פרק ראשון
לא ייאמן, זה היה הביטוי הכי מתאים לתאר אותה. יופייה של סמנתה וַיין היה לא ייאמן. לא ייאמן שהיא התחתנה איתי. ולגמרי לא ייאמן שהיא מתה.
היה גם די לא ייאמן שהתאהבתי שוב והתחתנתי שוב. אבל גמישות אנושית מאפיינת את הכלל יותר משהיא מייצגת את היוצא מן הכלל, לא? אנשים מתאהבים. אנשים מתים. אנשים אוספים איכשהו את שברי חייהם וממשיכים הלאה, מקבלים או לא מקבלים את התפיסה הרוחנית שהמוות אינו אלא שינוי כתובת משמעותי.
אבל הדבר הכי לא ייאמן בסמנתה לא היה קשור אלינו בכלל. טכנית, זה אפילו לא היה קשור אליה אלא לאבא שלה. לותר ויין היה פעם עבד אפרו־אמריקאי.
שטויות, תגידו, ולא כי אתם חושבים שאני סתם לבן משוגע שמנסה לשייך לעצמו היסטוריה שחורה דרך קשר נישואים. או שאולי אתם חושבים גם את זה בין היתר. אבל זהו בעיקר נתק בין־דורי. אני מבין לגמרי את הספקנות. העבדות הוצאה אל מחוץ לחוק בשנת 1865 עם אימוץ התיקון השלושה־עשר לחוקת ארצות הברית.
סמנתה אפילו לא נהרתה כשהנשיא ג'ימי קרטר לבש קרדיגן בבית הלבן והקר וביקש מכל אזרחי אמריקה לנהוג כמותו — לחסוך באנרגיה ולהנמיך את התרמוסטט בהסקה הביתית לשלוש־עשרה מעלות בלילות. במשך כל החורף, לותר וקרלוטה ויין נכנסו למיטה והתחממו כמו שהיו מתחממים פעם. הנקודה היא שהגזענות קיימת, אבל סמנתה נולדה כל כך הרבה זמן אחרי ביטול העבדות כמוסד, שהיא לא הכירה בית משפט עליון בלי שופטים שחורים.
היא לא זכרה עידן שבו לא היו כוכבי פוטבול שחורים. היא אפילו לא הכירה שירים של פרינס עד שהוא שינה את שמו רשמית ל"אמן שהיה ידוע בעבר בשם פרינס". והיא לא היתה בוגרת מספיק "לחגוג כמו ב־ 1999 ", כמו שאותו פרינס כתב בשירו לקראת סוף המילניום, עד שבאמת הגיעה שנת 1999 .
אז בחזרה לציר הזמן הבעייתי. גם אם אביה של סמנתה היה זקן כשהיא נולדה, זה עדיין לא מסתדר. למעשה, זה עומד בסתירה מוחלטת להיסטוריה. העבד האמריקאי האחרון הלך לעולמו בשנת 1971 . אף אחד מילדיו של סילבסטר מֶגי לא היה בין החיים, כשמצבה הונחה על קברו כמחווה של כבוד יותר מארבעה עשורים אחרי מותו — בשנה שבה איבדתי את אשתי. צירוף מקרים.
סמנתה ויין, בתו של עבד?
"אין מצב," אנשים אומרים לי. "אלא אם כן פספסתי משהו."
"לא פספסת כלום."
"מה?"
"אתה לא מבין בש —"
"לך תזדיין, אייבּ. אתה זה שלא מבין."
"לא," אני אומר. "התכוונתי שאתה לא מבין בשוגר."
אני מתכוון לביג שוגר. כינויו של קרטל תעשיית הסוכר.
בסתיו 1941 נדדה קבוצת אנשים במדינות הדרום וביקרה בשכונות השחורות בערים כמו ממפיס ובילוקסי. הם הציעו "תעסוקה יציבה" ל"עובדי חווה צבעונים" בני שמונה־עשרה ומעלה. העובדה שלותר ויין היה בן שש־עשרה לא היתה חשובה.
שום דבר בהצעה לא היה חוקי. "בואו ליהנות מהשמש של פלורידה בחודשי החורף", הבטיחו המודעות, "בקציר קנה סוכר במטעי תאגיד נשיונל שוגר". לותר לא היה טיפש. להניף את המצ'טה כל היום, לכרות קנה סוכר בגובה שלושה מטרים ולהעמיס טונות של קנים על משאיות, זאת לא עבודה לסטודנטים צעירים.
"לא משנה איך אתה חותך," לותר נהג לומר, "זאת עבודת התכופפות קשה." אבל החברה הבטיחה משכורות טובות של עד שלושים דולר לשבוע. תנאי מחיה טובים, מגורים חינם, ארוחות חינם, הסעות חינם לפלורידה, טיפול רפואי חינם ופעילות פנאי היו כלולים בחבילה. הוא נרשם ועלה על המשאית עם שאר הפועלים שהצטרפו.
היעד היה קלוּאיסטון, "העיר המתוקה ביותר בעולם". אלפי דונמים של קנה סוכר כיסו את החוף הדרומי של אגם אוקיצ'ובי בשמורת הטבע אוורגליידס. הנסיעה ארכה יומיים. הגברים קיבלו אוכל פעמיים, נקניק ופרוסת לחם. עם הגעתם קיבל כל עובד חשבון על סך אחד־עשר דולר — עלות "נסיעת החינם" מממפיס.
עד מהרה נוספו חיובים חדשים. שבעים וחמישה סנט לשמיכה. חמישים למצ'טה. עוד שלושים למשחזת להשחזת הלהב. דולר לתג זיהוי של עובד החברה. חמישים סנט למים שאינם מזוהמים מדי לשתייה. העובדים היו שקועים בחובות עד צוואר עוד לפני יום העבודה הראשון, שהתחיל בארוחת בוקר בשעה שלוש ושלושים לפנות בוקר. בארבע וחצי הם היו בשדות, עצרו להפסקת צהריים קצרה, והמשיכו לקצור קנים עד רדת החשכה
השכר ביום הראשון היה דולר ושמונים — ארבעה דולרים פחות מהסכום שהובטח. מפקחים סיירו בשטח, חמושים באלות ובאקדחים, ואיימו על כל מי שלא עבד קשה מספיק או התלונן שהוא רוצה ללכת הביתה. הסיכוי הטוב ביותר לבריחה היה בלילה. אחרי שלושה שבועות — עשרים ואחד ימי עבודה רצופים בגשם ובשמש, מזריחה עד שקיעה — תשעה עובדים ברחו ממגוריהם במחנה החברה. לותר היה אחד מהם.
התוכנית היתה לתפוס טרמפים לממפיס. הם נעצרו עשרים ושמונה קילומטר מקלואיסטון, נקנסו בארבעים דולר על "שוטטות" וחזרו לעבודה. הדרך היחידה לשלם את הקנס היתה לקצור עוד קנים. לותר, בתמימותו, ביקש רשות להמיר את הקנס במאסר. הוא העדיף לשבת בכלא. המפקח הכה אותו באלה ואמר לו שלא תהיה שום בעיה ברגע שישלם את מה שהוא חייב לחברה.
החוב תפח מדי יום, כי הוא שתה יותר מדי מים בשדה ונזקק לטיפול רפואי עקב הכשת נחש. מספיק אנשים הצליחו לברוח כדי שהשמועה תטפטף בחזרה הביתה, ומשם למשרד המשפטים בוושינגטון הבירה. הרברט הובר בכבודו ובעצמו אישר את שישים עמודי דוח החקירה של האף־בי־איי. חבר מושבעים פדרלי מורחב בפלורידה הרשיע את תאגיד נשיונל שוגר וכמה מעובדיו באישום "קשירת קשר להפרת זכותם הבסיסית של אזרחים להיות חופשיים מעבדות בהתאם לתיקון השלושה־עשר".
אז כמו שאני רואה את זה, להגיד שלותר ויין הוא עבד לשעבר זה לא מוגזם, גם אם ההרשעה בוטלה טכנית. "חבר המושבעים לא היה טהור," טענו עורכי הדין של הסוכר, "כי לא היו בו חקלאים." ממש. וטימותי מֶקוֵויי היה צריך להתלונן על היעדר טרוריסטים בחבר המושבעים שהרשיע אותו בפיצוץ הבניין באוקלהומה סיטי. בכל אופן, אביה של סמנתה התקרב ליום הולדתו התשעים.
הזקן ואני עדיין היינו בקשר קרוב ככל שיכולנו. לותר הפגין סימנים של דמנציה. היו לו אמנם ימים טובים, אבל הוא עדיין אמר לאנשים בבית האבות האיכותי שחתנו הוא אברהם לינקולן. הוא הגזים, כמובן, למרות שבאמת הייתי עורך דין לבן וגבוה עם שמונים ושבעה משפטי רצח באמתחתי. זרמתי עם כל מה שלותר אמר. זה סתם בלבל אותו לשמוע שאני עורך דין בכיר במשרד התובע הכללי במחוז מיאמי־ דֵייד, זה שכל המקרים החשובים מגיעים אליו.
"אני מחפש את סוכנת האף־בי־איי ויקטוריה סנטוס," אמרתי לשוטרת.
הניידת שלה, בצבעי שחור וחום ועם אורות מהבהבים, היתה אחת משש ניידות שחסמו את הכניסה לגשר באורך קילומטר וחצי שחצה את ביצות אוורגליידס. נתיב הטמיאמי היה הכביש העיקרי שחיבר בין מזרח למערב פלורידה, דרומית לאגם אוקיצ'ובי — האגם השני בגודלו בארצות הברית היבשתית. "ומי אתה?" היא שאלה.
"אייבּ בקהאם ממשרד התובע," אמרתי והצגתי בזריזות את התג.
תפקידי לא כלל ביקורים בכל זירת פשע במחוז מיאמי־דייד גם כשהיה חשד לרצח. אבל כשהאף־בי־איי ניהל מצוד אחר רוצח סדרתי, היה חשוב מאוד שמישהו בכיר ממשרד התובע הראשי יהיה מעורב בחקירה. סגן פרקליטת המדינה ביקש ממני אישית לעקוב אחרי הדיווחים הנוגעים לגופה, שנמצאה באוורגליידס עם כל הסימנים שהצביעו על היותה הקורבן החמישי של הרוצח בדרום פלורידה.
"שם," אמרה השוטרת והצביעה לכיוון התגודדות של סוכני זרועות החוק ליד הגשר. הם עמדו על הכביש הדו־נתיבי הישן שהיה מקביל לגשר החדש וכבר לא היה בשימוש.
הודיתי לה והתכופפתי מתחת לסרט הצהוב שתחם את הזירה.
"אייב, היי, מה קורה?"
עצרתי לשמע הקול המוכר. זאת היתה כתבת פלילים מערוץ "אקשן ניוז". היינו שלושה קילומטרים מפאתי העיר המערביים, רחוקים מדי ממרכז מיאמי מכדי לראות בבירור אפילו את גורדי השחקים הגבוהים ביותר. אבל ראיתי את האנטנות של ניידות כלי התקשורת בטור ארוך שנסע לכיוון שמש הבוקר. המסוקים לא יאחרו לבוא. לא הייתי מתפלא אם הייתי רואה צוות צילום או שניים מגיעים בסירת ביצות — העיקר להגיע ראשונים לשטח.
"אין לי מה להגיד, סוזן."
"נו בבקשה, אייב."
סוזן בראון כיסתה יותר מעשרה ממשפטי הרצח שלי, ובדרך כלל נתתי לה מה שיכולתי. אבל באמת לא היה לי שום דבר. פניתי והמשכתי לאורך הגדה.
הכביש הישן זכה לשיפורים רבים מאז שרכבי המודל־טי הראשונים עלו עליו ב־ 1928 , והיו רבים שראו בגשר המוגבה החדש בזבוז כסף. אבל הוא היה כלול בפרויקט שיקום האוורגליידס שהוקצבו לו מיליארדי דולרים.
חלק ניכר מהתקציב תועל לאיזון ההשלכות השליליות של עבודתו הקטסטרופלית — למרות הכוונות הטובות — של חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית במאה העשרים. סכרים ותעלות שבנה החיל פתחו את ערבות העשב למגדלי קנה סוכר וחקלאים אחרים, וכבישים כמו ארבע מאות וארבעים הקילומטר של נתיב הטמיאמי אפשרו מעבר של כלי רכב ממונעים בביצות הרדודות.
הבעיה עם כל הבנייה היתה שזרימת המים הכרחית לקיומן הבריא של ביצות האוורגליידס. הגשר החדש עמד גבוה על עמודים, בסמוך לכביש הישן, כדי לאזן את אפקט הסכר.
קפצתי מהגדה אל הכביש הישן, אבל לא מספיק רחוק. נחַתי בבוץ. "אוף, לעזאזל." לא התעצבנתי רק כי נרטבו לי הנעליים והמכנסיים. לוקח אלף שנה של ריקבון ליצור שכבת כבול של שלושים סנטימטר, וזה עתה שחררתי לאוויר צחנת רקב של תשע מאות תשעים ותשע שנים.
"תן לי לעזור לך רגע," אמר אחד השוטרים המקומיים. הוא משך את זרועי, והבוץ השמיע קול יניקה כשכף רגלי נשלפה מגרסת החול הטובעני של האוורגליידס. שקלתי לשטוף את הזוהמה השחורה במים עומדים בתעלה סמוכה, אבל תנין באורך שלושה מטרים שהשתזף בשמש על הגדה שינה את דעתי.
"ברוך הבא לשארק ואלי," אמר השוטר.
הנחתי שזה סתם שם של מקום, לא שבאמת יש שם כרישים, אבל עדיין שמחתי לעמוד על קרקע יבשה. לא שהיו יותר מדי דברים יבשים בסביבה. משפתו הדרומית של אגם אוקיצ'ובי זרמו מים בצבע תה לאורך מאה ושישים קילומטר, דרומה לקצה פלורידה ומערבה למפרץ מקסיקו, כמו חלב שנשפך על שולחן.
על מיליוני דונמים מימיים אלה, שהיו שטוחים כמו שדה חיטה בקנזס, נע בגלים אינסופיים ים של עשב ביצות. זהו זן נדיר ששגשג במקום למעלה מארבעת אלפים שנה. "נהר העשב" האגדי הפריד בין חופה המזרחי של פלורידה לחופה המערבי — פלא סביבתי שהמבקרים בו מצאו זוחלים אקזוטיים, פָּרות ים וחלזונות עצים בשלל צבעי הקשת, כפנים ורדרדים וסחלבי רוח רפאים, דקלים גבוהים ועצי גמבו לימבו.
ענני יתושים אגדיים יכלו להשחיר כאן סירת קאנו תוך שניות, וים של כוכבים מילא את שמי הלילה, שאורות העיר לא נגעו בהם. אין עוד מקום כזה בעולם. לא הגעתי לשם הרבה פעמים, רק עברתי שם לפעמים במהירות של מאה קילומטרים בשעה בדרך לנייפלס. או ביום כמו היום, כשנמצאה גופה.
"איזה קור," מלמלתי, אבל ידידי השוטר כבר עבר למשות אידיוט אחר שנתקע בבוץ הרקוב.
עשר מעלות בפברואר זה כפור במונחים של מיאמי, ואפשר היה לזהות בקלות את סוכני האף־בי־איי במעילי הרוח הכחולים־כהים שלהם עם הכיתוב הצהוב. הסוכנים היו חלק מכוח משימה גדול הרבה יותר וחוצה תחומי שיפוט. משטרת מיאמי־דייד היתה נוכחת בזירה, כולל שני בלשי מחלק רצח שהכרתי טוב וצוות מטעם מחלק הרצח של משטרת דרום פלורידה.
הצוות הזה מילא תפקיד חשוב בכל חקירה שדרשה שיתוף פעולה בין הסוכנויות השונות. רכב המכון לרפואה משפטית חנה לצד הכביש. ראיתי רק אישה אחת שנשאה אמצעי זיהוי של האף־בי־איי, ולמרות שמן הסתם היא לא זכרה את פגישתנו הקודמת, אני זיהיתי את ויקטוריה סנטוס. הלכתי אליה. היא דיברה עם מישהו מהעובדים שעסקו בצביעת סימני הכביש על הגשר החדש. עיני הנץ שלו הן שקלטו את הגופה בים העשב ליד הכביש הישן.
"בהתחלה זה לא נראה לי כמו משהו אנושי," הוא אמר לה. עמדתי בצד, קרוב מספיק לשמוע. סנטוס היתה אישה נאה בעלת שיער קצר כהה, שגוני אדום נצצו ממנו בשמש פלורידה. בתור מתאמת הפעולות במרכז הלאומי לניתוח פשעים חמורים, היא עמדה בראש המגעים הראשוניים בין האף־בי־איי לכוח המשטרה המקומי.
אבל היא היתה חדשה במיאמי, ופגשתי אותה רק פעם אחת לפני כן כמדריכת אף־בי־איי בקורס חקירות לתובעים שהתקיים באקדמיה הלאומית בקוונטיקו. לסנטוס היה ותק של עשרים שנה, והיא היתה מעין אגדה באף־בי־איי לא רק כי היא היתה טובה, אלא גם כי היא לא פחדה למתוח ביקורת על המערכת. זה לא תמיד עזר לרכוש חברים במטה האף־בי־איי הראשי.
לא יכולתי שלא לתהות אם זאת היתה הסיבה להעברתה מהתפקיד היוקרתי ביחידה לניתוח התנהגותי — תחום אחריות ברמה הארצית — לתפקיד שטח במיאמי, כאשר במסגרת חקירתה הראשונה מצאה את עצמה שקועה עד צוואר, אפשר לומר, בבוץ של האוורגליידס.
"הדבר הראשון שראיתי היה הטבעת," אמר העד לסנטוס. "היהלום נצץ בשמש, ואי־אפשר היה לפספס אותו. הייתי בארגז של הטנדר, והעברתי חרוטים לצוות שעבד על הכביש. אבל כשהנצנוץ באמצע כל העשב תופס לי את העין, אני מנסה לראות יותר טוב וחושב לעצמי, מה זה? אני בטוח שהטבעת עדיין מחוברת ליד, אז אני דופק על הגג ואומר, 'צ'רלי, עצור!' ואז צ'רלי ואני הולכים למעקה של הגשר, איזה עשרים מטר משם, להסתכל בביצה.
וצ'רלי אומר שאני צודק. שזה בהחלט טבעת על יד של מישהי. אז אני זורק אבן בכיוון הכללי שלה, ותנין ענקי פתאום בורח לשם." הוא הצביע על תלולית כשישה מטרים משם. "ואז ראינו את שאר הגופה צף."
סנטוס היתה מקצועית ולא הגיבה כמעט, אבל צלם זירת הפשע כבר התחיל לעבוד, וידעתי שיום אחד — בקרוב, אם כל אחד מאיתנו יעשה את העבודה שלו — אני אצטרך להראות למושבעים במשפט תמונות מחרידות למדי. צותתי עוד עשר דקות לשיחה ונתתי לה לסיים עם העד לפני שהצגתי את עצמי בפניה.
בתגובה היא אמרה לי שהיא עומדת בראש צוות חקירה של רוצח סדרתי שזכה לכינוי הקוצר. האף־בי־איי תמיד הזכירו לאנשי החוק המקומיים שהבולשת מנהלת את העניינים, אבל במקרה הזה סנטוס לא סתם עשתה פוזות.
ארבע הקורבנות של הקוצר היו תושבות מחוז פאלם ביץ', יותר ממאה קילומטר צפונה, וגופותיהן נמצאו בשדות קנה סוכר לא רחוק מקלואיסטון. כמו כל היתר ממחוז מיאמי־דייד, לא הייתי חלק ממעגל החקירה הרחב ועדיין לא חבר רשמי בכוח המשימה. "אני יכול לדבר איתך רגע?" שאלתי.
סנטוס הנהנה, ומצאנו מקום מרוחק מעט מכולם. מאחורינו, מעבר לרצועה חומה של עשב ביצות, מצאה להקת אנפות מקום מנוחה על שורשיהם המפותלים של עצי המנגרוב. השתקפותן של הציפורים הלבנות על המים השחורים העומדים כמו נלקחה היישר מתערוכה של הצלם קלייד בוצ'ר.
"את חושבת שהיא קורבן מספר חמש?" שאלתי.
"עדיין קשה לדעת," אמרה סנטוס. "יש לנו כמה סימנים משותפים. אישה צעירה. גופה בלי בגדים. ספרתי כבר לפחות עשרה פצעי דקירה חמורים, כנראה ממצ'טה. אבל זאת תהיה המכה הראשונה של הקוצר מחוץ למחוז פאלם ביץ'."
"או שאולי היא מפאלם ביץ' ורק מקום זריקת הגופה הוא הראשון במיאמי־דייד," אמרתי. "שזה די הגיוני, לא? אחרי שהוא זורק ארבע גופות בשדות קנה סוכר במחוז פאלם ביץ', מתחיל להיות מסוכן לזרוק שם עוד גופות.
הוא בטח מניח שרשויות החוק באזור בכוננות גבוהה." "אני לגמרי איתך בדעה הזאת," היא אמרה. "אבל בשלב הזה אנחנו עוד רחוקים לדעת אם זה אותו רוצח. בהחלט יש קווי דמיון, אבל נצטרך לחכות לאישור שהיתה תקיפה מינית ולעוד כמה סימנים."
"מה שאר הסימנים?"
היא היססה, כי ידעה שמה שאני בעצם שואל זה מהו הסימן המזהה. החתימה. התקשורת עסקה במידה נרחבת בקוצר, הרוצח שהשחית את גופות קורבנותיו במצ'טה מהסוג ששימש לקציר קנה סוכר, והשליך אותן במטעי קנים.
אבל אנשי החוק הסתירו תמיד פרטים בחקירות של רוצחים סדרתיים, וביניהם מאפיין עיקרי של הפשעים שהיה כה ייחודי שהוא שימש בתור חתימה אישית של הרוצח. "סימנים על הפנים," היא אמרה. "אבל נצטרך עוד לחפש הרבה כדי לוודא את זה."
"לחפש מה?"
סנטוס פזלה לכיוון רכב המכון לרפואה משפטית, שם שכבו שרידיה של הקורבן מתחת לסדין לבן על אלונקה. מבטה סרק את ים העשב לצד הכביש, כמו בניסיון לאמוד את היקף המשימה שלפניהם.
"אנחנו עדיין מחפשים את הראש של הקורבן."
שאפתי אוויר, נשפתי. התמונות שאצטרך להציג במשפט הפכו בן רגע למחרידות שבעתיים. עוזר הפתולוג קרא לסנטוס לבוא. הלכתי איתה אל הרכב. האף־בי־איי היו אחראים אולי על תיאום שלוחות החקירה של הקוצר מהבחינה האדמיניסטרטיבית. אבל מקרי רצח נחשבו באופן כללי לעניין מקומי, והפתולוג המחוזי של מיאמי־דייד היה בטריטוריה שלי. "רציתי להפנות את תשומת לבך לחריגה אחת משמעותית מהפרופיל של הקוצר," אמר עוזר הפתולוג.
"מה?" אמרה סנטוס.
"אנחנו עוד רחוקים מזיהוי ודאי, והריקבון המואץ של הביצות באוורגליידס מקשה יותר ממה שחושבים לקבוע מה היה הגזע של הקורבן. אבל מה שאני יכול להגיד במידה רבה של ביטחון זה שאם זה הקוצר, זאת הפעם הראשונה שהוא בוחר אישה לא לבנה."
הסתכלתי על האלונקה ואל השמים הכחולים כשעיני נמשכו לקולו של מסוק. מסוק הטלוויזיה הראשון ריחף מעל זירת הפשע, והרגשתי את מטח השאלות שעמד ליפול עלינו.
"גזע הקורבן הוא בדרך כלל מרכיב מרכזי בפרופיל הפסיכולוגי של הרוצח," אמרתי בידיעה שאני לא מחדש לסנטוס שום דבר. "זה משנה את החשיבה שלכם בכיוון של הקוצר?"
היא חשבה רגע לפני שענתה. "יש לך זמן לנסוע איתי למחוז פאלם ביץ'?" בדיוק סגרתי עסקת טיעון על מאסר עולם ללא שחרור על תנאי במקום עונש מוות, אז היום שלי היה פנוי שלא כרגיל. "בטח. למה?"
"אני מאמינה מושבעת בלהביא עיניים חדשות לבדוק את הראיות," היא אמרה. "אני אשמח לשמוע את התשובות שלך לכמה שאלות." "אין בעיה," אמרתי.
"אבל תעשה לי טובה אחת לפני שניסע."
"מה?" היא פזלה אל הנעליים המטונפות שלי.
"בלי כל הקטע של איש הקרוקודיל."
"כן, אין בעיה."
