הסיפור על לילא ומג'נון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסיפור על לילא ומג'נון

הסיפור על לילא ומג'נון

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • תרגום: יובל שילוח
  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: פברואר 2018
  • קטגוריה: רוחניות, פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 151 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 31 דק'

נזאמי

חכים ג'מאל א-דין ניזאמי,1141–1209, נולד בעיר גאנג'ה (כיום באזרבייג'אן) ורוב חייו עשה מעבר לקווקז. הוא היה משורר וכתב את שיריו בפרסית. הסיפורים: "ח'וסרו ושירין", "שבע הנסיכות", הם שניים מחמש הפואמות הגדולות שכתב.

תקציר

סיפור אהבה מרגש וטרגי שהתרחש ככל הנראה בראשית המאה השביעית לספירה, ואולי לא התרחש כלל, אך הותיר את רישומו בכל התרבויות, מהודו ועד צפון אפריקה.
 
גיבורי הסיפור הם קייס אל-עאמרי ואהובתו לילא, משבטי הבדואים בחצי האי ערב. השניים נפגשו בצעירותם והתאהבו. את אהבתו ללילא ביטא קייס בשירים שחיבר למענה, והשתגע אחריה כל כך עד שהכול כינו אותו "מג'נון", ושם זה דבק בו עד סוף ימיו.
 
קייס ביקש את ידה של לילא, אביה סירב, וקייס נמלט אל המדבר, שם יצא מדעתו וסירב לשוב אל משפחתו. לילא נאלצה להינשא לגבר זר; קייס המתבודד הוסיף לחבר שירים על אהובתו, וחיות הבר היו ידידותיו היחידות. סופו של הסיפור מר ואולי בלתי נמנע – לילא חלתה ומתה, ומג'נון מת על קברה, כשחיות הבר מגוננות עליו.
 
סיפור האהבה הזה נפוץ מאוד בספרות ובשירה הסופית כמשל על האהבה הנשגבת לאל.
 
חכים ג'מאל א-דין ניזאמי, 1141–1209, נולד בעיר גאנג'ה (כיום באזרבייג'אן) והתגורר רוב חייו מעבר לקווקז. הוא היה משורר וכתב את שיריו בפרסית. הסיפור על לילא ומג'נון הוא אחד מחמש הפואמות הגדולות שכתב.

פרק ראשון

פרק 1: איך הסיפור מתחיל
 
פעם, לפני שנים רבות, חי בקרב הבדווים של ארצות ערב אדון, סַיְיד (צאצא של הנביא מוחמד), אשר שלט על חבל בָּאנוּ עאמר. לא הייתה ארץ ששגשגה כארצו, ורוחות המדבר נשאו את שמע תהילתו אל המחוזות הרחוקים ביותר. הצלחה ועושר עשוהו סולטן של אנשי המדבר, עשיר היה כקורח. אל העניים היה טוב לב, ארנקו פתוח לפניהם תמיד, כלפי זרים נהג בהכנסת אורחים נדיבה. בכל אשר נגע עשה חיל, ומזלו הטוב היה עמו בכל אשר הלך, כגלעין בתוך הפרי. כך לפחות נראו הדברים.
 
אולם למרות שהכול כיבדוהו כח'ליף, בעיני עצמו נדמה לנר המכלה עצמו אט אט ואינו מפיץ די אור לָעולם. את ליבו של איש דגול זה איכל צער אחד נסתר, כי הוא, שהיה לו כל מה שביקש – בן לא היה לו, וכך נותר חשוך ילדים. מה הם תהילה, עוצמה ועושר לאדם אם יום אחד יחליקו מידיו, ללא יורש לקבלם? האם נגזר על הדגן לנבול, האם ייבש הענף? אם ייפול הברוש, היכן תבנה הציפור את קינה? היכן תמצא אושר? היכן הצל והמחסה? החי באמת הוא זה השורד בזיכרון בְּנו לאחר מותו.
 
אלו היו מחשבותיו של איש אציל זה. ככל שהזדקן כך התעצמה תשוקתו לבן. ואף על פי כן, במשך שנים רבות מעשי הצדקה שלו ותפילותיו העלו חרס. נפשו כלתה אל הירח במילואו אך זה מעולם לא זרח בשמיו, וזרעי היסמין שזרע לא נבטו מעולם בגניו. ולמרות הכול לא היה הסַיְיד מוכן להיכנע לגורלו. לוּ רק תתמלא משאלתו האחת כנגד כל שאר הדברים שניתנו לו משמיים! כך אנו, בני האדם; אם תפילותינו אינן נענות, האם נחשוב כי לטובתנו הדבר? אנחנו יודעים בביטחון מה הם צרכינו, אך העתיד – נסתר מעינינו. חוט גורלנו מסתיים מעבר לעולם הנראה, ומה שהיום טועים לחשוב שהוא מנעול שמשאירנו בחוץ – ייתכן שמחר נגלה שהוא המפתח שיכניסנו פנימה.
 
הרבה יכול ודאי לקרות בינתיים. גיבורנו השתוקק לאבן חן שלא הייתה לו, וכפי שהצדפה מזינה את הפנינה בתוכה, כך התפלל וזעק לשמיים, עד שלבסוף מילא אלוהים את משאלתו. בן נולד לו, ומראהו כרימון גדול מחייך, כשושנה שעלי כותרתה נפתחו בן ליל, כיהלום ההופך את חשכת העולם לאור גדול. האב המאושר, שמח וטוב לב, פתח לרווחה את דלתות אוצרותיו. הכול חלקו את אושרו, והאירוע הגדול נחוג בתרועות שמחה ובדברי ברכה. הילד הופקד בידיה המסורות של האומנת, שיגדל ויתחזק תחת עינה המשגיחה. וכך היה. כל טיפת חלב ששתה הפכה לאות של נאמנות בגופו, כל נגיסה שבלע הפכה לאות של עדינות בליבו, כל קו כחול ששורטט על פניו להגן עליו מפני עין הרע עשה פלאים בנפשו. אך כל אלו נשמרו בסוד, נסתרים מעין כול. שבועיים לאחר לידתו כבר נראה הילד כמו ירח בן ארבעה עשר יום, והוריו נתנו לו את שמו, קֵייס.
 
שנה עברה ויְפִי הילד רב עד כדי שלמות. כפי שקרן אור חודרת את המים כך האהבה, כאבן חן מנצנצת, זרחה מתוך גופו. עליז ושמח גדל, שנה אחר שנה, כפרח מוגן בקפדנות בגן האושר של הילדוּת. כשהיה בן שבע, זקנקן ראשון וארגמני החל להבליח על לחייו הסמוקות, וכשהגיע לגיל עשר סיפרו האנשים על יופיו שהיה לאגדה. כל מי שראה אותו, אפילו ממרחק, קרא לשמיים לברכו.

נזאמי

חכים ג'מאל א-דין ניזאמי,1141–1209, נולד בעיר גאנג'ה (כיום באזרבייג'אן) ורוב חייו עשה מעבר לקווקז. הוא היה משורר וכתב את שיריו בפרסית. הסיפורים: "ח'וסרו ושירין", "שבע הנסיכות", הם שניים מחמש הפואמות הגדולות שכתב.

עוד על הספר

  • תרגום: יובל שילוח
  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: פברואר 2018
  • קטגוריה: רוחניות, פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 151 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 31 דק'
הסיפור על לילא ומג'נון נזאמי
פרק 1: איך הסיפור מתחיל
 
פעם, לפני שנים רבות, חי בקרב הבדווים של ארצות ערב אדון, סַיְיד (צאצא של הנביא מוחמד), אשר שלט על חבל בָּאנוּ עאמר. לא הייתה ארץ ששגשגה כארצו, ורוחות המדבר נשאו את שמע תהילתו אל המחוזות הרחוקים ביותר. הצלחה ועושר עשוהו סולטן של אנשי המדבר, עשיר היה כקורח. אל העניים היה טוב לב, ארנקו פתוח לפניהם תמיד, כלפי זרים נהג בהכנסת אורחים נדיבה. בכל אשר נגע עשה חיל, ומזלו הטוב היה עמו בכל אשר הלך, כגלעין בתוך הפרי. כך לפחות נראו הדברים.
 
אולם למרות שהכול כיבדוהו כח'ליף, בעיני עצמו נדמה לנר המכלה עצמו אט אט ואינו מפיץ די אור לָעולם. את ליבו של איש דגול זה איכל צער אחד נסתר, כי הוא, שהיה לו כל מה שביקש – בן לא היה לו, וכך נותר חשוך ילדים. מה הם תהילה, עוצמה ועושר לאדם אם יום אחד יחליקו מידיו, ללא יורש לקבלם? האם נגזר על הדגן לנבול, האם ייבש הענף? אם ייפול הברוש, היכן תבנה הציפור את קינה? היכן תמצא אושר? היכן הצל והמחסה? החי באמת הוא זה השורד בזיכרון בְּנו לאחר מותו.
 
אלו היו מחשבותיו של איש אציל זה. ככל שהזדקן כך התעצמה תשוקתו לבן. ואף על פי כן, במשך שנים רבות מעשי הצדקה שלו ותפילותיו העלו חרס. נפשו כלתה אל הירח במילואו אך זה מעולם לא זרח בשמיו, וזרעי היסמין שזרע לא נבטו מעולם בגניו. ולמרות הכול לא היה הסַיְיד מוכן להיכנע לגורלו. לוּ רק תתמלא משאלתו האחת כנגד כל שאר הדברים שניתנו לו משמיים! כך אנו, בני האדם; אם תפילותינו אינן נענות, האם נחשוב כי לטובתנו הדבר? אנחנו יודעים בביטחון מה הם צרכינו, אך העתיד – נסתר מעינינו. חוט גורלנו מסתיים מעבר לעולם הנראה, ומה שהיום טועים לחשוב שהוא מנעול שמשאירנו בחוץ – ייתכן שמחר נגלה שהוא המפתח שיכניסנו פנימה.
 
הרבה יכול ודאי לקרות בינתיים. גיבורנו השתוקק לאבן חן שלא הייתה לו, וכפי שהצדפה מזינה את הפנינה בתוכה, כך התפלל וזעק לשמיים, עד שלבסוף מילא אלוהים את משאלתו. בן נולד לו, ומראהו כרימון גדול מחייך, כשושנה שעלי כותרתה נפתחו בן ליל, כיהלום ההופך את חשכת העולם לאור גדול. האב המאושר, שמח וטוב לב, פתח לרווחה את דלתות אוצרותיו. הכול חלקו את אושרו, והאירוע הגדול נחוג בתרועות שמחה ובדברי ברכה. הילד הופקד בידיה המסורות של האומנת, שיגדל ויתחזק תחת עינה המשגיחה. וכך היה. כל טיפת חלב ששתה הפכה לאות של נאמנות בגופו, כל נגיסה שבלע הפכה לאות של עדינות בליבו, כל קו כחול ששורטט על פניו להגן עליו מפני עין הרע עשה פלאים בנפשו. אך כל אלו נשמרו בסוד, נסתרים מעין כול. שבועיים לאחר לידתו כבר נראה הילד כמו ירח בן ארבעה עשר יום, והוריו נתנו לו את שמו, קֵייס.
 
שנה עברה ויְפִי הילד רב עד כדי שלמות. כפי שקרן אור חודרת את המים כך האהבה, כאבן חן מנצנצת, זרחה מתוך גופו. עליז ושמח גדל, שנה אחר שנה, כפרח מוגן בקפדנות בגן האושר של הילדוּת. כשהיה בן שבע, זקנקן ראשון וארגמני החל להבליח על לחייו הסמוקות, וכשהגיע לגיל עשר סיפרו האנשים על יופיו שהיה לאגדה. כל מי שראה אותו, אפילו ממרחק, קרא לשמיים לברכו.