אמון
הימורים
כשאנחנו בבית, בשגרה, הכול בסדר. אבל כשיוצאים לחופשה? תמיד מוצאים על מה לריב.
הנה, בחופשה האחרונה, כבר בדרך משדה התעופה למלון, אשתי נעמה הבחינה בחלונות ראווה, ועברה למצב רטט עם צלצולים.
"יו, יש סייל. איזה מעיל יפה, אילו מגפיים! כמה כסף יש לנו לבזבוזים, הא ממי?"
תמיד כשהיא רוצה משהו אני הופך בפה שלה ל"ממי". ואני בהשפעת ה"ממי" הופך למחשבון מפרגן ומהלך שלה.
"התיק הזה. כמה יוצא המחיר שלו בשקלים, כדאי?"
"כדאי."
"הצבע שלו יפה? מתאים לי לנעל?"
"כן." אני עונה למרות שאני לא מבין מה זה משנה, במילא תמיד אני סוחב את התיק שלה, אז צריך שהוא יתאים לנעליים שלי, לא? אבל אני שותק, סופג כדי לשמור על מצב רוחה הטוב.
בלילה אנחנו הרוגים מהקניות. אבל אני על הקזינו לא מוותר.
נעמה שמעה קזינו, ומיד איבדה את מצב הרוח הטוב שבניתי לה: "עמית, בוא לישון, עזוב את הקזינו. בסוף רק מפסידים שם, חבל על הכסף! בוא לישון..."
פתאום אני כבר לא ממי. רק עמית. ופתאום היא לא קולטת. לא קולטת את הנאת ההימור ששווה הרבה יותר מכל תיק או מעיל נוסף ומיותר בארון שלה.
לבסוף ובלית ברירה, ביימתי מריבה קטנה, בסיומה טרקתי ת'דלת, וטסתי לקזינו.
בקזינו היו הרבה צעירות עסיסיות, והיו גם מבוגרות, משופצות. והיה מבחן. היה, אבל אני עמדתי בו.
יש לי הסכם עם אשתי, שאצלנו כל מריבה פותרים בינינו, ולא בורחים לחפש בחוץ נחמה. קבענו שאם אחד מאיתנו תופס את השני עם נחמה בין הידיים, ישר מתגרשים!
ב-1:00 אחר חצות חזרתי לחדר. מנסה לפתוח. נעול. אני שם אוזן על הדלת, ומה אני שומע? אנחות של הנאה.
הדם עלה לי לראש. התחשק לי לפוצץ ת'דלת באגרוף, לתפוס את הנחמה של נעמה בגרון ולהכניס לו סנוקרת. אבל החזקתי את עצמי.
ירדתי ללובי, והשגתי עוד כרטיס מגנטי לדלת. בדרך כבר דמיינתי איך אנחנו נוחתים בארץ וישר אני רץ לרבנות. אצלי הסכם זה הסכם!
פתחתי את הדלת.
נעמה במיטה, עיניה עצומות והאנחות ממשיכות להישמע. אני מתכופף ורואה על השטיח את האייפד, ממנו בוקעות אנחות העונג. מסתבר שבזמן שהימרתי על שחור ואדום, נעמה הימרה על כחול. זה הכול.
מבויש מחוסר האמון שלי באשתי, החלטתי להעביר את עצמי למצב "השתק" עד סוף הטיול.
מזל שהיא קנתה תיק שחור. התאים לנעליים שלי ולמצב רוחי. מה שכן, הקפדתי להטעין את האייפד מדי בוקר. והמבין יבין.
"שמור על עיניים פקוחות לרווחה לפני שאתה מתחתן,
וחצי-סגורות לאחר מכן."
(בנג'מין פרנקלין)
