דור שני לשואה, זוכים היום לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים כפי שזכו הוריהם ניצולי השואה.
למדתי בכל כישלון למצוא דרך לצמיחה ולהגיע לתובנות. ההצלחה מגיעה כשיודעים איפה נכשלנו. ניצלתי את הכישלון להצלחה עתידית. הבורות הסטטיסטית שלנו, כשהיא משולבת בעודף ביטחון, הופכת לתערובת נפיצה של החלטות מוטעות. חוכמה אינה ידע אלא איכות מוסרית של מי שדווקא מכירים במגבלות הידע שלהם וממשיכים לחקור וללמוד כדי להשלים פערים.
גדלתי בבית רומני עם שאיפה לפרפקציוניזם. הוריי לא הבחינו בין שגיאה לכישלון. הפחד לשגות הוא האיום הגדול ביותר המרחף מעל ראשו של ילד שחונך על ברכי ההנחה שאישור הורי וקבלה הורית מותנים בביצועים ולא במאמץ. “ילדה מפונקת״, אמרו עליי כולם, “ילדה אחרי שני בנים״. נולדתי לאבא קבלן בניין ולאימא שהייתה עזר כנגדו. גדלתי בבית בודד על דונם אדמה בשכונה מתפתחת. המרוץ אחרי המושלמת, המוצלחת והכישרונית התיש אותי. ההתשה הזו מן הסתם הביאה כישלונות. כשאתה מגיע למלא ייעוד, גם אם מדובר בחלום חייך, ואתה מותש ונטול אנרגיות של כוונה ושל תקווה, אל תצפה שתצליח להגשים את החלום כפי שחלמת שתצליח.
האמונה הרוחנית שליוותה אותי חיזקה אותי. האמונה הרוחנית מבוססת על הרעיון “אתה לא לבד״. זה יכול להיות אלוהים, ישו, מוחמד, האור הנצחי, היקום וכו׳. האמונה שיש משהו איתך, שילווה אותך גם אם תיפול, היא זו שמחזקת אותך. ברור לכולנו שאזור הנוחות מעכב אותנו מלעשות גם את מה שיכול להקל עלינו או להביא אותנו לעשייה משמעותית. זהו אזור נוחות כי יש בנו פחד מהלא ידוע ומהלא מוכר. אזור נוחות גם אם מאוד אינו נעים ואף פוגע. את התחושה הזו אני מכיר ומפחד מתחושה אחרת שאחוש במקום אחר.
“התקווה היא התנקשות בהשגחה העליונה״, טוען גוסטב פלובר. חובה עלינו להאמין ולקוות לטוב יותר. תמיד יש טוב יותר. שנים שמעתי את אימי אומרת לי: “אדם צריך להסתפק במועט, להסתפק במה שיש לו״. טעות! תמיד אפשר יותר, ולעולם אין לחדול לקוות ליותר. גם יונתן גפן, בשירו “יותר״, מבקש יותר אהבה, יותר הקשבה, יותר אמונה בין אדם לאדם. “תקווה היא הצפורת המקננת בנשמה״, כתבה המשוררת אמילי דיקינסון. הנשמה שלנו היא שסופגת וסופגת ומתהווה בכל פעם מחדש לייעוד נוסף, לתיקון נוסף. היא ממשיכה ללא לאוּת למען מטרה אחת: שלמות הנשמה. לא מושלמות, כי אין דבר כזה. מי שצמא למושלמות יישאר תמיד באזור הנוחות רק כדי לא לטעות, ולא ינסה שום דבר חדש. “התקווה משחררת את הנצחי בחזה האנושי״, כתב המשורר אלכסנדר פופ, שהבין גם הוא שהנשמה הנצחית היא זו שנותנת בנו את התקווה להתמיד בעשייה למען הגשמה משמעותית; אותה נשמה ששוכנת באותו גוף אנושי, שהוא עבורה כלי ולא עוד. הקארמה המתארת מחזור מלא של יחסי סיבה-תוצאה בחייו של אדם היא כוונה ולא הביטוי הפיזי של הפעולה. הכוונה היא האנרגיה האוניברסלית המניעה אותנו.
נחישות, מודעות עצמית, יכולת אישית, אופטימיות, תשוקה והשראה הן אבני הדרך למימוש ולהגשמה. חשוב שנבין שהתקווה היא שמקדימה את התחושה החיובית, שתמיד באה בעקבות הצלחה. החלופה ההתנהגותית שקאופמן מזהה במי שלא מפעמת בו תקווה היא אימוץ מטרות של בקיאות ושליטה, שאינן מעניקות לאדם את האמונה החשובה כל כך שבכוחו לקבוע את גורלו, והתוצאה היא היעדר תקווה וצמצום אפשרות צמיחה. אותה תקווה, שהייתה אחד המאפיינים החזקים ביותר של סבי וסבתי עוד בתקופת מלחמת העולם השנייה, עברה בירושה לאימי שהצטרפה לתנועת הנוער החלוצית “גורדוניה״ כדי לעלות לארץ ישראל, מקום שעליו לא ידעה בוודאות כלום חוץ מסיפורים שסיפרו המדריכים בתנועה. אותה תקווה עברה אליי בירושה, ואני חוקרת ומבקשת לעשות טוב יותר, להביא את האנושות כולה למקום של שלווה, של שלום ושל הרמוניה. אני מאמינה בכל רמ״ח איבריי שזה ייתכן, שזה אפשרי ושעוד יבוא שלום על הארץ.
היסטוריה בלטינית פירושה רחם. ברור לנו שכל ההוויה וההתהוות מאז ההיסטוריה (תקופת העבר) הן התנהגות נלמדת; התנהגות שניתן לשלוט בה. חוקרים רבים בתחום מדעי ההתנהגות עושים עבודת קודש וממשיכים להוכיח מדעית שיש קשר בין נסיבות ההתנהגות לתוצאות ההתנהגות. כולנו יודעים שהשכל והנפש הם אובייקטים לחקירה מדעית.
הצטרפו אליי למסע הלמידה שלי; למידה רוחנית ואקדמית. מי שנתברך בענווה אינטלקטואלית נהנה מראש פתוח ומיישוב ויכוחים מהר יותר, מתוך הכרה כי עמדתו עשויה להיות הוגנת ומבוססת פחות מכפי שנראתה לו מלכתחילה. הוא אף מסוגל להכיר בגלגולים שחוותה הנשמה הנצחית. הנשמה שחוותה גלגולים, חוותה התפתחות של חינוך לערכים, חינוך להכרה באמונה הרוחנית וחינוך להכרה בעשייה המשמעותית. היכולת לוותר על מעמדנו החברתי לטובת התמקדות בחיפוש האמת עומדת במרכז הענווה האינטלקטואלית. נצא יחד למסע רוחני לעבר הוכחה מדעית למניעים ההתנהגותיים שלנו.