לב המעגל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לב המעגל
מכר
מאות
עותקים
לב המעגל
מכר
מאות
עותקים

לב המעגל

4.7 כוכבים (30 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

קרן לנדסמן

קרן לנדסמן (נולדה ב-28 בדצמבר 1977) היא סופרת מדע בדיוני ופנטזיה ישראלית ורופאה מומחית באפידמיולוגיה, בוגרת הפקולטה לרפואה בטכניון. כותבת את הבלוג "סוף העולם – מבט מהיציע" העוקב אחר מגפות והתפרצותן.

לנדסמן התחילה לקרוא ולכתוב ספרות מדע בדיוני ופנטזיה בגיל 12. היא פרסמה סיפורים קצרים רבים בשפה העברית. שלושה סיפורים פרי עטה זכו בפרס גפן לסיפור קצר ישראלי: "הגורגונה של הייזנברג" שפורסם ב"בלי פאניקה" (2011), "לבד, בחושך" שהיה חלק מפרויקט "העולם של סוזן" (2012) – זכה זכייה משותפת עם סיפור נוסף ו-"אבק" שפורסם בהיה יהיה (2022). לפחות חמישה סיפורים נוספים שלה היו מועמדים לפרס גפן.

בשנת 2014 פרסמה את ספרה הראשון, אוסף סיפורים קצרים בשם "שמיים שבורים", בהוצאת סיאל. הספר זכה בפרס גפן לספר המדע הבדיוני או הפנטזיה הישראלי. בשנת 2018 פרסמה את ספרה השני, רומן מדע בדיוני בשם "לב המעגל", בהוצאת זמורה-ביתן. הספר זכה בפרס גפן לשנת 2019, בקטגוריית ספר מקור.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4cnkpmn7

תקציר

מסוכן לעמוד בלב המעגל — כך מגלה גבע כץ, מעצב רגשי שחיי הרגש שלו רחוקים מלהיות מעוצבים, החולק דירה עם תמר, החברה הכי טובה שלו, ורק רוצה למצוא אהבה ולחיות חיים רגילים. אבל גבע, תמר וחבריהם אינם רגילים. הם שייכים למיעוט של בעלי כישורים מיוחדים, שונים, אחרים. כולם משתמשים בשירותים שרק הם יכולים לספק, אבל אף אחד לא באמת רוצה אותם בבית הקפה שלו, בשכונה שלו, במדינה שלו. הם מנסים לא להתבלט, להוריד את הראש, להבליג, אבל כשכת של קיצונים שקוראים לעצמם "בני שמעון", מתחילה לרדוף אותם, הם כבר לא יכולים לשתוק.
 
גבע וחבריו מוצאים עצמם במוקד העימות, וכשהחול בשעון מתחיל לאזול, יש להם זמן קצוב לעצור את הרצח הבא ולשנות את העתיד, לנצח.
 
"לב המעגל" הוא רומן פאראנורמלי רב קסם, שמצליח לשלב בחן לא מצוי בין רומנטיקה אורבנית לעלילת מתח רבת תהפוכות, ולהעמיד גיבורים אנושיים מאוד ועל-אנושיים כאחד.
 
לב המעגל הוא הרומן הראשון של קרן לנדסמן, אמא, רופאה מומחית לאפידמיולוגיה ובריאות הציבור וחובבת ספרות ספקולטיבית — בסדר חשיבות משתנה. ספרה הקודם, אסופת הסיפורים "שמים שבורים", זכה בפרס ״גפן״.
 
קרן חולקת את חייה עם שני ילדים, בנזוג, חתולה וענני אבק.

פרק ראשון

יום אחרי הרצח ישבנו במעגל ב'מרתף'. האוכל גרוע, ומבחר האלכוהול שלהם לא מרשים, אבל היו ספרים על כל הקירות, ריח של עץ והמוזיקה בווליום שמאפשר שיחה מדי פעם. מוגנים מהעולם שבחוץ, רק פרצופים מוכרים מסביב. היה חם ולח, כמו תמיד באמצע יולי, כשהמזגן שוב לא מצליח לקרר מספיק חדר עמוס באנשים בעלי פרצופים עגומים. ישבנו על הספה הצדדית, קרוב למדפים העמוסים בספרים, בובות הגרב והנרות הכבויים. החולצה שלי נדבקה לגב, תמר הניחה את ראשה על כתפי, והרחתי את תלתליה. כרכתי את זרועי סביבה, מאפשר לה לחסות בחיבוקי. כולם היו נורא עצובים, וכולם אמרו ש'צריך למנוע את הרצח הבא', ולאף אחד לא היה שום רעיון. הייתי מרוקן מבכי.
 
צרחות של סיסמאות מחורזות חדרו לפאב בהפוגות בין השירים מהפגנת המחאה של התיכוניסטים ברחוב מעלינו.
 
'הם יחטפו מכות עוד רגע,' אמר מישהו מאחורי.
 
'הם צריכים ללמוד להסתדר בעצמם,' ענתה לו מישהי ואני הפסקתי להקשיב.
 
'התלתלים שלך מדגדגים אותי,' אמרתי לתמר.
 
היא חיבקה אותי והביטה למעלה, 'יום יבוא והזקן שלך ידגדג אותי.'
 
הרצח הראשון היה נורא. בכי בלתי פוסק והאשמה עצמית. עבר זמן עד שהבנו שלא היה אפשר למנוע אותו, ושאף אחד מאיתנו לא היה יכול לשנות את מה שקרה. מאז פיתחנו שגרה. לצאת מהבית עזר. להיות בחברת אחרים עזר יותר.
 
ליטפתי את הסנטר שלי, 'זקן זה מגרד.'
 
היא השמיעה קול שהיה בין בכי לצחוק והחזירה את ראשה לכתפי. התלתלים שלה שוב נכנסו לי לאף. ליטפתי את שערה בלי לדבר.
 
הפעם לא הכרנו את מי שנרצחה. היתה תמונה שלה על הדלפק, ליד התמונות האחרות, מוקפת בנרות קטנים. הפנים בכל התמונות התחילו להתערבב זו בזו. כולם חייכו למצלמה, כולם בהטיית פרצוף שובב שרימזה על גיל צעיר מהאמיתי, כולם על רקע מעורפל מעט. עיניים חומות, שחורות, כחולות. שיער בצבעים שונים, בתספורות שונות. גברים. נשים. ברצח הראשון בכינו במשך שבוע בכיכר, מסרבים להתפנות עד שראש הממשלה הבטיחה שהיא תחקור את העניין באופן אישי. ברצח השני הבכי היה מסוגר יותר. ברצח השלישי הפסקנו לבכות.
 
היה ניסיון הנקמה העלוב שכמה פירומנים אירגנו אחרי הרצח הראשון. הם נתפסו לפני שהספיקו להגיע למטרה. הדובר של יחידת 'מניעת פשעי העתיד' של המשטרה נאם אחר כך בפני המצלמות והסביר שמוטלת עליהם חובה קדושה, כשברקע היטלטלו הגופות מעמוד התלייה. תמר רק קיללה אותם במשך שעה, ואחר כך בכתה עד שנרדמה.
 
עצמתי את עיני. מישהו החליף את המוזיקה, ועכשיו במקום שירי השלום המדכאים התחילו להתנגן שירי מלחמה. 'הילדים של חורף שנת שמונים וחמש'.
 
דורון, אחי, צנח על מסעד הספה לידי, 'אם אני אשמע את השיר הזה עוד פעם אחת, אני אשבור למישהו את האצבעות.'
 
הוא היה לבוש באותם בגדים שבהם ראיתי אותו אתמול, לפני שיצא לעבודה. חולצת טריקו עם הכתובת 'די לאלימות', מכנסי ג'ינס שהיו צריכים כביסה דחוף וסניקרס.
 
'מה אתה עושה כאן?' לחשתי אליו, 'זה מסוכן. אתה זוכר מה קרה בפעם הקודמת.'
 
'אם ידקרו אותך, תרצה מישהו שידע לשים לך חוסם עורקים.'
 
שיפשפתי את ידי במקום שבו הצלקת עדיין כאבה, 'אם ישברו לך את היד בגללי, אמא בחיים לא תיתן לי לשכוח את זה.'
 
'אל תדאג, כבר קיבלתי תקן. אפילו יד מרוסקת לא יכולה להרחיק אותי מהמחלקה עכשיו.' הוא קרץ, ויכולתי לחוש את הפחד החבוי בתוכו.
 
תמר התיישרה אליו, 'הי, דורון.' היא חייכה.
 
דורון עקף אותי וחיבק אותה. 'הי, מותק.'
 
נשענתי לאחור עד שהם התנתקו זה מזה.
 
דורון פתח את תיק הגב שלו, 'אמא שולחת כריכים.' הוא הרים אצבע אחת, 'ולפני שתגיד משהו, אני יודע.' הוא הושיט לי אחד, עטוף במפית נייר. היה כתוב עליה 'גבע'.
 
לקחתי ממנו את הכריך. לחם לבן עם שוקולד למריחה.
 
דורון הושיט כריך שני לתמר. אמא שלנו התייחסה אליה כמו אל בת משפחה מהרגע שוויתרה על התקווה שתמר תהפוך באופן קסום מחברה טובה לבת זוג. ידעתי שאמא ציפתה מדורון שיכבוש את המקום שאני לא רציתי, וידעתי שהוא ניסה, ויותר מכך, ידעתי כמה תמר שנאה לדחות אותו. היא אמרה שהוא לא הטעם שלה, והיא אמרה שהיא מרגישה כאילו הוא אחיה ולכן היא לא מעוניינת, אבל היה ברור לי שזה כי הוא לא כמונו, ואף אחד משנינו לא היה מסוגל להגיד לו את זה.
 
'אני יודע,' דורון אמר שוב, 'אמא אומרת שזה הדבר היחיד שיש לה בבית.' הוא החזיר את מבטו אלי, 'זו הדרך שלה לעזור.'
 
ידעתי את זה מאז הפעם הראשונה שהיא שלחה את דורון לפאב עם אוכל עבורנו, מתעלמת מכל מוסכמה חברתית. זו האישה שידעה בדיוק מי מאיתנו אוכל איזו פסטה, וידעה להכין סלט ירקות מופרד לרכיבים כי אני לא סבלתי מלפפונים ודורון שנא בצל. אבל ברגע שהודיעו על עוד אדם שנרצח במצעד שלנו, היא לא הצליחה לזכור שאני לא אוכל שוקולד.
 
הושטתי לו את הכריך, 'רוצה?'
 
החיוך שהציף את פניו של דורון כמעט גרם לי לחייך, 'חשבתי שלא תציע.' הוא בלע את הכריך בשלוש נגיסות.
 
תמר ליחכה את הכריך שלה, 'להזמין לך משהו?'
 
'אני לא מסוגל לאכול. יותר מדי…' נופפתי ביד אחת.
 
'הדיאטה על שם גבע,' אמר דורון תוך כדי לעיסה, 'שלב א' — לך למקום עם המון אנשים נורא נורא עצובים. שלב ב' — אל תצליח לאכול כלום כי אתה מוצף ברגשות של כולם. שלב ג' — היעלם מהעין.'
 
זייפתי הבעה כועסת. ניסיון ההתבדחות שלו היה עובד טוב יותר אם הוא לא היה מוצף בפחד ובאובדן.
 
הוא חייך ונגח בי, 'סתם, צוחקים איתך.'
 
זקרתי אצבע, 'שכחת שלב אחד.'
 
הוא בלע את שארית הכריך שלו, 'מה?'
 
'תיוולד ריגשי.' עניתי וחייכתי חזרה. הוא הכיר אותי מספיק טוב כדי לדעת שזה לא חיוך אמיתי. כמו שאני הכרתי אותו מספיק טוב כדי לדעת איך הוא מרגיש בלי שאצטרך לקרוא אותו.
 
'אני שונא את המונח הזה.' דורון נגס בכריך שלו. 'זה מעליב. אני לא מבין איך אתה משתמש בו בכלל.'
 
'קוראים לזה ניכוס מחדש.' עטיתי את הבעת ההסברים שלי. 'לוקחים מונח מבזה והופכים אותו ל…'
 
'אוי, שקט.' תמר טפחה על ברכי. 'אתה חייב לצאת מכל הקבוצות החופרות האלה שלך.' היא העיפה מבט אל דורון, 'ראית מישהי שמוצאת חן בעיניך?'
 
נאנחתי, 'זה באמת הזמן המתאים?'
 
דורון עיווה את שפתיו, 'לא, אבל אני מסתפק במה שיש.'
 
תמר ציחקקה. 'דורון המסכן.' היא רכנה לפנים, 'עזוב, גבע בחיים לא יבין אנשים כמונו.'
 
דורון קימט את עטיפת הכריך שלו לכדור ותחב אותו לתיק, 'הבחורה מאחוריך חמודה.'
 
פלטתי אנחה מודגשת והסתובבתי לאחור. חורש ואור התגפפו על ספה מאחורינו, אצבעותיו שוקעות בשיער שלה. הם היו חברים של תמר ושלי מאז האוניברסיטה. הוא היה אדום שיער ושמנמן, והיא גבעולית וכמעט חסרת תווים נשיים. שניהם צעדו קרוב אלינו קצת לפני הרצח, וחורש וידא שאני שותה מספיק כי היה יום חם.
 
דורון בטח התכוון לבחורה שלבשה חולצת 'השלום מתחיל בתוכי', שבבירור לא הסתכלה אל אף אחד מהגברים שניסו לדבר איתה. לידה ישב גבר שדוף מדי ובהיר מדי. הוא נראה לי מוכר במעורפל, והאישה שישבה מצדו השני הרימה את ראשה ומבטינו הצטלבו, וקפאתי.
 
'איזי,' אמרתי.
 
'איפה?' דורון הזדקף והסתכל.
 
שערה היה אסוף לאחור. חולצה כחולה עם שרוך לבן. היא ניתקה את מבטה משלי ואמרה משהו לבחור שלידה. אחיה.
 
'הוא חמוד,' אמרה תמר.
 
הסתובבתי חזרה להביט בתמר, 'עזבי. הוא לא בשבילך.'
 
היא המשיכה להסתכל בהם.
 
הזדקפתי, 'הוא אחיה. אין לך מה לעשות איתו.'
 
תמר הרימה את גבותיה, 'אילו הייתי שופטת כל אחד על פי אחיו…' החוותה בראשה אל דורון וחייכה.
 
'סליחה,' אמר מישהו מעלינו. זה היה הבחור השדוף. ניסיתי להיזכר בשמו. בפעם האחרונה שפגשתי אותו הוא היה על סף השחרור מהצבא. הרדוף. נדמה לי שכך קראו לו.
 
'ראיתי שאחותי מעוררת בכם אי־נוחות. ביקשתי ממנה ללכת.' הרדוף חייך אל תמר, בבירור מתעלם ממני.
 
'מקסים,' הפטרתי.
 
הרדוף פרש את ידיו לצדדים, 'אני רק מנסה לעזור.'
 
'לעזור למי?'
 
'אני לא אחותי.' הרדוף הביט אלי לרגע וחזר להביט אל תמר.
 
תמר חייכה אליו. שטף רגשות התגבר ביניהם, ותמר טפחה על ירכי, 'שחרר. עברו מאז המון שנים.' היא הניחה את חצי הכריך שלה על ברכי, 'אל תאכל את זה. זה יעשה לך כאב בטן מטורף מחר.' רציתי לעצור אותה, אבל היא רק ירתה בי מבט אחד ועזבה אותנו. הכרתי את המבט הזה טוב מדי. 'תרפה,' הוא אומר. 'תן לי לחיות בשקט.' שמעתי את השיחה מאחורי מתלקחת כשתמר הצטרפה אליהם.
 
דורון אמר, 'אני לא מאמין שתמר מסוגלת למצוא מישהו בבלגן שכאן.' הוא הניף את ידיו באוויר, 'מה אני צריך לעשות בשביל לתפוס מישהי?'
 
משכתי בכתפי, 'מצאת עם מי להתייעץ.' נעתי הצידה, מאפשר לו להתרווח לצדי.
 
דורון השתתק. זיק השובבות שלו התפוגג. הוא השפיל את מבטו ומרט את כתפיית התיק שלו. זה היה תיק גב צבאי רגיל, מהסוג שמוטבע עליו צד'י בעיגול, עם הסמל של חיל הרפואה בצד. ידעתי מה הוא עומד לשאול, וידעתי שאני צריך לתת לו לשאול את זה לפני שאני עונה.
 
'אמא שואלת…' הוא התחיל. עצר ותיקן את עצמו, 'אני. אני שואל. אבל גם אמא.'
 
המתנתי.
 
דורון שאף שוב, 'כמה קרוב היית?'
 
'מספיק.' זו לא היתה השאלה האמיתית.
 
דורון אחז בכתפייה והביט אלי, 'כי זה…' הוא עצר, 'כי זה היה נורא מפחיד הפעם.'
 
אני יודע. הייתי שם. ראיתי את הסכין. הרגשתי אותה מתרוקנת מחיים. החזקתי את תמר שהתמוטטה עלי כשהעתידים קרסו עליה.
 
'אנחנו מודאגים. כולנו מודאגים. אני גם. אני… אני לא מסוגל לדמיין מה היה… אם זה היית אתה.' הוא אחז בכף ידי, כמו כשהיינו קטנים והוא היה צריך לנחם אותי כשלא הצלחתי להתמודד עם השכנים שירקו עלי בכל פעם שעברנו לידם. בסופו של דבר אבא החליט שעוברים דירה, ועברנו מהצפון למרכז הארץ, לעיר מלאה באנשים וברגשות אחרים.
 
'אתה יכול אולי…' קולו של דורון נשבר, והוא שוב היה צריך לעצור כדי לשאוף. 'אני יודע שזה חשוב לך ולתמר. זה חשוב גם לי. אבל… אולי אתה מוכן…'
 
זה היה שחזור של שיחה שניהלנו עשרות פעמים. ההורים שלי רוצים שאפסיק להגיע לעצרות, אני מסביר להם שאחרת שום דבר לא ישתנה, הם לא מקשיבים, ואני מתעלם מהם. אבל אחי הגדול פחד, ולא הייתי יכול פשוט לנפנף אותו.
 
'אני פשוט מודאג נורא.' הוא נעץ את מבטו בעיני, 'אתה חייב להיזהר.'
 
הנחתי את ידי על שלו. קולו נשבר, 'בבקשה,' הוא אמר, ולא השלים את השאלה. הוא היה אמור לבקש שנישאר בבית. תמר הכינה אותי מראש. שלא נצא לעצרת הבאה. שנתרחק. שנשמור על עצמנו כמו כל מי שהפסיק להגיע לעצרות. בכל פעם היו פחות ופחות צועדים, ויותר ויותר מעגלי זיכרון אחרי העצרת. המשטרה טענה שהיא לא יכולה למנוע את הרציחות אם אנחנו מתעקשים לצעוד, ובו־בזמן היא שיחררה הודעות על רוצחים פוטנציאלים שנעצרו, שאף אחד מהדָמוסים שהכרתי לא חשב שהם מסוכנים.
 
דורון לא אמר כלום. רק 'בבקשה', וזהו, והותיר את ידו בין ידי. אחזתי בידו ותהיתי אם אנחנו מבוגרים מדי להתחבק.
 
'בסדר,' עניתי לשאלה שהוא לא שאל.
 
דורון הינהן. 'תודה.' זה לא היה הדיאלוג שתמר חזתה. היא היתה יכולה לחזות רק הסתברויות, כמובן, אבל היא ראתה את השיחה הזאת בבירור יחסי. דורון מבקש שנפסיק ללכת לעצרות, אני מתנגד, הוא שולף שני טיעונים, אני מוצא פשרה, והכול נרגע.

קרן לנדסמן

קרן לנדסמן (נולדה ב-28 בדצמבר 1977) היא סופרת מדע בדיוני ופנטזיה ישראלית ורופאה מומחית באפידמיולוגיה, בוגרת הפקולטה לרפואה בטכניון. כותבת את הבלוג "סוף העולם – מבט מהיציע" העוקב אחר מגפות והתפרצותן.

לנדסמן התחילה לקרוא ולכתוב ספרות מדע בדיוני ופנטזיה בגיל 12. היא פרסמה סיפורים קצרים רבים בשפה העברית. שלושה סיפורים פרי עטה זכו בפרס גפן לסיפור קצר ישראלי: "הגורגונה של הייזנברג" שפורסם ב"בלי פאניקה" (2011), "לבד, בחושך" שהיה חלק מפרויקט "העולם של סוזן" (2012) – זכה זכייה משותפת עם סיפור נוסף ו-"אבק" שפורסם בהיה יהיה (2022). לפחות חמישה סיפורים נוספים שלה היו מועמדים לפרס גפן.

בשנת 2014 פרסמה את ספרה הראשון, אוסף סיפורים קצרים בשם "שמיים שבורים", בהוצאת סיאל. הספר זכה בפרס גפן לספר המדע הבדיוני או הפנטזיה הישראלי. בשנת 2018 פרסמה את ספרה השני, רומן מדע בדיוני בשם "לב המעגל", בהוצאת זמורה-ביתן. הספר זכה בפרס גפן לשנת 2019, בקטגוריית ספר מקור.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4cnkpmn7

סקירות וביקורות

ישראל האלטרנטיבית של קרן לנדסמן עומר כהן ישראל היום 14/03/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

ישראל האלטרנטיבית של קרן לנדסמן עומר כהן ישראל היום 14/03/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
לב המעגל קרן לנדסמן
יום אחרי הרצח ישבנו במעגל ב'מרתף'. האוכל גרוע, ומבחר האלכוהול שלהם לא מרשים, אבל היו ספרים על כל הקירות, ריח של עץ והמוזיקה בווליום שמאפשר שיחה מדי פעם. מוגנים מהעולם שבחוץ, רק פרצופים מוכרים מסביב. היה חם ולח, כמו תמיד באמצע יולי, כשהמזגן שוב לא מצליח לקרר מספיק חדר עמוס באנשים בעלי פרצופים עגומים. ישבנו על הספה הצדדית, קרוב למדפים העמוסים בספרים, בובות הגרב והנרות הכבויים. החולצה שלי נדבקה לגב, תמר הניחה את ראשה על כתפי, והרחתי את תלתליה. כרכתי את זרועי סביבה, מאפשר לה לחסות בחיבוקי. כולם היו נורא עצובים, וכולם אמרו ש'צריך למנוע את הרצח הבא', ולאף אחד לא היה שום רעיון. הייתי מרוקן מבכי.
 
צרחות של סיסמאות מחורזות חדרו לפאב בהפוגות בין השירים מהפגנת המחאה של התיכוניסטים ברחוב מעלינו.
 
'הם יחטפו מכות עוד רגע,' אמר מישהו מאחורי.
 
'הם צריכים ללמוד להסתדר בעצמם,' ענתה לו מישהי ואני הפסקתי להקשיב.
 
'התלתלים שלך מדגדגים אותי,' אמרתי לתמר.
 
היא חיבקה אותי והביטה למעלה, 'יום יבוא והזקן שלך ידגדג אותי.'
 
הרצח הראשון היה נורא. בכי בלתי פוסק והאשמה עצמית. עבר זמן עד שהבנו שלא היה אפשר למנוע אותו, ושאף אחד מאיתנו לא היה יכול לשנות את מה שקרה. מאז פיתחנו שגרה. לצאת מהבית עזר. להיות בחברת אחרים עזר יותר.
 
ליטפתי את הסנטר שלי, 'זקן זה מגרד.'
 
היא השמיעה קול שהיה בין בכי לצחוק והחזירה את ראשה לכתפי. התלתלים שלה שוב נכנסו לי לאף. ליטפתי את שערה בלי לדבר.
 
הפעם לא הכרנו את מי שנרצחה. היתה תמונה שלה על הדלפק, ליד התמונות האחרות, מוקפת בנרות קטנים. הפנים בכל התמונות התחילו להתערבב זו בזו. כולם חייכו למצלמה, כולם בהטיית פרצוף שובב שרימזה על גיל צעיר מהאמיתי, כולם על רקע מעורפל מעט. עיניים חומות, שחורות, כחולות. שיער בצבעים שונים, בתספורות שונות. גברים. נשים. ברצח הראשון בכינו במשך שבוע בכיכר, מסרבים להתפנות עד שראש הממשלה הבטיחה שהיא תחקור את העניין באופן אישי. ברצח השני הבכי היה מסוגר יותר. ברצח השלישי הפסקנו לבכות.
 
היה ניסיון הנקמה העלוב שכמה פירומנים אירגנו אחרי הרצח הראשון. הם נתפסו לפני שהספיקו להגיע למטרה. הדובר של יחידת 'מניעת פשעי העתיד' של המשטרה נאם אחר כך בפני המצלמות והסביר שמוטלת עליהם חובה קדושה, כשברקע היטלטלו הגופות מעמוד התלייה. תמר רק קיללה אותם במשך שעה, ואחר כך בכתה עד שנרדמה.
 
עצמתי את עיני. מישהו החליף את המוזיקה, ועכשיו במקום שירי השלום המדכאים התחילו להתנגן שירי מלחמה. 'הילדים של חורף שנת שמונים וחמש'.
 
דורון, אחי, צנח על מסעד הספה לידי, 'אם אני אשמע את השיר הזה עוד פעם אחת, אני אשבור למישהו את האצבעות.'
 
הוא היה לבוש באותם בגדים שבהם ראיתי אותו אתמול, לפני שיצא לעבודה. חולצת טריקו עם הכתובת 'די לאלימות', מכנסי ג'ינס שהיו צריכים כביסה דחוף וסניקרס.
 
'מה אתה עושה כאן?' לחשתי אליו, 'זה מסוכן. אתה זוכר מה קרה בפעם הקודמת.'
 
'אם ידקרו אותך, תרצה מישהו שידע לשים לך חוסם עורקים.'
 
שיפשפתי את ידי במקום שבו הצלקת עדיין כאבה, 'אם ישברו לך את היד בגללי, אמא בחיים לא תיתן לי לשכוח את זה.'
 
'אל תדאג, כבר קיבלתי תקן. אפילו יד מרוסקת לא יכולה להרחיק אותי מהמחלקה עכשיו.' הוא קרץ, ויכולתי לחוש את הפחד החבוי בתוכו.
 
תמר התיישרה אליו, 'הי, דורון.' היא חייכה.
 
דורון עקף אותי וחיבק אותה. 'הי, מותק.'
 
נשענתי לאחור עד שהם התנתקו זה מזה.
 
דורון פתח את תיק הגב שלו, 'אמא שולחת כריכים.' הוא הרים אצבע אחת, 'ולפני שתגיד משהו, אני יודע.' הוא הושיט לי אחד, עטוף במפית נייר. היה כתוב עליה 'גבע'.
 
לקחתי ממנו את הכריך. לחם לבן עם שוקולד למריחה.
 
דורון הושיט כריך שני לתמר. אמא שלנו התייחסה אליה כמו אל בת משפחה מהרגע שוויתרה על התקווה שתמר תהפוך באופן קסום מחברה טובה לבת זוג. ידעתי שאמא ציפתה מדורון שיכבוש את המקום שאני לא רציתי, וידעתי שהוא ניסה, ויותר מכך, ידעתי כמה תמר שנאה לדחות אותו. היא אמרה שהוא לא הטעם שלה, והיא אמרה שהיא מרגישה כאילו הוא אחיה ולכן היא לא מעוניינת, אבל היה ברור לי שזה כי הוא לא כמונו, ואף אחד משנינו לא היה מסוגל להגיד לו את זה.
 
'אני יודע,' דורון אמר שוב, 'אמא אומרת שזה הדבר היחיד שיש לה בבית.' הוא החזיר את מבטו אלי, 'זו הדרך שלה לעזור.'
 
ידעתי את זה מאז הפעם הראשונה שהיא שלחה את דורון לפאב עם אוכל עבורנו, מתעלמת מכל מוסכמה חברתית. זו האישה שידעה בדיוק מי מאיתנו אוכל איזו פסטה, וידעה להכין סלט ירקות מופרד לרכיבים כי אני לא סבלתי מלפפונים ודורון שנא בצל. אבל ברגע שהודיעו על עוד אדם שנרצח במצעד שלנו, היא לא הצליחה לזכור שאני לא אוכל שוקולד.
 
הושטתי לו את הכריך, 'רוצה?'
 
החיוך שהציף את פניו של דורון כמעט גרם לי לחייך, 'חשבתי שלא תציע.' הוא בלע את הכריך בשלוש נגיסות.
 
תמר ליחכה את הכריך שלה, 'להזמין לך משהו?'
 
'אני לא מסוגל לאכול. יותר מדי…' נופפתי ביד אחת.
 
'הדיאטה על שם גבע,' אמר דורון תוך כדי לעיסה, 'שלב א' — לך למקום עם המון אנשים נורא נורא עצובים. שלב ב' — אל תצליח לאכול כלום כי אתה מוצף ברגשות של כולם. שלב ג' — היעלם מהעין.'
 
זייפתי הבעה כועסת. ניסיון ההתבדחות שלו היה עובד טוב יותר אם הוא לא היה מוצף בפחד ובאובדן.
 
הוא חייך ונגח בי, 'סתם, צוחקים איתך.'
 
זקרתי אצבע, 'שכחת שלב אחד.'
 
הוא בלע את שארית הכריך שלו, 'מה?'
 
'תיוולד ריגשי.' עניתי וחייכתי חזרה. הוא הכיר אותי מספיק טוב כדי לדעת שזה לא חיוך אמיתי. כמו שאני הכרתי אותו מספיק טוב כדי לדעת איך הוא מרגיש בלי שאצטרך לקרוא אותו.
 
'אני שונא את המונח הזה.' דורון נגס בכריך שלו. 'זה מעליב. אני לא מבין איך אתה משתמש בו בכלל.'
 
'קוראים לזה ניכוס מחדש.' עטיתי את הבעת ההסברים שלי. 'לוקחים מונח מבזה והופכים אותו ל…'
 
'אוי, שקט.' תמר טפחה על ברכי. 'אתה חייב לצאת מכל הקבוצות החופרות האלה שלך.' היא העיפה מבט אל דורון, 'ראית מישהי שמוצאת חן בעיניך?'
 
נאנחתי, 'זה באמת הזמן המתאים?'
 
דורון עיווה את שפתיו, 'לא, אבל אני מסתפק במה שיש.'
 
תמר ציחקקה. 'דורון המסכן.' היא רכנה לפנים, 'עזוב, גבע בחיים לא יבין אנשים כמונו.'
 
דורון קימט את עטיפת הכריך שלו לכדור ותחב אותו לתיק, 'הבחורה מאחוריך חמודה.'
 
פלטתי אנחה מודגשת והסתובבתי לאחור. חורש ואור התגפפו על ספה מאחורינו, אצבעותיו שוקעות בשיער שלה. הם היו חברים של תמר ושלי מאז האוניברסיטה. הוא היה אדום שיער ושמנמן, והיא גבעולית וכמעט חסרת תווים נשיים. שניהם צעדו קרוב אלינו קצת לפני הרצח, וחורש וידא שאני שותה מספיק כי היה יום חם.
 
דורון בטח התכוון לבחורה שלבשה חולצת 'השלום מתחיל בתוכי', שבבירור לא הסתכלה אל אף אחד מהגברים שניסו לדבר איתה. לידה ישב גבר שדוף מדי ובהיר מדי. הוא נראה לי מוכר במעורפל, והאישה שישבה מצדו השני הרימה את ראשה ומבטינו הצטלבו, וקפאתי.
 
'איזי,' אמרתי.
 
'איפה?' דורון הזדקף והסתכל.
 
שערה היה אסוף לאחור. חולצה כחולה עם שרוך לבן. היא ניתקה את מבטה משלי ואמרה משהו לבחור שלידה. אחיה.
 
'הוא חמוד,' אמרה תמר.
 
הסתובבתי חזרה להביט בתמר, 'עזבי. הוא לא בשבילך.'
 
היא המשיכה להסתכל בהם.
 
הזדקפתי, 'הוא אחיה. אין לך מה לעשות איתו.'
 
תמר הרימה את גבותיה, 'אילו הייתי שופטת כל אחד על פי אחיו…' החוותה בראשה אל דורון וחייכה.
 
'סליחה,' אמר מישהו מעלינו. זה היה הבחור השדוף. ניסיתי להיזכר בשמו. בפעם האחרונה שפגשתי אותו הוא היה על סף השחרור מהצבא. הרדוף. נדמה לי שכך קראו לו.
 
'ראיתי שאחותי מעוררת בכם אי־נוחות. ביקשתי ממנה ללכת.' הרדוף חייך אל תמר, בבירור מתעלם ממני.
 
'מקסים,' הפטרתי.
 
הרדוף פרש את ידיו לצדדים, 'אני רק מנסה לעזור.'
 
'לעזור למי?'
 
'אני לא אחותי.' הרדוף הביט אלי לרגע וחזר להביט אל תמר.
 
תמר חייכה אליו. שטף רגשות התגבר ביניהם, ותמר טפחה על ירכי, 'שחרר. עברו מאז המון שנים.' היא הניחה את חצי הכריך שלה על ברכי, 'אל תאכל את זה. זה יעשה לך כאב בטן מטורף מחר.' רציתי לעצור אותה, אבל היא רק ירתה בי מבט אחד ועזבה אותנו. הכרתי את המבט הזה טוב מדי. 'תרפה,' הוא אומר. 'תן לי לחיות בשקט.' שמעתי את השיחה מאחורי מתלקחת כשתמר הצטרפה אליהם.
 
דורון אמר, 'אני לא מאמין שתמר מסוגלת למצוא מישהו בבלגן שכאן.' הוא הניף את ידיו באוויר, 'מה אני צריך לעשות בשביל לתפוס מישהי?'
 
משכתי בכתפי, 'מצאת עם מי להתייעץ.' נעתי הצידה, מאפשר לו להתרווח לצדי.
 
דורון השתתק. זיק השובבות שלו התפוגג. הוא השפיל את מבטו ומרט את כתפיית התיק שלו. זה היה תיק גב צבאי רגיל, מהסוג שמוטבע עליו צד'י בעיגול, עם הסמל של חיל הרפואה בצד. ידעתי מה הוא עומד לשאול, וידעתי שאני צריך לתת לו לשאול את זה לפני שאני עונה.
 
'אמא שואלת…' הוא התחיל. עצר ותיקן את עצמו, 'אני. אני שואל. אבל גם אמא.'
 
המתנתי.
 
דורון שאף שוב, 'כמה קרוב היית?'
 
'מספיק.' זו לא היתה השאלה האמיתית.
 
דורון אחז בכתפייה והביט אלי, 'כי זה…' הוא עצר, 'כי זה היה נורא מפחיד הפעם.'
 
אני יודע. הייתי שם. ראיתי את הסכין. הרגשתי אותה מתרוקנת מחיים. החזקתי את תמר שהתמוטטה עלי כשהעתידים קרסו עליה.
 
'אנחנו מודאגים. כולנו מודאגים. אני גם. אני… אני לא מסוגל לדמיין מה היה… אם זה היית אתה.' הוא אחז בכף ידי, כמו כשהיינו קטנים והוא היה צריך לנחם אותי כשלא הצלחתי להתמודד עם השכנים שירקו עלי בכל פעם שעברנו לידם. בסופו של דבר אבא החליט שעוברים דירה, ועברנו מהצפון למרכז הארץ, לעיר מלאה באנשים וברגשות אחרים.
 
'אתה יכול אולי…' קולו של דורון נשבר, והוא שוב היה צריך לעצור כדי לשאוף. 'אני יודע שזה חשוב לך ולתמר. זה חשוב גם לי. אבל… אולי אתה מוכן…'
 
זה היה שחזור של שיחה שניהלנו עשרות פעמים. ההורים שלי רוצים שאפסיק להגיע לעצרות, אני מסביר להם שאחרת שום דבר לא ישתנה, הם לא מקשיבים, ואני מתעלם מהם. אבל אחי הגדול פחד, ולא הייתי יכול פשוט לנפנף אותו.
 
'אני פשוט מודאג נורא.' הוא נעץ את מבטו בעיני, 'אתה חייב להיזהר.'
 
הנחתי את ידי על שלו. קולו נשבר, 'בבקשה,' הוא אמר, ולא השלים את השאלה. הוא היה אמור לבקש שנישאר בבית. תמר הכינה אותי מראש. שלא נצא לעצרת הבאה. שנתרחק. שנשמור על עצמנו כמו כל מי שהפסיק להגיע לעצרות. בכל פעם היו פחות ופחות צועדים, ויותר ויותר מעגלי זיכרון אחרי העצרת. המשטרה טענה שהיא לא יכולה למנוע את הרציחות אם אנחנו מתעקשים לצעוד, ובו־בזמן היא שיחררה הודעות על רוצחים פוטנציאלים שנעצרו, שאף אחד מהדָמוסים שהכרתי לא חשב שהם מסוכנים.
 
דורון לא אמר כלום. רק 'בבקשה', וזהו, והותיר את ידו בין ידי. אחזתי בידו ותהיתי אם אנחנו מבוגרים מדי להתחבק.
 
'בסדר,' עניתי לשאלה שהוא לא שאל.
 
דורון הינהן. 'תודה.' זה לא היה הדיאלוג שתמר חזתה. היא היתה יכולה לחזות רק הסתברויות, כמובן, אבל היא ראתה את השיחה הזאת בבירור יחסי. דורון מבקש שנפסיק ללכת לעצרות, אני מתנגד, הוא שולף שני טיעונים, אני מוצא פשרה, והכול נרגע.