1
אחרי שסם הולך, פיטר לוקח את הטלפון הנייד שלו. הוא מרים את מבטו ופוגש את עיני, כאילו תקוע לו גוש בגרון. הוא חושב על משהו, אבל אין לי מושג על מה. פיטר משפיל את עיני הספיר שלו ומביט בטלפון שהוא אוחז בידו. "בואי ניקח את הזמן, נצא מפה ונרחיק אותך קצת מדין. אני צריך לעשות שיחת טלפון אחת, ואז נוכל לדאוג לפרטים. או־קיי?" כשהוא מרים אלי סוף־סוף את מבטו, נדמה לי שהוא לא מספר לי משהו.
"למי אתה מתקשר?"
"לאחי. אני צריך לבקש ממנו משהו." פיטר מסתובב בחדות במבט נחוש. פניו מתקשחים, והוא כבר לא נראה הגבר שאני מכירה.
אני לא משתהה ליד הדלת כדי לצותת לשיחת הטלפון הזאת. יש משהו בינו לאחיו, צלקות ישנות אולי. אני לא רוצה להקשות עוד יותר את חייו של פיטר. אולי עלי ללכת? כלומר, זה לא הקרב שלו. זה הקרב שלי. רק מפני שנכשלתי לחלוטין בפעם שעברה, לא אומר שהפעם הולכים לקרוע לי את הצורה. אני מעיפה מבט אל כפות ידי שמכוסות בגלדי השריטות. לעזאזל. אני לא יודעת מה לעשות. אני מעיפה מבט לאחור אל חדרו של פיטר.
ההחלטה ניטלת ממני כשהדלת שלו נפתחת ופיטר יוצא. מתח ניכר בצווארו ובכתפיו. לסתו נעה מצד לצד כאילו השיחה הזאת הכעיסה אותו. עיניו מזנקות מהרצפה מעלה אל עיני. "אח שלי הוא מניאק בן זונה."
אני מחייכת אליו. "גם שלי."
פיטר מסתכל עלי לרגע ונאנח. הוא מעביר יד בשערו ומתמתח. הכעס שהיה שם התפוגג, אבל לא נעלם לגמרי. "אני צריך לספר לך משהו." הדרך שבה הוא אומר את זה מהפכת את בטני. הטון שלו, המבט שלו, מעבירים בי צמרמורת. המילים משתהות כמו בשורה רעה.
פיטר לוקח את שתי ידי ומושך אותי לעבר הספה. אנחנו מתיישבים זה ליד זה והוא מחזיק את ידי, אבל לא מצליח לשבת בשקט. כעבור כמה רגעים הוא קם על רגליו ומתחיל להתהלך בחדר. מדי כמה שניות הוא פותח את פיו, אבל לא מוצא את המילים הנכונות. פיטר מכחכח בגרונו, ואז חושק את לסתו. כשהוא מסתובב ומביט לעברי, אני יודעת שמשהו לא בסדר.
פיו של פיטר פתוח מעט והוא נועץ בי מבט. "לא רציתי להעלות את זה, לא עכשיו, אבל את צריכה לדעת עלי משהו." הוא בולע רוק ומפנה את מבטו.
אני מתרוממת מהספה וצועדת לעברו. "אתה יכול לספר לי כל דבר." אני נוגעת בזרועו, והוא נרתע לאחור. התנועה קלה מאוד אבל מעקצצת. זה מלחיץ אותי. למה הוא מתנהג ככה? אני מנסה להתלוצץ כדי להקל את האווירה. "זה לא היית אתה ששם את הסנאי מחוץ לחלון האמבטיה, נכון?"
פיטר פולט צחוק מופתע ומסתכל בי. הוא מאמץ אותי אל חזהו. ההרגשה כל כך טובה, כל כך בטוחה. הוא נושק לראשי. "את מכירה את משפחת פרו?"
השאלה שלו מבלבלת אותי, אבל אני מהנהנת. "כן, מי לא מכיר?"
"תספרי לי מה את יודעת עליהם." אני נסוגה לאחור ומסתכלת לתוך עיניו, עדיין לא מבינה שום דבר.
או־קיי, זאת שאלה ממש מוזרה, אבל אני עונה לו בכל מקרה. "טוב, יש להם יותר כסף בכיסים מכפי שיש לדוד סקרוג' בחביות המטבעות שלו. האמא היא טיפוס קשוח, האבא הוא רודף שמלות שמחליף מאהבת בכל שבוע, ונראה שלשלושת הבנים קשה מאוד להתרחק מצרות.
"על הבן הצעיר ג'ונתן נכתב משהו בעיתון לפני כמה ימים בגלל איזה דבר מטומטם שהוא עשה, אבל מרבית האנשים ישכחו את זה כי הם מסתנוורים מהקסם שלו ומהמראה שלו. הבן הבכור שון פרוד מאשתו. לפחות זה מה שהיה כתוב בעיתון. וככה גם הבן האמצעי." אין לי מושג מה מטרת השאלה שלו. אני מחכה שהוא יסביר לי, אבל הוא לא עושה זאת.
"מה עוד שמעת?"
"שום דבר רציני. אותם הדברים שאתה בטח שמעת."
"אני מפקפק בכך, אבל תמשיכי."
אני מעיפה לעברו מבט תוהה ומנסה להיזכר. "האח הבכור הואשם בהריגת אשתו. הוא כיכב בחדשות הרבה זמן עד שהנושא ירד מהכותרות. לאחר מכן שון התנתק מהמשפחה והפנה עורף לכל הכסף הזה. העיתונים קראו לכל הסיפור 'קללת ההון של משפחת פרו' או משהו כזה. אחרי שהאח הבכור עזב, היורש הבא בתור היה פיט פרו. כמה שבועות לאחר מכן הוא הציע נישואים לארוסה שלו במרכז רוקפלר ו..." אני משתתקת. אני פוערת את עיני.
אחיזתו של פיטר בידי מתהדקת. "תגידי את זה. תסיימי את הסיפור, סידני."
אני בולעת רוק וממשיכה. זה לא יכול להיות, לא משנה עד כמה צירוף המקרים מדהים. "והיא נהרגה. פיט נדקר במותן. נראה שהוא ירד מהפסים ולא גילה עניין בשום דבר, עד שיום אחד הוא פשוט נעלם. הוא הפנה גב לחלוטין להון של משפחת פרו."
מבטינו מצטלבים, ואני קולטת שזה הסיפור שלו. הלסת שלי רועדת. אני לא יודעת מה לחשוב. חלק בי רוצה לצרוח עליו משום שהוא לא סיפר לי שהוא פיטר פרו ולא אחר, אבל חלק אחר פוחד. לאחים פרו יש מוניטין, ופיטר הוא אחד מהם. אני עומדת שם זמן ארוך מאוד וממלמלת, "אתה פיט פרו."
הוא מתבונן בי. עיניו הכחולות נעוצות בעיני. פיטר מהנהן באיטיות. הוא משפשף את אגודלו בגב כף ידי. "כן, זה אני." אני ממצמצת. המומה מכדי לדבר. "זה לא משהו שאני נוהג לדבר עליו. זה חלק מהעבר שלי, סידני. כשאיבדתי את ג'ינה, עזבתי מאחורי את הכול. שון עזב, וההורים שלי לא בדיוק עוזרים. הפתרון של אמא שלי לכל דבר הוא טיפול נפשי. וניסיתי את זה. אבל בסוף החלטתי שהדרך הכי טובה להתגבר ולהמשיך בחיי היא להתחיל מחדש, אז זה מה שעשיתי. אימצתי את שם המשפחה של ג'ינה וסיימתי את הדוקטורט שלי." הוא מושך בכתפיו כאילו זה לא עניין רציני. "ואז הגעתי לכאן ופגשתי אותך."
"אתה אח של שון פרו?" הוא מהנהן. אני כמו אובדת בתוך חלום, נשאבת עמוק יותר ויותר. "איך? איך יכולת?" אני מגמגמת. אני לא יודעת מה להגיד. אני לא מסוגלת להביע במילים את מה שמתרוצץ לי בראש. איך יכולת לעזור לו להסוות רצח? איך יכולת להיות קשור למישהו כזה? איך יכולת להיות פיט פרו רודף השמלות שכל כך דומה לאבא שלו?
אנשים אומרים שפיטר לא אהב את ג'ינה, שזה היה מיזוג של נישואים ועסקים, אבל זה לא נכון. פיטר כן אהב אותה. אני שומעת את זה בקולו. הלילה ההוא רודף אותו.
"אני מצטער שלא סיפרתי לך קודם. לא רציתי שהם ימצאו אותי. רציתי הזדמנות להתחיל מחדש. את יכולה להבין את זה."
״זה לא אותו הדבר. מה שאני עשיתי זה לא אותו הדבר! אני ברחתי ממישהו שפגע בי. איך יכולת לעזור לו?״ איך יכולת לעזור לאח שלך להסתיר את הרצח של אשתו? השאלה הזאת מנקרת בי. אני לא מצליחה לפלוט אותה כי זה פוגע בי מדי. משהו מתפרץ בתוכי. אני מרגישה מרומה, כאילו הוא הונה אותי. הדימוי הציבורי של פיטר אינו דומה במאום לגבר שבו התאהבתי. אחד מהם מזויף, אבל אינני יודעת מי מהם. לבי הולם בחוזקה, ואני מפחדת שאולי איבדתי אותו, שפיטר הזה מעולם לא היה באמת שלי, שפיטר שלי לא קיים.
אני מושכת את ידי מידיו ומתחילה ללכת לאחור. המבט שלו לא מנחם אותי. פיטר לא מתקן את דברי, וזה רק מחמיר הכול. "מי אתה? אני מכירה אותך בכלל?"
"סידני, את מכירה אותי..."
"אז למה אני מרגישה שאני לא מכירה אותך? למה אני מרגישה ששיקרת לי כל הזמן הזה?" דמעות צורבות בעיני, אבל אני לא מניחה להן לזלוג. "אני צריכה לחשוב. אני חייבת ללכת."
פיטר רץ לפני וחוסם את הדלת. "אני לא יכול לתת לך ללכת. לא כשדין נמצא שם ומחכה לך."
"האם אני באמת בטוחה יותר כאן?"
פיטר נרתע לאחור כאילו סטרתי לו. הוא מתרחק מהדלת ופותח אותה עבורי. "את יודעת שאני יותר טוב מכל אחד אחר. אין לשמות שום משמעות, לא מבחינתי. אם את חושבת שהולכתי אותך שולל לגבי הכול מההתחלה, אז צאי מהדלת ואל תחזרי." הוא מכווץ את עיניו בציפייה שאחליט.
אני לא יודעת מה לחשוב, ואני לא מאמינה שהוא הרגע אמר לי את זה. אני מדברת בלי מחשבה, מתוך אינסטינקט, כאילו מוחי הסתחרר בקרוסלה במשך עשרים שנה. "לשמות בהחלט יש משמעות, פיטר. אחרת לא היית מסתיר את השם שלך ממני. אתה לא האדם שחשבתי שאתה. אני לא מסוגלת אפילו..." אני מנענעת בראשי וחולפת על פניו.
אני יוצאת מהדירה ורצה במורד המדרגות. אני לא עוצרת. פיטר קורא אחרי מפתח הדלת. אני נכנסת אל המכונית ויוצאת מהחניה מהר ככל האפשר. אני צריכה לחשוב, אבל אני לא מסוגלת. כל מה שאני יודעת על פיטר פרו מתנגש בכל מה שאני יודעת על פיטר גראנץ. שום דבר לא מתאים, אין שום חוט מקשר, שום המשכיות. המחשבות שלי מתרוצצות בחיפוש אחר קשר כלשהו, כל דבר שהוא, ופתאום אני נזכרת במשהו שפיטר עשה פעם. באותה העת חשבתי שזה היה דבר חיובי, אבל זה מה שמחבר את פיטר אל העבר שלו, קושר ביניהם. אלה האיומים שהוא לחש לסם באוזן, והדרך שבה החוויר אחי כמו סיד. הדברים שמשפחת פרו יכולה לעשות, וגם עשתה, גורמים לדמעותי להפוך לבכי חזק ומכוער.
אני מחנה את המכונית ומטיחה את ידי בהגה. עוד שקרן, עוד גבר שגרם לי לחשוב שהוא אדם מסוים, ואז התברר שהוא אדם אחר לגמרי. לבי כאילו נעקר מהחזה. אני לא מסוגלת לנשום. אני מטיחה את ראשי לאחור וצועקת. אילו היה פיטר אומר כל שם משפחה אחר, הייתי מטומטמת אילו עזבתי אותו, אבל הוא אמר "פרו". המשפחה הזאת כל כך דפוקה, שלא מתעוררים בי רחמים עליו. אני רק מרגישה ששיחקו בי. הוא ניצל אותי. פיטר טווה רשת של שקרים, ואני נלכדתי במרכזה.
פיטר שיקר לכולם על הכול. אני תוהה אם סטריקטלנד יודעת מי הוא באמת, אם היא קלטה את זה כשהעסיקה אותו. לעולם לא הייתי מקשרת ביניהם. פיט פרו שאני זוכרת מאינספור האזכורים והפרסומים היה אדם לוחמני, גס רוח, אינו דומה במאום לגבר שאיתו ביליתי את שלושת החודשים האחרונים.
אני סיימתי עם זה, סיימתי איתו. אני לא יכולה לעמוד בכאב הלב הזה.
אני לא יכולה.
אני לא מוכנה.
