העולם שמאחורי המילים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
העולם שמאחורי המילים
הוספה למועדפים

העולם שמאחורי המילים

כוכב אחד (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

בעתיד הלא רחוק מוצאת מריה קורטז יומן שניהלה לאורך השנים. היומן הזה הוא תיעוד מסע שעברה מנערה מתבגרת לאישה עצמאית וחזקה בעולם שבור. היומן מתאר את חייה של נערה מתבגרת לאחר מלחמת העולם השלישית שמנסה לשרוד יום ביומו לבדה.
 
הקורא נשאב יחד עם מריה הבוגרת בין דפי היומן למסע הישרדות והחלמה בעבר הרחוק והכואב של נערה ברחובות ערים שהתמוטטו וחיים שנקטעו.

פרק ראשון

אני פותחת את הארגז שלמרגלות מיטתי בחיפוש אחר סדינים נקיים. בעודי נוברת בערימת השמיכות, אצבעותיי נתקלות במשהו שונה – ספרון קטן, כריכתו בלויה ובתוכו דחוסה ערימת דפים צהובים. אני מיד מזהה את מה שמחזיקות ידיי – יומני האישי.
 
לא ציפיתי למצוא את יומני, ובייחוד לא ציפיתי לזיכרונות הרבים שהציפו אותי בן-רגע, זיכרונות טובים וזיכרונות איומים. אני מתיישבת במהירות על המיטה, עדיין אוחזת ביומן בחוזקה, ומרגישה כאילו חיים שלמים חלפו מאז כתבתי בו בפעם האחרונה. למעשה, חלפו רק כשנתיים.
 
אני פותחת בעמוד אקראי ומתחילה לקרוא: 'היום אני בת שש עשרה, ואני צריכה להיות שמחה, אבל אני בוכה. אני לבד וקשה לי. לא יכולה יותר עם החיים הללו. אני שונאת את היום הזה!'
 
הדבר הראשון שעולה על דעתי אחרי קריאת השורות הללו הוא שזו לא אני. הנערה הצעירה והאומללה הזאת היא מישהי אחרת. אבל המציאות מכה בי מיד ומזכירה לי שהנערה שכתבה היא אני, ולמרות רצוני העז לשכוח אותה, היומן הזה הוא העדות לכך שהדבר בלתי אפשרי. העבר הוא חלק ממני, לטוב ולרע.
 
אני מרגישה כאילו אבן הוסרה מעליי. במשך שנים נאבקתי עם עצמי, מתקשה לקבל את העובדה שמגיע לי להיות נאהבת ומאושרת. נדדתי בעולם, תמיד מביטה אחורה ומסרבת להירגע מתוך הנחה שמשהו רע עומד לקרות. וכאשר חששותיי התממשו – האמנתי שזו אשמתי. נמנעתי מקשר אנושי. הרגשתי תמיד לבד, גם כשהייתי בחברת אנשים. ככל שהבדידות גדלה, הרגשתי אבודה יותר. החיים לא נראו ראויים לחיותם.
 
עכשיו אני יודעת עד כמה טעיתי. עד כמה החיים יכולים להיות נהדרים. אבל אותה נערה בת שש עשרה – שחייתה בתחושת רדיפה מתמדת, בדאגה בלתי פוסקת מאיפה תבוא הארוחה הבאה, באימה צרופה מהאנשים סביב – לא יכלה לראות זאת. היא ידעה רק את הלך החיים שהביא אותה לאותה נקודת ייאוש.
 
אני מגיעה להחלטה. אני רוצה לזכור את מה שניסיתי להדחיק, אני חייבת זאת לאותה נערה אבודה. הרי היא אני. לעולם לא אוכל להיות מאושרת באמת ובתמים אם אנסה לשכוח. רק כשאכיר את העבר אוכל להתקדם.
 
איפה אתחיל? בבית החולים שבו נולדתי.
 
השנה הייתה 2027, והעולם שבו נולדתי וגדלתי היה שרוי במלחמה. מעולם לא הכרתי חיים אחרים, אבל תמיד חלמתי על חיים טובים יותר ועל עולמות אחרים. ברגעים של שקט, בין האזעקות וההפצצות ובין הריצה למקלטים להאזנה לחדשות על הלחימה בשטחים, דמיינתי את עצמי שוחה במים עמוקים או שוכבת בחוף הים ומשתזפת, הולכת לבית הספר ומעבירה שעות בפטפוטים עם חברים, חוגגת יום הולדת עם עוגת שוקולד ועם המון מתנות, יושבת מול האח כשכוס שוקו חם עם מרשמלו בידי וצופה בסרט ישן, שוכבת במיטה רכה מכוסה בשמיכה חמה, מעבירה שעה באמבט מים חמים וקצף או מבלה בפגישה ראשונה עם בחור…
 
אז הייתי מתעוררת לתוך המציאות הקשה.
 
כמה רציתי לחיות בעולם שבו החוויות הקטנות האלה הן דבר בר-השגה, כמה השתוקקתי לחוות את כל הדברים הללו – אולם נולדתי לעולם הרוס ושבור.
 
לעיתים התגנבה לליבי האמונה שחיי יכלו להיות שונים בתכלית לו גדלתי עם הוריי הביולוגיים. אך זאת לעולם לא אדע. מעולם לא הכרתי אותם. ההורים היחידים שהכרתי היו הוריי המאמצים: קרלוס וחואניטה קורטז.
 
אימי הביולוגית הייתה אם צעירה, בערך בשנות העשרים לחייה. היא הייתה ברונטית וממוצא מקסיקני. על אבי לא ידוע לי דבר. נולדתי במרתף בית החולים שבו עבד קרלוס כשרת. מדוע נולדתי במרתף? עוד שאלה שאין עליה מענה. קרלוס מצא אותי בוכה מרעב במרתף שלושה ימים לאחר לידתי, ומסר אותי למחלקת ילדים. אימי שהתה בחדר המתים במשך חודש ימים לפני שנקברה כאלמונית. אף אחד לא בא לדרוש אותי או לזהות את אימי. האדם היחיד שביקר אותי היה קרלוס. נראה שכבשתי את ליבו, ולאחר שאושר שחרורי מבית החולים הוא לקח אותי לביתו. בתום שבעה חודשים של הליכי אימוץ, אימצו אותי קרלוס וחואניטה, שלא היו להם ילדים משלהם, ונתנו לי את השם מריה קורטז. כך רצה הגורל, עשה אותי מאומצת וטבע בי את השאלה הנצחית – מי אני? קשה לשמור על תיעוד כשאנשים נלחמים ומתים בכל מקום, ולכן מה שידוע לי הוא רק מה שסיפרו לי הוריי המאמצים.
 
הייתי בקושי בת שנה כשקרלוס גויס לתקופות קצרות שהלכו והתארכו מפעם לפעם. בעוד קרלוס נלחם בחזית למדנו אנחנו, בני משפחתו שבעורף, להכיר את תחושת המחסור.
 
כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה החלו אנשים לאגור ציוד בסיסי, מים ואוכל. המקלט שלנו התמלא בקופסאות שימורים, בבקבוקי מים, בשמיכות ובבגדים. בשנים הראשונות למלחמה לא ניצלנו את המאגר משום שעדיין היה אפשר לקנות אוכל וציוד סביר בחנויות. ככל שהמלחמה נמשכה ואנשים רבים יותר גויסו נסגרו החנויות בזו אחר זו. עברנו לחיות בצמצום ולחשב כל מזון שצרכנו. בסופו של דבר אזל מאגר המזון הגדול שלנו, ונאלצנו למצוא דרכים אחרות להשיג אוכל. אני זוכרת את הפעם הראשונה שעזבתי את אזור השכונה 'הבטוחה' שלי בשביל לקנות מזון.
 
אחת לחודש נערך שוק באזור שלנו. עשרות אנשים היו מגיעים אליו כדי לקנות מוצרים בכסף המועט שבכיסם ובאמצעות שוברי מזון. השוק היה הניסיון האחרון של הממשלה לספק מזון לאוכלוסייה. זה היה מקום נוראי, בייחוד בשביל ילדות בנות ארבע. הוא נפרש לאורך שלושה רחובות גדולים, ששנתיים קודם לכן התגוררו בהם משפחות מרובות ילדים ומעוטות יכולת. לאחר שהאזור הופצץ פונו הבניינים שברחובות הללו ואוכלסו בחולדות ובחרקים. כילדה לא הבנתי מדוע בחרו מלכתחילה להציב את השוק באזור האפלולי והמפחיד ההוא. גם היום איני מבינה.
 
יום אחד הלכנו סבתא גלוריה, אימה של חואניטה, ואני לשוק. סבתא גלוריה החזיקה בידי ומשכה אותי בין קהל האנשים שהתאסף מול המשאית שהיו עליה פירות וירקות. בידה האחרת החזיקה עגלת קניות. נעמדנו בתור ארוך וחיכינו שעתיים עד שהשגנו שק תפוחי אדמה, קילו עגבניות מקולקלות, שק תפוחי עץ שרובם רקובים, שני קילו עדשים לבנות, ארבעה סלקים קטנים וחמישה גזרים קטנים מכוסים בעובש. נוסף על אלו הצליחה סבתא גלוריה להשיג אשכול בננות, שנחשבו למותרות באותם ימים.
 
סבתא גלוריה הכניסה את כל הפירות והירקות לעגלת הקניות ונתנה לי את שק תפוחי האדמה כדי שיהיה מקום לשאר הדברים שתכננה לקנות. תפסתי את השק בשתי ידיי הקטנות ובמאמץ רב גררתי אותו עד למשאית הבגדים.
 
עמדנו בתור במשך שלוש שעות, וכשהגענו לקצה השורה הודיע לנו הפקיד שלא נותרו עוד מעילי חורף. סבתא גלוריה לא צעקה על הפקיד ולא הכתה אותו, שלא כמו מה שרוב האנשים היו עושים אחרי המתנה ארוכה כל כך – לחינם. במקום זאת היא עמדה בשלווה, הביטה בו ולחשה על אוזנו: 'אתה בטוח שאין עוד מעילים לחורף?'
 
'כן, גברתי,' הוא ענה.
 
'אני לא מאמינה לך,' היא אמרה כשחיוך על פניה, 'יכול להיות שזה משום שכבר נתקלתי באנשים כמוך, שרוצים תוספת כסף כדי לספק את הסחורה הרצויה, או אולי משום שראיתי אותך מחביא את המעילים מתחת לסוודרים.' החיוך נמחק מפניה.
 
'אני לא יודע על מה את מדברת,' אמר הפקיד במבט תמים.
 
'אני חושבת שאתה כן יודע,' ענתה בשלווה.
 
כנראה הצליחה לערער את ביטחונו כי הוא ענה לה, 'גם אם כן, מה תעשי בנידון?'
 
הפקיד המסכן לא ידע שבסבתא גלוריה לא מתגרים.
 
'שוביניסט,' מלמלה לעצמה, 'אתה צודק. מה אני, אישה זקנה ומסכנה עם ילדה קטנה, יכולה לעשות לך, גבר חזק? אולי אגש להמון המחכה בתור למעילי החורף ואודיע להם שאין יותר מעילים. אני בטוחה שהם ישמחו לשמוע זאת, לאחר שחיכו שעות בקור ללא טעם. תאר לך כמה הם יהיו מעוצבנים אם יגלו בטעות, מפליטת פה ממישהי מסוימת, שניסית לעבוד עליהם…' היא השאירה את המילים תלויות באוויר.
 
זיעה בצבצה על מצחו של הפקיד וניכר בו שהוא שוקל את צעדיו. בסופו של דבר עזבנו את המקום עם שלושה מעילים חדשים, ארבעה סוודרים ושני צעיפים.
 
בתור למשאית הבשר עמדנו חמש שעות ויצאנו עם לשון פרה שנשארו לה ימים אחדים של טריות, שבע צלעות שבקושי היה עליהן בשר ועוף שלם שניתן לנו רק כי אחד האחראים הכיר אותנו. בתור למשאית הקמח עמדנו חצי שעה, ובתור למשאית הדלק עמדנו ארבע שעות והצלחנו להשיג חצי ליטר לפני שהאספקה נגמרה.
 
הערב ירד, בכיסינו נותר מעט כסף. הסתובבנו בין הדוכנים המעטים שנשארו פתוחים. סבתא גלוריה קנתה לי זוג מגפיים, שקית קטנה מלאה סוכריות ושתי פחיות שבאחת מהן היה מלח ובאחרת סוכר. סיימנו את הקניות וחזרנו הביתה, אני גוררת את שק תפוחי האדמה וסבתא מושכת בזהירות את עגלת הקניות המלאה.
 
יצאנו מהבית בשש בבוקר כדי להגיע לשוק וחזרנו בתשע בערב ללא אגורה. כשהגעתי לחדרי נפלתי על המזרן וישנתי במשך יום שלם.

עוד על הספר

העולם שמאחורי המילים פאולה ארונוביץ
אני פותחת את הארגז שלמרגלות מיטתי בחיפוש אחר סדינים נקיים. בעודי נוברת בערימת השמיכות, אצבעותיי נתקלות במשהו שונה – ספרון קטן, כריכתו בלויה ובתוכו דחוסה ערימת דפים צהובים. אני מיד מזהה את מה שמחזיקות ידיי – יומני האישי.
 
לא ציפיתי למצוא את יומני, ובייחוד לא ציפיתי לזיכרונות הרבים שהציפו אותי בן-רגע, זיכרונות טובים וזיכרונות איומים. אני מתיישבת במהירות על המיטה, עדיין אוחזת ביומן בחוזקה, ומרגישה כאילו חיים שלמים חלפו מאז כתבתי בו בפעם האחרונה. למעשה, חלפו רק כשנתיים.
 
אני פותחת בעמוד אקראי ומתחילה לקרוא: 'היום אני בת שש עשרה, ואני צריכה להיות שמחה, אבל אני בוכה. אני לבד וקשה לי. לא יכולה יותר עם החיים הללו. אני שונאת את היום הזה!'
 
הדבר הראשון שעולה על דעתי אחרי קריאת השורות הללו הוא שזו לא אני. הנערה הצעירה והאומללה הזאת היא מישהי אחרת. אבל המציאות מכה בי מיד ומזכירה לי שהנערה שכתבה היא אני, ולמרות רצוני העז לשכוח אותה, היומן הזה הוא העדות לכך שהדבר בלתי אפשרי. העבר הוא חלק ממני, לטוב ולרע.
 
אני מרגישה כאילו אבן הוסרה מעליי. במשך שנים נאבקתי עם עצמי, מתקשה לקבל את העובדה שמגיע לי להיות נאהבת ומאושרת. נדדתי בעולם, תמיד מביטה אחורה ומסרבת להירגע מתוך הנחה שמשהו רע עומד לקרות. וכאשר חששותיי התממשו – האמנתי שזו אשמתי. נמנעתי מקשר אנושי. הרגשתי תמיד לבד, גם כשהייתי בחברת אנשים. ככל שהבדידות גדלה, הרגשתי אבודה יותר. החיים לא נראו ראויים לחיותם.
 
עכשיו אני יודעת עד כמה טעיתי. עד כמה החיים יכולים להיות נהדרים. אבל אותה נערה בת שש עשרה – שחייתה בתחושת רדיפה מתמדת, בדאגה בלתי פוסקת מאיפה תבוא הארוחה הבאה, באימה צרופה מהאנשים סביב – לא יכלה לראות זאת. היא ידעה רק את הלך החיים שהביא אותה לאותה נקודת ייאוש.
 
אני מגיעה להחלטה. אני רוצה לזכור את מה שניסיתי להדחיק, אני חייבת זאת לאותה נערה אבודה. הרי היא אני. לעולם לא אוכל להיות מאושרת באמת ובתמים אם אנסה לשכוח. רק כשאכיר את העבר אוכל להתקדם.
 
איפה אתחיל? בבית החולים שבו נולדתי.
 
השנה הייתה 2027, והעולם שבו נולדתי וגדלתי היה שרוי במלחמה. מעולם לא הכרתי חיים אחרים, אבל תמיד חלמתי על חיים טובים יותר ועל עולמות אחרים. ברגעים של שקט, בין האזעקות וההפצצות ובין הריצה למקלטים להאזנה לחדשות על הלחימה בשטחים, דמיינתי את עצמי שוחה במים עמוקים או שוכבת בחוף הים ומשתזפת, הולכת לבית הספר ומעבירה שעות בפטפוטים עם חברים, חוגגת יום הולדת עם עוגת שוקולד ועם המון מתנות, יושבת מול האח כשכוס שוקו חם עם מרשמלו בידי וצופה בסרט ישן, שוכבת במיטה רכה מכוסה בשמיכה חמה, מעבירה שעה באמבט מים חמים וקצף או מבלה בפגישה ראשונה עם בחור…
 
אז הייתי מתעוררת לתוך המציאות הקשה.
 
כמה רציתי לחיות בעולם שבו החוויות הקטנות האלה הן דבר בר-השגה, כמה השתוקקתי לחוות את כל הדברים הללו – אולם נולדתי לעולם הרוס ושבור.
 
לעיתים התגנבה לליבי האמונה שחיי יכלו להיות שונים בתכלית לו גדלתי עם הוריי הביולוגיים. אך זאת לעולם לא אדע. מעולם לא הכרתי אותם. ההורים היחידים שהכרתי היו הוריי המאמצים: קרלוס וחואניטה קורטז.
 
אימי הביולוגית הייתה אם צעירה, בערך בשנות העשרים לחייה. היא הייתה ברונטית וממוצא מקסיקני. על אבי לא ידוע לי דבר. נולדתי במרתף בית החולים שבו עבד קרלוס כשרת. מדוע נולדתי במרתף? עוד שאלה שאין עליה מענה. קרלוס מצא אותי בוכה מרעב במרתף שלושה ימים לאחר לידתי, ומסר אותי למחלקת ילדים. אימי שהתה בחדר המתים במשך חודש ימים לפני שנקברה כאלמונית. אף אחד לא בא לדרוש אותי או לזהות את אימי. האדם היחיד שביקר אותי היה קרלוס. נראה שכבשתי את ליבו, ולאחר שאושר שחרורי מבית החולים הוא לקח אותי לביתו. בתום שבעה חודשים של הליכי אימוץ, אימצו אותי קרלוס וחואניטה, שלא היו להם ילדים משלהם, ונתנו לי את השם מריה קורטז. כך רצה הגורל, עשה אותי מאומצת וטבע בי את השאלה הנצחית – מי אני? קשה לשמור על תיעוד כשאנשים נלחמים ומתים בכל מקום, ולכן מה שידוע לי הוא רק מה שסיפרו לי הוריי המאמצים.
 
הייתי בקושי בת שנה כשקרלוס גויס לתקופות קצרות שהלכו והתארכו מפעם לפעם. בעוד קרלוס נלחם בחזית למדנו אנחנו, בני משפחתו שבעורף, להכיר את תחושת המחסור.
 
כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה החלו אנשים לאגור ציוד בסיסי, מים ואוכל. המקלט שלנו התמלא בקופסאות שימורים, בבקבוקי מים, בשמיכות ובבגדים. בשנים הראשונות למלחמה לא ניצלנו את המאגר משום שעדיין היה אפשר לקנות אוכל וציוד סביר בחנויות. ככל שהמלחמה נמשכה ואנשים רבים יותר גויסו נסגרו החנויות בזו אחר זו. עברנו לחיות בצמצום ולחשב כל מזון שצרכנו. בסופו של דבר אזל מאגר המזון הגדול שלנו, ונאלצנו למצוא דרכים אחרות להשיג אוכל. אני זוכרת את הפעם הראשונה שעזבתי את אזור השכונה 'הבטוחה' שלי בשביל לקנות מזון.
 
אחת לחודש נערך שוק באזור שלנו. עשרות אנשים היו מגיעים אליו כדי לקנות מוצרים בכסף המועט שבכיסם ובאמצעות שוברי מזון. השוק היה הניסיון האחרון של הממשלה לספק מזון לאוכלוסייה. זה היה מקום נוראי, בייחוד בשביל ילדות בנות ארבע. הוא נפרש לאורך שלושה רחובות גדולים, ששנתיים קודם לכן התגוררו בהם משפחות מרובות ילדים ומעוטות יכולת. לאחר שהאזור הופצץ פונו הבניינים שברחובות הללו ואוכלסו בחולדות ובחרקים. כילדה לא הבנתי מדוע בחרו מלכתחילה להציב את השוק באזור האפלולי והמפחיד ההוא. גם היום איני מבינה.
 
יום אחד הלכנו סבתא גלוריה, אימה של חואניטה, ואני לשוק. סבתא גלוריה החזיקה בידי ומשכה אותי בין קהל האנשים שהתאסף מול המשאית שהיו עליה פירות וירקות. בידה האחרת החזיקה עגלת קניות. נעמדנו בתור ארוך וחיכינו שעתיים עד שהשגנו שק תפוחי אדמה, קילו עגבניות מקולקלות, שק תפוחי עץ שרובם רקובים, שני קילו עדשים לבנות, ארבעה סלקים קטנים וחמישה גזרים קטנים מכוסים בעובש. נוסף על אלו הצליחה סבתא גלוריה להשיג אשכול בננות, שנחשבו למותרות באותם ימים.
 
סבתא גלוריה הכניסה את כל הפירות והירקות לעגלת הקניות ונתנה לי את שק תפוחי האדמה כדי שיהיה מקום לשאר הדברים שתכננה לקנות. תפסתי את השק בשתי ידיי הקטנות ובמאמץ רב גררתי אותו עד למשאית הבגדים.
 
עמדנו בתור במשך שלוש שעות, וכשהגענו לקצה השורה הודיע לנו הפקיד שלא נותרו עוד מעילי חורף. סבתא גלוריה לא צעקה על הפקיד ולא הכתה אותו, שלא כמו מה שרוב האנשים היו עושים אחרי המתנה ארוכה כל כך – לחינם. במקום זאת היא עמדה בשלווה, הביטה בו ולחשה על אוזנו: 'אתה בטוח שאין עוד מעילים לחורף?'
 
'כן, גברתי,' הוא ענה.
 
'אני לא מאמינה לך,' היא אמרה כשחיוך על פניה, 'יכול להיות שזה משום שכבר נתקלתי באנשים כמוך, שרוצים תוספת כסף כדי לספק את הסחורה הרצויה, או אולי משום שראיתי אותך מחביא את המעילים מתחת לסוודרים.' החיוך נמחק מפניה.
 
'אני לא יודע על מה את מדברת,' אמר הפקיד במבט תמים.
 
'אני חושבת שאתה כן יודע,' ענתה בשלווה.
 
כנראה הצליחה לערער את ביטחונו כי הוא ענה לה, 'גם אם כן, מה תעשי בנידון?'
 
הפקיד המסכן לא ידע שבסבתא גלוריה לא מתגרים.
 
'שוביניסט,' מלמלה לעצמה, 'אתה צודק. מה אני, אישה זקנה ומסכנה עם ילדה קטנה, יכולה לעשות לך, גבר חזק? אולי אגש להמון המחכה בתור למעילי החורף ואודיע להם שאין יותר מעילים. אני בטוחה שהם ישמחו לשמוע זאת, לאחר שחיכו שעות בקור ללא טעם. תאר לך כמה הם יהיו מעוצבנים אם יגלו בטעות, מפליטת פה ממישהי מסוימת, שניסית לעבוד עליהם…' היא השאירה את המילים תלויות באוויר.
 
זיעה בצבצה על מצחו של הפקיד וניכר בו שהוא שוקל את צעדיו. בסופו של דבר עזבנו את המקום עם שלושה מעילים חדשים, ארבעה סוודרים ושני צעיפים.
 
בתור למשאית הבשר עמדנו חמש שעות ויצאנו עם לשון פרה שנשארו לה ימים אחדים של טריות, שבע צלעות שבקושי היה עליהן בשר ועוף שלם שניתן לנו רק כי אחד האחראים הכיר אותנו. בתור למשאית הקמח עמדנו חצי שעה, ובתור למשאית הדלק עמדנו ארבע שעות והצלחנו להשיג חצי ליטר לפני שהאספקה נגמרה.
 
הערב ירד, בכיסינו נותר מעט כסף. הסתובבנו בין הדוכנים המעטים שנשארו פתוחים. סבתא גלוריה קנתה לי זוג מגפיים, שקית קטנה מלאה סוכריות ושתי פחיות שבאחת מהן היה מלח ובאחרת סוכר. סיימנו את הקניות וחזרנו הביתה, אני גוררת את שק תפוחי האדמה וסבתא מושכת בזהירות את עגלת הקניות המלאה.
 
יצאנו מהבית בשש בבוקר כדי להגיע לשוק וחזרנו בתשע בערב ללא אגורה. כשהגעתי לחדרי נפלתי על המזרן וישנתי במשך יום שלם.