1
שיחה בהמשכים
הכלב חש בהם ראשון. חשֵכה שררה סביבם, לכן איאן מוריי הרגיש יותר מאשר ראה את ראשו של רולו שהיה צמוד לירכו, מתרומם לפתע ואוזניו מזדקרות, ואת פרוותו סומרת לאות אזהרה.
השניים הבינו זה את זה במהירות, לכן הוא אפילו לא חשב במודע כשאמר "אנשים". הוא הניח את ידו על קת הסכין שלו והמשיך לשכב בדממה. נושם. מאזין.
היער היה שקט עד מאוד. שעות לפני עלות השחר. האוויר עמד כמו בחלל בית־תפילה, וערפל נישא לאיטו מהקרקע כענן קטורת. הוא שכב לנוח על גזע עץ צפצפה ענקי שקרס, משום שהעדיף את דגדוג כנימות העץ על הלחות המחלחלת מהאדמה. הוא הניח את ידו השנייה על גב הכלב והמתין.
רולו נהם. זו היתה נהמה עמוקה, יציבה, שאיאן שמע אך בקושי, אבל הרגיש בה בקלות כאשר הרטט עבר מגופו של הכלב אל זרועו שלו, מעיר את כל מערכת העצבים שלו. הוא לא ישן באמת — הוא כמעט לא נרדם עוד בלילות — אלא שכב בדממה, נשא את מבטו אל השמים ושקע בוויכוח הקבוע שלו עם אלוהים. השקט התפוגג במקביל לתנועתו של רולו. איאן התרומם, עבר לאט לישיבה, הוריד את רגליו מגזע העץ הרקוב למחצה והציב אותן על הקרקע. לבו פעם במהירות.
גרגור האזהרה של רולו לא פסק, וראשו הגדול נע במעקב אחר דבר־מה בלתי נראה. הירח לא זרח הלילה. איאן ראה רק צלליות קלושות של עצים, צללי־לילה מתנועעים. זה הכול.
ואז הוא שמע אותם — רחשים של תנועה ביער. הם היו רחוקים למדי ממנו, אבל הלכו וקרבו אליו עם כל רגע חולף. הוא קם ופסע בצעדים רכים אל תוך שלולית הצל השחור שלמרגלות עץ אשוח ריחני. הוא ציקצק בלשונו, ורולו חדל לנהום והלך בעקבותיו, חרישי כמו הזאב שהיה אביו.
ממקום מחבואו ראה איאן שביל שיצרו בעלי חיים. האנשים שהתקדמו בו לא צדו.
גברים לבנים. מוזר. אפילו יותר ממוזר. הוא לא ראה אותם, אבל לא היה לו צורך בכך. אי־אפשר היה לטעות ברעשים שהשמיעו. אינדיאנים בתנועה נטו לשתוק, ורבים מאנשי ההרים שבקרבם חי ידעו לנוע ביערות כמו רוחות רפאים. לא היה כל ספק בליבו. קרקוש מתכת. זה הדבר שהסגיר את זהותם. הוא שמע קרקוש של רתמה, נקישות של כפתורים ואבזמים, וגם קני־רובים.
רבים מאוד. קרובים מאוד. הוא החל לחוש בריחם. הוא רכן מעט קדימה ועצם את עיניו כדי להיטיב לרחרח כל רמז אפשרי.
הם נשאו איתם עורות. כעת הוא הריח דם יבש ועורות שפרוותם קרירה. זה מה שהעיר כנראה את רולו משנתו. אבל אלה אינם ציידים שעובדים עם מלכודות. הם רבים מדי. ציידים שמציבים מלכודות פועלים לבד או בזוגות.
אלה אנשים עניים ומלוכלכים. לא לוכדים. לא ציידים. קל מאוד לצוד בעונה זו של השנה, אבל האנשים האלה הדיפו ריח של רעב. וזיעה של אלכוהול מאיכות ירודה.
הם היו קרובים בשלב זה, אולי עשרים מטר ממקום עומדו. רולו נשף קלות, ואיאן מיהר לסגור יד על חוטמו, אבל האנשים הרעישו מאוד ולא שמעו אותו. הוא ספר את הצעדים שחלפו על פניו, את נקישות המימיות וקופסאות הכדורים, גניחות שעלו מכפות רגליים פצועות ואנחות עייפות.
שלושים ושלושה איש, כך ספר, ואיתם פִּרדה — לא, שתי פרדות. הוא שמע את שקי המשא חורקים על גבן ואת נשימותיהן הנרגנות, הכבדות. פרדות עמוסות משא תמיד פולטות אנחות תלונה.
האנשים לא היו משגיחים בו לעולם, אבל משב אוויר מפתיע נשא את ריחו של רולו אל הפרדות. נעירות מחרישות אוזניים פילחו את החשכה, והיער לפניו התפוצץ במהומה של קולות אנשים נדחקים, מדברים במקהלה וצועקים בבהלה. איאן כבר החל לרוץ כאשר יריות אקדח התנפצו מאחוריו.
"אלוהים אדירים!" הוא פלט כאשר משהו פגע באחורי ראשו, והוא נפל על פניו. האם ירו בו?
לא. רולו דחף את חוטמו הרטוב והמודאג אל תוך אוזנו. ראשו נמלא זמזומים כמו בכוורת דבורים, והוא ראה הבזקי אור מסמאים מול עיניו.
"רוץ! טוס!" הוא גנח ודחף את הכלב. "עוף מכאן! זוז!" הכלב היסס והשמיע יללה ממעמקי גרונו. איאן לא ראה אותו, אבל הרגיש את גופו הגדול מתחיל לנוע, מסתובב, חוזר אליו, מתקשה להחליט.
"רוץ!" הוא פקד עליו בגאלית, התרומם על ידיו ורגליו ודירבן את הכלב לצאת לדרכו. בסופו של דבר רולו ציית ורץ כפי שאילף אותו בעליו.
הוא הבין שהוא עצמו כבר לא יספיק להתחיל לרוץ, גם לו היה מצליח לייצב את כפות רגליו, לכן השתרע מלוא אורכו על הקרקע, דחף את ידיו אל תוך ערימות העלים הטחובים ופיתל את גופו כמשוגע בניסיון להתחפר בהם.
כף רגל דרכה על גבו בין השכמות וגרמה לו לפלוט אוויר מריאותיו, אבל הנשיפה היתה עמומה בין העלים הלחים. זה לא משנה. הם עושים כל כך הרבה רעש. מי שדרך על גבו לא הבחין בו כלל אגב ריצתו המבוהלת. כנראה חשב שהוא דורך על בול עץ רקוב.
גם היריות פסקו עכשיו. הצעקות נמשכו, אבל הוא לא הצליח להבין מה משמען. הוא רק ידע שהוא שוכב בפניו אל האדמה, לחות קרירה על לחייו וניחוח עלים מתים באפו, והרגיש כמו שיכור. העולם סביבו הסתחרר לאט. ראשו לא כאב במיוחד אחרי פיצוץ הכאב הראשון שבו חש, אבל נדמה היה לו שהוא לא מצליח לשאת אותו.
במוחו חלפה מחשבה מעורפלת: אם אמות כאן, איש לא ידע על כך. אמי ודאי תתאבל, הוא חשב, כי לעולם לא תדע מה קרה איתי.
הקולות הלכו והשתתקו ונעשו מאורגנים יותר. מישהו עדיין שאג, אבל כעת המילים נשמעו כמו פקודות. הם התרחקו לדרכם. הוא חשב במטושטש שיוכל לקרוא להם בקול. אם יתברר להם שהוא לבן, אולי יעזרו לו. ואולי לא.
הוא המשיך לשכב בדממה. הוא גוסס, ואולי לא. אם הוא גוסס, איש לא יכול לעזור לו. אם אינו גוסס, אין לו צורך בעזרה.
טוב, אני ביקשתי את זה, נכון? הוא חשב כשחזר לשיחה שלו עם אלוהיו. הוא היה רגוע כאילו עדיין רבץ על גזע הצפצפה והביט אל מעמקי השמים מעליו. ביקשתי סימן, אבל לא באמת חשבתי שתזדרז כל כך עם זה.
2
בקתה הולנדית
מארס 1773
איש לא ידע אפילו שיש שם בקתה לפני שקני לינדזי ראה את הלהבות, כאשר עשה את דרכו במעלה הערוץ.
"לא הייתי רואה את זה בכלל," הוא אמר, אולי בפעם השישית, "אם לא היה מתחיל להחשיך. באור יום מלא לא היה לי מושג מכל זה." הוא ניגב את פניו בכף יד רועדת, בלתי מסוגל להסיט את מבטו משורת הגופות המוטלת בשולי קרחת היער. "אתה חושב שהפראים עשו את זה, מק דאב? הם לא מקורקפים, אבל אולי —"
"לא," אמר ג'יימי והחזיר בעדינות את המטפחת המרוחה בפיח למקומה על פניה הבוהות של ילדה קטנה. "אף אחד מהם לא פצוע. אני בטוח שראית את זה כשהוצאת אותם החוצה, לא?"
לינדזי נד בראשו בעיניים עצומות, וגופו נרעד בשטף עוויתות. זו היתה שעת בין־ערביים של יום אביב צונן, אבל הגברים הזיעו מאוד, כולם.
כפות הידיים שלי היו קרות כקרח, קהות וחסרות תחושה כמו בשרה הצמיגי של האישה המתה שזה עתה בדקתי. האנשים האלו מתו לפני יותר מיממה. קשיות המוות חלפה והותירה את גופותיהם רפויות וצוננות, אבל האוויר הקריר שליד המעיין בהר שימר אותן עד כה וחסך מהם את העליבות של גופה נרקבת.
למרות זאת נשמתי נשימות שטוחות בלבד. האוויר נמלא ניחוח שריפה מריר. ענני עשן קלים התרוממו מדי פעם מבין הריסות הצריף החרוכות. מזווית העין ראיתי את רוג'ר בועט בבול עץ סמוך ואז מתכופף ומרים משהו מהאדמה שתחתיו.
קני הלם בדלת ביתנו בשעת לילה מאוחרת מאוד וגרם לנו לצאת ממיטותינו החמות. באנו במהירות למרות שידענו שנגיע מאוחר מכדי להגיש עזרה כלשהי. כמה מדיירי החוות האחרות על רכס פרייזר הגיעו גם הם. איבן, אחיו של קני, עמד קרוב מאוד לפרגוס ורוני סינקלייר מתחת לענפי העצים, והשלושה שוחחו בגאלית בקולות נמוכים.
"את יודעת אולי מה גמר אותם, סאסנך?" שאל ג'יימי וכרע ברך לצדי בפנים מודאגות. "אני מתכוון לאלה שם, מתחת לעצים. מה הרג את האישה המסכנה הזאת אני יודע," הוסיף והחווה בסנטרו על האישה המוטלת לפני.
שמלתה הארוכה של האישה התנופפה ברוח וחשפה כפות רגליים רזות בתוך קבקבי עור. זרועותיה הארוכות היו מונחות ללא ניע משני צדי גופה. היא היתה אישה גבוהה אם כי נמוכה יותר מבריאנה, חשבתי לעצמי, ומיד פניתי לחפש את שערה הבוהק של בִּתי, שהופיע ונעלם בין ענפי העצים בצד השני של קרחת היער.
הפכתי את הסינר של האישה כדי לכסות את פלג גופה העליון. ידיה היו אדומות ומפרקי אצבעותיה נוקשים מעבודה קשה. כפות ידיה היו מיובלות, אבל ירכיה המוצקות ומבנה גופה הדק הביאו אותי לשער שהיא היתה בת פחות משלושים, ואולי צעירה הרבה יותר. קשה לדעת אם היתה יפה בחייה.
נדתי בראשי בתשובה לדבריו.
"אני דווקא לא חושבת שהיא מתה בשריפה," אמרתי. "תראה, הרגליים שלה שלמות, ללא פגע. אולי היא נפלה אל תוך התנור הפתוח, שערה התלקח והאש התפשטה אל הכתפיים ושרפה את השמלה. סביר להניח שהיא שכבה קרוב לקיר או למכסה הארובה, ולכן הלהבות לא נגעו בה. האש שאחזה בשמלה שלה התפשטה לצדדים ושרפה את כל המקום הארור הזה."
ג'יימי הינהן לאט והמשיך להתבונן בגופת האישה.
"כן, זה נשמע הגיוני, אבל מה בכל זאת הרג אותה, סאסנך? כל האחרים סבלו מכוויות, אבל אף אחד מהם לא שרוף כמוה. נראה לי שהם כבר היו מתים כשהבקתה הזו התלקחה, כי אף אחד מהם לא ברח החוצה. אולי הם חלו כולם במחלה קטלנית?"
"אני לא חושבת. תן לי רגע לבדוק שוב את האחרים."
ניגשתי לאט אל שורת הגופות הדוממות, הבטתי בסמרטוטים שכיסו את פניהם ואז רכנתי מעל כל אחד מהם כדי להציץ שוב מתחת לתכריכים המאולתרים. שורה של מחלות עלולה להיות קטלנית בתוך שלושה ימים. אחרי הכול, לא היתה אנטיביוטיקה זמינה, ושתי הדרכים היחידות להחדיר נוזלים אל הגוף היו דרך הפה או פי־הטבעת. כך שהתקף שלשול פשוט יכול להרוג בן־אדם בתוך עשרים וארבע שעות.
נתקלתי במקרים כאלו לעתים קרובות ולכן ידעתי לזהות אותם מיד, נוסף על היותי רופאה יותר מעשרים שנה. במאה הנוכחית ראיתי מדי פעם דברים שלא נתקלתי בהם מעולם במאה שממנה הגעתי — בעיקר מחלות טפיליות איומות שהגיעו לכאן עם סחר העבדים שהובאו מהאזורים הטרופיים — אבל הנשמות האומללות שלפנינו לא מתו בעקבות מפגש עם טפיל אלים, ושום מחלה שהכרתי לא מותירה סימנים כאלו על גופות קורבנותיה.
כל הגופות — האישה השרופה, אישה מבוגרת הרבה יותר ושלושה ילדים — נמצאו בין קירות הבית המפויח. קני הוציא אותם החוצה רגעים ספורים לפי שהגג קרס פנימה, ואז דהר על סוסו כדי להזעיק עזרה. כולם מתו עוד לפני פרוץ השריפה, ונראה שבאותה השעה, כי די ברור שהאש החלה להתפשט מיד אחרי שהאישה הצעירה נפלה אל תוך התנור.
המתים הונחו בשורה מסודרת מתחת לענפיו של אשוח אדום ענקי, והגברים החלו לחפור קבר בקרבת מקום. בריאנה עמדה בראש מורכן ליד הילדה הקטנה ביותר. ניגשתי וכרעתי ליד הגופה הזעירה, והיא כרעה על ברכיה מצדה השני.
"אז מה זה היה?" היא שאלה חרש. "רעל?"
הבטתי בה בהפתעה.
"אני חושבת שכן. אבל למה את חושבת כך?"
היא הפנתה את ראשה לעבר הפנים הכחולות שמתחתינו. מוקדם יותר היא ניסתה לעצום את עיניה של הגופה, אבל הן היו תפוחות ובולטות מתחת לעפעפיים, כך שפניה של הילדה נראו כאילו נחרדה ממשהו. הפנים הקטנות הפשוטות היו מעוותות באימה, ושרידי קיא נראו בזוויות הפה.
"יש דברים שאני זוכרת מסֵפר ההדרכה לצופים," אמרה בריאנה. היא הביטה לעבר הגברים, אבל הם היו רחוקים מכדי לשמוע אותה. פיה התעוות לרגע, והיא הפנתה את מבטה מהגופה והושיטה לעברי כף יד פתוחה. "אסור לאכול פטריות שאינכם מכירים," ציטטה. "רבות מהן רעילות, וכדי לדעת להבחין ביניהן דרוש מומחה לדבר. רוג'ר מצא את הפטריות האלה צומחות בגוש קטן ליד בול העץ ההוא שם."
היו להן כובעים בשרניים לחים, צבען היה חום בהיר, והן היו מנוקדות במעין גבשושיות לבנות. חלקם התחתון של הכובעים היה עשוי דפים בהירים כמו הרגל. למעשה הן היו חיוורות כל כך, עד שנדמה שהן זרחניות בצל עץ האשוח. מנגד היה להן מראה נעים שהסווה את עובדת היותן קטלניות.
"זו פטריית־כובע רעילה," אמרתי כמעט רק לעצמי ולקחתי פטרייה אחת מכף ידה בעדינות רבה. "קוראים להן אָגריקוּס פנתֶריוּס, או לפחות כך יקראו להן כשיגיעו האנשים שיעניקו להן את שמותיהן. פנתריוס משמעו שהן מסוגלות להרוג במהירות ובחשאי, כמו חתול טורף."
ראיתי את עור זרועה של בריאנה סומר. השערות הרכות האדמוניות־זהובות הזדקרו עליו. היא הטתה את כף ידה ושפכה את שאר הפטריות לרצפה.
"איזה אנשים שפויים אוכלים פטריות רעילות?" היא שאלה וניגבה היטב את כף ידה בשולי שמלתה. גופה נרעד לפתע.
"אנשים שאין להם מושג. אנשים רעבים אולי," עניתי בעדינות. הרמתי את אחת מידיה של הילדה הקטנה ומיששתי את עצמות הזרוע העדינות. הגופה הקטנה כבר היתה נפוחה — מתת־תזונה או משינויים שמתרחשים לאחר המוות, לא הצלחתי לקבוע — אבל עצמות הבריח שלה היו דקות וחדות כמו להבי חרמש. כל המתים היו רזים, אבל לא ממש כחושים.
נשאתי את עיני והבטתי בצללים הכחולים־כהים על צלע ההר המתנשא מעל הבקתה. עדיין היה מוקדם בשנה מכדי לחפש מקורות מזון צמחיים בשטחים הפתוחים, אבל ביער היה שפע של מזון למי שידע לזהות ולהבדיל.
ג'יימי ניגש אלי, כרע ברך לידי והניח בעדינות את כף ידו הגדולה על גבי. למרות הקור זרזיף זיעה גלש במורד צווארו, ורעמת שערו האדמוני היתה כהה מלחות בצדעיים.
"הקבר כבר מוכן," אמר בקול נמוך כאילו שלא להבהיל את הילדה. "אז זה מה שהרג אותה?" הוא שאל והביט לעבר הפטריות הפזורות על האדמה.
"אני חושבת ככה, וגם את כל שאר האנשים כאן. הספקת לסרוק קצת את השטח? מישהו יודע מי הם היו?"
הוא נד בראשו.
"לא אנגלים. אלה לא הבגדים הנכונים. גרמנים היו נשארים בסיילם, אין לי ספק, כי הם טיפוסים שבטיים ולא נוטים להתיישב במקומות מבודדים. אני חושב שהם אולי הולנדים." הוא הצביע על זוג קבקבי עץ מגולפים שנעלה האישה המבוגרת יותר. הם היו סדוקים ומוכתמים משימוש ממושך. "לא נשארו שום ספרים או חומרים כתובים, אם בכלל היו כאן כאלה אי־פעם. אין כאן שום דבר שיכול לגלות לנו מה שמם. אבל —"
"הם לא היו כאן הרבה זמן." קול נמוך וסדוק גרם לי להרים את עיני. גם רוג'ר הגיע. הוא כרע ליד בריאנה והביט לעבר השרידים העשֵנים של הבקתה. חלקת גינה קטנה שורטטה באדמה לידנו, אבל הצמחים הבודדים בה לא היו יותר מנבטים, ועליהם העדינים היו שמוטים וכהים עקב מכת כפור מאוחרת. לא היו כאן צריפי שירות, חיות משק, פִּרדה או חזיר.
"מהגרים חדשים," אמר רוג'ר בשקט. "לא משרתים־משועבדים. אנחנו רואים כאן משפחה שכנראה לא היתה רגילה לעבודה בשדות. על כפות ידיה של האישה שם יש יבלות וצלקות טריות." כף היד הרחבה שלו שיפשפה את ברכו בפיזור נפש. כפות ידיו היו מיובלות כעת כמו ידיו של ג'יימי, אבל גם לו היה פעם עור עדין של תלמיד חכם. הוא זכר את כאבי התעצבותו.
"מעניין אם הם השאירו אחריהם משפחה — באירופה, אני מתכוונת," מילמלה בריאנה. היא החליקה קווצת שיער בהירה מעל מצחה של הילדה והחזירה למקומה את המטפחת שכיסתה את פניה. ראיתי את גרונה נע כשהיא בלעה רוק. "הם לעולם לא ידעו מה קרה לקרוביהם."
"נכון," אמר ג'יימי וקם בתנועה מהירה. "אומרים שאלוהים משגיח על הטיפשים, אבל נראה לי שאפילו הכול־יכול מאבד סבלנות מדי פעם." הוא פנה ללכת וזימן אליו את לינדזי וסינקלייר בתנועת יד קלה.
"חפשו את הגבר," הוא אמר ללינדזי, וכל הראשים פנו אליו בתנועה מהירה.
"איזה גבר?" שאל רוג'ר, ואז מיהר לסרוק שוב במבטו את הבקתה השרופה. על פניו עלה ניצוץ של הבנה. "נכון. מי בנה להם את הבקתה הזאת?"
"הנשים היו מסוגלות לעשות את זה," אמרה בריאנה וזקרה את סנטרה.
"את היית מסוגלת," הוא אמר, ושפתיו רעדו מעט כאשר ליכסן מבט לעבר אשתו. בריאנה דמתה לג'יימי ולא רק בצבעים שלהם. היא התנשאה לגובה מטר־שמונים ומשהו, הסתובבה יחפה וניחנה במבנה גוף יציב וחזק כמוהו.
"יכול להיות שהן מסוגלות, אבל לא הן עשו את זה," אמר ג'יימי בחטף. הוא הינהן בראשו לעבר שרידי הבקתה, שהכילו כמה פריטי ריהוט שעדיין היה אפשר לזהות. בעודי מביטה בהם החלה לנשוב רוח ערב מההרים ושטפה את החורבות. צל של שרפרף קרס בלי קול לערימת אפר. הרוח העיפה עננים קלים של פיח ואבק פחם על פני הקרקע.
"למה אתה אומר את זה?" קמתי, ניגשתי אליו והבטתי כמוהו לעבר הבקתה. דבר לא שרד בפנים, אבל הארובה ניצבה יציבה, וכמה שרידי קירות עדיין עמדו במקומם, סביבם קורות מפוזרות כמו דוּקים.
"אין כאן שום דבר שעשוי מברזל," הוא אמר והביט לעבר התנור המפויח, שלצדו היו מוטלים שרידי קלחת שנסדקה מהחום ותוכנה התאדה. "זה הסיר היחיד שיש כאן, וגם הוא כבד מכדי לשאת אותו למרחק. אין כאן כלי עבודה — לא סכין, לא גרזן — ורואים שלמי שבנה את הבית הזה היו כלים כאלה."
ראיתי. הקורות לא היו מעובדות, וקליפת העץ עדיין היתה צמודה אליהן, אבל בקצותיהן ניכרו סימני מהלומות גרזן.
רוג'ר קימט את מצחו, הרים ענף אורן גדול והחל לחטט בו בערימת האפר וההריסות. קני לינדזי וסינקלייר לא טרחו להצטרף אליו. ג'יימי אמר להם לחפש גבר, והם מיהרו לעשות כדבריו ונעלמו בין עצי היער. פרגוס הצטרף אליהם. איבן לינדזי, אחיו מורדו והאחים מק'גיליבריי החלו לאסוף אבנים להקמת גלעד.
"אם היה כאן גבר איתן, יכול להיות שהוא נטש אותן?" שאלה אותי בריאנה חרש, ומבטה דילג בין אביה ובין שורת הגופות. "ייתכן שהנשים האלו חשבו שהן לא ישרדו בכוחות עצמן?"
ולכן בחרו להרוג את עצמן ואת ילדיהן בתקווה למנוע גוויעה ממושכת קשה בקור וברעב?
"עזב אותן ולקח איתו את כל כלי העבודה? אלוהים אדירים, אני מקווה שזה לא מה שקרה כאן." הצטלבתי בניסיון לעצור את המחשבה, אבל למרות זאת התעורר בי ספק. "את חושבת שהן לא היו יוצאות מכאן ומחפשות עזרה? הן יכלו לקחת איתן את הילדים. השלג כבר כמעט נמס לגמרי." רק מעברי ההרים הגבוהים עדיין היו חסומים בערימות שלג גדולות, ולמרות שהשבילים והמדרונות היו לחים ובוציים מהמים שניגרו במורד, אפשר היה ללכת בהם כבר חודש לפחות.
"הבחורים מצאו את הגבר," אמר רוג'ר וקטע את חוט מחשבותי. קולו היה רגוע מאוד, אבל הוא השתתק לרגע כדי לכחכח בגרונו. "הוא... שם."
אפלולית הערב כבר החלה לאפוף אותנו, אבל עדיין יכולתי לראות שפניו חיוורות. זה לא היה מפתיע. הדמות המכורבלת שהוא הצליח לחשוף בחפירה מתחת לכמה מבולי העץ המושחרים, שיירי הקירות שקרסו, היתה מזוויעה, והנשימה נעצרה. הגופה היתה שחורה וחרוכה. שתי ידיה היו מורמות לפניה בתנוחת מתאגרף האופיינית לקורבנות שריפה. היה קשה לדעת בוודאות שזה גבר, אף שגם אני חשבתי כך לאור מה שהצלחתי לראות.
הניסיונות לנחש מי היה האיש או לזהות את הגופה נקטעו בצעקה מקצה היער. "מצאנו אותם, מילורד!"
כל הנוכחים הרימו מבטים מהורהרים מהגופה החדשה והביטו לעבר פרגוס, שעמד תחת אחד העצים ונופף בידו לעברנו.
"אותם?" אכן היו שם שני גברים הפעם. הם היו מוטלים אפרקדן בצל העצים. הם לא נמצאו יחד, אבל לא היו רחוקים זה מזה, ובמרחק קצר מהבקתה. ככל שהצלחתי לזהות, גם הם מתו מאכילת פטריות רעל.
"הגבר הזה לא הולנדי," אמר סינקלייר בפעם הרביעית כנראה. הוא הביט באחת הגופות ונד בראשו.
"אולי כן," אמר פרגוס בפקפוק וגירד את אפו בקצה הקרס שהחליף את כף ידו השמאלית שנקטעה. "מאיי הודו המערבית, לא?"
אחת הגופות האלמוניות אכן היתה של גבר שחום־עור. השני היה גבר לבן. שניהם לבשו בגדי בד רגילים תוצרת בית — מכנסיים וחולצה, אבל לא מעיל, למרות הקור. ושניהם היו יחפים.
"לא," אמר ג'יימי ונד בראשו. הוא שיפשף בהיסח הדעת יד אחת במכנסיו כאילו ניסה למחוק ממנה את שרידי המגע עם המתים. "בברבדוס יש להולנדים עבדים, זה נכון, אבל הם אוכלים טוב יותר מדיירי הבקתה הזאת." הוא הביט חרש בשורת גופות הנשים והילדים. "הם גם לא באים לגור כאן. חוץ מזה..." ראיתי שמבטו מתמקד בכפות רגליו של המת.
הן היו מטונפות עד לגובה הקרסוליים ומכוסות יבלות, אבל נקיות יחסית. כפות רגליו של הגבר השחור היו ורודות־צהבהבות, אבל לא היו מרוחות בבוץ, ולא נראו עלים אקראיים תקועים בין הבהונות. מכך היה אפשר להסיק ששני הגברים לא הסתובבו יחפים ביער הבוצי.
"אז אולי היו כאן עוד גברים, וכששני אלה מתו, החברים שלהם לקחו מהם את הנעליים וכל דבר אחר בעל ערך —" הוסיף פרגוס בטון מעשי, וידו הצביעה לעבר השביל שהוביל מהבקתה אל הגופות החדשות — "וברחו מכאן."
"כן. יכול להיות," אמר ג'יימי וכיווץ את שפתיו. מבטו סקר לאט את אדמת החצר, שכבר היתה רמוסה בעשרות טביעות רגליים ומכוסה גושי עשב תלוש, אפר ופיסות עץ חרוכות. המקום נראה כאילו תקף אותו עדר היפופוטמים.
"קצת חבל לי שאיאן הצעיר לא איתנו כאן. הוא הגשש הכי טוב שלנו. אולי הוא היה מסוגל לומר לנו מה קרה כאן." הוא הצביע לעבר היער, אל המקום שבו נמצאו גופות הגברים. "אולי הוא היה יכול לפחות לספר לנו כמה אנשים היו כאן ולאן הם הלכו."
ג'יימי עצמו היה גשש לא רע, אבל אור היום הלך ודעך במהירות, ואפילו בקרחת היער שבה עמדה הבקתה גברה החשֵכה והזדחלה מבין העצים כמו כתם נפט על פני האדמה.
הוא נשא את מבטו לעבר האופק והביט בשורות של עננים שהחלו להיצבע כעת בזהב־ורוד בוהק עם שקיעת השמש. הוא נד בראשו.
"טוב, תקברו אותם ואז נלך מכאן."
נותרה עוד תגלית עגומה אחת. הגבר השרוף היה היחיד מהמתים כאן שלא מת בשריפה או עקב הרעלה. כאשר הרימו הבחורים את הגופה החרוכה מתוך ערימת האפר שבה היה מוטל כדי לקחת אותו אל הקבר, משהו נפל ונחת בחבטה על האדמה. בריאנה הרימה את הפריט וניגבה אותו בשולי סינרה.
"נראה לי שהם שכחו את זה כאן," אמרה בקול אדיש מעט והושיטה את ידה לעברנו. זו היתה סכין. נכון יותר, להב של סכין. ידית העץ שלה נשרפה כנראה לגמרי, והלהב עצמו היה מעוות מהחום.
הקפדתי לא לנשום לעומק את הסירחון החריף שנוצר כאשר בשר ושומן נשרפים. רכנתי מעל הגופה והתחלתי לחטט בזהירות באזור הבטן. אש משמידה דברים רבים אבל גם משמרת דברים מוזרים ביותר. הפצע המשולש נגלה לעין די בקלות בדמות חריכה בחלל שמתחת לצלעות.
"דקרו אותו," אמרתי וניגבתי את ידי המיוזעות בסינר שלי.
"הרגו אותו," אמרה בריאנה והביטה בריכוז בפני. "ואז הרגו את אשתו —" היא הביטה באישה הצעירה המוטלת על האדמה ופניה מכוסות במטפחת. "היא בישלה מרק פטריות, וכולם אכלו ממנו — כולל הילדים."
הרחבה מסביב לבקתה השרופה היתה שקטה מאוד כעת, ורק ציוצי ציפורים נשמעו מרחוק במעלה ההר. שמעתי את לבי הולם בכאב במעמקי החזה. האם היתה זו נקמה או שמא ייאוש פשוט?
"כן, אולי," אמר ג'יימי חרש. הוא התכופף והרים את פינת היריעה שעליה הונחה גופת המת. "אני מציע שנקרא לזה תאונה."
ההולנדי ובני משפחתו נטמנו בקבר אחד. שני הגברים הזרים הונחו בבור אחר.
רוח קרה החלה לנשב משהשמש שקעה, וכאשר הרימו הבחורים את האישה, הרוח העיפה את הבד שכיסה את פניה. סינקלייר פלט קריאת תדהמה חנוקה וכמעט הפיל אותה.
לאישה לא היו פנים ולא שיער, ומותניה הדקים נעלמו בתוך שיירים של גוש בשר חרוך. מראשה נותרה רק גולגולת מושחרת זעירה במפתיע, ומתוכה חייכו אלינו שיניה במעין עליצות מטרידה מאוד.
הם מיהרו להוריד אותה אל בור הקבר. ילדיה ואִמה הונחו משני צדיה, ואז התחלנו בריאנה ואני להקים את הגלעד בסגנון הסקוטי העתיק כדי לסמן את מקום הקבורה וכדי להגן על הגופות מפני חיות הפרא. הקבר שנועד לשני הגברים היחפים היה פשוט יותר.
כשסיימנו סוף־סוף את מלאכתנו, נאספנו כולנו יחד, דוממים וחיוורים, סביב שתי תלוליות העפר הטריות. רוג'ר ניגש לעמוד לצד בריאנה והקיף את מותניה בזרוע מגוננת. רעד קל חלף בגופה, ונדמה שלא היה קשר בינו לבין הצינה שמסביב. בנם ג'מי היה צעיר בערך בשנה מהילדה הקטנה ביותר שקברנו.
"אתה רוצה אולי לומר כמה מילים, מק דאב?" שאל קני לינדזי במבט סקרני שהפנה אל ג'יימי ומשך את כובע הצמר שלו עד מעבר לאוזניו כנגד הקור הגובר.
הלילה עמד לרדת, ולאף אחד מאיתנו לא התחשק לשהות כאן יותר מהדרוש. צריך יהיה להקים לעצמנו מחנה, אבל זה חייב להיות במרחק סביר מכאן ומסירחון השריפה — רק זו צפויה להיות משימה לא פשוטה לביצוע בחשכה. יחד עם זאת קני צדק — אי־אפשר פשוט ללכת מכאן בלי לקיים טקס כלשהו, בלי לשלוח את הזרים האלו לדרכם האחרונה.
ג'יימי נד בראשו.
"אני לא חושב. עדיף שרוג'ר מק יישא דברים. אם הם באמת הולנדים, אז הגיוני שהם פרוטסטנטים."
למרות האפלולית שאפפה אותנו ראיתי את בריאנה שולחת מבט חד ומהיר לעבר אביה. רוג'ר אכן היה פרסביטריאני, אבל כמוהו גם תומס כריסטי, גבר מבוגר הרבה יותר שהבעת פניו הקודרת הביעה את דעתו על הטקס. עניין הדת היה רק תירוץ, וכולם ידעו זאת, כולל רוג'ר.
הוא כיחכח בגרונו בצליל של בד נקרע. הצליל הזה תמיד עורר בי כאב, אבל כעת היה בו גם זעם. עם זאת הוא לא מחה, אלא הביט היישר בעיניו של ג'יימי ותפס את מקומו בראש הקבר.
חשבתי שהוא יישא תפילה פשוטה המהללת את שם האל, או יבחר לומר כמה פסוקים עדינים ממזמור תהילים, אבל נראה שמילים אחרות הופיעו בתודעתו.
"הֵן אֶצְעַק חָמָס וְלֹא אֵעָנֶה; אֲשַׁוַּע, וְאֵין מִשְׁפָּט. אָרְחִי גָדַר וְלֹא אֶעֱבוֹר, וְעַל נְתִיבוֹתַי חֹשֶׁךְ יָשִׂים."
פעם היה לו קול רב־עוצמה יפה להפליא. כעת היה קולו חנוק, רק צל צרוד לתפארתו שחלפה. אבל עדיין היתה די עוצמה בתשוקה שבה דיבר, כך שכל מי ששמע אותו הרכין את ראשו עד שצללים הסתירו את פניו.
"כְּבוֹדִי מֵעָלַי הִפְשִׁיט וַיָּסַר עֲטֶרֶת רֹאשִׁי. יִתְּצֵנִי סָבִיב וָאֵלַךְ, וַיַּסַּע כָּעֵץ תִּקְוָתִי." פניו היו נטולות הבעה, ועיניו נחו לרגע עגמומי אחד על בול העץ החרוך ששימש את בני המשפחה ההולנדית לביקוע עצים.
"אַחַי מֵעָלַי הִרְחִיק וְיֹדְעַי אַךְ־זָרוּ מִמֶּנִּי. חָדְלוּ קְרוֹבָי, וּמְיֻדָּעַי שְׁכֵחוּנִי." ראיתי את שלושת האחים לבית לינדזי מחליפים ביניהם מבטים. כולם זזו מעט כדי להתקרב זה לזה מול הרוח הגוברת.
"חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי," הוא אמר וקולו התרכך מעט, עד כי היה קשה לשמוע אותו מעל אנחות הרוח בין ענפי העצים. "כִּי יַד־אֱלוֹהַּ נָגְעָה בִּי."
בריאנה זזה מעט לידו והוא כיחכח שוב בגרונו בעוז ואז מתח את צווארו. ראיתי לרגע את הצלקת שהותיר החבל שבו נתלה.
"מִי־יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי. מִי־יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ. בְּעֵט־בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבוּן."
הוא הרים את ראשו וסקר את פני הנוכחים בתנועה איטית, אבל פניו נותרו חסרות הבעה. הוא נשם עמוק מתוך כוונה להמשיך לדבר, וקולו חרק ונשבר כשביטא את המילים.
"וַאֲנִי יָדַעְתִּי, גֹּאֲלִי חָי וְאַחֲרוֹן עַל־עָפָר יָקוּם. וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ־זֹאת —" בריאנה נרעדה בעוצמה והפנתה את מבטה מתלולית העפר החשוף "— וּמִבְּשָׂרִי, אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ. אֲשֶׁר אֲנִי, אֶחֱזֶה־לִּי וְעֵינַי רָאוּ וְלֹא־זָר: כָּלוּ כִלְיֹתַי בְּחֵקִי."
הוא השתתק. אנחה עמוקה משותפת בקעה מפי העומדים סביב הקבר, אשר שיחררו את האוויר שעצרו עד אז בריאותיהם. אולם רוג'ר עדיין לא סיים. בתנועה כמעט לא מודעת הוא שלח את ידו, לקח את כף ידה של בריאנה והחזיק בה בכוח. את המילים האחרונות הוא אמר כאילו לעצמו, כך נדמה היה לי, וכמעט לא הקדיש מחשבה לקהל המאזינים שלו.
"גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי־חֶרֶב כִּי־חֵמָה עֲווֹֹנוֹת חָרֶב לְמַעַן תֵּדְעוּן: יֵש דִין."
כעת נרעד גם גופי, ומיד הרגשתי את כף ידו של ג'יימי, קרה אך חזקה, עוטפת את כף ידי. הוא השפיל מבט אלי, ופגשתי את עיניו. ידעתי בדיוק על מה הוא חושב.
הוא חשב אז, בדיוק כמוני, לא על ההווה אלא על העתיד. הוא חשב על ידיעה קטנה שעתידה להופיע בעוד שלוש שנים בין דפי הווילמינגטון גאזֶט, ב־13 בפברואר, 1776.
בצער רב וביגון קודר התקבלה בעיר הידיעה על מותם של ג'יימס מקנזי פרייזר ורעייתו קלייר פרייזר, אשר נספו בשריפה שפרצה והרסה את ביתם ביישוב פרייזר רידְג' (רכס פרייזר) בליל 21 בינואר השנה. מר פרייזר היה אחיינו של הקטור קמרון ז"ל, בעליה של חוות ריבר ראן. פרייזר היה מוכר היטב ברחבי המושבה, והיה אחד מתושביה המכובדים. הוא לא הותיר אחריו ילדים.
עד כה לא היה קשה מדי לא לחשוב על הדברים הללו. הדבר יקרה בעתיד רחוק מאוד, ובהחלט ייתכן שלא מדובר בעתיד שאין לשנות — אחרי הכול, קיבלתי אזהרה מראש, והיינו מצוידים ומוכנים — או שאולי...
הבטתי לעבר הגלעד הקטן, וצמרמורת עמוקה הרעידה את גופי. התקרבתי עוד אל ג'יימי והנחתי את כף ידי השנייה על זרועו. הוא כיסה אותה בכף ידו והידק חזק כדי להרגיע אותי. לא נכון, הוא אמר לי ללא מילים. זה לא יקרה כי אני לא אניח לזה לקרות.
אולם כאשר פנינו ללכת מקרחת היער האומללה, הנידחת, לא הצלחתי להרחיק מראשי תמונה אחת חיה במיוחד — לא של הבקתה השרופה, הגופות האומללות או הגינה המתה. התמונה שרדפה אותי טרדה את מנוחתי כבר כמה שנים — מצבה שראיתי בין ההריסות של מנזר בּיוּלי, גבוה בהרי סקוטלנד.
זו היתה מצבת קבר של אישה מבני האצולה, שנחרתה בה באבן גולגולת מחייכת — שהזכירה לי את מה שהוסתר מתחת לסינר של האישה ההולנדית שקברנו זה עתה — מעל זוג עצמות מוצלבות. מתחת לגולגולת נכתב המוטו שלה:
"אוֹדיֶה מיהי, קְראס טיבּי — סיק טְרַנְסיט גְלוֹריה מוּנדי".
היום תורי, מחר תורך. כך חולפת תהילת עולם.
3
שמור את חבריך קרובים
למחרת, כשהגענו אל רכס פרייזר זמן קצר לפני שקיעת החמה, מצאנו שם אורח שהמתין לנו. מייג'ור דונלד מקדונלד, לשעבר קצין בצבא הוד־מלכותו ולאחרונה מפקד משמר הפרשים הקל של המושל טיירון, ישב במרפסת הקדמית. החתול שלי שכב בחיקו, וקנקן בירה ניצב לידו.
"גברת פרייזר! לשירותך, גברתי," הוא הכריז בחביבות רבה כשראה אותי מגיעה. הוא ניסה לקום, אבל מיד פלט גניחה כאשר אדסו, שהתנגד לאובדן מקום הקינון הנעים שלו, נעץ את ציפורניו בירכיו של המייג'ור.
"שב בבקשה, מייג'ור," אמרתי ומיהרתי לנופף לעברו בידי כדי שיחזור למקומו. הוא נכנע בחיוך עקום, אבל הפגין אצילות רבה כאשר נמנע מלהעיף את אדסו אל בין השיחים. עליתי במדרגות אל המרפסת, התיישבתי לצדו ונאנחתי בתחושת הקלה.
"בעלי רק מטפל בסוסים. הוא יגיע בקרוב. אני רואה שמישהו כבר דאג שתרגיש בבית?" החוויתי בסנטרי לעבר הבירה, והוא מיהר להציע לי לגימה בתנועה אדיבה וניגב את צוואר הקנקן בשרוול חולצתו.
"בהחלט כן, גברתי," הוא אישר את דברי. "גברת בּאג דאגה לשלומי היטב וביעילות."
החלטתי להתנהג בנימוס וקיבלתי ממנו את הבירה המוצעת. האמת היא שהמשקה נעם לי מאוד, ולגמתי ממנו בהתלהבות. ג'יימי כבר רצה מאוד לחזור הביתה, לכן בילינו על אוכפי הסוסים מאז עלות השחר ועצרנו רק להפוגת התרעננות קצרה בצהריים.
"אני חייב לומר שזה משקה משובח ביותר," אמר מקדונלד וחייך כאשר נשפתי אוויר בתום השתייה בעיניים עצומות למחצה. "פרי ידייך אולי?"
נדתי בראשי לשלילה ולגמתי שוב לפני שהחזרתי לו את הקנקן. "לא. פרי ידיה של ליזי. ליזי וומיס."
"אהה, המשרתת האישית שלך. כן, כמובן. מסרי לה בבקשה את מחמאותי."
"היא לא כאן בעצמה?" שאלתי מופתעת מעט, והעפתי מבט לעבר הדלת הפתוחה מאחורי. בשעה זו של היום הייתי מצפה למצוא את ליזי במטבח, טורחת על ארוחת הערב. אבל לו היתה שם, ודאי היתה שומעת שהגענו ויוצאת לקראתנו. כשהפניתי עכשיו את תשומת לבי אל הבית, הבחנתי בהיעדר ריחו של מזון מתבשל. ברור שהיא לא ידעה מתי אנחנו אמורים להגיע, ובכל זאת...
"מממ, לא. היא הלכה ל..." מצחו של מקדונלד התקמט במאמץ להיזכר, מה שגרם לי לתהות כמה בירה היתה בקנקן כשהוא קיבל אותו מידיה. עכשיו נותרו רק כמה סנטימטרים בתחתיתו. "אוה, כן. גברת באג אמרה שהיא הלכה לבית של משפחת מקגיליבריי יחד עם אבא שלה. לבקר את הארוס שלה, אני חושב?"
"כן, היא מאורסת למנפרד מקגיליבריי. אבל גברת באג...?"
"— בבקתת המעיין," השלים המייג'ור את המשפט והפנה את ראשו מעט לכיוון הצריף הקטן. "יש לה שם עסק עם גבינה, היא אמרה, נדמה לי. חביתה מפוארת הוצעה לי באדיבות רבה לארוחת הערב שלי."
"אהה..." נרגעתי אט־אט, ואבק הדרכים סביבי שקע עם הבירה בבטני. זה היה עונג לחזור הביתה, למרות שתחושת השלווה שלי לא היתה שלמה שכן הוכתמה בזיכרון הבקתה השרופה.
חשבתי לעצמי שגברת באג ודאי אמרה לו לאן נסענו ולאיזה צורך, אבל הוא לא התייחס לכך — וגם לא אמר מילה על סיבת בואו לרכס פרייזר. זה היה מובן, כל שיחות העסקים ימתינו כיאה עד לבואו של ג'יימי. אני הייתי אישה בלבד, ולכן אקבל יחס מנומס ביותר ואולי מעט רכילות חברתית עד לבואו.
לא היתה לי בעיה לרכל, אבל נזקקתי להכנה לקראת אירוע כזה. לא היה לי כישרון טבעי לנושא.
"אני רואה שמערכת היחסים בינך לבין החתול שלי השתפרה מעט," העזתי לומר והעפתי מבט זריז לעבר ראשו, אבל הפאה שלו עדיין היתה מונחת במומחיות על פדחתו.
"אני נוהג כאן על־פי עיקרון פוליטי מקובל מאוד, לדעתי," הוא אמר והעביר את אצבעותיו דרך הפרווה הסמיכה שעל בטנו של אדסו. "שמור את חבריך קרובים, ואת אויביך אף יותר."
"נבון מאוד," אמרתי וחייכתי אליו. "אני מקווה שאתה לא מחכה הרבה זמן."
הוא משך בכתפיו כאילו לומר שלא היה לו אכפת לחכות, מה שבדרך כלל מעיד על אכפתיות־יתר דווקא. כאן בהרים הזמן מתנהל בקצב אחר, ואנשים נבונים לא מנסים לזרז דברים. מקדונלד היה חייל ותיק ומנוסה שכבר עבר מרחק רב בחייו, אבל הוא נולד בעיירה פיטלוכרי, קרוב לפסגות ההרים הסקוטיים, והכיר את הנוהל.
"הגעתי לכאן הבוקר," הוא אמר. "מניוּ־בֶּרן."
פעמוני אזהרה קטנים החלו לצלצל באחורי ראשי. המסע על גבי סוס מניו־ברן נמשך בדרך כלל כעשרה ימים, אם רוכבים לכאן ללא עצירות מיוחדות בדרך. האמת היא שלאור המצב של מדיו המקומטים המוכתמים בבוץ, סביר להניח שזה מה שהוא עשה.
ניו־ברן היה מקום מושבו הנבחר של מושל המושבה, ג'וסיה מרטין. העובדה שמקדונלד בחר לומר שהוא הגיע ישירות משם, בלי לציין תחנה מאוחרת יותר במסעו, הבהירה בגלוי שהעסק שלשמו הגיע מקורו בניו־ברן, ואני הייתי חשדנית מאוד כלפי המושלים כולם.
הצצתי לעבר השביל היורד מהאורווה ומכלאות הבהמות, אבל ג'יימי עדיין לא נראה באופק. גברת באג לעומת זאת דווקא הופיעה בדלת בקתת המעיין. נופפתי לעברה, והיא ניסתה להחזיר לי מחווה של "ברוכים הבאים" בהתלהבות ניכרת, אבל התקשתה מעט להשלים את התנועה משום שבידה האחת החזיקה דלי מלא חלב, בידה השנייה סל מלא ביצים, גוש חמאה היה תקוע תחת בית השחי הימני שלה, וגוש גבינה גדול נלפת בעוצמה תחת הסנטר שלה. עם כל הכבודה הזו היא הצליחה לרדת בשביל התלול בהצלחה רבה, ומיד נעלמה שוב בחלקו האחורי של הבית, משם נכנסה למטבח.
"נראה לי שמתוכננות כאן חביתות לכולם," אמרתי ופניתי שוב לעבר המייג'ור. "תגיד לי, אולי ביקרת במקרה בדרך בחוות קרוס קריק?"
"בהחלט כן, גברתי. דודה של בעלך ביקשה שאמסור לכם דרישת שלום חמה, ונתנה לי ערימה של ספרים ועיתונים בשבילכם."
בימים אלה הייתי חשדנית גם כלפי העיתונים, למרות שהאירועים המדווחים בהם התרחשו ללא ספק כמה שבועות — אם לא חודשים — לפני שהודפסו. השמעתי קצת קולות הערכה למאמציו בכל זאת, ובלבי קיוויתי שג'יימי יזדרז קצת כדי שאוכל להתפנות לענייני. שערי הסריח מעשן מדורה, וידי עדיין נשאו את זיכרון המגע בגופות המתים. השתוקקתי ללכת להתרחץ.
"סליחה, לא שמעתי," אמרתי כיוון שנדמה היה לי שהחמצתי משהו שמקדונלד אמר. הוא רכן לעברי בנימוס ועמד לחזור על דבריו, אבל אז זינק לפתע ועיניו נפערו לרווחה.
"חתול מזדיין!"
אדסו, ששכב עד כה על ירכיו בחיקוי מושלם של סמרטוט מטבח רטוב, הזדקף לפתע בחיקו של מקדונלד, עיניו זהרו, וזנבו תפח לממדים של מברשת בקבוקים. הוא לחש אזהרה שנשמעה כמו קנקן תה רותח ונעץ בעוצמה את ציפורניו ברגלו של המייג'ור. עוד לפני שהספקתי להגיב, החתול זינק מעל כתפו של מקדונלד, ובזינוק אחד נכנס אל חדר הטיפולים שלי דרך החלון הפתוח שמאחורי גבנו. בדרכו לשם משך את עניבתו המהודרת של הקצין והסיט מעט את הפאה שעל ראשו.
מקדונלד קילל בפה מלא, אבל כבר לא יכולתי להמשיך להתייחס אליו. רולו הופיע בשביל המוליך אל הבית, זאבִי ומאיים באור בין הערביים, אך התנהג מוזר מאוד, ומצאתי את עצמי עומדת על רגלי עוד לפני שמחשבה מודעת כלשהי גרמה לי לקום.
הכלב רץ כמה צעדים לכיוון הבית, הסתובב במקומו פעם־פעמיים כאילו אינו מסוגל להחליט מה לעשות עם עצמו, ואז רץ לכיוון היער, עצר, הסתובב והחל לרוץ בחזרה לעבר הבית. כל הזמן הזה הוא ייבב ויילל בעצבנות, וזנבו מושפל ומתנודד.
"שככה יהיה לי טוב," אמרתי. "הכלב יצא מדעתו!" טסתי במורד המדרגות ורצתי אל השביל בלי לשמוע את הקללה המבוהלת שפלט מקדונלד מאחורי.
מצאתי את איאן במרחק כמה מאות מטרים מהבית, על השביל. הוא היה בהכרה אבל מטושטש. הוא ישב על האדמה בעיניים עצומות והחזיק את ראשו בשתי ידיו כאילו חשש שהגולגולת שלו תתפרק בכל רגע. הוא פקח את עיניו כשכרעתי ברך לידו והביט בי בחיוך לא ממוקד.
"דודה קלייר," אמר בקול צרוד. נדמה היה לי שהוא מנסה לומר עוד משהו, אבל לא מצליח להחליט מה. פיו נפתח אבל לסתו נותרה שמוטה, והלשון שלו נעה פנימה והחוצה כאילו הוא שקוע בהרהורים.
"תסתכל עלי, איאן," אמרתי וניסיתי להישמע רגועה ככל האפשר. הוא הביט בי — וזה היה סימן טוב. היה חשוך מכדי לראות אם אישוניו רחבים באופן לא טבעי, אבל גם בצֵל עצי האורן שלאורך השביל יכולתי לראות שפניו חיוורות מאוד, ושורה של כתמי דם על חזית חולצתו.
צעדי ריצה נשמעו מאחורי. כשהבטתי שוב לכיוון הבית ראיתי את ג'יימי מגיע ומיד אחריו גם מקדונלד.
"מה קורה, בחור?"
ג'יימי אחז בזרועו, ואיאן הסתובב לאט מאוד לעברו ואז הניח לידיו לצנוח, עצם את עיניו ושקע אל בין זרועותיו של ג'יימי באנחה עמוקה.
"הוא פצוע קשה?" שאל ג'יימי בדאגה רבה מעל כתפו של איאן ואחז בו בעודי ממששת את גופו כדי לאתר נזקים. גב חולצתו היה ספוג דם יבש. גם שערו האסוף על אחורי ראשו היה נוקשה מדם קרוש. די מהר מצאתי את הפצע בראשו.
"אני לא חושבת. הוא חטף מכה רצינית בראש וחלק מהקרקפת שלו נתלש, אבל —"
"טומהוק, את חושבת?"
מקדונלד רכן והתבונן מקרוב בפצע.
"לא," אמר איאן בקול מטושטש מבין קפלי חולצתו של ג'יימי, שאליה הצמיד את פניו. "כדור."
"לך מפה, כלב," אמר ג'יימי קצרות לרולו שנעץ את קצה חוטמו בתוך אוזנו של איאן וגרם למטופל שלי לצווח בקול חנוק ולהרים את כתפיו בתנועה אינסטינקטיבית.
"אצטרך לבדוק אותו שוב כשיהיה לי יותר אור, אבל אני חושבת שמצבו לא קשה במיוחד," אמרתי לאור התנועה שלו. "אחרי הכול הוא הלך מרחק לא קטן אחרי שנפצע. בואו ניקח אותו הביתה."
הגברים חיברו ידיים והוליכו אותו בשביל אל הבית כשזרועותיו תלויות על כתפיהם. דקות ספורות אחר כך הוא כבר שכב על בטנו על שולחן הטיפולים במרפאה שלי. כעת הוא סיפר לנו את מהלך הרפתקאותיו במילים שנקטעו מדי פעם בצווחה חדה שהשמיע כאשר ניקיתי את הפצע. גזרתי גוש שיער דבוק וביצעתי שישה תפרים בעור הקרקפת שלו.
"חשבתי שאני מת," אמר איאן ושאב אוויר דרך שיניים חשוקות כאשר משכתי חוט גס דרך שולי הפצע המשוננים. "בשם אלוהים, דודה קלייר! אבל התעוררתי בבוקר וגיליתי שאחרי הכול אני לא מת, למרות שחשבתי שהראש שלי הולך להתפוצץ בכל רגע והמוח שלי יישפך החוצה."
"לא היית רחוק מזה," מילמלתי והמשכתי להתרכז בעבודתי. "אבל אני לא חושבת שמה שפגע בך היה כדור."
כעת הצלחתי ללכוד את תשומת הלב של כל הנוכחים.
"לא ירו בי?" איאן נשמע נעלב. הוא הרים כף יד גדולה ושלח אותה אל מאחורי ראשו בניסיון למשש את המקום. העפתי את ידו בכוח.
"אל תזוז! לא, לא ירו בך, וזה לא בזכותך. בתוך הפצע היה לא מעט לכלוך וגם פירורי עץ וקליפה. אם אתם שואלים אותי, אחד הכדורים שנורה לעברך פגע בענף שנקרע מהעץ וחבט בראש שלך תוך כדי נפילה."
"את לגמרי בטוחה שלא מדובר במהלומת טומהוק?" מקדונלד נשמע מאוכזב גם הוא.
קשרתי את החוט האחרון וגזרתי את קצהו.
"אני חוששת שמעולם לא ראיתי פצע שגרם טומהוק," אמרתי ונדתי בראשי, "אבל אני לא חושבת שזה מה שקרה כאן. אתה רואה את שולי הפצע המשוננים? אתה רואה איך עור הקרקפת קרוע כאן, ממש תלוש? ונדמה לי גם שעצם הגולגולת לא נשברה."
"הבחור אמר שהיה שם חושך מוחלט," העיר ג'יימי בהיגיון. "אדם שפוי לא יניף טומהוק ביער חשוך בניסיון לפגוע במשהו שהוא לא רואה." הוא החזיק גבוה את מנורת האלכוהול שלאורה עבדתי, וכעת קירב אותה לאזור הפצע כדי שנוכל לראות לא רק את התפרים הגסים, אלא גם את החבורה הכחולה שהלכה והתפשטה סביב הפצע, והיתה גלויה לעינינו כעת משום שגזרתי את כל השיער סביבה.
"הנה, אתה רואה?" אצבעותיו של ג'יימי הסיטו את השיער הקצוץ סביב הפצע ונגעו בכמה שריטות עמוקות שעיטרו את העור. "דודה שלך צודקת, איאן. אתמול ביער תקף אותך עץ."
איאן פקח עין אחת לכדי חריץ צר.
"אמרו לך כבר פעם איזה בחור מצחיק אתה, דוד ג'יימי?"
"לא."
איאן עצם את העין.
"טוב מאוד. כי אתה ממש לא."
ג'יימי חייך והניח יד על כתפו של איאן.
"אז אתה כבר מרגיש יותר טוב?"
"לא."
"טוב, נו. אז העניין הוא," קטע מקדונלד את שיחתם, "שהבחור כנראה פגש איזו חבורה של פושעים, נכון? יש לך סיבה לחשוב שהם אולי היו אינדיאנים?"
"לא," אמר איאן שוב, אבל הפעם פקח את העין לרווחה. היא היתה שטופת דם. "אין."
מקדונלד נראה לא מרוצה מתשובתו.
"איך אתה יכול להיות בטוח, בחור?" שאל בקול חד. "אתה אומר שהיה שם חושך."
ראיתי את ג'יימי נועץ בקצין מבט תמֵה, אבל הוא לא התערב בשיחה. איאן גנח מעט ואז נאנח והשיב.
"הרחתי אותם," אמר ומיד הוסיף, "אני חושב שאני הולך להקיא."
הוא התרומם מעט, נשען על המרפק שלו ועשה את מה שהבטיח. צעד זה סיים ביעילות את השיחה ואת המשך החקירה. ג'יימי לקח את מקדונלד אל המטבח והניח לי לנקות את איאן ולמקם אותו כך שישכב בנוחות ככל האפשר.
"אתה מסוגל לפקוח את שתי העיניים?" שאלתי אחרי שניקיתי אותו, עזרתי לו להישכב בנוחות על צדו והנחתי כרית למראשותיו.
הוא הצליח ומיצמץ מעט מול האור. הלהבה הכחולה הקטנה שבמנורת האלכוהול השתקפה פעמיים בעיניו האפלות, אבל האישונים שלו התכווצו מיד — שניהם יחד.
"זה נראה טוב," אמרתי והצבתי את המנורה על השולחן. "עזוב את זה, כלב," אמרתי לרולו שניגש להריח את הניחוח המוזר שהדיפה המנורה. היא בערה על בסיס תערובת של ברנדי מאיכות ירודה וטרפנטין. "נסה לתפוס את האצבעות שלי, איאן."
הושטתי לעברו את שתי האצבעות המורות שלי, והוא עטף אותן לאט בזוג כפות ידיים גדולות ורזות. ערכתי לו בדיקה נוירולוגית מלאה לאיתור נזקים וביקשתי ממנו ללחוץ, למשוך, לדחוף. בסופו של דבר הצמדתי אוזן לחזהו והקשבתי ללבו, שפעם לו בקצב מתון ומרגיע.
"יש לך זעזוע מוח קל," הכרזתי, הזדקפתי וחייכתי אליו.
"אה, כן?" הוא אמר וכיווץ את עיניו מולי.
"זה אומר שהראש שלך כואב ויש לך בחילה. תרגיש טוב יותר בתוך כמה ימים."
"יכולתי להגיד לך את זה בעצמי," הוא מילמל.
"זה נכון," הסכמתי איתו, "אבל זעזוע מוח נשמע הרבה יותר מרשים מסתם ראש שבור, אתה לא חושב?"
הוא לא צחק, אבל חייך חיוך קלוש בתגובה. "את מוכנה אולי להאכיל את רולו, דודה קלייר? הוא לא היה מוכן לעזוב אותי בדרך לכאן. הוא בטח רעב."
רולו שמע את שמו וזקף את אוזניו. הוא דחק את חוטמו אל תוך ידו של איאן כדי לקבל ליטוף וייבב חרש.
"הוא בסדר," אמרתי לכלב. "אין לך מה לדאוג. וגם אתה אל תדאג," אמרתי לאיאן כעת. "תכף אביא לו משהו. אתה חושב שאתה עצמך מסוגל לאכול קצת לחם בחלב?"
"לא," הוא אמר בהחלטיות. "אבל אולי כוסית ויסקי?"
"לא," אמרתי בהחלטיות חדה לא פחות וכיביתי את המנורה.
"דודה קלייר?" הוא אמר כשפניתי לעבר הדלת.
"כן?" השארתי מאחורי נר אחד שיאיר לו. לאורו הצהוב המהבהב הוא נראה מאוד צעיר וחיוור.
"למה לדעתך מייג'ור מקדונלד קיווה לשמוע שאינדיאנים תקפו אותי ביער?"
"אני לא יודעת, אבל אולי ג'יימי יודע. ואם לא ידע קודם, הוא כבר יודע כעת."
4
נחש בגן־עדן
בריאנה פתחה בדחיפה את דלת הבקתה שלה ואז עצרה והאזינה מחשש שתשמע מכרסמים חורצים בציפורני רגליהם את לוחות הרצפה או אוושוש יבש של קשקשי נחש הזוחל עליהם. היא כבר נכנסה לכאן פעם בחשכה וכמעט דרכה על נחש פעמונים קטן. הנחש נבהל מהאירוע כמעט כמוה וזחל על גחונו במהירות מטורפת עד שנעלם מאחורי אבני התנור, אבל היא למדה לקח.
הפעם היא לא שמעה עכברים או חולדות, אבל מיד הבחינה שחיה גדולה יותר היתה כאן מוקדם יותר, נכנסה ויצאה דרך יריעת העור המשומן שהוצמדה למסגרת החלון. השמש כבר החלה לשקוע, אבל עדיין היה מספיק אור שבעזרתו ראתה את סל הקש הקלוע שבו החזיקה את הבוטנים הקלויים מוטל על הרצפה, אחרי שהופל מהמדף שעליו עמד בדרך כלל, ותוכנו פּוּצח ונזלל. קליפות בוטנים היו מפוזרות על פני כל הרצפה.
רשרוש רם גרם לה לקפוא במקומה לרגע ולהאזין. הנה הצליל שוב, ואחריו קול חבטה של משהו מתכתי שנפל על הרצפה מעבר לקיר האחורי.
"בנזונה קטן!" היא אמרה. "נכנסת למזווה שלי!"
מלאה זעם צדקני אחזה בריאנה במטאטא והסתערה על המזווה המאולתר בצווחות פראיות. דביבון ענקי ישב שם וזלל בשלווה דג מיובש. כשראה אותה מיהר להשליך את שללו, דהר בין רגליה ונמלט כמו בנקאי שמן מנושיו, פולט מגרונו קולות גרגור רמים ומבוהלים.
האדרנלין פעם בעורקיה כשהעמידה את המטאטא בצד, קיללה בקול חנוק ורכנה אל הרצפה בניסיון להציל משהו מהמהומה שהשאיר אחריו הזללן הגדול. הדביבונים הרסניים פחות מסנאים שמסוגלים לכרסם ולפורר כל דבר לחלקיקים קטנים, אבל התיאבון שלהם גדול יותר.
אלוהים יודע כמה זמן בילה הדביבון במזווה שלה, היא חשבה. כל הסימנים העידו שהיה ליצור די זמן לאכול את כל החמאה מתוך הכלי ולתלוש צרור דגים מיובשים שהיו תלויים על קורות התקרה. בלבה תהתה איך הצליח יצור שמן כל כך לבצע את התעלול האקרובטי הנדרש כדי להגיע לשם. למרבה המזל, חלות הדבש שלה אוחסנו בשלוש צנצנות נפרדות, ורק אחת מהן היתה מוטלת מנופצת על הקרקע. אבל ירקות השורש פוזרו לכל עבר, חריץ גבינה גדול נאכל כמעט כולו, והקנקן שבו איכסנה את סירופּ המייפל היקר שלה היה הפוך. תכולתו הדביקה יצרה שלולית על הקרקע. המראה הזה הצית מחדש את זעמה וגרם לה לנעוץ את ציפורניה עמוק בתוך תפוח האדמה שהרימה רק לפני רגע מהרצפה.
"חיה ארורה, מעצבנת, נוראית, ארורה!"
"מי?" אמר קול מאחוריה. היא הסתובבה לאחור מבוהלת וירתה את התפוד לעבר הפולש החדש עוד לפני שהבינה שזה רוג'ר. תפוח האדמה פגע בדיוק במרכז מצחו, והוא כשל אחורנית ונאלץ לאחוז במסגרת הדלת כדי לא ליפול.
"אחח! אלוהים אדירים! איי! מה לעזאזל קרה כאן?"
"דביבון," היא ענתה בקיצור נמרץ וזזה הצדה כדי שהאור הגווע מבחוץ יאיר את המהומה בפנים.
"הוא שפך את הסירופ מייפל, הממזר?! הצלחת לפגוע במנוול?" רוג'ר הצמיד את ידו למצחו הכואב ונכנס אל המזווה בחיפוש אחר היצור הפרוותי.
היא נרגעה כשהתברר לה שסדר העדיפויות של בעלה זהה לשלה, וזעמה שכך מעט.
"לא," היא אמרה. "הוא ברח. תגיד, אתה מדמם? ואיפה ג'מי?"
"אני חושב שלא," אמר אחרי שהרחיק את ידו מהמצח והביט בה מקרוב. "וואו. יש לך יד חזקה, ילדה. ג'מי בבית של משפחת מקגיליבריי. ליזי ואבא שלה לקחו אותו איתם לחגיגת האירוסים של סֶנגה."
"מה אתה אומר? אז במי היא בחרה בסוף?" שאלה כשהסקרנות החליפה את הזעם והחרטה. הגברת אוּטֶה מקגיליבריי, שתמיד התנהלה ביסודיות גרמנית, בחרה בקפידה רבה זיווגים אפשריים לבנה ולשלוש בנותיה על־פי אמות המידה שלה, כשתחילה היא בוחנת את מצב האדמות, הכסף ורמת המכובדות שלהם, ורק אז נתונים כמו גיל, מראה חיצוני וקסם אישי — בסדר חשיבות יורד. באופן טבעי ולא מפתיע לילדיה היו רעיונות אחרים, אבל פרָאוּ אוטה היתה אישה חזקה, וכך הצליחה לגרום לשתי בנותיה הבכורות, אינגה והילדה, להינשא לגברים שהיא אישרה.
סֶנגה היתה סיפור אחר. היא דמתה לאִמה, כלומר גם לה היו דעות ברורות ואישיות חזקה, וגם היא לא התביישה להביע אותן בקול. במהלך החודשים האחרונים היא התלבטה בין שני מועמדים: היינריך שטראסֶה, בחור צעיר נאה אם כי עני ובנוסף גם לותרני, ורוני סינקלייר יצרן החביות, שהיה גבר מבוסס ואמיד יחסית לדיירים האחרים ברכס פרייזר ועל פי הקריטריונים של אוטה. העובדה שהוא מבוגר מסנגה בשלושים שנה כלל לא הפריעה לאוטה.
נישואיה העתידיים של אוטה מקגיליבריי היו אחד הנושאים הלוהטים שבהם עסקו דיירי הרכס כבר כמה חודשים. בריאנה ידעה שכמה וכמה אנשים התערבו על סכומים לא קטנים והימרו על הבחירה הסופית שלה.
"אז מי המאושר מכולם?" חזרה בריאנה על שאלתה.
"גברת באג לא יודעת וזה משגע אותה קצת," השיב רוג'ר, ועל פניו התפשט חיוך רחב. "מנפרד מקגיליבריי בא לקחת אותם אתמול בבוקר לפני שגברת באג הגיעה אל הבית הגדול, אז ליזי השאירה פתק צמוד לצד הפנימי של הדלת וכתבה שם לאן הם הלכו, אבל לא עלה בדעתה לכתוב גם מי הוא החתן המאושר."
בריאנה העיפה מבט לעבר השמש השוקעת. השמש עצמה כבר לא נראתה, אבל אורה הבוהק חדר מבעד לענפי עצי האגוז הגדולים ועדיין האיר את החצר. הדשא האביבי נראה עמוק ורך כמו קטיפה בצבע ברֶקת.
"טוב, נראה לי שניאלץ לחכות למחר כדי לגלות," היא אמרה, למרות שחשה מעט צער. בית משפחת מקגיליבריי היה במרחק של כשבעה קילומטרים, וכבר יחשיך לגמרי לפני שיגיעו אליו. למרות שרוב השלג נמס, איש לא הסתובב בהרים בשעות הלילה אם לא היתה לו סיבה טובה לעשות זאת, או לפחות סיבה טובה יותר מסקרנות לשמה.
"כן. את רוצה ללכת לבית הגדול לאכול ארוחת ערב? מייג'ור מקדונלד הגיע לביקור."
"הממ, מקדונלד?" היא שקלה את ההצעה לרגע. מצד אחד, היא היתה שמחה לשמוע את החדשות שהביא איתו המייג׳ור, ולארוחת ערב שהכינה גברת באג היו יתרונות ברורים כשלעצמה. מצד שני היא באמת לא היתה במצב הרוח ההולם לבילוי חברתי אחרי שלושה ימים עגומים כאלו, רכיבה ממושכת על גב סוס, והביזה שהתחוללה במזווה שלה.
לפתע היא נעשתה מודעת לכך שרוג'ר לא הציג את דעתו האישית בנושא. הוא עמד סמוך לקיר, שעון על המדף שעליו מפוזרים מעט תפוחים ממאגרי החורף המידלדלים שלה לחורף, וליטף בפיזור נפש את אחד הפירות. אצבע אחת שלו נעה בעדינות סביב הלחי הצהובה של התפוח. היא חשה רטט קל אך מוּכּר נובע ממנו והבינה שהוא מציע בלי מילים את האפשרות שיבלו ערב איכותי בביתם — בלי הורים, בלי מכרים, וגם בלי ילדים...
היא חייכה אליו.
"מסכן שלי. איך הראש שלך?"
הוא הציץ בה לרגע וראה את קרני השמש האחרונות גולשות על פני גשר אפה וגורמות לעיניה להתיז ניצוצות ירוקים. הוא כיחכח בגרונו.
"נראה לי שאת יכולה לנשק אותו," אמר בביישנות. "אם את רוצה."
היא נענתה לבקשתו, התרוממה על בהונותיה ועשתה זאת בעדינות, אחרי שהסיטה תלתל שיער שחור שכיסה את מצחו. כבר היתה שם בליטה ניכרת, אבל המקום עוד לא התחיל להכחיל.
"יותר טוב?"
"עוד לא. כדאי שתנסי שוב. אולי קצת יותר נמוך?"
הוא הניח את כפות ידיו על עיקולי מותניה ומשך אותה אליו. היא היתה גבוהה כמעט כמוהו. היא כבר ידעה עד כמה טובה ההתאמה הזו ביניהם, אבל שוב נהנתה מהרושם שגובהו הותיר בה. היא התפתלה מעט בין זרועותיו, מתענגת על המגע, ורוג'ר שאף שאיפה עמוקה וחורקת.
"לא התכוונתי כל כך נמוך," אמר. "כלומר, עוד לא."
"שמע, אתה בררן," אמרה בסבלנות ונישקה אותו על שפתיו. הן היו חמימות, אבל עלה מהן ריח של אפר מריר ואדמה לחה, ניחוח שדבק בגופו — וגם בגופה. היא נרעדה מעט והתרחקה ממנו.
ידו נשארה מונחת בקלילות על גבה, והוא רכן מעבר לכתפה והעביר אצבע לאורך המדף שעליו היה מונח קנקן הסירופ ההפוך. אחר כך הוא משח באצבעו את שפתה העליונה ואז את שפתיו שלו. הוא רכן אליה שוב ונשק לה. המתיקות התערבלה ביניהם.
"אני לא זוכר מתי ראיתי אותך עירומה בפעם האחרונה, אבל זה היה ממש מזמן."
היא עצמה עין אחת והביטה בו בפקפוק.
"זה היה לפני שלושה ימים. אבל נראה לי שלא עשיתי עליך אז מספיק רושם." היא חשה הקלה עצומה כאשר פשטה מעליה את הבגדים שלבשה במשך שלושת הימים האחרונים. אבל למרות שכבר היתה עירומה ורחוצה מעט, עדיין היה ריח אבק בשערה, וגרגירי חול היו תקועים בין בהונותיה.
"טוב, נו. נכון. אבל אני לא מתכוון לזה. רציתי לומר שעבר הרבה מאוד זמן מאז ששכבנו בפעם האחרונה באור יום." הוא שכב על צדו בפניו אליה וחייך כאשר החליק ביד קלה על פני קימור מותניה ועיקולי ישבנה. "את לא יודעת כמה את יפה כשאת עירומה לגמרי והשמש מאירה מאחורייך. את נראית זהובה, כאילו טבלו אותך בזהב נוזלי."
הוא עצם עין אחת כאילו המראה סינוור אותו. היא זזה מעט, והשמש האירה כעת את פניו וגרמה לעין הפקוחה לנצנץ כמו אבן ברקת לחלקיק שנייה עד שעצם אותה.
"מממ," היא לחשה, הושיטה לעברו יד עצלה ומשכה את ראשו אליה לנשיקה.
היא ידעה למה הוא מתכוון. מוזר היה לה לשכב כך באור השמש, באופן פרחחי פרוע, אבל בנעימות. רוב הפעמים שהם עשו אהבה היו רק אחרי שג'מי הלך לישון, מאוחר בלילה. הם לחשו מילים שקטות בין הצללים שהטילה האש בתנור, וידיהם מצאו זה את זו בחשאי בין שכבות השמיכות וכותונות הלילה המרשרשות. למרות שג'מי כבר ישן כאילו מישהו המם אותו בפטיש, הם היו כל הזמן מודעים־חלקית לגבעה הקטנה המתנשמת בכבדות מתחת לשמיכות במיטה הקטנה הסמוכה למיטתם.
באופן מוזר, גם עכשיו היא היתה מודעת לנוכחותו של ג'מי, למרות שהוא לא היה שם. היה לה משונה לא להימצא בקרבתו, לא לדעת בכל רגע איפה הוא, לא להרגיש את גופו כשלוחה קטנה ניידת של עצמה. תחושת החופש הלהיבה אותה אבל גם עוררה בה אי־נוחות, כאילו שכחה היכן הניחה משהו יקר ערך.
הם השאירו את דלת הבקתה שלהם פתוחה כדי ליהנות עוד יותר מזרם האור והאוויר שליטף את עורם, אולם השמש כבר שקעה כמעט לגמרי, ולמרות שהאוויר עדיין זהר כמו דבש, כבר היו בו גם צללים וצינה.
משב רוח פתאומי ניער את יריעת העור הצמודה לחלון חדרם וחלף על פני החדר. הוא טרק את הדלת והותיר אותם בחשכה פתאומית.
בריאנה גנחה בהפתעה. רוג'ר נהם וירד מהמיטה כדי לגשת אל הדלת ולהחזירה למצבה הקודם. הוא פתח אותה לרווחה, ובריאנה שאפה עמוק את האוויר הטרי ואת אור השמש. רק אז הבחינה שבמהלך השניות האחרונות למעשה עצרה את נשימתה, כיוון שלרגע הרגישה כלואה כמו בקבר.
נדמה היה לה שרוג'ר הרגיש כמוה. הוא עמד בפתח הדלת, ידיו הפרושות אוחזות במשקופים, והתמסר לרוח שחלפה בשֹער גופו המקורזל. שֹער ראשו עדיין היה אסוף וקשור בשרוך על עורפו. הוא לא טרח להתיר אותו. בריאנה חשה דחף פתאומי לגשת אליו מאחור, להתיר את שרוך העור ולהחדיר את אצבעותיה אל סבך שערו השחור הרך והבוהק, שמן הסתם עבר אליו בתורשה מאיזה ספרדי עתיק שספינתו נטרפה מול חופי סקוטלנד.
היא קמה מהמיטה והחלה לשחק בשערו עוד לפני שגמרה אומר לעשות זאת. היא קלעה צמות קטנות באצבעותיה, והוא נרעד — ממגע ידיה או ממשב הרוח. גופו עדיין היה חמים.
"אתה שזוף כמו איכר," היא אמרה, הרימה את גוש השיער מעל עורפו ונשקה לעור מעל חוליית השדרה הבולטת שם.
"מה חשבת? תגידי, אני לא איזה איכר?" עורו רטט למגע שפתיה. פניו, צווארו וזרועותיו החווירו מעט במשך החורף, אבל עורפו עדיין היה כהה יותר משכמותיו וגבו, וקו קלוש לרוחב מותניו עדיין הפריד בין פלג גופו העליון השחום ובין העור הלבן להפתיע של ישבניו.
היא חפנה אותם, מתענגת על מוצקותם המעוגלת, והוא נשם עמוק ונשען עליה מעט כך ששדיה נצמדו אל גבו וסנטרה נח על כתפו. שניהם הביטו החוצה.
בחוץ עדיין היה אור יום אם כי קלוש. קרני שמש ארוכות אחרונות פרצו מבין ענפי עצי האגוז וגרמו לעלי האביב הירוקים לזהור כאילו הוצתו באש קרה ולנצנץ מעל הצללים המתארכים. הערב כבר כמעט ירד. זו היתה עונת האביב: הציפורים עדיין היו ערות לגמרי, מצייצות ומחזרות. שַחרור שר בתוך היער הסמוך מחרוזת שהורכבה משורת צִרצורים, רצף צלילים מסתלסלים ויללות מוזרות שהוא למד כנראה מהחתול של אמא שלה, בריאנה חשבה.
"על מה אתה מסתכל?" היא שאלה בקול שקט מאוד כשהבחינה בעיניו הנעוצות בקצה המרוחק של החצר הקדמית, בנקודה שאליה הגיע השביל שהגיח מהיער. קצה השביל היה אפלולי ושומם בצל עצי האורן הכהים.
"אני בודק אם במקרה מתקרב לכאן נחש ובפיו תפוח," אמר, צחק וכיחכח בגרונו. "תגידי, חוה, את אולי רעבה?" ידו נשלחה לאחור והשתלבה בידיה.
"עוד מעט אהיה. ואתה?" הוא בטח גווע ברעב. הם אכלו רק משהו קטן בצוהרי היום.
"כן, אני רעב, אבל —" הוא השתתק בהיסוס, ואצבעותיו התהדקו על אצבעותיה. "את בטח תגידי שאני משוגע, אבל מה דעתך שארכב הלילה להביא את ג'מי הביתה במקום לחכות לו עד הבוקר? לא בגלל משהו מיוחד. אני פשוט חושב שארגיש יותר טוב כשהוא יהיה כאן."
היא לחצה את ידו בתשובה, ולבה התרונן.
"נרכב לשם שנינו. זה רעיון מצוין!"
"אולי, אבל הבית של משפחת מק'גיליבריי במרחק שבעה קילומטרים מכאן. עד שנגיע לשם כבר יחשיך לגמרי," הוא אמר וחייך. גופו התחכך בשדיה כשהסתובב אליה.
משהו זז מול פניה, והיא נרתעה לאחור בפתאומיות. זחל קטנטן, ירוק כמו העלים שמהם ניזון, נצץ מתוך שערו השחור של רוג'ר, התקפל וניסה לשווא למצוא לו מחסה.
"מה זה?" רוג'ר פזל הצדה בניסיון לראות על מה היא מסתכלת.
"מצאתי את הנחש שלך. נראה לי שגם הוא מחפש תפוח." היא פיתתה את התולעת הקטנה לעלות על האצבע שלה, יצאה החוצה וכרעה על ברכה כדי לאפשר לה לזחול ולמצוא מחסה מאחורי גבעול עשב ירוק בוהק כמוה. אולם הדשא כבר היה אפלולי. השמש שקעה לגמרי, ובבת אחת הכול כמעט החשיך, והיער איבד את צבעיו החיים.
ריח עננת עשן קטנה הגיע לאפה: עשן מארובת הבית הגדול היתמר אל שמי הלילה. אבל ריח השריפה עורר בה תחושת מחנק. לפתע גם היא חשה בעוצמה אי־נוחות. הלילה ירד. השַחרור השתתק, והיער כמו נמלא מסתורין וסכנות.
היא הזדקפה, התייצבה על רגליה והברישה את שערה לאחור באצבעותיה.
"אז בוא נלך."
"את לא רוצה לאכול ארוחת ערב קודם?" רוג'ר הביט בה בתהייה ולקח את מכנסיו בידו.
היא נדה בראשה וחשה בצינה זוחלת במעלה רגליה.
"לא. בוא פשוט נלך." נראה שדבר לא היה חשוב יותר מלהחזיר אליהם את ג'מי, להיות שוב יחד, משפחה.
"בסדר," אמר רוג'ר בקול רגוע וסקר אותה מלמעלה למטה, "אבל אני חושב שאולי כדאי שתשימי עלייך את עלה התאנה שלך, למקרה שנפגוש מלאך עם להט חרב מתהפכת."
5
הצללים שאש מטילה
נטשתי את איאן ורולו נתונים לחסדיה וטוב־לבה המפלצתיים של גברת באג — נראה את איאן אומר לה שהוא לא רוצה לחם עם חלב — והתיישבתי ליד השולחן לאכול את ארוחת הערב המאוחרת שלי: חביתה חמה וטרייה עם גבינה, בייקון מלוח, אספרגוס, פטריות בר ובצלצלים לתיבול.
ג'יימי והמייג'ור כבר סיימו לאכול את ארוחתם וכעת ישבו ליד האח מתחת לענן של עשן טבק ידידותי במיוחד שעלה ממקטרת החֵמר של מקדונלד. התברר לי שג'יימי סיים זה עתה לספר לו על הטרגדיה הנוראית שבה עסקנו בימים האחרונים. מקדונלד ישב שם בפנים מכורכמות ונד בראשו בהבנה ובעצב.
"טיפשים מסכנים!" הוא אמר. "אתה חושב שאולי מדובר באותה חבורת פושעים שהתנפלה על האחיין שלך?"
"כן, נראה לי," השיב ג'יימי. "לא הייתי רוצה לחשוב שמסתובבות כאן שתי חבורות כאלה ומתנפלות על אנשים בהרים." הוא העיף מבט לעבר החלון שהיה סגור היטב לקראת הלילה, ולפתע הבחנתי שהוא הוריד את רובה הציד שלו ממקומו שמעל האח, וכעת ניגב את הקנה הנוצץ במטלית משומנת אגב שיחה. "אני מבין שכבר שמעת על דברים דומים שמתרחשים כאן?"
"היו שלושה מקרים נוספים לפחות." המקטרת של מקדונלד איימה לִכבות, אז הוא שאף ממנה בעוצמה. הטבק שבתוכה השמיע קולות פִּכפוך וגִרגור ואז האדים לפתע.
תחושת חרדה קלה שהתעוררה בלבי גרמה לי לעצור באמצע הנגיסה, עם פיסת פטרייה חמה בפי. האפשרות שחבורה מסתורית של אנשים מזוינים מסתובבת חופשי בסביבה שלנו ותוקפת בתים מזדמנים לא עלתה בדעתי עד לרגע זה.
אז גם התברר לי שג'יימי כבר חשב על האפשרות הזו. הוא קם, החזיר את רובה הציד שלו בחזרה למקומו על הווים, ליטף קלות את הרובה ארוך־הקנה שהיה תלוי לידו בשביל ההרגשה הטובה, וניגש למזנון הגדול, שם החזיק את אקדוחי הוויל־לוֹק ואת תיבת העץ המהודרת שבה היו מונחים צמד אקדחי דו־קרב נוצצים ויפים.
מקדונלד עקב אחר מעשיו בהבעה מאשרת ושיחרר עננים של עשן תכלכל רך בשעה שג'יימי הניח על המזנון את האקדחים שלו, את שקיקי הכדורים, תבנית כדורים, חוטרים לניקוי וטעינה וכל שאר הציוד הנלווה לנשקייה הפרטית שלו.
"מממ," אמר מקדונלד. "זה כלי מאוד יפה, קולונל." הוא התבונן באחד מאקדוחי הוויל־לוֹק, שאכן היה כלי נשק אלגנטי מאוד בעל הדק כסוף, קנה ארוך וקת מגולפת מעץ ומעוטרת בפיסות כסף רקועות.
ג'יימי כיווץ מעט את עיניו כשהציץ לעבר מקדונלד. הוא הבחין בתואר "קולונל" אבל השיב לו בשלווה גמורה.
"כן, אכן יפה מאוד. הבעיה היא שהוא לא פוגע בשום מטרה שאתה מתכוון אליה ממרחק של יותר משני צעדים. זכיתי בו בהימור במירוץ סוסים," הוסיף כמתנצל בפני המייג'ור או בפני האקדוח, למקרה שהקצין יחשוב שהוא טיפש מספיק לקנות כלי חסר תועלת שכזה בכסף מלא.
למרות זאת הוא בדק את פתיל ההצתה שלו, החליף אותו בחדש והחזיר אותו למקומו.
"איפה התרחשו שלושת המקרים האלה?" שאל ג'יימי כלאחר יד וניגש אל תבנית הכדורים.
חזרתי לאכול, אבל גם אני הבטתי בקצין בהמתנה לתשובתו.
"שימו לב, בבקשה, אני רק שמעתי על זה," הזהיר אותנו מקדונלד, הוציא לרגע את המקטרת מפיו ואז מיהר להחזיר אותה לשאיפה נוספת. "חווה קטנה לא רחוק מסיילם נשרפה לגמרי. גרה שם משפחה בשם זינזֶר, אנשים ממוצא גרמני." הוא שאף בכוח, ולחייו שקעו פנימה.
"זה קרה בפברואר, לקראת סוף החודש. ואז, שלושה שבועות לאחר מכן, הותקפה מעבורת בנהר יאדקין מצפון למזח של ווֹרם. תכולת המעבורת נשדדה והשייט עצמו נהרג. המקרה השלישי," הוא עצר את דיבורו, שאף בעוצמה שוב ושוב מהמקטרת שלו והציץ בי במבט מוזר לפני שהחזיר את מבטו אל ג'יימי.
"דבר בחופשיות, ידידי," אמר לו ג'יימי בגאלית והרכין את ראשו. "תאמין לי, היא ראתה בחייה יותר זוועות ממך. הרבה יותר."
הינהנתי בהסכמה ונעצתי את המזלג שלי בפיסת חביתה נוספת. מקדונלד השתעל קלות.
"כן, טוב. אז אני מתנצל בפנייך, גבירתי, אבל מדובר ביום שבו מצאתי את עצמי באחד המוסדות האלו באֶדֶנטון..."
"בית זונות?" התערבתי. "כן, אני מבינה. תמשיך בבקשה, מייג'ור."
הוא המשיך לספר, במהירות רבה הפעם, ופניו האדימו מאוד מתחת לפאה.
"כן, בהחלט. אמשיך. אה... כן. אתם מבינים? שמעתי מפי אחת ה... בחורות שעבדו שם... ז'תומרת, היא סיפרה לי שחבורה של פושעים חטפה אותה מהבית שלה. הם התנפלו יום אחד על הבית בלי שום אזהרה מוקדמת. היא גרה שם רק עם הסבתא הזקנה שלה, ולדבריה הם הרגו את הזקנה ושרפו עליה את הבית."
"והיא אמרה מי האנשים שעשו את זה?" ג'יימי סובב את כיסאו כך שישב כשפניו אל האח המבוערת, הניח מחבת ברזל על בולי העץ הבוערים והמס בה שיירי עופרת כדי ליצור מהחומר המומס כדורים בתבנית שהוציא מוקדם יותר.
"אה... הממ." הסומק על פניו של מייג'ור מקדונלד העמיק עוד יותר, והוא עישן את המקטרת שלו בהתלהבות כזו, שבקושי הצלחתי לראות את תווי פניו מעבר לענני העשן המסתלסלים מתוכה.
אחרי סדרה ארוכה של שיעולים והרבה מאוד מילים עקיפות ומיותרות התברר שהקצין לא באמת האמין לנערה בשעתו — או התעניין הרבה יותר באפשרות לזכות בחסדיה וקסמיה מכדי לשים לב למילים שהשמיעה — משום שחשד שזהו עוד אחד מאותם סיפורים שזונות נוהגות לספר ללקוחותיהן כדי לעורר בהם רחמים ולגרום להם לקנות להן עוד כוס יין. בכל מקרה, הוא לא טרח לברר את שאר הפרטים.
"אבל בהמשך, אחרי ששמעתי על מקרי השריפה האחרים... אתם מבינים, היה לי הכבוד לקבל משימה מעניינת מהמושל. הוא שלח אותי ליישובי הספר כדי להטות אוזן כמו שאומרים, ולגלות סימנים של אי־שקט או מרדנות. בשלב מסוים התחלתי לחשוב שהאירוע המסוים הזה לא התרחש רק במקרה במועד סמוך לאירועים האחרים, כמו שאפשר היה לחשוב."
ג'יימי ואני החלפנו מבטים כששמענו אותו — מבטו של ג'יימי היה משועשע מעט, אבל אני קצת כעסתי. לא מזמן התערב איתי ג'יימי על כך שמקדונלד — קצין פרשים בחצי־משרה שהשלים הכנסה בביצוע עבודות פרטיות — לא רק ישרוד את כל תקופת שלטונו של המושל טיירון, אלא אף ימצא די במהירות את דרכו לתפקיד בממשל החדש, אחרי שטיירון עזב את האזור לטובת תפקיד בכיר יותר כמושל מדינת ניו יורק. "דונלד שלנו הוא אדם בר־מזל," אמר ג'יימי.
ריח עופרת חמה, שהזכיר לי אירועים צבאיים, מילא כעת את חלל החדר ודיכא מעט את האווירה הביתית הנעימה שיצרו ניחוחות הלחם התופח בקערה, הבישול, עשבי התיבול היבשים, מברשות הניקוי והסבון הביתי, שבדרך כלל מילאו את המטבח.
עופרת היא מתכת שנמסה בפתאומיות. רגע אחד יש לך במחבת כדור פגום או כפתור מעוך שלם ונקי, וברגע הבא הוא פשוט הופך לשלולית מתכת בעלת ניצוץ עמום. ג'יימי שפך בזהירות את העופרת המותכת אל תבנית הכדורים והסיט את פניו הצדה כדי לא לנשום את האדים שעלו ממנה.
"אז למה חשבת שאלה אינדיאנים?" הוא שאל.
"אה... תראה. זה מה שהזונה באדנטון סיפרה לי. היא אמרה שכמה מהאנשים ששרפו את ביתה וחטפו אותה היו אינדיאנים, אבל כמו שאמרתי, בשעתו לא הקדשתי יותר מדי תשומת לב לסיפורים שלה."
ג'יימי השמיע צליל סקוטי שמשמעו שהוא מבין את הרעיון, אבל מפקפק בדברים.
"ומתי פגשת את הבחורה הזו, דונלד, ושמעת את הסיפור שלה?"
"בסביבות חג המולד," אמר המייג'ור וחיטט במקטרת שלו באצבע מוכתמת בלי להרים את עיניו. "אתה בעצם שואל מתי התרחשה ההתקפה על הבית שלה? אז זהו, היא לא אמרה, אבל אני חושב... אולי לא הרבה לפני זה, כי היא היתה... איך לומר? טרייה יחסית." הוא השתעל, נתקל במבטי, עצר את נשימתו, השתעל שוב, ופניו האדימו מאוד.
פיו של ג'יימי היה קפוץ בכוח והוא הרכין את מבטו, פתח את תבנית הכדורים ושמט את הכדור החדש אל המשטח שמעל האח.
"איך?" תבעתי לדעת. "איך קרה שהאישה הצעירה הזו מצאה את עצמה עובדת בבית זונות?"
"אה... הם מכרו אותה, גברתי." סומק עדיין הכתים את לחייו של מקדונלד, אבל הוא הצליח להתגבר על מבוכתו עד כדי כך ששוב היה מסוגל להביט בי. "הליסטים. הם מכרו אותה לאיש שהוביל סחורות בנהר, היא אמרה, כמה ימים אחרי שחטפו אותה. בהתחלה הוא השאיר אותה אצלו על הסירה שלו, אבל יום אחד הגיע מישהו לסירה לעשות עסקים, והבחורה מצאה חן בעיניו, אז הוא קנה אותה ממנו. האיש הזה הביא אותה עד לאזור החוף, אבל אני מניח שעד שהגיע לשם כבר נמאס לו ממנה..." הוא לא היה מסוגל להמשיך לכן נעץ את המקטרת בפיו ושאף ממנה בכוח.
"הבנתי," אמרתי. באמת הבנתי. מחצית החביתה שכבר אכלתי רבצה בתחתית בטני כמו גוש כבד.
"טרייה יחסית." כמה זמן לוקח עד שנערה כזו מפסיקה להיות טרייה, תהיתי. כמה זמן יכולה אישה צעירה לשרוד כשגברים מעבירים אותה מיד ליד בחוסר אכפתיות, והיא עוברת מקרשי סיפון הסירה הסדוקים אל מזרן מעופש בחדר שכור, ומקבלת רק מה שיחזיק אותה בחיים? בהחלט יכול להיות שבשלב שהגיעה לשם, אותו בית זונות באדנטון היה בשבילה מקום מחסה הגיוני וסביר לגמרי. המחשבות האלה לא שיפרו את דעתי על מקדונלד או את היחס שלי אליו.
"אתה זוכר אולי את שמה לפחות, מייג'ור?" שאלתי בנימוס צונן.
נדמה היה לי שאני קולטת בקצה שדה הראייה שלי את זווית פיו של ג'יימי זעה מעט, אבל לא הסטתי אליו את מבטי, שנותר נעוץ בפניו של מקדונלד.
הוא הוציא את המקטרת מפיו, נשף זרם עשן ממושך ואז הרים את ראשו והביט אל תוך עיני בעיניים תכולות ישירות מאוד.
"למען האמת, גברתי," הוא אמר, "אני פשוט קורא לכולן פּוֹלי. מונע צרות, את מבינה?"
הוא ניצַל מתשובתי או ממשהו חמור יותר רק בזכות העובדה שגברת באג חזרה ובידיה קערה ריקה.
"הבחור אכל ועכשיו הוא ישן," הכריזה. עיניה החדות עברו מפני אל הצלחת שלי, שנותרה מלאה למחצה. היא פתחה את הפה בהבעה זועפת, אבל אז הציצה בג'יימי וכנראה קלטה הוראה אילמת ממנו, סגרה את פיה, לקחה את הצלחת ורק השמיעה "הממ!" קצר.
"גברת באג," אמר ג'יימי בשקט, "אולי את מוכנה לבקש מארצ'י שייגש אליי? ואם לא קשה לך מדי, תמסרי בבקשה את אותה הודעה לרוג'ר מק."
עיניה השחורות הקטנות התעגלו ואז התכווצו במבט לעבר מקדונלד. ניכר בה שהיא חושדת שאם מתרגשת כאן צרה או מעשה פרחחות כלשהו, הוא האיש האחראי לכך.
"אין בעיה," היא אמרה ונדה בראשה, גוערת בי באלם על חוסר התיאבון שלי, הניחה את הצלחות, יצאה והשאירה את הדלת פתוחה מאחוריה.
"המזח של ווֹרם," אמר ג'יימי למקדונלד כאילו השיחה ביניהם לא הופרעה, "וליד סיילם. עכשיו, אם אלה אותם אנשים שאיאן הצעיר פגש ביער, הם היו במרחק יום רכיבה אחד מערבה מכאן. זה די קרוב."
"קרוב מספיק להיות אותה חבורה, כן. נכון."
"האביב רק התחיל." ג'יימי הביט אל החלון בעודו מדבר. חושך השתרר בחוץ והתריסים היו סגורים, אבל רוח קרירה חדרה פנימה וניערה את החוטים שעליהם תליתי לייבוש את הפטריות — דמויות כהות ויבשות שהתנועעו כמו רקדנים זעירים שקפאו על קיר העץ הבהיר.
ידעתי היטב לְמה הוא התכוון. בחורף אי־אפשר היה לנוע במרומי ההרים. המעברים הגבוהים עדיין היו מכוסים שלג, והמדרונות הנמוכים יותר התחילו להוריק ולפרוח רק בשבועות האחרונים. אם אכן מסתובבת שם חבורה מאורגנת של פושעים, ייתכן מאוד שהם נעים לעומק היבשה אחרי שבילו את החורף הארוך למרגלות ההר.
"זה נכון," אמר מקדונלד. "עדיין מוקדם, ורוב התושבים כאן עדיין לא לגמרי זהירים. ברשותך, אדוני, הייתי רוצה לדבר איתך על הנושא שלשמו הגעתי לפני שהאנשים שלך יגיעו."
"כן?" אמר ג'יימי, כיווץ את עיניו במבט זהיר ושפך זרם נוסף של עופרת נוצצת לתוך התבנית. "כמובן, דונלד. הייתי אמור לדעת שאם הגעת עד כאן, עניין רציני בפיך."
מקדונלד חייך כמו כריש. הגענו סוף־סוף לעניין המרכזי.
"עשית דברים טובים מאוד בשטח שלך, קולונל. כמה משפחות מתגוררות על האדמות שלך בימים אלו?"
"שלושים וארבע," השיב ג'יימי. הוא לא הרים את מבטו, אלא הפך את התבנית והשליך כדור נוסף אל ערימת האפר בתנור.
"יש לך אולי מקום לעוד כמה?" מקדונלד עדיין חייך. סביבנו השתרעו אלפי דונמים של שטח בּוּר. קומץ החוות הקטנות שהוקמו על רכס פרייזר כמעט לא שינה דבר בנוף מסביב. הן יכולות להיעלם כמו עשן. לרגע נזכרתי בבקתה של המשפחה ההולנדית, ורטט חלף בגופי למרות שישבתי סמוך לאש. עדיין יכולתי לחוש בטעם המר והמבחיל של בשר־אדם שרוף עמוק באחורי גרוני, נחבא מאחורי הניחוחות והטעמים העדינים יותר של החביתה.
"יכול להיות," השיב ג'יימי בשלוות נפש. "אתה מדבר על מהגרים שהגיעו לאחרונה מסקוטלנד? מהאזור שמעבר לתוּרסוֹ?"
מייג'ור מקדונלד ואני נעצנו בו מבט נדהם.
"איך לעזאזל אתה יודע את זה?" תבע מקדונלד לדעת. "אני עצמי שמעתי על זה רק לפני עשרה ימים!"
"פגשתי איש אחד בטחנה אתמול," השיב ג'יימי ולקח לידיו שוב את המחבת. "אדון שהגיע מפילדלפיה לחפש ולאסוף צמחים בהרים. הוא הגיע מקרוס קריק וראה אותם." שריר קטן רטט סמוך לזווית פיו. "מתברר שהם חוללו איזו מהומה קטנה בבּראנסבּיק ולא הרגישו שבאמת רוצים אותם שם, אז הם הפליגו במעלה הנהר על דוברות."
"מהומה קטנה? מה הם עשו?" שאלתי.
"את מבינה, גברתי," החל מקדונלד להסביר, "הרבה מאוד אנשים מגיעים לכאן באוניות בימים אלה, רובם היישר מהרי סקוטלנד. כפרים שלמים נדחסים אל תוך מעי אוניות, וכשהם יורדים כאן לחוף, הם גם נראים כאילו האוניות חירבנו אותם. האמת היא שאין להם מה לחפש באזורי החוף, ותושבי העיירות שם נוטים להצביע עליהם וללעוג להם וללבושם המוזר. אז ברוב המקרים הם עולים מיד על סירות או דוברות ומפליגים במעלה הנהר אל קֶייפ פִיר. לפחות בקמפּבּלטון וקרוס קריק יש אנשים שיכולים לדבר איתם בשפתם."
הוא חייך אלי וניגב כתם בוץ שדבק בשולי המעיל הצבאי שלו.
"תושבי בראנסביק לא ממש רגילים לפגוש אנשי הרים קשוחים וגסים כאלה. עד עכשיו הם פגשו רק סקוטים מתורבתים כמו בעלך והדודה שלו."
הוא הינהן לעבר ג'יימי, שהחזיר לו קידה צינית קלה בתשובה.
"מתורבתים זה מושג יחסי," מילמלתי לעצמי. עדיין לא הייתי מוכנה לסלוח למקדונלד על הזונה ההיא באדנטון. "אבל —"
"ממה ששמעתי, כמעט אף אחד מהם לא מדבר אנגלית," מיהר מקדונלד להמשיך. "ידידנו פארקארד קמפבל הגיע לדבר איתם ולקח אותם איתו צפונית לקמפבלטון. אם הוא לא היה עושה את זה, הם עדיין היו מסתובבים סתם לאורך החוף בלי שיהיה להם מושג לגבי היעד שלהם או מה עליהם לעשות עכשיו."
"מה קמפבל עשה איתם?" ביקש ג'יימי לדעת.
"אה, הוא פיזר אותם בין כמה ממכריו בקמפבלטון, אבל הסידור הזה לא יעבוד לטווח ארוך. אתה ודאי מבין את זה, כן?" אמר מקדונלד ומשך בכתפיו. קמפבלטון היה יישוב קטן סמוך לקרוס קריק, שנבנה מסביב לחנות הכולבו המוצלחת של פארקארד קמפבל. האדמה סביבו היתה מיושבת כולה בעיקר על־ידי בני משפחת קמפבל. לפארקארד היו שמונה ילדים, רובם כבר נשואים בשלב זה ופוריים כמו אביהם.
"ברור שזה המצב," אמר ג'יימי ונראה מודאג מעט. "אבל האנשים האלה הגיעו מהחופים הצפוניים של סקוטלנד. הם דייגים, דונלד, לא חקלאים."
"זה נכון, אבל הם באו לכן בתקווה לשנות משהו בחייהם, לא?" מקדונלד הצביע בידו לעבר הדלת והיער שבחוץ. "היום אין בשבילם כלום בסקוטלנד. הם הגיעו לכאן, ועכשיו עליהם להפיק מהמהלך שלהם את המיטב. אדם יכול ללמוד לעבוד אדמה, אתה לא חושב?"
ג'יימי נראה מפקפק מעט, אבל מקדונלד דהר קדימה על גלי ההתלהבות שלו עצמו.
"ראיתי הרבה מאוד בני־דייגים ונערי־מחרשות הופכים לחיילים. גם אתה מכיר כאלה, אני מוכן להתערב. חקלאות אינה מקצוע הרבה יותר קשה מחיילוּת, תסכים איתי?"
ג'יימי חייך חיוך קל. הוא הפסיק להיות איכר בגיל תשע־עשרה והחל קריירה של כמה שנים כשכיר־חרב בצרפת לפני שחזר לסקוטלנד.
"טוב, נו. אתה אולי צודק, דונלד. הבעיה היא אחרת. כשאדם הופך להיות חייל, מישהו אומר לו מה לעשות מהרגע שבו הוא קם בבוקר ועד שהוא מתמוטט בלילה. מי יגיד לאנשים המסכנים האלה באיזה צד חולבים את הפרה?"
"זה אמור להיות אתה, אני חושבת," אמרתי לו. התמתחתי כדי להקל על גבי שעדיין היה נוקשה וכואב מהרכיבה הממושכת והבטתי לעבר מקדונלד. "נדמה לי שאתה חותר בדיוק לכיוון הזה, נכון, מייג'ור?"
"רק תבונתך וזריזות המחשבה שלך עולים על יופייך וקסמך, גברתי," אמר מקדונלד והשתחווה בחינניות לעברי. "האמת היא שזהו עצם העניין. כל האנשים שלך כאן הגיעו מההרים, אדוני. הם ידעו איך לדבר עם המהגרים החדשים בשפתם, להראות להם מה שהם צריכים לראות ולדעת, ולעזור להם למצוא את דרכם כאן."
"הרבה מאוד אנשים שגרים במושבה הזו יודעים לדבר גאלית־סקוטית," הביע ג'יימי את התנגדותו לרעיון, "ורובם גרים במקומות נוחים בסביבות קמפבלטון."
"כן, אבל לך יש הרבה מאוד אדמות פנויות שצריך לברֵא — ושם אין כאלה." מקדונלד השתרע לאחור בכורסתו ולקח לידו את קנקן הבירה הנשכח שלו. ניכר בו שהוא מרגיש שניצח בוויכוח עם ג'יימי.
אולם ג'יימי הביט בו וזקף גבה אחת. כמובן איש לא חולק על כך שיש לו הרבה מאוד שטחים פנויים — כארבעים אלף דונם, ורק כשמונים דונם מהם מעובדים. נכון גם שיש מחסור חמור בידיים עובדות בכל רחבי המושבה, אבל חסרונן בולט עוד יותר בהרים סביבנו, והאדמות כאן אינן מתאימות לגידול טבק או אורז — גידולים שמתאימים לעיבוד באמצעות עבדים.
מצד שני, הבעיה היא —
"הבעיה, דונלד, היא איך ליישב אותם?" ג'יימי רכן קדימה והשליך גוש עופרת חדש אל התנור. אחר כך הזדקף, הבריש באצבעותיו קווצת שיער אדמוני אל מאחורי אוזנו והמשיך. "נכון, יש לי אדמות, אבל אין לי עוד הרבה דברים אחרים. אי־אפשר לשלוח אנשים שהגיעו מסקוטלנד זה עתה אל תוך שטחי הפרא כאן ולצפות מהם לנעוץ ציפורניים באדמה ועוד להתפרנס ממנה. אתה מבין, אני לא יכול לתת להם אפילו נעליים וחליפת בגדים שכל משרת־משועבד מקבל, שלא לדבר על כלי עבודה. ועכשיו אתה מצפה ממני להאכיל אותם ואת נשותיהם וילדיהם במשך החורף? אתה מצפה ממני לספק להם הגנה?" הוא הרים את המחבת כהוכחה לדבריו, נד בראשו והשליך לתוכה עוד גוש עופרת.
"אם אתה כבר מדבר על הגנה, הרשה לי להמשיך לעניין קטן נוסף." מקדונלד רכן קדימה בכיסאו והנמיך את קולו כממתיק סוד, למרות שלא היה איש חוץ מאיתנו שיכול לשמוע אותו.
"אמרתי לכם שבאתי בשליחות המושל, כן? אז הוא הטיל עלי להסתובב בשטח, בעיקר באזור המערבי של המושבה, ולקלוט שמועות שמסתובבות שם. עדיין ישנם כאן רגולטורים שלא זכו לחנינה וגם..." הוא הביט בזהירות לצדדים כאילו ציפה שאחד האנשים הללו יגיח לפתע מתוך האח, "בוודאי שמעתם כבר על ועדות הביטחון?"
"שמעתי משהו."
"עדיין לא הקמתם ועדה כזו כאן, באזור הספָר?"
"לא, עד כמה שידוע לי. לא." העופרת להמסה אזלה, וכעת ג'יימי רכן כדי לאסוף את הכדורים החדשים שייצר מתוך האפר סמוך לרגליו. האור החמים שבקע מהאח האיר בזוהר אדום את רעמת שער ראשו. התיישבתי לצדו על הספסל, לקחתי לידי את שקיק הכדורים שהיה מונח על השולחן והחזקתי אותו פתוח עבורו.
"נו," אמר מקדונלד ונראה מרוצה מעצמו, "אז אני רואה שהגעתי בתזמון נכון."
בעקבות התסיסה האזרחית שהתעוררה לפני שנה סביב מלחמת הרגולטורים, צצו במקומות שונים כמה התאגדויות אזרחיות לא־רשמיות בהשראת קבוצות דומות שהתאגדו במושבות אחרות. אם צבא המלך לא מסוגל להבטיח את שלומם של המתיישבים האירופאים באמריקה, הם טענו, אז עליהם לקחת את העניינים לידיהם.
בשלב זה אי־אפשר היה לסמוך על השֶריפים שישמרו על הסדר הציבורי. פרשיות שחיתות כאלו ואחרות שאפפו את תנועת הרגולטורים יצרו את אי־האמון הזה. הקושי נבע כמובן מהעובדה שהוועדות הללו הורכבו מאנשים שמינו את עצמם לתפקיד, לכן לא היתה סיבה לסמוך עליהם יותר מאשר על נושאי כוכב השריף.
ועדות נוספות הוקמו במקביל. למשל, היו ועדות התכתבות — ארגונים רופפים משהו של גברים שעסקו בחליפת מכתבים ביניהם והפיצו חדשות ושמועות בין המושבות השונות. זרעי המהפכה העתידית ינבטו מתוך אותן ועדות שונות ומשונות. למעשה, הזרעים הללו כבר נבטו שם בחוץ אי־שם בלילה האביבי הצונן.
כדרכי מדי פעם — ובימים אלה לעתים קרובות יחסית — מניתי את הזמן שנותר. חודש אפריל של 1773 עמד להתחיל, ובשמונה־עשר באפריל שבעים וחמש... כמו שכתב בפואטיות הנרי וודסוורת' לונגפֶלו...
עוד שנתיים — אבל למלחמות יש פתיל ארוך וגפרור איטי. הפתיל הזה הוצת באלמנסֶה, וקווי־אש ארוכים וזוחלים כבר נראו היטב בצפון קרוליינה — בתנאי שאדם יודע איך להתבונן.
כדורי העופרת בשקיק העור שבו אחזתי נקשו זה בזה. אצבעותי התהדקו סביבו. ג'יימי הבחין בכך ונגע בברכי נגיעה מהירה וקלילה, כאילו רומז לי שאירגע. אחר כך הוא לקח ממני את השקיק, גילגל אותו והכניס אותו לקופסת הכדורים.
"תזמון נכון?" הוא חזר על דבריו של מקדונלד ונעץ בו מבט חד. "למה אתה מתכוון בדיוק, דונלד?"
"תראה, מי עוד יכול להנהיג ועדה כזו חוץ ממך, קולונל? אני בעצמי הצעתי אותך לתפקיד כששוחחתי עם המושל," אמר מקדונלד בניסיון כושל להיראות צנוע.
יבבה ממושכת שהיתה בעצם פיהוק כלבי הגיעה לאוזנינו מהמסדרון בחוץ. ניצלתי את הרגע, ביקשתי את סליחת הגברים והלכתי לבדוק מה מצבו של איאן.
בלבי תהיתי אם יש למושל החדש מושג קלוש על הדברים שהוא עומד לאבד. היתה לי הרגשה שכן, ושהוא מנסה להפיק את המיטב מהתפקיד הקשה שהוטל עליו בכך שידאג שלפחות כמה מאותן ועדות ביטחון יונהגו בידי אנשים שתמכו במלך בזמן מלחמת הרגולטורים. הדבר לא שינה את העובדה שהוא לא היה מסוגל לנהל רבות מהוועדות הללו, ועל רובן כלל לא ידע. עם זה, המושבה החלה לתסוס ולרתוח כמו מים בקומקום שעומד על האש, ולמושל מרטין לא היו חיילים שסרו לפקודתו פרט לכמה שכירים כמו מקדונלד — והיתה לו המיליציה.
זו כמובן הסיבה לכך שמקדונלד הקפיד לקרוא לג'יימי "קולונל". המושל הקודם ויליאם טיירון מינה את ג'יימי — די בעל כורחו — לתפקיד מפקד המיליציה באזורי הספר שמעל נהר יאדקין והעניק לו דרגת קולונל.
"הממ," אמרתי לעצמי. מקדונלד ומרטין לא היו טיפשים, כמובן. ההצעה לג'יימי שיקים ועדת ביטחון אזורית התייחסה לעובדה שאם יִבחר לקבל את התפקיד, ודאי יגייס את האנשים ששירתו תחת פיקודו במיליציה. מצד שני, הבחירה שלו לא הטילה שום חובות על הממשלה בכל הנוגע לתשלום ולציוד האנשים, והשאירה את המושל פטור מכל אחריות למעשיהם, משום שוועדות הביטחון הללו לא היו גופים רשמיים.
מצד שלישי, אם יבחר לקבל הצעה כזו, יעמיד ג'יימי את עצמו — וגם את כולנו כאן — בסכנה רצינית.
המסדרון היה חשוך. הוא הואר מעט באור שהגיע אליו מדלת המטבח שמאחורי ובנר הבודד שדלק בחדר הטיפולים שלי. איאן ישן, אבל לא היה רגוע. אי־הנוחות שחש בגופו הצטיירה בקמטי העור העדין שבין גבותיו. רולו זקף את ראשו וקידם את פני בנפנוף איטי של זנבו על הרצפה.
איאן לא הגיב כשקראתי בשמו או כאשר הנחתי יד על כתפו. ניערתי אותו קלות ואז מעט חזק יותר. ראיתי אותו נאבק אי־שם, עמוק מתחת לשכבות של חוסר־הכרה. הוא נראה כמו אדם השוקע בזרמי הים, נכנע לעומקים המושכים והמפתים, אבל אז נשלף משם לפתע כאשר ננעץ בו קרס דייגים — דקירה של כאב בעור שאיבד תחושה מרוב קור.
עיניו האפלות נפקחו לפתע ומבטן היה אבוד. הוא בהה בי בלי להבין דבר.
"שלום לך," אמרתי בעדינות ושמחתי שהתעורר. "מה שמך?"
יכולתי לראות שהוא לא מצליח לפענח את משמעות השאלה שלי, לכן חזרתי עליה בסבלנות רבה. מודעוּת כלשהי התעוררה אי־שם עמוק מאחוריו אישוניו הרחבים.
"מי אני?" הוא שאל בגאלית. אחר כך הוסיף עוד מילה או שתיים בשפת המוהוק. שפתיו ולשונו היו רפויות מאוד. הוא עיפעף מעט ועצם שוב את עיניו.
"איאן, תתעורר מיד," אמרתי בהחלטיות וחזרתי לנער אותו. "ותגיד לי, מי אתה?"
הוא פקח את עיניו שוב וכיווץ מולי מבט מבולבל.
"בוא ננסה משהו קל יותר," הצעתי. הרמתי שתי אצבעות מולו. "כמה אצבעות אתה רואה?"
הבהוב של הכרה צץ לפתע בעיניו.
"תיזהרי שארצ'י באג לא יראה אותך עושה את זה, דודה קלייר," הוא אמר בקול עמום, אבל צל חיוך נגע בפניו. "זו תנועה מאוד גסה, את יודעת."
טוב, לפחות הוא זיהה אותי וגם את סימן ה־V שעשיתי. זה כבר משהו. ואם הוא קורא לי "דודה קלייר", סימן שהוא יודע מי אני.
"תגיד לי את שמך המלא," ביקשתי שוב.
"איאן ג'יימס פיצְגיבּוֹנְס פרייזר מוריי," הוא אמר ונשמע מעט כועס. "למה את כל הזמן שואלת אותי איך קוראים לי?"
"פיצגיבונס?" אמרתי. "בשם אלוהים, איפה קיבלת את השם הזה?"
הוא גנח בקול, הצמיד שתי אצבעות לעפעפי עיניו ולחץ עליהם בעדינות.
"דוד ג'יימי נתן לי אותו. תאשימי אותו," הוא אמר. "הוא קרא לי על־שם הסנדק הזקן שלו, הוא אמר. מוֹרטאך פיצגיבונס פרייזר קראו לו, אבל אמא שלי לא רצתה לקרוא לי מורטאך. אני חושב שאני הולך להקיא שוב," הוסיף והזיז את ידיו.
בסופו של דבר הוא רק שאג והשתנק מעט מעל הגיגית, אבל לא הקיא באמת, וגם זה היה סימן טוב. עזרתי לו לחזור להשתרע על צדו. הוא היה חיוור וגופו דביק מזיעה. רולו התרומם על רגליו האחוריות, הניח את כפותיו הקדמיות על השולחן והחל ללקק את פניו. בתגובה איאן החל לצחקק בין הגניחות והאנחות שפלט בעודו מנסה להדוף את הכלב ממנו.
"ת'ייֶריג דאצ'יאך, אוֹקְוואהוֹ," הוא אמר. הביטוי ת'ייֶריג דאצ'יאך משמעו לך הביתה בגאלית. אוֹקוואהוֹ היה כנראה שמו המוהיקני של רולו. נראה היה לי שאיאן מתקשה מעט לבחור באחת משלוש השפות בהן שלט, אבל למרות זאת ניכר שמוחו צלול. אחרי שהצגתי לו עוד כמה שאלות מטרידות חסרות טעם וגרמתי לו לענות עליהן למורת רוחו, ניגבתי את פניו במטלית לחה, הרשיתי לו לשטוף את פיו ביין שדולל בהרבה מים, ואז עזרתי לו לשכב בחזרה ולהתכסות.
"דודה קלייר?" הוא אמר אז בקול מטושטש ועמום, כשפניתי לצאת מהחדר. "את חושבת שאזכה לראות שוב את אמא שלי?"
עצרתי במקומי. לא היה לי מושג מה לענות לו. אך למעשה כבר לא היה צורך בכך, משום שהוא צנח על השולחן ושקע בשינה עמוקה בפתאומיות האופיינית לאנשים שסבלו מזעזוע מוח, והחל לנשום עמוק עוד לפני שהצלחתי למצוא לו מילות תשובה.
6
מארב
איאן התעורר בבת־אחת, וכף ידו נכרכה סביב ניצב הטומהוק שלו. טוב, זה לא באמת היה הטומהוק שלו, הוא הבחין, כיוון שמצא את עצמו מחזיק בידו חופן מכנסיים. לרגע קצר לא היה לו מושג קלוש היכן הוא נמצא, לכן מיהר להתיישב ולהביט סביבו בניסיון לזהות משהו בחשֵכה.
הכאב חצה את מוחו כמו מוט ברזל מלובן וגרם לו לגנוח בקול ולאחוז בראשו בשתי ידיו. אי־שם בחשֵכה מתחתיו השמיע רולו נביחה קצרה תוהה.
אלוהים אדירים. הריחות העזים שמילאו את חלל האוויר בחדר הטיפולים של דודתו דקרו במעמקי אפו — אלכוהול, פתיל נר שרוף, עלים של צמחי מרפא יבשים, והתבשילים המוזרים המסריחים בצנצנות הקטנות שהיא קראה להם פֶּני־סילין. הוא עצם את עיניו, הניח את מצחו על ברכיו המורמות ונשם לאט ועמוק דרך פיו.
כעת נזכר שחלם. על מה בדיוק? זה היה חלום על סכנה, משהו אלים — אבל הוא לא הצליח להיזכר בתמונה ברורה כלשהי, רק התעוררה בו תחושה שמישהו עוקב אחריו, מתחקה על עקבותיו בעודו מסתובב ביער.
היה לו צורך עז להשתין. הוא מישש באצבעותיו עד שמצא את דופן השולחן שעליו שכב, התרומם לאט מאוד למצב ישיבה, ועצם את עיניו כנגד הבזקי הכאב שהתפוצצו בראשו.
גברת באג השאירה לו סיר לילה. הוא זכר שהיא אמרה לו את זה, אבל הנר כבר כבה, ולא היה לו שום רצון לזחול על הרצפה ולחפש אותו בחשכה. אור קלוש שזרם פנימה לו הראה איפה הדלת. היא השאירה אותה פתוחה לרווחה, והאור שהגיע מהמסדרון נבע מהתנור במטבח. עכשיו משהרגיש שהוא מתמצא בחדר, פנה לעבר החלון, פתח אותו, הרים בתנועה מגושמת את הוו שסגר את התריסים, ואז עמד והניח לאוויר האביבי הצונן לשטוף את גופו. הוא עצם את עיניו בתחושת הקלה וחש כיצד שלפוחית השתן שלו מתרוקנת.
הוא הרגיש יותר טוב, אם כי תחושת ההקלה גרמה לו להיות מודע לכיווץ שחש בבטנו ולכאב העמום הפועם בראשו. הוא התיישב, הניח את זרועותיו על הברכיים ואת ראשו על הזרועות, וחיכה שכל התופעות הללו יתעמעמו.
הוא שמע קולות עולים מהמטבח. עכשיו, משהחליט להקשיב להם, הוא שמע אותם צלולים ובהירים.
המשוחחים היו דוד ג'יימי והמקדונלד הזה, וגם ארצ'י באג הקשיש, ואפילו הדודה קלייר התערבה מדי פעם ואמרה משהו במבטא הבריטי שלה, ובקולה שהיה חד וגבוה יחסית להמהום הגרוני העמוק של דוברי הסקוטית והגאלית.
"אתה חושב שאולי תרצה לשמש בתפקיד סוכן־אינדיאנים?" שאל מקדונלד.
על מה הם מדברים, הוא תהה, אבל אז נזכר. כן. כמובן. נציגי המלך העסיקו אנשים שתפקידם לצאת אל מאהלי השבטים השונים ולהציע להם מתנות, טבק, סכינים וכיוצא בזה. תפקידם היה גם לספר להם סיפורים מטופשים על ג'ורדי הגרמני, הלוא הוא המלך ג'ורג' השני, ולגרום להם לחשוב שהמלך בכבודו ובעצמו עתיד להגיע ולשבת איתם סביב מדורת המועצה בליל הארנבת הבא ולשוחח איתם כאילו היה אדם רגיל.
חיוך עגמומי עלה על פניו כשחשב על כך. הרעיון היה פשוט מאוד: צריך לגרום לאינדיאנים להילחם עבור האנגלים ברגע שיתעורר הצורך להילחם. אבל מדוע לדעתם יש צורך כזה עכשיו? הצרפתים הרי נכנעו וּויתרו ונסוגו למעוזיהם הצפוניים בקנדה.
אהה, הוא נזכר באיחור קל בדברים שסיפרה לו בריאנה פעם על הלחימה החדשה שעומדת להתחולל. הוא לא היה משוכנע שכדאי להאמין לה, אבל אולי היא צודקת בכל זאת ולכן... הוא לא רצה להמשיך לחשוב על זה. או על כל דבר אחר.
רולו פסע לעברו, התיישב ונשען עליו בכל כובד משקלו. איאן נשען עליו בחזרה והניח את ראשו על הפרווה הסמיכה.
סוכן־אינדיאנים אחד כזה הגיע לסנֵייקטאון כשהוא עדיין התגורר שם. גבר נמוך ושמנמן עם עיניים מתרוצצות וקול רועד. הוא חשב שהאיש — איך קראו לו, לעזאזל? המוהיקנים קראו לו "זיעה־רעה", שם שהתאים לו מאוד משום שתמיד נדף ממנו ריח של מחלה סופנית — לא היה רגיל למנהגי הקָאהנְיֶנקֶהָאקָה. הוא הכיר רק מילים בודדות בשפתם, והיה די ברור שהוא חשש שיושבי הכפר יקרקפו אותו בכל רגע בשעה שהם חשבו שהרעיון מצחיק עד דמעות. אחד או שניים מהצעירים ודאי היו מנסים לעשות זאת בשביל הצחוק, אבל טֶוואקטֶניוֹנְך ביקשה מהם להתייחס אליו בכבוד. הם לחצו על איאן שיתרגם עבורם את דבריו והוא עשה זאת, אבל מאוד לא אהב את התפקיד. הוא העדיף לראות בעצמו בן שבט המוהוק ולא להכיר בשום דבר שמחבר אותו עם זיעה־רעה.
דוד ג'יימי, מצד שני, ודאי היה עושה זאת טוב בהרבה, אבל השאלה היא אם היה עושה זאת בכלל? איאן האזין לקולות בתחושת עניין קל בלבד, אבל היה ברור לו שאי־אפשר ללחוץ על דוד ג'יימי לקבל החלטה. הרבה יותר קל יהיה למקדונלד לתפוס צפרדע באביב, הוא חשב, כששמע איך דודו מתחמק מהתחייבות.
הוא נאנח, חיבק את רולו והניח לעצמו להישען עוד קצת על הכלב. הוא הרגיש רע מאוד. האמת היא שאילו דודה קלייר לא היתה אומרת לו שמצבו ישתפר בתוך כמה ימים, הוא היה משער שהוא פשוט גוסס ועומד למות. בנוסף לכך הוא ידע שאם באמת היה גוסס, היא היתה נשארת לצדו ולא עוזבת אותו לבדו כשרק רולו מארח לו לחברה.
התריסים עדיין היו פתוחים, ואוויר קריר שטף את כולו — צונן ורך בו־זמנית, כמו תמיד בלילות האביב כאן. הוא הרגיש שרולו מרים את חוטמו באוויר ומרחרח, ואז שמע אותו מייבב חרישית, מבקש משהו. מה יש בחוץ? אופוסום, ואולי דביבון?
"טוב, נו — לֵך," הוא אמר, הזדקף ונתן לכלב דחיפה קלה. "אני אהיה בסדר."
הכלב ריחרח אותו בחשדנות וניסה ללקק את התפרים בפצע שבאחורי ראשו, אבל הפסיק כשאיאן יילל מכאב וכיסה את הפצע בכפות ידיו.
"לך, אמרתי!" הוא נתן לכלב סטירה קטנה ורולו הקיף אותו פעם אחת ואז זינק החוצה, מעל ראשו, דרך החלון הפתוח. איאן שמע אותו נוחת על הקרקע בחוץ בחבטה רצינית. מיד אחר כך נשמעה צווחה מפחידה, ולאוזניו הגיעו קולות של כפות רגליים רצות ומשהו גדול וכבד שדוהר דרך שיחי הבר שבחוץ.
קולות מבוהלים הגיעו אליו עכשיו מכיוון המטבח. הוא שמע את ג'יימי נכנס למסדרון רגע לפני שראה את דלת חדר הטיפולים נפתחת.
"איאן?" אמר הדוד שלו בקול עדין. "איפה אתה, בחור? מה הבעיה?"
איאן קם, אבל מסך לבן ומסמא צנח מול עיניו, והוא איבד את שיווי המשקל שלו. ג'יימי תפס אותו בזרועו ועזר לו להתיישב על שרפרף סמוך.
"מה קורה, איאן?" ראייתו הצטללה כעת, והוא ראה את דוד שלו עומד בפתח הדלת, אור זוהר מאחוריו, אוחז בידו רובה ונראה מודאג ומשועשע כשהביט בחלון הפתוח. הוא ריחרח לרגע ואמר, "אז לא נכנס לכאן בואש."
"לא. לא בואש, אבל לגבי מה שקורה שם בחוץ יש שתי אפשרויות," אמר איאן ונגע בעדינות באחורי ראשו. "או שרולו יצא למרדף אחרי פנתר, או שהוא גרם לחתול של דודה קלייר לטפס על עץ גבוה."
"הבנתי. תאמין לי, יהיה לו קל יותר להסתדר עם פנתר." דוד ג'יימי הניח את הרובה וניגש אל החלון. "אתה רוצה אולי שאסגור את התריסים, או שאתה צריך עוד אוויר, ילד? אתה נראה לא־משהו."
"אני מרגיש לא־משהו," הודה איאן. "עזוב. תשאיר פתוח, אם לא אכפת לך."
"אתה רוצה לחזור לשכב, איאן?"
הוא היסס. הבטן שלו הסתחררה עדיין, סיחררה את ראשו ועוררה בו חשק עז לחזור לשכב, אבל חדר הטיפולים גרם לו תחושה לא נוחה, עם כל הריחות החזקים וכלי המתכת החדים והנוצצים המפוזרים בכל מקום לצד שלל אביזרים מסתוריים ומכאיבים. נראה לו שדוד ג'יימי ניחש מה מטריד אותו, משום שהוא רכן לעברו ואחז במרפקו.
"בוא איתי, בחור. אתה יכול לעלות למעלה ולישון במיטה אמיתית, כלומר אם לא אכפת לך שמייג'ור מקדונלד ישן במיטה הסמוכה."
"לא אכפת לי," אמר איאן, "אבל אני חושב שבכל זאת אשאר כאן." הוא הצביע לעבר החלון כיוון שלא רצה לסובב את ראשו לשם ולסבול כאבים נוספים. "רולו בטח יחזור עוד מעט."
דוד ג'יימי לא התווכח איתו, והוא חש אסיר תודה על כך. נשים טורחות סביבך כל הזמן. גברים פשוט עושים מה שצריך.
דוד שלו העלה אותו בחזרה למיטה ללא גינוני טקס, כיסה אותו בשמיכה ואז התחיל להסתובב בחדר החשוך בחיפוש אחר הרובה שהניח מוקדם יותר מידיו. בינתיים איאן התחיל להרגיש שאולי מעט טרחה סביבו תוכל להועיל לו בכל זאת.
"אתה חושב שתוכל להביא לי כוס מים, דוד ג'יימי?"
"מה? אה. כן. בטח."
דודה קלייר השאירה קנקן מים בהישג יד. הוא שמע את הצליל המנחם של נוזל נמזג, ואז חש את שולי ספל החימר שהוצמד לשפתיו ואת היד של דודו מונחת על גבו כדי לעזור לו להישאר זקוף. הוא לא נזקק לעזרה, אבל לא התנגד לתמיכת מגע היד החמימה והמנחמת. רק עכשיו הרגיש איך הצטנן גופו מרוחות הלילה ונרעד מעט.
"אתה בסדר, בחור?" שאל דוד ג'יימי בשקט, וידו התהדקה על כתפו של איאן.
"כן. אני בסדר. דוד ג'יימי?"
"מממ?"
"דודה קלייר סיפרה לך על... על המלחמה? זאת שעומדת לבוא, אני מתכוון. נגד אנגליה?"
לרגע השתררה דממה, והוא ראה את דמותו הגדולה של דוד שלו מצטיירת כצללית מול הדלת הפתוחה.
"סיפרה," הוא אמר והזיז את ידו. "היא סיפרה גם לך?"
"לא היא. בריאנה סיפרה לי." הוא נשכב על צדו, נזהר שלא לפגוע בראשו הכואב. "אתה מאמין להן?"
הפעם לא היה שום היסוס בקולו של ג'יימי.
"כן. אני מאמין להן." המילים נאמרו בקול הענייני היבשושי הרגיל של הדוד שלו, אבל עוד משהו בקול גרם לעורפו של איאן לסמור.
"טוב. אז בסדר."
הכרית הממולאת בנוצות אווז היתה רכה תחת צווארו והדיפה ריח לבנדר. היד של דודו נגעה בראשו והסיטה קווצת שיער שחור ופרוע מפניו.
"אין לך מה לדאוג בעניין הזה, איאן," הוא אמר חרש. "עדיין יש זמן."
הוא לקח את הרובה שלו והלך. מהמקום שבו שכב איאן, הוא יכול היה לראות את הנוף שמעבר לחצר האחורית ומעל צמרות העצים, את הנקודה שבה שיא הרכס החל להשתפל מטה, ומעבר לה — מורדות ההר השחור, וגם את השמים השחורים שמעבר להם, מלאים כוכבים.
הוא שמע את הדלת נפתחת ואת קולה של גברת באג, גבוה מעל הקולות האחרים.
"אבל הם לא בבית שלהם, אדוני," היא אמרה, קצרת נשימה. "הבית חשוך ואין אש בתנור. לאן הם היו יכולים ללכת בשעת לילה מאוחרת כזו?"
איאן תהה בינו לבין עצמו מי נעדר, אבל מחשבותיו התערפלו והוא הרגיש שלא באמת אכפת לו. אם משמעות הדברים היא שמתעוררות בעיות, דוד ג'יימי יטפל בהן. זו היתה מחשבה מרגיעה ומנחמת. הוא הרגיש כמו ילד קטן, מוגן ובטוח במיטתו, שומע את קול אביו בחוץ, משוחח עם אחד הדיירים באחד הלילות הקרים והאפלים בשעות שלפני השחר בהרי סקוטלנד.
אט־אט אפפה החמימות את גופו שמתחת לשמיכה, והוא נרדם.
הירח התחיל לעלות כשהם יצאו לדרך. טוב מאוד, חשבה לעצמה בריאנה. אולם למרות שגרם השמים הקטן החל לזהור בזהב אחרי שהגיח מעריסת הכוכבים ובחר להטיל את אורו על פני השמים, עדיין היה השביל תחת רגליהם אפל ובלתי נראה כמו כפות רגליהם, שטבעו בחשכה המוחלטת שמילאה את היער בשעת לילה.
אפל, אבל לא שקט. העצים הענקיים איווששו מעל ראשיהם, ויצורים קטנים קירקרו, צירצרו וחירחרו בחשֵכה. מדי פעם היא הצליחה לחוש בנפנוף כנפיים חרישי, כאשר עטלף ריחף קרוב מאוד אליה והפחיד אותה מעט. נדמה היה לה שפיסת לילה ניתקה לפתע מהחשכה הכללית והחלה להתעופף תחת אפה.
רוג'ר הציע לה לשחק משחק מילים סקוטי כששמע אותה גונחת בחרדה והרגיש שהיא אוחזת בכוח בזרועו.
היא נענתה בחיוב ולחצה את זרועו. "תודה," אמרה. היה ברור לה שהלילה הם יישנו שניהם מכוסים רק בגלימות שלהם מול המדורה בחצר בית משפחת מקגיליבריי, לא במיטתם הרכה והחמימה, אבל לפחות ג'מי יהיה איתם.
הוא לחץ את כף ידה בתשובה. כף ידו היתה גדולה וחזקה משלה ומאוד מעודדת בחושך.
"הכול בסדר," הוא אמר. "גם אני מתגעגע אליו. בלילה כזה המשפחה צריכה להיות יחד, כולם בטוחים ושלווים במקום אחד."
היא השמיעה קול גרוני עמוק שביטא אישור והערכה לדבריו, אבל רצתה להמשיך את השיחה גם כי היה חשוב לה לשמור על תחושת הקשר איתו, וגם כי נדמה לה שהשיחה ומשחק המילים מרחיקים מהם את החשכה ולו במעט.
בקול עדין ורך, אחרי שתרמה מילה נוספת למשחק, אמרה בריאנה: "שם ב... בהלוויה, אני מתכוונת. המילים היפות... לעילוי נשמת האנשים המסכנים האלה... זה היה מאוד יפה."
רוג'ר גנח. הבל פיו הגיח לבן מול האוויר האפל המתעקל כמו תלתל.
"זה היה מאוד מביך," הוא אמר. "אבא שלך היה..."
היא חייכה משום שידעה שהוא לא יכול לראות אותה.
"דיברת יפה מאוד," היא אמרה בקול רגוע.
"מממ," ענה וגנח שוב. "לגבי המילים היפות... כלומר, אם היו שם מילים כאלה, הן לא היו שלי. כל מה שעשיתי היה לצטט כמה פסוקים מהתנ"ך."
"למה בחרת דווקא את הפסוקים האלה?" שאלה בסקרנות. "חשבתי שתישא תפילת אשכבה רגילה, או אולי תצטט מתהילים כ"ג, מזמור שכולם מכירים."
"חשבתי לעשות את זה," הוא אמר. "כלומר התכוונתי לזה, אבל כשהגיע הרגע..." הוא היסס, והיא ראתה בזיכרונה את תלוליות העפר הטרי והקר. גופה נרעד ובאפה עלה ריח פיח. הוא הידק את אחיזתו בידה ומשך אותה אליו קרוב, מצמיד את זרועה לגופו.
"אני לא יודע," אמר בקול גס וצרוד. "איכשהו זה נראה לי יותר מתאים."
"זה היה יותר מתאים," היא אמרה בשקט, אבל החליטה לא להמשיך לדבר על זה אלא לעבור למיזם ההנדסי החדש שלה — משאבה ידנית שתוביל מים מהבאר אל הבית.
"אם רק היה לי משהו שיכול לשמש כצינור, יכולתי להביא מים ישר אל הבית — בקלי קלות! יש לי כבר את רוב העץ שאני צריכה כדי לייצר מְכל מים מוצלח, ואם יכולתי לבקש מרוני להכין לי מעין חבית נחושת, יכולנו לפחות להתקלח במי גשם. הבעיה היא שיידרשו חודשים לייצר צינורות מענפי עצים על־ידי חירור לאורך —"זאת היתה השיטה ליצירת צינורות קצרים שחוברו למשאבה "— בכמות שתספיק כדי לחבר את הבאר והבית. ואני עוד לא מדברת על השאיבה מהמעיין. ואין לי שום דרך להשיג צינור נחושת. גם אם יכולנו להרשות לעצמנו — ואנחנו לא — אז רק להוביל את הכמות שאני צריכה מווילמינגטון זה חתיכת מבצע..." היא הניפה את ידה הפנויה בתחושת תסכול מגודל המאמץ שמדובר בו.
הוא חשב על זה רגע והאזין לקול רגליהם טופפות על השביל הסלעי בקצב מרגיע.
"תשמעי, ברומא העתיקה עשו צינורות מבטון. אפשר למצוא את השיטה מתוארת בכתבי פלוניוס."
"אני יודעת, אבל בשביל לייצר צינורות כאלה צריך חול מסוג מיוחד, שבמקרה אין לנו בסביבה. צריך גם סיד, שגם אותו אין לנו. וגם —"
"טוב, אבל אולי אפשר לעשות צינורת מחֵמר?" הוא קטע אותה. "ראית את הצלחות בחתונה של הִילדה? היתה שם אחת גדולה באדום וחום עם עיטורים יפים כאלה?"
"כן," היא אמרה. "למה?"
"כי אוּטה מקגיליבריי אמרה שמישהו הביא אותה מסֶיילם. אני לא זוכר איך קראו לו, אבל היא אמרה שהוא מפורסם בעבודות קדרות, או איך שקוראים ליצירת צלחות."
"אני מוכנה להתערב על סכום רציני מאוד שהיא לא אמרה דבר כזה!"
"נכון, אבל היא אמרה משהו דומה," הוא המשיך ולא נרתע. "הנקודה היא שהאיש עשה כלים מחֵמר כאן — הוא לא ייבא אותם מגרמניה. כלומר יש כאן חימר שיכול לעמוד בשריפה בתנור."
"אה, הבנתי. הממ. שמע, זה רעיון לא רע, מה?"
הרעיון הזה מצא חן בעיניהם, והם המשיכו לשוחח עליו רוב הדרך.
הם כבר ירדו מהרכס, וכעת היו במרחק כחצי קילומטר מבית מקגיליבריי, כאשר בריאנה חשה לפתע משהו מוזר ולא נעים בעורפה. אני כנראה מדמיינת, היא אמרה לעצמה. אחרי שראתה את מקום השריפה והמוות בבקתה הנטושה, נדמה היה לה שאוויר הלילה מלא איומים, והיא התחילה לדמיין שמישהו אורב להם מאחורי כל עיקול בדרך. גופה התקשח לקראת ההתקפה הצפויה.
פתאום היא שמעה משהו נשבר בין העצים מצד ימין — ענף יבש קטן, אבל לא באופן שבו רוּח או בעל חיים שוברים ענף. לסכנה ממשית יש טעם משל עצמה, טעם עז וחי כמו מיץ לימון, השונה מאוד מהלימונדה המעודנת שיוצר הדמיון.
ידה התהדקה על זרועו של רוג'ר כדי להזהיר אותו, והוא עצר במקומו מיד.
"מה קרה?" הוא לחש והניח את ידו על קת הסכין שלו. "איפה?" הוא לא שמע את קול השבירה.
לכל הרוחות, למה לא לקחה איתה את הרובה שלה, או לפחות את הסכין? היה לה רק אולר מתקפל שתמיד נשאה בכיס שמלתה, וכל מה שהטבע יכול להציע לשימוש כנשק.
היא התקרבה עוד אל רוג'ר והצביעה אל הכיוון שממנו בקע הקול, כשידה קרובה מאוד אליו כדי לוודא שהוא מביט בכיוון הנכון. אחר כך התכופפה וחיפשה על האדמה החשוכה אבן גדולה או מקל עבה.
"תמשיך לדבר," לחשה לו.
רוג'ר תרם עוד מילה למשחק שלהם, ונימת קולו היתה די משכנעת, משועשעת ומאתגרת.
היא ענתה לו בשנינה משלה, ובעודה מנסה לחקות את הדיבור המשועשע שלו, ידה חיטטה בכיס שמלתה. בידה השנייה היא איתרה אבן וחילצה אותה מתוך האדמה שבה היתה שקועה. האבן היתה קרה וכבדה בכף ידה. היא הזדקפה, וחושיה התמקדו בחשכה שמימין להם.
"אה, זה אתם," נשמע לפתע קול מתוך היער מאחוריה.
היא צווחה, ורוג'ר קפץ במקומו והסתובב לאחור במהירות כדי להתייצב מול תוקפיהם. תוך כדי תנועה הוא אחז בזרועה ומשך אותה אל מאחורי גבו.
משיכתו גרמה לה לעוף אחורנית. רגליה נתקלו בשורש בולט ואיבדו את אחיזתן בקרקע, והיא נפלה בחבטה חזקה על ישבנה. מכאן היא ראתה היטב את רוג'ר, צללית חשוכה מול אור הירח, סכין ביד אחת והוא מסתער אל תוך היער בשאגת פרא.
ברגע זה קלט מוחה את המילים שבקעו מתוך החשכה ואת הצליל המאוכזב בגלוי שנלווה אליהן. קול דומה מאוד, חזק ומבוהל מעט יותר, נשמע מבין העצים שלימינה.
"ג'ו?" אמר הקול. "מה יש? ג'ו, מה יש?"
ואז היא שמעה קולות של מאבק, חבטות, נשיפות וצעקות מהיער לשמאלה. רוג'ר תפס שם מישהו.
"רוג'ר!" היא קראה אליו. "רוג'ר, עצור! תפסיק! אלה האחים ברדזלי."
היא הרפתה מהאבן, ואז ניערה את העפר שדבק בידיה. לבה עדיין פעם בעוצמה, ישבנה השמאלי היה חבול, והדחף שלה לצחוק נצבע בחשק עצום לחנוק את אחד מתאומי ברדזלי, או את שניהם.
"קֶזי ברדזלי, צא משם מיד!" היא שאגה ואז חזרה על הקריאה חזק יותר. השמיעה של קזי השתפרה אחרי שאִמה הסירה את השקדים והאדנואידים שלו שהיו נגועים כרונית, אבל הוא עדיין היה לקוי שמיעה.
רשרוש רם נשמע מבין השיחים, ומתוכם הגיחה דמותו הדקיקה של קזיה ברדזלי, שחור־שיער, חיוור־פנים ומצויד באַלָה גדולה, שאותה מיהר להוריד מכתפו ולהסתיר בביישנות מאחורי גבו כשראה אותה.
בינתיים צליל רשרוש רם עוד יותר, מלווה בשטף של קללות, נשמע מאחוריה ובישר על הופעתו של רוג'ר, שאחז בידו את עורפו הצנום של ג'וסיה ברדזלי, אחיו התאום של קזי.
"מה בשם אלוהים אתם זוממים כאן, ממזרים קטנים?" אמר רוג'ר ודחף את ג'ו קדימה כדי שיעמוד לצד אחיו בנקודה המוארת באור הירח. "אתה קולט שכמעט הרגתי אותך עכשיו?"
מעט האור שהיה שם הספיק כדי שבריאנה תבחין בהבעה המלגלגת והמפקפקת שחלפה בפניו של ג'ו לשמע הדברים, עוד לפני שהחליף אותה בהתנצלות כנה.
"אנחנו מבקשים סליחה, אדון מק. שמענו מישהו מתקרב וחשבנו שאולי אלה ליסטים."
"ליסטים?" חזרה בריאנה על דבריו והתאפקה לא לצחוק. "איפה לעזאזל שמעת את המילה הזאת?"
"אה." ג'ו השפיל מבט אל כפות רגליו ושילב את ידיו מאחורי גבו. "מיס ליזי קראה לנו מתוך ספר שאדון ג'יימי הביא. המילה הזאת, ליסטים, היתה שם."
"אני מבינה." היא הציצה לעבר רוג'ר, פגשה את מבטו וראתה שגם הכעס שלו התפוגג. כעת הוא נראה משועשע כמוה. "זה ספר על פיראטים," היא הסבירה.
"הבנתי," אמר רוג'ר והחזיר את הסכין שלו לנדן שבחגורתו. "ולמה בדיוק חשבתם שליסטים עלולים להגיע לכאן?"
למרות חירשותו החלקית, קזי שמע את השאלה והשיב בכנות, כמו אחיו לפניו, אם כי דיבר בקול גבוה יותר ומעט מונוטוני.
"פגשנו את אדון לינדזי, אדוני. הוא היה בדרך הביתה, והוא סיפר לנו מה קרה שם ליד הנחל, בבקתה של ההולנדים. אז זה נכון, מה שהוא אמר? כל האנשים שם נשרפו לגמרי?"
"כולם היו כבר מתים כשהגענו." השעשוע נעלם לחלוטין מקולו של רוג'ר. "אבל איך זה קשור לעובדה שאתם כאן, אורבים ביער עם אלות בידיכם?"
"אהה, אתה מבין, אדוני, החווה של מקגיליבריי היא מקום נחמד וגדול, אבל אנחנו כאן בגלל מפעל החביות שם והבית החדש וכל זה, וזה שהם על הדרך כאילו. ז'תומרת, אם אני הייתי ליסטים, אדוני, זה בדיוק מסוג המקומות שהייתי בוחר לתקוף," השיב לו ג'ו.
"ומיס ליזי שמה והאבא שלה גם. וגם הבן שלך, אדון מק," הוסיף קזי בהדגשה. "לא הייתי רוצה שיקרה להם משהו רע."
"אני מבין." רוג'ר חייך בפה עקום מעט. "טוב, אז תודה רבה לכם על כוונותיכם הטובות, אבל אני לא חושב שיש ליסטים בסביבה הקרובה. הבקתה של ההולנדים די רחוקה מכאן."
"כן, אדוני," הסכים איתו ג'ו, "אבל הליסטים האלה, הם יכולים להיות בכל מקום, לא?"
את דבריו אלה לא ניתן היה להכחיש. למעשה, האמת שבהם חידשה את תחושת הצינה בתחתית בטנה של בריאנה.
"הם יכולים להיות, אבל הם לא בסביבה," הרגיע אותם רוג'ר. "טוב, בואו איתנו אל הבית שם, בסדר? אנחנו רק הולכים לאסוף את ג'מי הקטן. אני בטוח שפראוּ אוטה תסדר לכם מיטה על יד המדורה."
התאומים ברדזלי החליפו ביניהם מבטים לא ברורים. הם היו כמעט זהים. שניהם נמוכים ורזים ובעלי שיער שחור סבוך. ההבדלים היחידים ביניהם היו שקזי היה כמעט חירש, ולג'ו היתה צלקת על האגודל. לראות אותם עכשיו, כשעל פניהם החיוורות והעדינות אותה הבעה ממש, היה מטריד ומפחיד מעט.
לא ברור בדיוק איזה מידע החליפו ביניהם האחים במבטיהם, אבל ברור שהתקיימה כאן התייעצות, משום שקזי נד בראשו מעט בהסכמה עם אחיו וכמו הניח לו לענות בשם שניהם.
"אה, לא. תודה, אדוני," אמר ג'וסיה בנימוס רב. "נראה לי שנישאר כאן עוד קצת." ובלי להוסיף מילה פנו שניהם לאחור ונעלמו בחשכה, כשצעדיהם משמיעים קולות חריקה ורשרוש על העלים והאבנים.
"ג'ו, חכה רגע!" קראה בריאנה אחריהם. היא נופפה ביד שאחזה משהו שמצאה בתחתית הכיס שלה.
"כן גברתי," ג'וסיה צץ לפתע מתוך החשכה וכבר היה סמוך אליה. ג'ו ידע להתגנב, אבל קזי לא.
"אה, זאת אומרת, הי — הנה אתה." היא נשמה עמוק כדי להאט את פעימות לבה והושיטה לו משרוקית שגילפה מעץ בשביל ג'רמיין. "קח. אם אתה כבר מתכוון לעמוד על המשמר, זה יכול לעזור לך להזעיק עזרה אם מישהו אכן יגיע."
מיד התברר שג'ו ברדזלי מעולם לא ראה משרוקית מימיו, אבל לא היה לו אכפת להודות בכך. הוא הפך בידיו את האביזר הקטן בתהייה.
רוג'ר הושיט אליו את ידו, לקח ממנו את המשרוקית ונשף בה. השריקה היתה חזקה וניפצה את דממת הלילה. כמה ציפורים מבוהלות התרוממו מקִנן וטסו בצווחות מבין העצים הסמוכים. קזי ברדזלי עקב אחריהן בעיניים פעורות מתדהמה.
"צריך לנשוף בקצה הזה," הסביר לו רוג'ר והחזיר לו את המשרוקית. "אתה צריך לכווץ קצת את השפתיים."
"המון תודה, אדוני," מילמל ג'ו. השלווה השורה על פניו בדרך כלל התנפצה. הוא לקח את המשרוקית בעיניים עגולות של ילד שקיבל מתנת יום הולדת ומיד הסתובב כדי להראות את המתנה לאחיו. לפתע התחוור לבריאנה ששני הילדים הללו כנראה מעולם לא קיבלו מתנות — לא בימי הולדת ולא בחגים.
"אני אכין משרוקית גם בשבילך," היא אמרה לקזי, "כך ששניכם תוכלו לשרוק אחד לשני אם מישהו מכם ייתקל פתאום בליסטים בסביבה," הוסיפה בחיוך.
"כן, בטח, גברת. זה בדיוק מה שנעשה, בטוח!" הוא הבטיח לה, אבל כמעט לא הביט בה מרוב דחף לבדוק את המשרוקית שאחיו נתן לו.
"אם אתה צריך עזרה, תשרוק שלוש פעמים," קרא אחריו רוג'ר ולקח את ידה של בריאנה בידו.
"כן, אדוני!" הגיעה התשובה מתוך החשכה, ואחריה מעט באיחור, "תודה רבה לך, גברת!" מיד אחר כך הם שמעו מטח של נשיפות, גניחות וקרקורים קצרי נשימה ומדי פעם גם שריקה מוצלחת.
"אני רואה שליזי לימדה אותם קצת נימוס," אמר רוג'ר, "נוסף על קריאה וכתיבה. מה דעתך, השניים האלו יהיו פעם מתורבתים קצת?"
"לא," היא אמרה ובקולה מעט צער.
"את באמת חושבת שלא?" שאל. היא לא ראתה את פניו בחשכה, אבל שמעה את ההפתעה בקולו. "רק התבדחתי. את באמת חושבת שלא?"
"כן. ואני לא מתפלאת שזה המצב, אם לוקחים בחשבון את האופן שבו גידלו אותם. ראית איך הם התנהגו עם המשרוקית? אף אחד מעולם לא נתן להם מתנה או צעצוע."
"את כנראה צודקת, אבל את חושבת שזה מה שהופך ילדים למתורבתים? כי אם כן, ג'מי שלנו יגדל בוודאי להיות פילוסוף או אמן או משהו כזה. גברת באג מפנקת אותו נורא."
"אה, כי אתה לא," אמרה בקול סבלני. "ומה עם פאפא וליזי ואמא וכל מי שמסתובב בשטח?"
"טוב, נו," אמר רוג'ר, נבוך מעט מול ההאשמות שהטיחה בו. "חכי עוד קצת שתהיה לו תחרות אמיתית. מצד שני, אין סיכוי שג'רמיין יגדל מפונק, נכון?" לג'רמיין, הבן הבכור של מרסאלי ופרגוס, היו שתי אחיות קטנות שהציקו לו ללא הרף, ובכלל נודעו בכינוי "חתלתולות השטן". הן לא הפסיקו לרדוף אחרי האח הגדול שלהן, להקניט ולהרגיז אותו.
היא צחקה, אבל בלבה התעוררה אי־נוחות קלה. המחשבה על תינוק נוסף תמיד גרמה לה להרגיש כאילו היא בנקודת השיא של רכבת הרים, קצרת נשימה ועם בטן מכווצת, ניצבת ללא ניע בין התלהבות ובין פחד עז — בעיקר ברגע כזה, שבו זיכרון התעלסותם עדיין היה כבד ורך ונע כמו כספית במעמקי בטנה.
רוג'ר הבחין כנראה ברגשותיה הסותרים כי הוא לא המשיך לדבר בנושא אלא רק פנה לעברה, לקח את ידה והחזיק אותה בכף ידו הגדולה והחמימה. האוויר סביבם היה צונן משאריות של חורף שעדיין השתהו בין ההרים והבקעות.
"אז מה את אומרת על פרגוס?" הוא שאל בניסיון להמשיך את שיחתם הקודמת. "ממה ששמעתי עליו, גם לו לא היתה ילדות מרשימה במיוחד, אבל אפשר לומר שהוא מתורבת יחסית."
"דודה שלי ג'ני גידלה אותו מאז שהיה בן עשר," היא מחתה על ההשוואה, "ואתה לא פגשת את ג'ני. תאמין לי, היא היתה מחנכת אפילו את היטלר ועושה ממנו בן־תרבות, אם זה מה שהיתה מחליטה לעשות. חוץ מזה, פרגוס גדל בפריז ולא ביערות הפרא של צפון אמריקה, גם אם הבית שלו היה בית בושת. ואם לשפוט על־פי דבריה של מרסאלי, זה היה בית בושת ברמה גבוהה מאוד."
"באמת? מה היא סיפרה לך?"
"אה, סתם. דברים שהוא סיפר לה מדי פעם על הלקוחות ועל הזונ... הבחורות."
"מה, את לא מסוגלת לומר את המילה 'זונות'?" הוא שאל ונשמע משועשע מאוד.
דם זרם ללחייה, והיא שמחה על החשכה מסביב — הוא תמיד קינטר אותה יותר כשהיא הסמיקה.
"מה אני יכולה לעשות? למדתי בבית ספר קתולי," אמרה להגנתה. "זאת התניה מילדות." זאת היתה האמת: היא לא היתה מסוגלת לבטא מילים מסוימות, אלא אם היתה אחוזת זעם או מוכנה לכך נפשית. "אבל איך אתה מסוגל? נשמע הגיוני שלבן של כומר תהיה בעיה דומה."
הוא צחק צחוק יבשושי מעט.
"לא בדיוק אותה בעיה. למעשה, אני דווקא הרגשתי חייב לקלל ולהתפרע מול החברים שלי רק כדי להוכיח שאני מסוגל."
"איזה מין התפרעויות?" שאלה, משום שנדמה היה לה שיש סיפור מאחורי דבריו. רק לעתים רחוקות הוא דיבר על חייו כילד באינבֶרנֶס אחרי שאומץ על ידי אח של סבו שהיה כומר פרסביטריאני, אבל היא אהבה מאוד לשמוע אנקדוטות קטנות שלפעמים הוא הסכים לספר.
"אה, למשל לעשן סיגריות, לשתות בירה או לכתוב מילים גסות על קירות בשירותי הבנים," הוא אמר, והיא שמעה את החיוך בקולו. "הפכתי פחי זבל. פינצ'רתי גלגלי מכוניות. גנבתי ממתקים מסוכנות הדואר. היתה תקופה שהייתי ממש פושע."
"אימת העיר אינבֶרנֶס, מה? היתה לך כנופיה?" היא הקניטה אותו.
"ברור," אמר וצחק בקול. "יחד עם גֶרי מקמילן, בובי קאוּדור ודוגי ביוּכנאן. אני הייתי הילד הזר והמוזר. לא רק שהייתי הילד של הכומר, אלא אבא שלי היה אנגלי והיה לי שם אנגלי, אז כל הזמן הייתי עסוק בלהראות להם כמה אני קשוח. כלומר, אני זה שתמיד הסתבך בצרות יותר מכולם."
"בכלל לא ידעתי שהיית נער עבריין," אמרה, והרעיון דווקא קסם לה.
"טוב, זה לא נמשך הרבה זמן," הוא הרגיע אותה באדישות. "כשהגיע הקיץ שבו מלאו לי חמש־עשרה, רשם אותי הכומר להיות איש־צוות בספינת דייגים ושלח אותי אל הים לדוג הֶרינגים. אני לא יכול לומר בוודאות אם הוא עשה את זה כדי להקשיח אותי או מפני שנמאס לו שאני מסתובב בבית שלו בלי לעשות כלום — אבל זה עבד. אם יתחשק לך פעם לפגוש גברים קשוחים, צאי לים עם חבורה של דייגים גאלים."
"רשמתי לפני," היא אמרה וניסתה לא לצחקק. המאמץ גרם לה לפלוט כמה נחירות קלות, לחות במיוחד. "והחברים שלך האלה הגיעו בסוף לכלא? או כיוון שלא היית בסביבה כדי להסית אותם, הם חזרו לדרך הישר?"
"דוגי התגייס לצבא," הוא אמר, ובקולו ניכרו געגוע ועצב נסתר. "גרי החליף את אביו בחנות הטבק וצורכי העישון שלו, ובובי... טוב, נו. בובי מת. הוא טבע באותו קיץ כשיצא לצוד סרטנים עם האחיין שלו, אוֹבּאן."
היא רכנה לעברו, לחצה את ידו, וכתפה התחככה בכתפו בהבעת הזדהות וחיבה.
"אני מצטערת לשמוע," אמרה ואז השתתקה לרגע. "אבל תחשוב על זה... הוא עוד לא מת, כן? כלומר, עדיין לא. לא עכשיו."
רוג'ר נד בראשו ורק השמיע צליל קל שהיה בו הומור ומעט ייאוש.
"זה מנחם אותך?" היא שאלה, "או שזאת מחשבה נוראית מדי?"
היא רצתה שימשיך לדבר. הוא לא דיבר כל כך הרבה ברצף מאז אירוע התלייה שגזל ממנו את יכולתו לשיר. כאשר נאלץ לדבר בפומבי, הוא נעשה נבוך מאוד וגרונו נשנק. קולו עדיין היה צרוד וחרוך, אבל עכשיו, כשהיה רגוע מאוד, הוא לא השתנק ולא השתעל בזמן הדיבור.
"שני הדברים יחד," הוא אמר ושוב השמיע את הצליל ההוא. "בכל מקרה, לעולם לא אראה אותו שוב." הוא משך בכתפיו והחליט להתעלם מהמחשבה. "ואת, חושבת הרבה על החברים שלך מפעם?"
"לא, לא הרבה," אמרה בקול חרישי. השביל נעשה צר כעת, והיא שילבה את זרועה בזרועו ונצמדה אליו כאשר התקרבו לעיקול האחרון בדרך, לנקודה שממנה כבר אפשר יהיה לראות את בית מקגיליבריי. "יש לי יותר מדי עניינים כאן." היא לא רצתה לדבר על מה שאיננו כאן.
"אתה חושב שג'ו וקזי סתם משחקים?" שאלה, "או שהם באמת זוממים משהו?"
"מה הם כבר יכולים לזמום, שני אלה?" הוא שאל וקיבל את העובדה שהחליפה נושא בלי לומר דבר. "קשה לי להאמין שהם אורבים בחושך בכוונה לשדוד מישהו — בטח לא בשעת לילה מאוחרת כזאת."
"אני דווקא מאמינה להם שהם עומדים על המשמר," היא אמרה. "השניים האלה יעשו הכול כדי להגן על ליזי, אבל —" היא השתתקה. הם הגיחו מתוך היער והגיעו אל שביל מרכבות, שחלקו המרוחק נעלם אל גדה תלולה. בלילה המקום נראה כמו בריכת קטיפה שחורה ללא תחתית, אבל במשך היום היה שם ודאי גוש של שיחים צפופים — סבך קוצני של שיחי שושנת האלפּים, כליל החורש וקרנית, אפופים סבך גפנים ושלל צמחים מטפסים וזוחלים. בהמשך השביל כמו התעקל לאחור, כמעט עשה סיבוב פרסה, אבל אז השתפל בעדינות וירד עד שהגיע אל בית מקגיליבריי, כחמישים מטרים מתחתם.
"האורות עדיין דולקים," היא אמרה, מופתעת מעט. קבוצת הבניינים הקטנה — הבית הישן, הבית החדש, מפעל החביות של רוני סינקלייר, הנפחייה והבקתה של דאי ג'ונס — היתה חשוכה ברובה, אבל שורת החלונות הנמוכים יותר שעיטרו את בית מקגיליבריי החדש שפעו אור שניגר החוצה דרך חרכי התריסים. מדורה גדולה בחזית הבית נראתה כמו כתם זוהר בחשֵכה.
"קני לינדזי," אמר רוג'ר בקול ענייני. "האחים ברדזלי אמרו קודם שהם פגשו אותו בדרך. הוא בטח נכנס לבית שם כדי לשתף אותם בחדשות."
"מממ, אז כדאי שנהיה זהירים. אם גם האנשים שם חוששים מהגעתם של ליסטים, הם עלולים לירות בכל מה שזז."
"לא הלילה. זאת מסיבה, את זוכרת? אבל מה בדיוק אמרת קודם על זה שהאחים ברדזלי שומרים על ליזי?"
"אה." רגלה נתקלה במשהו שנסתר מעיניה והיא תפסה בכוח את זרועו כדי לא ליפול. "אוף! כן, אני רק לא יודעת בדיוק ממי הם מגינים עליה."
רוג'ר תפס את זרועה בעוצמה רבה בתגובה אינסטינקטיבית.
"על מה בדיוק את מדברת?"
"אני רק אומרת שאם הייתי מנפרד מקגיליבריי, הייתי מקפידה מאוד להיות נחמדה אל ליזי. אמא אומרת שהתאומים הולכים אחריה לכל מקום כמו כלבים נאמנים. אבל זה לא מדויק, הם הולכים אחריה כמו זאבים מאולפים."
"נדמה לי שאיאן אמר שאי־אפשר לאלף זאבים."
"בדיוק," היא אמרה בקיצור רב. "טוב, בוא נמהר לפני שהם יכבו את המדורה."
בית העץ הגדול היה ממש מוצף באנשים. אור בקע מהדלת הפתוחה וזהר מתוך שורה של חרכי ירי צרים וקטנים שעיטרו את חזית הבית. דמויות שחורות התפתלו לכל עבר מולם, נכנסות ויוצאות ממעגל האור שיצרה המדורה. צליל דק ומתוק של נגינת כינור הגיע לאוזניהם דרך החשכה, נישא על משבי הרוח לצד ניחוח בשר צלוי.
"נראה לי שסנגה באמת בחרה לה גבר," אמר רוג'ר ואחז בידה לקראת הירידה בשיפוע האחרון אל הצומת שמול הבית. "אז על מי היית שמה כסף עכשיו — רוני סינקלייר או הבחור הגרמני?"
"אתה רוצה להתערב? על מה נתערב עכשיו? אופס!" רגלה נתקלה בסלע חבוי מעט באדמה, ורוג'ר הידק את אחיזתו בה.
"מי שמפסיד מסדר את המזווה," הוא הציע.
"סגרנו," ענתה ללא היסוס. "אני חושבת שהיא בחרה בהיינריך."
"כן? טוב, את אולי צודקת," הוא אמר ונשמע משועשע, "אבל אני חייב לומר לך שעל־פי העדכון האחרון שקיבלתי, יחס ההימורים הוא חמש־שלוש לטובת רוני. פראוּ אוּטֶה היא סוג של איתן טבע שחייבים להתחשב בו."
"זה נכון," הסכימה בריאנה, "ואם היה מדובר באינגה או בהילדה, הייתי אומרת שאין להן סיכוי. אבל סנגה ירשה מאמה את האישיות הקשוחה. אף אחד לא יגיד לה מה לעשות — אפילו לא פראו אוטה. אגב, מה זה השם הזה סֶנגָה בכלל?" הוסיפה. "אני מכירה הרבה מאוד אינגות והִילדות שגרות באזור סיילם, אבל מעולם לא שמעתי על סנגה אחרת."
"ברור. זה לא מסוג השמות שתשמעי באזור סיילם. זה לא שם גרמני, לידיעתך. זה שם סקוטי."
"סקוטי?" הידהדה בריאנה בתדהמה.
"כן, בטח," הוא אמר, משועשע. "סֶנ־גָא זה בעצם אָגנֶס כתוב הפוך, מהסוף להתחלה, ובחורה עם שם כזה פשוט חייבת לעשות הכול הפוך, את לא חושבת?"
"אתה צוחק עליי! סנגה זה אָגנֶס בהפוך?"
"האמת היא שזו תופעה די ידועה. אני אישית הכרתי שתי סנגות בסקוטלנד."
היא צחקה.
"הסקוטים עושים את זה גם עם שמות אחרים?"
"מאייתים לאחור?" הוא הירהר. "תראי, היתה איתי בבית הספר ילדה ששמה אדניל, כלומר ההפך מ'לינדה'. היה גם ילד, הבן של בעל המכולת שנהג לבצע שליחויות עבור הגברות הקשישות בשכונה, שכולנו קראנו לו 'קירא', שזה כמובן אֶריק."
היא נעצה בו מבט חד כדי לוודא שאינו לועג לה וגילתה שלא. היא נדה בראשה.
"אני חושבת שאמא צודקת במה שהיא אומרת על הסקוטים. אז אם נכתוב את השם שלך הפוך נקבל —"
"רֶג'וֹר," הוא אישר. "נשמע כמו שם של מפלצת מסרט על גודזילה, נכון? אולי צלופח ענק או חיפושית עם עיני לייזר קטלניות." הוא נשמע מרוצה מהרעיון.
"אני בטוחה שכבר חשבת על זה, נכון?" היא צחקה. "אז מה היית מעדיף להיות?"
"טוב, כשהייתי ילד חשבתי שחיפושית עם עיני לייזר זה היצור הכי מוצלח," הוא הודה. "אבל אז התחלתי להפליג עם דייגים ולתפוס כל מיני שרצים וצלופחים מזדמנים ברשת שלי. יש צלופחים מסוג מוּרֶיי שלא היית רוצה לפגוש בסמטה חשוכה, תאמיני לי."
"לפחות הם יותר זריזים מגודזילה," היא אמרה, וצמרמורת עברה בגופה כשנזכרה בצלופח מוריי אחד שאותו פגשה אישית. זה היה יצור שאורכו שני מטרים לפחות וכולו פלדה וגומי קשה, מהיר כברק ומצויד בפה משונן כסכינים. הדייגים העלו אותו מבטן אונייה בשעה שהיא צפתה בהם פורקים אותה בעיר נמל קטנה ששמה מקדאף.
היא ורוג'ר עמדו שם, נשענים על קיר אבנים נמוך, וסתם התבוננו בשחפים המרחפים ברוח כאשר שמעו צווחת בהלה מסירת הדייגים ממש מתחתם. כשהשפילו מבט, הספיקו לראות את הדייגים גוררים משהו על הסיפון.
גל שחור הבזיק בין גלי הדגים הכסופים על הסיפון, זינק מתחת למעקה ונחת על אבני המזח הרטובות, שם חולל מהומה דומה בקרב הדייגים שעמדו על המזח ושטפו את הציוד שלהם במים מתוקים. היצור התפתל והשתולל כמו כבל מתח־גבוה שיצא מדעתו, עד שאחד הדייגים שנעל מגפי גומי התעשת, מיהר אליו והעיף אותו בחזרה אל הים בבעיטה אדירה.
"תראי, צלופחים הם לא באמת יצורים רעים," אמר רוג'ר בתבונה ובקול שקול כשנזכר גם הוא באותו אירוע. "באמת אי־אפשר להאשים אותם. כשגוררים משהו חי ממעמקי הים ומוציאים אותו ליבשה בהפתעה גמורה — כל אחד היה משתולל קצת."
"כן, זה נכון," היא אמרה וחשבה עליהם עצמם. היא אחזה בידו, שילבה את אצבעותיה באצבעותיו ומצאה נחמה באחיזתו היציבה והצוננת.
כעת הם היו קרובים לבית, וכבר שמעו קולות של צחוק ומילים מקוטעות נישאות אל שמי הלילה הקר על גלי עשן המדורה. ילדים התרוצצו לכל עבר. היא ראתה שתי דמויות קטנות מתפתלות בין רגלי ההמון שהקיף את המדורה הגדולה, צמד יצורים שחורים ודקיקים כמו דמויות מהאגדות.
זה בטח גֶ'מ, לא? לא. הוא קטן יותר, וליזי ודאי לא תרשה לו —
"מֶג'," אמר רוג'ר.
"מה?"
"גֶ'מ בהפוך," הוא הסביר. "פתאום חשבתי שיכול להיות כיף לראות סרטי גודזילה איתו. אולי הוא ירצה להיות חיפושית עם עיני לייזר קטלניות. יכול להיות נחמד, לא?"
העליצות בקולו יצרה גוש בגרונה, והיא לחצה בכוח את כף ידו ובלעה רוק.
"אתה יכול לספר לו סיפורי גודזילה," אמרה בהחלטיות. "אחרי הכול, אלה סיפורים דמיוניים לגמרי. אני יכולה לצייר לו את היצורים."
הוא צחק.
"אלוהים, אם רק תעזי לעשות את זה, האנשים כאן ירגמו אותך באבנים באשמת סגידה לשטן, בריאנה. גודזילה נראה כמו יצור שהגיח היישר מבין דפי 'חזון יוחנן' — או לפחות כך שמעתי."
"ממי?"
"יֶג'ר."
"מי? אה..." היא אמרה. "רֶג'י. מי זה רג'י?"
"הכומר." אח של סביו, אביו המאמץ. החיוך עדיין נשמע בקולו, אבל הפעם היה צבוע בנוסטלגיה. "נהגנו ללכת יחד לסרטי מפלצות בשבתות. היית צריכה לראות את הפרצופים של החברות באגודת 'גברות המזבח' או את בנות 'אגודת התה' כשגברת גראהם הכניסה אותן הביתה בלי להכריז על בואן. הן היו נכנסות לחדר העבודה של הכומר ומוצאות אותנו מקפצים ברחבי החדר, שואגים ומחריבים את טוקיו שבנינו קודם מקוביות עץ ופחיות מרק משומר."
היא צחקה, אבל הוא הרגיש דמעות נדחקות מאחורי עיניה.
"חבל שלא הכרתי את הכומר," היא אמרה ולחצה את ידו.
"גם לי חבל," הוא אמר בקול רך. "היית מוצאת חן בעיניו מאוד, בריאנה."
תוך כדי שיחתם, גם אם רק לכמה רגעים, היער האפל סביבם והמדורה הבוערת נעלמו לגמרי, ושניהם כמו נמצאו באינברנס, רגועים ושלווים בחדר העבודה של הכומר, כשגשם דופק בחלונות וקול מכוניות נוסעות ברחוב בחוץ. זה קרה לעתים קרובות כאשר שוחחו כך, רק שניהם לבדם. ואז דבר־מה קטן היה מנפץ את הרגע הזה. כעת זו היתה צעקה שהגיעה מכיוון המדורה, כשהאנשים שם החלו לשיר ולמחוא כפיים — והעולם שהיה פעם שלהם, הזמן שממנו באו, נעלם כלֹא היה.
מה יקרה אם הוא לא יהיה איתי, מחשבה צצה במוחה לפתע. האם אוכל להחיות את הרגעים האלו לגמרי לבדי?
אימה אחזה בגופה אבל רק לרגע, כל עוד חשה בעוצמת המחשבה.
אם רוג'ר לא יהיה לצדה ולא ישמש לה קרקע מוצקה וגלאי־מציאוּת, ואם כל מה שיישאר זה הזיכרונות שיחברו אותה לעתיד, הזמן ההוא יאבד לה לגמרי, יתפוגג לחלום הזוי ולא יחזור שוב, ולה שוב לא תהיה קרקע מציאות ברורה ואמיתית. היא לא תדע את מקומה.
היא נשמה עמוק, סופגת אל ריאותיה את אוויר הלילה הצונן המעוטר בעשן מדורות, ותוך כדי הליכה ניסתה לדחוק את כפות רגליה אל תוך האדמה בניסיון לחוש את מוצקותה.
"אמאמאמא!" גוש שחור קטן ניתק מהמהומה סביב המדורה, טס אליה והתנגש בברכיה בעוצמה שאילצה אותה לאחוז שוב בזרועו של רוג'ר.
"ג'מי! מתוק שלי!" היא הרימה אותו בזרועותיה וטמנה את פניה בשערו, שהדיף ריח נעים של עזים, חציר ונקניק חריף. הוא היה כבד ואפילו מוצק במיוחד.
ואז אוטה מקגיליבריי הסתובבה וראתה אותם. פניה הרחבות, שזעפו רק שנייה קודם לכן, הוארו בחיוך רחב של אושר למראה האורחים החדשים. אנשים נוספים ששמעו את ברכת השלום שלה החלו להסתובב כעת לעברם ומיד הקיפו אותם בהמוניהם, המטירו עליהם שפע שאלות וביטאו הפתעה ושמחה על הגעתם.
כמה אנשים ביקשו לדעת עוד פרטים על המשפחה ההולנדית. מוקדם יותר קני לינדזי כבר סיפר הכול על הבקתה השרופה, ובריאנה שמחה על כך. אנשים ציקצקו בלשונם ונדו בראשיהם, אבל בשלב זה כבר מוצו כל ההשערות המזוויעות ביותר, ותשומת לבם של הנוכחים הופנתה לעניינים אחרים. צינת הקברים מתחת לעצי האורן עדיין הורגשה כרטט קריר בלבה, ולה לא היה כל רצון לדבר על כך ולהפוך את החוויה הזו למשהו מוצק, מוחשי ואמיתי.
שני בני הזוג המאורסים ישבו זה לצד זו על צמד דליים הפוכים והחזיקו ידיים. פניהם זהרו באושר מול אור המדורה.
"ניצחתי," אמרה בריאנה וחייכה למראם. "נכון שהם נראים מאושרים?"
"כן, נכון," אמר רוג'ר. "אבל יש לי הרגשה שרוני סינקלייר פחות מאושר. את חושבת שהוא כאן?" מבטו סקר את הסובבים וגם היא בחנה אותם, אבל יצרן החביות לא היה שם.
"אני חושבת שהוא שם, בבית המלאכה שלו," אמרה בריאנה, הניחה יד על כף ידו של רוג'ר והביטה לעבר שורת הבתים הקטנים שעמדו מצדה השני של דרך העפר. בצד הזה של המבנה של רוני לא היו חלונות, אבל אור קלוש בקע מבפנים סביב שולי הדלת הסגורה.
מבטו של רוג'ר דילג בין המבנה האפלולי ובין ההמון הצוהל סביב המדורה. רבים מקרובי משפחתה של אוטה הגיעו עם החתן בר־המזל וידידיו מסיילם והביאו איתם חבית ענקית של בירה שחורה, שרק הוסיפה לשמחה הכללית. האוויר היה דחוס בניחוח שמרים עם נגיעות כּשוּת.
בניגוד לאווירה העולצת כאן, חנותו של סינקלייר נראתה נטושה ואפופת דכדוך. בריאנה שאלה את עצמה אם מישהו מהאנשים סביב המדורה חש בחסרונו.
"אני הולך לקשקש איתו קצת, בסדר?" רוג'ר נגע בעדינות ובאהבה נגיעה קלה בגבה. "יש לי הרגשה שתועיל לו אוזן ידידותית."
"כן, יחד עם כוסית משקה טוב?" היא הצביעה לעבר הבית, שם נראה רובין מקגיליבריי דרך החלון הפתוח כשהוא מוזג לחבורה נבחרת של ידידים ויסקי משובח מן הסתם.
"יש לי הרגשה שהוא כבר דאג לזה בעצמו," השיב רוג'ר ביובש, עזב אותה והתרחק, כשהוא עוקף את החבורה הצוהלת ליד המדורה. הוא נעלם בחשכה, אבל אז היא ראתה את דלת בית המלאכה נפתחת, ואת הצללית של רוג'ר מצטיירת לרגע כנגד האור שבקע מבפנים, עת דמותו הגבוהה חסמה את רוב האור לפני שנעלמה בתוך הבית.
"רוצֶה לשתות, אמא!" ג'מי התפתל בזרועותיה כמו תולעת בניסיון להשתחרר מאחיזתה ולחזור אל הקרקע. היא הורידה אותו, והוא נעלם כאילו נורה מלוע תותח וכמעט פגע בגברת נכבדה שנשאה בידה צלחת עמוסה עוגיות תירס.
ריח העוגיות המהבילות הזכיר לה שעדיין לא אכלה ארוחת ערב, לכן פילסה לעצמה דרך בעקבות ג'מי לעבר השולחן העמוס מטעמים, שם עמדה ליזי בתפקידה החדש כ"כמעט הבת הבכירה בבית" ועזרה לה בהבעת חשיבות להעמיס צלחת עם כרוב כבוש, נקניקיות, ביצים מעושנות ועוד משהו שכלל תירס ודלעת.
"איפה בחיר־לבך, ליזי?" הקניטה אותה בריאנה. "את לא אמורה לשבת צמודה אליו עכשיו?"
"אה, הוא," אמרה ליזי ונשמעה כאילו מישהו הזכיר לה משהו שהיה לה בו עניין כללי בלבד. "את מתכוונת למנפרד? הוא... אני חושבת... שם." היא כיווצה את עיניה מול אור המדורה והצביעה בכף ההגשה שבידה. מנפרד מקגיליבריי, הארוס הפרטי שלה, עמד שם בשורה אחת עם עוד שלושה־ארבעה גברים צעירים. הם שילבו זרועות והתנודדו על רגליהם כה וכה בעודם שרים משהו בגרמנית. נראה שהם מתקשים לזכור את המילים, משום שכל שורה שהשמיעו התפרקה למטר צחוקים וחילופי האשמות ודחיקות מרפקים.
"את שומעת? 'שאצכֶן' זה 'אהובה' בגרמנית, את יודעת," הסבירה לה ליזי ונשענה מעל השולחן כדי לתת לג'מי חתיכת נקניק. הוא חטף את המטעם מידיה כמו כלב מורעב ולעס אותו ביסודיות. אחר כך הוא מילמל "צֶ־שתוֹת" ונעלם אל תוך הלילה החשוך.
"ג'מי!" ניסתה בריאנה ללכת בעקבותיו, אבל חבורה של אנשים שניגשה כעת אל השולחן חסמה את דרכה.
"אין לך מה לדאוג בקשר אליו," הרגיעה אותה ליזי. "כולם כאן יודעים מיהו. לא יקרה לו שום דבר."
היא התכוונה ללכת אחריו בכל זאת, אבל אז ראתה לפתע ראש בלונדיני קטן צץ לצד ג'מי. זה היה ג'רמיין, החבר הכי טוב שלו. ג'רמיין היה גדול מג'מי רק בשנתיים, אבל ידע פרטים על מצב העולם הרבה מעבר למקובל בקרב בני חמש, בעיקר תודות לחינוך שקיבל מאביו. בריאנה קיוותה שהוא לא מכייס אנשים בקהל והחליטה לבדוק את כיסיו ולחפש בהם בהמשך פריטים אסורים.
ג'רמיין אחז בכוח בידו של ג'מי. היא הרשתה לליזי לשכנע אותה לשבת קצת איתה ועם אינגה והִילדה על ערימות קש שמוקמו במרחק־מה מן האש.
"נו, אז איפה בחיר־לבך?" הקניטה אותה הילדה. "איפה השד השחור והיפה הזה?"
"אה, הוא," אמרה בריאנה בניסיון לחקות את ליזי, וארבע הנשים הצעירות פרצו בצחוק מתגלגל. מתברר שהבירה שפעה כאן כמים כבר שעות ארוכות.
"הוא הלך לנחם את רוני," הוסיפה והצביעה לעבר בית המלאכה החשוך. "אמא שלך כועסת על הבחירה של סנגה?"
"אוחח, בטח," אמרה אינגה וגילגלה עיניים בהבעה תיאטרלית מאוד. "היית צריכה לשמוע אותה מתווכחת עם סנגה — כמו פטישים ומלקחיים, בום בום בום. אבא הלך לדוג ולא ראינו אותו שלושה ימים, אני נשבעת לך."
בריאנה הרכינה את ראשה כדי להסתיר חיוך. רובין מקגיליבריי אהב חיים שקטים, אבל נראה שלעולם שוב לא יזכה לכך כל עוד הוא חי במחיצת אשתו ושלוש בנותיה.
"נו, טוב," אמרה הִילדה בנימה פילוסופית ונשענה מעט לאחור כדי להקל על גבה הכואב מהריונה הראשון, שכבר היה בשלב מתקדם מאוד. "האמת היא שלא היה לה יותר מדי מה לומר, לאמא שלי — אחרי הכול היינריך הוא הבן של האחיין שלה, למרות שהוא עני."
"אבל הוא צעיר," העירה אינגה בנימה מעשית. "אבא אומר שעוד יש להיינריך זמן להתעשר." גם רוני סינקלייר לא היה עשיר במיוחד, והוא היה מבוגר מסנגה בשלושים שנה. מצד שני, הוא היה הבעלים של בית מלאכה לייצור חביות ושל מחצית הבית שבו התגוררו בני מקגיליבריי. אז אחרי שהשיאה את שתי בנותיה הגדולות לגברים בעלי רכוש כיאה, כנראה חשבה על היתרונות הגלומים בנישואים של סנגה ורוני.
"אני חושבת שזה יכול להיות קצת מביך," אמרה בריאנה ברוב טקט. "הרי רוני גר כאן יחד עם כל המשפחה שלכן, ועכשיו —" היא עצרה והחוותה בסנטרה לעבר בני הזוג הצעיר, שעמדו ליד השולחן והאכילו זה את זו פיסות עוגה.
"אוהו," קראה הילדה וגילגלה עיניים. "כמה אני שמחה שאני לא גרה כאן יותר!"
אינגה נדה בראשה בהסכמה נלהבת והוסיפה, "אמא שלנו היא לא מהטיפוסים שבוכים על חלב שנשפך. היא כבר התחילה לחפש אישה מתאימה לרוני שלנו. עוד תראו שהיא תמצא." היא הביטה לעבר שולחן הכיבוד, שם עמדה אוטה ושוחחה בחיוך רחב עם חבורה של נשים גרמניות.
"אז את מי את חושבת שהיא תבחר?" שאלה אינגה את אחותה, ועיניה התכווצו כאשר עקבה אחר מהלכי אמה. "את גרטשן הקטנה, ואולי את הבת דודה של ארצ'י, הפוזלת הזאת, סיאונה?"
הִילדה, שהיתה נשואה לגבר סקוטי ממחוז שוּרֶיי, נדה בראשה בתשובה.
"היא תרצה בשבילו בחורה גרמנייה," מחתה, "כי היא חושבת על מה יקרה כשרוני ימות, והאישה תתחתן שוב עם גבר אחר. אם הוא יתחתן עם בחורה גרמנייה מלכתחילה, אמא כנראה תצליח להכריח אותה להתחתן מחדש עם אחד מבני הדודים או האחיינים שלה כדי להשאיר את כל הרכוש בתוך המשפחה."
בריאנה האזינה מוקסמת כולה לשיחת הנשים הצעירות, שהיתה נטולת רגש ועניינית לחלוטין, ותהתה בינה לבין עצמה אם יש לרוני סינקלייר מושג כלשהו על כך שגורלו הולך ונחרץ באופן מעשי שכזה. מצד שני, חשבה, האיש חי בצמוד למשפחת מקגיליבריי כבר יותר משנה. הוא בטח כבר הבין את שיטות הפעולה של אוטה.
היא מילמלה תפילה חרישית בהודיה על כך שהיא עצמה לא נאלצת לגור באותו בית עם פראו מקגיליבריי, ועיניה חיפשו אחר ליזי כשבלבה צביטה של צער והזדהות עם המשרתת שלה לשעבר. אחרי חתונתה עם מנפרד בשנה הבאה, ליזי תעבור לגור עם אוטה.
היא שמעה את אחת הנשים הצעירות אומרת את השם "וומיס", וכשהחזירה את תשומת לבה לשיחה המתנהלת סביבה הבינה שהן לא מדברות על ליזי אלא על אביה.
"דודה גרטרוד," הכריזה הִילדה ושיהקה קלות אחרי שהצמידה יד לפיה, "היא הרי אלמנה בעצמה. היא שידוך מעולה בשבילו."
"דודה גרטרוד תהרוג את וומיס המסכן בתוך פחות משנה," צחקה אינגה בתגובה ושללה את הרעיון. "היא גדולה ממנו פי שניים, ואם הוא לא ימות מתשישות בגללה, היא פשוט עלולה להתגלגל עליו מתוך שינה ולמעוך אותו."
הִילדה הצמידה שתי כפות ידיים לפיה לא מתדהמה אלא כדי להסתיר צחקוק. בריאנה חשבה שהיא כבר שתתה כמות בירה נכבדה — השביס שלה היה רפוי, ופניה החיוורות בדרך כלל היו סמוקות באור המדורה.
"טוב, נו, אני לא חושבת שהעניין מטריד אותו במיוחד. רואות אותו?" הילדה הצביעה אל מעבר לחבורת שותי הבירה, ובריאנה לא התקשתה לזהות את ראשו של וומיס עם שערו הבהיר, הקלוש, מתנופף קלות ברוח כמו שערה של בתו. הוא היה שקוע בשיחה ערה עם אישה רחבת־גרם בסינר ומצנפת, אשר בדיוק נעצה מרפק ידידותי בצלעותיו וצחקה.
עוד היא צופה בהם, והנה אוטה מקגיליבריי התקדמה לעברם ואחריה אישה גבוהה ובהירת שיער, שהיססה מעט והחזיקה את ידיה שלובות תחת סינרה.
"הי, מי זאת?" זקפה אינגה את צווארה כמו אווזה. אחותה המזועזעת דחפה אותה קלות.
"לאס דאס, דוּ אלטֶה זיגֶה! אמא מסתכלת עלינו!"
ליזי התרוממה על ברכיה והביטה לכיוון שאליו הסתכלה אינגה.
"מי זאת מי?" היא שאלה, אך תשומת לבה הוסטה לרגע ממה שהתרחש שם כאשר מנפרד הגיע וצנח על ערימת הקש לידה, ועל פניו חיוך רחב ואוהב.
"אז איך הולך, אהובתי?" הוא אמר, כרך זרוע סביב מותניה וניסה לנשק אותה.
"מי זאת שם, פרדי?" היא שאלה, חילצה את עצמה מהחיבוק והצביעה בחשאי על האישה הבלונדינית, אשר חייכה בביישנות כאשר אוטה הציגה אותה בפני וומיס.
מנפרד מיצמץ והסתובב מעט על ברכיו, אבל ענה ברצון.
"אה, זאת גברת בֶּריש, אחות של הכומר."
אינגה והִילדה השמיעו קולות המיה סקרניים. ליזי נראתה מוטרדת לרגע, אבל נרגעה כאשר ראתה את אביה זוקף את ראשו ומביט מעלה אל פניה של האישה. פראו בריש היתה גבוהה כמעט כמו בריאנה עצמה.
טוב, זה כמובן מסביר למה היא עדיין רווקה, חשבה בריאנה וחשה הזדהות איתה. פסי שיבה אפורים נראו בשיער שביצבץ מתחת למצנפת שחבשה הגברת הגבוהה. פניה היו חסרות ייחוד, אבל בעיניה ראתה בריאנה מתיקות נינוחה.
"אהה, אז היא פרוטסטנטית," אמרה ליזי בביטול שהבהיר לכולם כי הגברת הזאת לא באמת יכולה להיחשב בת זוג פוטנציאלית לאביה.
"כן, אבל היא אישה נחמדה מאוד. בואי לרקוד, אליזבת." ניכר שמנפרד איבד עניין בוומיס ובגברת שמולו. למרות מחאותיה של ליזי הוא הקים אותה על רגליה וגרר אותה לעבר מעגל הרוקדים. היא הלכה אחריו בחוסר רצון ניכר, אבל בריאנה ראתה כיצד השתנה מצב רוחה כאשר הגיעו לאזור הריקודים. ליזי צחקה בתגובה למשהו שמנפרד אמר לה, והוא השפיל את מבטו אליה וחייך. אור המדורה האיר את פניו הנאות והנעימות. הם זוג נאה, היא חשבה, ונראים מתאימים יותר מאשר סנגה והיינריך שלה — שהיה גבוה אבל רזה מאוד ובעל תווי־פנים חדים.
אינגה והִילדה שקעו בוויכוח בגרמנית, מה שאיפשר לבריאנה להתמסר כל כולה לזלילה נלהבת של הכיבוד המשובח. היא היתה רעבה מאוד כך שהכול היה טעים לה, אבל הפשטידה היתה משובחת במיוחד, הכרוב הכבוש היה טרי ופריך, והנקניקיות התפצפצו ממיצים ותבלינים — שילוב טעמים נדיר ונפלא.
רק כאשר סיימה לנגב את שאריות המיץ והשומן מצלחת העץ שלה בעזרת פיסת לחם, היא נזכרה ברוג'ר והעיפה מבט לעבר בית המלאכה של סינקלייר. בתחושת אשמה קלה היא חשבה שאולי היתה צריכה להכין גם צלחת לרוג'ר, אהובה טוב הלב שהלך לנחם את רוני המסכן. ברגע זה היא חשה גל של גאווה בו וחיבה כלפיו. אולי הגיע הזמן שהיא תיגש לשם ותציל אותו ממצוקתו.
היא הניחה את הצלחת שלה על השולחן והחלה לסדר את שמלותיה לקראת ביצוע התוכנית שלה, כאשר הבחינה פתאום בשתי דמויות קטנות שהגיחו מתוך החשכה והתקדמו לעברה בצעדים מתנודדים.
"ג'מי?" היא אמרה מבוהלת. "מה קרה לך?"
הלהבות נצצו על שערו של ג'מי שנראה כמו גל נחושת, אבל הפנים מתחת לתלתלים הכתומים היו חיוורות, והעיניים היו בריכות שחורות ענקיות פעורות לרווחה בבהייה.
"ג'מי!"
הוא הפנה לעברה פנים נטולות הבעה. "אמא?" הוא אמר בקול קטן ומהסס, ואז התיישב לפתע על הארץ אחרי שרגליו קרסו תחתיו כאילו היו עשויות מגומי.
מזווית העין היא ראתה את ג'רמיין הולך מאחורי ג'מי ומתנודד כמו עץ צעיר ברוח עזה, אבל היא לא היתה פנויה לשים לב אליו באמת. היא תפסה את ג'מי בשתי ידיה, הרימה את ראשו וניערה אותו מעט.
"ג'מי! תתעורר! מה יש לך?!"
"הילדון הזה שיכור כלוט, יקרה שלי," אמר קול משועשע גבוה מעליה. "מה נתת לו לשתות?" רובּין מקגיליבריי, שנראה פרוע ושתוי מעט בעצמו, רכן מעליה ונגע קלות בכתפו של ג'מי, אבל הילד הגיב במלמול חסר פשר. הוא הרים יד אחת של ג'מי ואז הרפה. הזרוע צנחה כמו ספגטי מבושל.
"אני? לא נתתי לו שום דבר," היא ענתה, והבהלה שלה פינתה את מקומה לזעם הולך וגובר, אבל אז הבינה שג'מי פשוט נרדם וישן. חזהו עלה וירד עם כל נשימה. דווקא זה הרגיע אותה מעט.
"ג'רמיין!"
גם הילד השני צנח כעת אל הקרקע באיברים שמוטים ושר לעצמו שיר צרפתי בקול חולמני רך. זה היה "אלוּאֶטֶה" — שיר שבריאנה עצמה לימדה אותו והיה השיר החביב עליו ביותר.
"ג'רמיין! תענה לי, מה נתת לג'מי לשתות?"
הילד המשיך לפזם תחת אפו. היא אחזה בכוח בזרועו, והוא הפסיק לשיר ונשא אליה מבט מופתע.
"מה נתת לג'מי, ג'רמיין?"
"הוא היה צמא, מדאם," אמר ג'רמיין בחיוך מתוק ולבבי. "הוא רצה לשתות." ברגע שסיים את המשפט עיניו התהפכו בחוריהן, והוא צנח לאחור על גבו, רפוי כמו דג מת.
"אוי ואבוי. אלוהים אדירים עם כל השטויות!"
אינגה והִילדה החליפו מבטים מזועזעים, אבל לה לא היה שום חשק או מצב רוח להתייחס לרגישויות שלהן.
"איפה מרסאלי, לכל השדים והרוחות?"
"היא לא כאן," אמרה אינגה ורכנה כדי לבדוק את מצבו של ג'רמיין. "היא נכנסה לבית עם היַלדה הקטנה שלה. ופרגוס, הוא..." היא הזדקפה וסקרה את סביבותיה במבט כללי. "ראיתי אותו לא מזמן."
"מה הבעיה?" הקול הצרוד שנשמע לפתע מאחורי גבה הפתיע אותה, וכשהסתובבה ראתה את רוג'ר מביט בה ופניו רגועות מתמיד, למרות התהייה שהצטיירה בהן.
"הבן שלך שתיין," היא עידכנה אותו, אבל אז הריחה את נשימתו של רוג'ר עצמו. "ואני רואה שהוא הולך בדרכי אביו," הוסיפה בקרירות.
רוג'ר התעלם מדבריה האחרונים, התיישב לצדה ואסף את ג'מי אל חיקו. הוא החזיק אותו צמוד לברכיו וליטף את לחיו בעדינות אבל בהתמדה.
"היי, מֶג'," אמר בקול רך. "היי. שלום. אתה בסדר, נכון?"
כבמטה קסם נפקחו עיניו של ג'מי, והוא שלח לעבר רוג'ר חיוך חולמני.
"היי, אבא." הוא המשיך לחייך בנעימות אבל עצם את עיניו. איבריו נרפו לגמרי, ולחיו נמרחה על ברכו של אביו.
"הוא בסדר גמור," אמר לה רוג'ר.
"אז יופי," היא ענתה, אבל לא נרגעה באמת. "מה אתה חושב שהוא שתה, בירה?"
רוג'ר רכן לעבר בנו וריחרח את שפתיו המוכתמות באדום.
"אני חושב שזה ליקר דובדבנים. ראיתי חבית קטנה עומדת שם, ליד האסם."
"אלוהים אדירים!" היא אמרה. הילד מעולם לא שתה ליקר דובדבנים, אבל גברת באג לימדה אותה איך מכינים את המשקה. "את לוקחת כ־35 ליטר מיץ דובדבנים, ממיסה בו 12 קילו סוכר, ואז את שמה את כל זה בחבית של מאתיים ליטר וממלאת אותה עד הסוף בוויסקי."
"הוא יהיה בסדר," רוג'ר ליטף את זרועה. "תגידי, זה ג'רמיין שמה?"
"כן, זה הוא." היא רכנה מעליו כדי לבדוק מה שלומו ומצאה שהוא ישן בשלווה עם חיוך מלאכי. "נראה שהליקר דובדבנים הזה חומר טוב."
רוג'ר צחק.
"האמת היא שזה משקה איום ונורא. יש לו טעם של סירופ שיעול תעשייתי חזק במיוחד. מצד שני, הוא באמת משפר לך את המצב רוח."
"גם אתה שתית ממנו?" היא הביטה בו במבט חשדני, אבל ראתה שצבע שפתיו לא השתנה.
"ברור שלא," אמר ורכן לעברה כדי לנשק אותה ולהוכיח את דבריו. "אני מקווה שאת לא חושבת שסקוטי כמו רוני יתמודד עם אכזבה ושיברון לב בשתיית משקה דובדבנים, בעיקר כשיש בסביבה ויסקי ממש טוב?"
"ברור שלא," היא אמרה והביטה לעבר מפעל החביות הקטן. האור הקלוש שבקע מוקדם יותר מהתנור שבפנים נעלם כעת, ואיתו נעלמו קווי־המתאר של הדלת. הבניין נראה כמו ריבוע שחור, רק בהיר מעט יותר מהיער האפל מאחוריו. "אז רוני מתמודד עם המצב?" היא הביטה סביבה, אבל הִילדה ואינגה כבר הלכו לעזור לפראו אוטה, ושלוש הנשים היו עסוקות כעת בפינוי הכלים הריקים שעל שולחן הכיבוד.
"הוא בסדר גמור, רוני," אמר רוג'ר, הרים את ג'מי מירכיו והניח אותו בעדינות על ערימת קש ליד ג'רמיין. "הוא לא היה מאוהב בסנגה או משהו כזה. הוא סובל מתסכול מיני, לא מלב שבור."
"אה, אם זה כל הסיפור," היא אמרה באדישות, "אז הוא לא יסבול עוד הרבה זמן. עידכנו אותי שפראו אוטה כבר מטפלת בעניין ביד רמה."
"כן, היא אמרה לו שהיא הולכת למצוא לו אישה, אבל אפשר לומר שהגישה שלו לנושא קצת פילוסופית, למרות שהוא עדיין מסריח מתאווה," הוא אמר וקימט את אפו.
"איכס. תגיד, אתה רוצה אולי לאכול משהו?" היא הביטה בשני הילדים והתכוננה לקום. "כדאי שאלך לארגן לך צלחת לפני שאוטה והבנות יפנו הכול."
רוג'ר פיהק פתאום פיהוק רחב.
"לא, אני בסדר." הוא מיצמץ לעברה בעיניים עייפות. "אני הולך לומר לפרגוס איפה נמצא ג'רמיין ואולי אחטוף משהו לאכול בדרך." הוא טפח לה על כתפה וקם, התנודד מעט, התאזן ויצא לדרכו לעבר המדורה.
בריאנה בדקה שוב את מצב הילדים. נשימת שניהם היתה סדירה ועמוקה. העולם מת מבחינתם. היא נאנחה, התכרבלה קרוב אליהם, אספה מעט חציר סביבם והתכסתה בגלימה שלה. האוויר הלך והצטנן, אבל ניכר שהחורף חלף, ולא היתה תחושת כפור באוויר.
המסיבה עדיין נמשכה אבל הכול בה האט מעט. הרוקדים התפזרו, וההמון נחלק לקבוצות קטנות יותר. הגברים נאספו סביב המדורה והציתו מקטרות. הבחורים הצעירים יותר נעלמו, לא ברור לאן. סביבה החלו משפחות להתארגן לשנת לילה ויצרו קִנים לעצמן בין ערימות החציר. משפחות אחדות מצאו מקום שינה בתוך הבית הגדול, ואחרות הלכו לישון באסם. אי־שם מאחורי הבית מישהו ניגן בגיטרה, וקול בודד שר משהו איטי ועצוב. הוא עורר בה געגוע לקולו של רוג'ר כפי שהיה עד לא מזמן, עשיר ועדין.
כשחשבה על כך, התחוור לה פתאום שקולו נשמע הרבה יותר טוב אחרי שחזר מביקור התנחומים אצל רוני סינקלייר. כלומר הוא עדיין היה צרוד מעט ונותר בו רק צל של עומק ההדהוד שלו, אבל הוא השמיע אותו בקלות, ללא מאמץ, בלי קולות חנוקים. האם ויסקי מרגיע את מיתרי הקול?
סביר יותר להניח, חשבה, שהוויסקי הרגיע את רוג'ר ושיחרר אותו מחלק מהעכבות שלו, ובעיקר מדעותיו על צליל קולו. טוב לדעת את זה. אמא שלה טוענת שאיכות הקול שלו תשתפר עם הזמן בתנאי שיתאמן, יאמץ וימתח את מיתרי הקול שלו, אבל הוא התבייש בקולו וחשש מכאב — הכאב הפיזי שנגרם לו כשהתאמץ לדבר, והכאב הנפשי שנגרם לו כשהשמיע קול והשווה אותו לקולו מפעם.
"אז אולי גם אני אשתה קצת ליקר דובדבנים," היא אמרה בקול. אחר כך הביטה שוב בשני הילדים הישנים לידה בערימת החציר והירהרה שוב באפשרות שלמחרת תתעורר לצד שלושה אנשים עם הנגאובר. "טוב, אז אולי לא," אמרה לעצמה.
היא גרפה אליה די חציר ליצור כרית ופרשה על הערימה הקטנה את המטפחת המקופלת שלה, למרות שהיה ברור לה שמחר הם ישלפו חציר משערם רוב היום, ונשכבה על הצד כך שגופה עטף את גופו הישן של ג'מי. אם מי מהבנים יזוז או יקיא מתוך שינה, היא תרגיש בזה ומיד תתעורר.
המדורה דעכה כמעט לגמרי, רק להבות אש בודדות נצצו מדי פעם מבין משטח הגחלים הלוחשות. הפנסים שהוצבו סביב חצר הבית כבו בינתיים או כובו מסיבות חיסכון. הגיטרה והזמר השתתקו. כיוון שלא היה עוד אור או רעש שירחיק את הלילה, הוא השתלט כעת במלוא עוזו ופרש כנפיים של דממה צוננת על פני ההר כולו. הכוכבים להטו מעליה, אבל הם היו רק נקודות אור זעירות במרחק אלפי שנים מכאן. היא עצמה את עיניה כנגד עוצמת הלילה והתכופפה מעט כדי לנשק את ג'מי בראשו ולערסל את חמימותו.
היא ניסתה להרגיע את מחשבותיה כדי להירדם אבל כעת, כשאין איש איתה להסיח את דעתה, ומשהרגישה בריח העצים הבוערים שמילא את האוויר, הזיכרונות שבו ועלו בתודעתה, והתפילות הרגילות שלה הפכו לתחנונים, בקשות רחמים והגנה.
"אַחַי מֵעָלַי הִרְחִיק וְיֹדְעַי אַךְ־זָרוּ מִמֶּנִּי. חָדְלוּ קְרוֹבָי, וּמְיֻדָּעַי שְׁכֵחוּנִי."
אני לא אשכח אתכם, אמרה בדממה למתים. היא הרגישה שזה דבר עלוב מאוד לומר כעת, דבר קטן וחסר תועלת, ועם זאת זה הדבר היחיד שבכוחה לעשות.
גופה נרעד מעט, והיא הידקה את זרועה סביב ג'מי.
רשרוש קל של חציר נשמע מאחוריה כאשר רוג'ר החליק לצדה. הוא התפתל מעט ופרש את גלימתו עליה, והיא נאנחה בתחושת הקלה והרגישה איך גופו נרגע ונעשה כבד בעודו נצמד אליה ומקיף את מותניה בזרועו.
"זה היה יום ארוך במיוחד, מה?"
היא גנחה משהו קלוש בהסכמה. סביבם הכול כבר דמם ולא היה עוד צורך לדבר, להשגיח על מישהו או לשים לב למה שנאמר. נדמה היה לה שכל סיבי שריריה עומדים להתמוסס מרוב עייפות. רק שכבת קש דקיקה הפרידה בינה לבין האדמה הקרה והקשה, אבל היא הרגישה שהשינה מפכה כנגד גופה כמו גלים הזוחלים על פני חוף ים חולי, מרגיעים ועיקשים.
"אכלת משהו בסוף?" שאלה והניחה כף יד על רגלו. זרועו התהדקה סביבה בתגובה כשגופו נצמד אליה.
"כן, אם בעינייך בירה זה אוכל. הרבה אנשים חושבים שכן." הוא צחק, והבל חמים נפלט מגרונו. "אני בסדר, אל תדאגי." חום גופו החל לחלחל דרך שכבות הבגדים ביניהם ולפזר את צינת הלילה.
גופו של ג'מי תמיד הדיף חום כשהוא ישן. כשחיבקה אותו, תמיד הרגישה כאילו היא אוחזת בזרועותיה סיר חֵמר חמים. גופו של רוג'ר הדיף אפילו יותר חום. טוב, אמא שלה תמיד אמרה שלהבת האש שמייצרת מנורת אלכוהול חמה יותר מזו של מנורת שמן.
היא נאנחה והצמידה את גבה אל חזהו. כעת הרגישה מוגנת בחמימות. צינת הלילה המאיים הלכה והתרחקה ממנה כששכבה כך, ובני משפחתה כה קרובים אליה, יחד, מוגנים ובטוחים.
פתאום היא הבחינה בתדהמה שרוג'ר הימהם משהו. לא היתה מנגינה של ממש בהמהום שלו, אבל היא הרגישה את חזהו רוטט כנגד גבה. היא לא רצתה לגרום לו להפסיק כי האמינה שהמהום טוב למיתרי הקול שלו. אך הוא הפסיק לבדו כעבור כמה רגעים. היא רצתה שיתחיל שוב, לכן שלחה יד לאחור וליטפה את רגלו והשמיעה המהום משל עצמה.
"הממ־מממ?" היא שאלה.
כפות ידיו חפנו את ישבניה והתהדקו עליהם.
"מממ־הממ," הוא ענה כאילו קולו מזמין אותה ובד בבד מביע סיפוק.
היא לא השיבה, אך הניעה את אחוריה בתנועת סירוב. במצב רגיל די היה בכך כדי לגרום לו לחדול. הוא הרפה ממנה אבל רק ביד אחת, ורק כדי להחליק אותה במורד רגלה מתוך כוונה ברורה להגיע אל שולי שמלתה ולהפשיל אותה כלפי מעלה.
היא מיהרה לתפוס את ידו המגששת, משכה אותה מעל גופה והצמידה אותה אל אחד משדיה, כאילו רומזת שהיא מעריכה את כוונותיו הטובות ובנסיבות אחרות היתה שמחה מאוד להיענות להן, אבל ברגע זה היא חושבת ש...
בדרך כלל רוג'ר הבין במהירות את שפת הגוף שלה, אבל כעת התברר שכישורי הפענוח שלו נחלשו בגלל הוויסקי שהערה אל קרבו מוקדם יותר. האפשרות השנייה — המחשבה צצה לפתע במוחה — היא שפשוט לא אכפת לו אם היא רוצה או לא —
"רוג'ר!" היא לחשה בגערה.
הוא חזר להמהם שוב, וכעת נוסף להמהום גם צליל נמוך ורוטט, כמו צלילי הקומקום רגע לפני שרותחים בו המים. ידו החליקה הלאה במורד רגלה ואז במעלה השמלה שלה, וכף ידו החמימה והחזקה ליטפה כעת את עור ירכיה, זוחלת ומגששת במהירות כלפי מעלה — ופנימה. ג'מי השתעל ונרעד בזרועותיה, והיא ניסתה לבעוט ברגלו של רוג'ר כדי לגרום לו לחדול.
"אלוהים אדירים, את יפהפייה," הוא מילמל אל תוך עיקול צווארה. "אלוהים, כמה את יפה. כל כך יפה... כזאת ח... המממ..." מילותיו נבלעו בעורה, אבל נדמה היה לה שהוא אמר "חלקלקה". אצבעותיו הגיעו כעת למחוז חפצן, והיא קימרה את גבה בניסיון להתפתל ולהתרחק ממנו.
"רוג'ר!" היא אמרה בקול נמוך ככל האפשר. "רוג'ר, יש כאן המון אנשים מסביב!" ותינוק נוחר ששוכב כמו בול עץ כבד לפניה.
הוא מילמל איזה משפט שמתוכו הצליחה לפענח את המילים "חושך" וגם "אפ'חד לא יראה כלום", ואז היד המגששת נסוגה, אבל רק כדי לתפוס בשולי השמלה ולהתחיל להסיט אותה מדרכו.
הוא חזר להמהם ורק עצר מדי פעם כדי למלמל באוזנה, "אני אוהב אותך. אני כל כך אוהב אותך..."
"גם אני אוהבת אותך," היא אמרה ושלחה יד לאחור בניסיון ללכוד את כף ידו. "אבל רוג'ר, די! תפסיק!"
הוא הפסיק, אבל מיד הקיף את גופה בזרועו ואחז בכתפה. הוא משך אותה בזריזות ובעוצמה, והיא מצאה את עצמה שוכבת על הגב ובוהה בכוכבים הרחוקים. אולם אלה הוסתרו פתאום מעיניה כאשר ראשו וכתפיו של רוג'ר צצו מעל, והוא התגלגל מעליה בתנועה שלוותה באוושושי קש ומהומת בגדים פרומים.
"ג'מי," היא הושיטה יד אל הילד הישן, אבל התברר לה מיד שלא מפריעה לו העובדה שהגוף שתמך בו מאחור נעלם פתאום, והוא המשיך לשכב מכורבל בערימת החציר כמו קיפוד בחורף.
מכל הדברים בעולם שיכלו להתרחש כעת, רוג'ר התחיל לשיר, אם אפשר לקרוא לזה ככה. כלומר הוא מילמל במנגינה בלתי מזוהה את מילותיו של שיר סקוטי גס במיוחד על טוחן שמוטרד שוב ושוב על ידי אישה צעירה, שמבקשת ממנו שיטחן את גרגירי התירס שלה, עד שלבסוף הוא נענה לה.
"הוא השליך אותה על השקים, ושם הוא טחן לה את התירס, טחן לה את התירס..." רוג'ר פיזם אל תוך אוזנה, וכל כובד משקלו הצמיד אותה אל האדמה. הכוכבים הסתחררו כמטורפים הרחק מעליה.
מוקדם יותר היא חשבה שכאשר אמר שרוני סינקלייר "מסריח מתאווה", זה היה רק ביטוי ציורי, אבל כעת התברר לה שלא בדיוק. ריח כזה בדיוק עלה עכשיו מרוג'ר.
עור חשוף פגש עור חשוף והמשיך הלאה. נשימתה נעתקה לרגע. גם רוג'ר השתתק בגניחה.
"אה, אלוהים," הוא אמר וקפא כנגד השמים מעליה, ואז נאנח בלהט אדי ויסקי והחל לנוע יחד איתה ולהמהם. סביבם היה חשוך, תודה לאל, אבל לא באמת חשוך מספיק. שיירי המדורה הטילו זוהר מוזר על פניו, ולרגע הוא נראה כמו שאינגה תיארה אותו: שד שחור ויפה.
תשכבי בשקט ותיהני, היא חשבה לעצמה. נדמה היה לה שהם עושים רעש נוראי, אבל היא שמעה רשרושים עזים סביבה ואת רחשי הרוח השורקת בין ענפי העצים ביער וידעה שדי ברעשים אלה כדי להסוות את הקולות שהם הפיקו.
היא הצליחה להדחיק מתודעתה את תחושת המבוכה והחלה ליהנות מהמתרחש, בעיקר משום שרוג'ר השחיל את שתי ידיו מתחתיה והרים אותה אליו.
"תסגרי עלי את הרגליים שלך," הוא לחש לה ונגס בתנוך אוזנה. "אני רוצה שתסגרי את הרגליים שלך על הגב שלי ותבעטי לי בתחת עם העקבים שלך."
רצון עז התעורר בה להגיב לתשוקתו הפראית בתשוקה משלה, ובמקביל רצתה לחבק אותו בכוח ולעצור את נשימתו, לכן פישקה את רגליה לצדדים, הניפה אותן מעלה ואז סגרה אותן על גבו המתנועע בתנועת מלקחיים. הוא גנח בתשוקה עזה והגביר את מאמציו. התשוקה גברה עליה והיא כמעט שכחה היכן הם נמצאים.
בתחושת תאווה נואשת ומרוגשת מהמתרחש היא קימרה את גבה לאחור ונדחקה אליו נרעדת, כמהה לחום גופו. משב הרוח הלילית היה צונן על ירכיה וישבנה החשופים לחשכה. רועדת וגונחת היא נמסה בחזרה אל בין ערימות החציר, אבל רגליה נותרו כרוכות סביב מותניו. כשהגיעה לשיא הריגוש, נדמה היה לה שאין עוד עצמות בגופה הרפוי. היא הניחה לראשה ליפול ולהסתובב לאחור, ואז לאט מאוד היא פקחה עפעפיים רפויים.
מישהו היה שם, לא רחוק. היא ראתה משהו זז בחשכה וקפאה. זה היה פרגוס שבא לקחת את בנו. היא שמעה את קולו הגרוני מדבר בשקט בצרפתית אל ג'רמיין, ואז שמעה רחש קל של כפות רגליים פוסעות בחציר ומתרחקות ממנה.
היא שכבה בדממה והאזינה ללבה הפועם בעוצמה. רגליה נותרו שלובות במקומן. בינתיים הגיע גם רוג'ר לשיאו והרכין את ראשו באפיסת כוחות. שערו הארוך ליטף את פניה כמו קורי עכביש בחשכה, והוא מילמל, "אני אוהב אותך... כמה אני אוהב אותך." אחר כך הוא הנמיך את גופו לעברה לאט ובעדינות, ואז נשף "תודה" אל תוך אוזנה ושקע אל תוך אפלולית חמימה נטולת מודעות, על גופה. הוא התנשם בכבדות.
"על לא דבר," היא אמרה והביטה אל הכוכבים השלווים מעל. היא פתחה את רגליה הנוקשות, ובמאמץ לא פשוט הצליחה להפריד את גופה מגופו של רוג'ר, כיסתה את שניהם פחות או יותר, והם שקעו באלמוניות מבורכת בקן החציר שלהם, כאשר ג'מי שוכב בטוח ומוגן ביניהם.
"היי," היא אמרה פתאום ורוג'ר נרעד.
"מממ?"
"איזה מין מפלצת זו יֶג'ר?"
הוא צחק בקול נמוך וצלול.
"יֶג'ר היה עוגת ספוג ענקית מצופה שוקולד. הוא היה מתנפל על מפלצות אחרות וחונק אותן במתיקות שלו," הוא צחק שוב, גיהק ושקע שוב בחציר.
"רוג'ר?" היא אמרה בלחש כמה רגעים לאחר מכן. הוא לא ענה, והיא שלחה יד מעל בנה הישן בדממה והניחה אותה על זרועו של רוג'ר.
"אני רוצה שתשיר בשבילי," היא לחשה למרות שידעה שהוא כבר נרדם.
7
ג'יימס פרייזר, סוכן אינדיאנים
"ג'יימס פרייזר, סוכן אינדיאנים," אמרתי ועצמתי עין אחת כאילו אני קוראת את המילים על מסך. "נשמע כמו שם של תוכנית טלוויזיה על המערב הפרוע."
ג'יימי הפסיק את מלאכת הסרת הגרביים מרגליו והביט בי בחשש.
"ככה זה נשמע? וזה טוב?"
"אם לוקחים בחשבון שהגיבור של סדרות טלוויזיה כאלו לא מת לעולם, אז כן."
"אם כך, זה מוצא חן בעיני," הוא אמר ובחן מקרוב את הגרב שהסיר כרגע. הוא ריחרח אותו בחשדנות והחליק אגודל על פני הבד הדק שלאורך אזור העקב, אחר כך נד בראשו והשליך אותו אל סל הכביסה. "ואני חייב לשיר?"
"לשיר? אה," אמרתי ונזכרתי שבפעם הקודם שניסיתי להסביר לו מה זו תוכנית טלוויזיה, התיאורים שלי התמקדו בעיקר בתוכניות אירוח כמו זו של אד סָליבן. "לא, אני חושבת שלא. גם לא תיאלץ לבצע תרגילי לוליינות מסובכים."
"נו, טוב. זה דווקא קצת מרגיע אותי. אני כבר לא צעיר כמו שהייתי, את יודעת." הוא קם והתמתח בגניחה עמוקה. הבית שלנו נבנה כך שתקרותיו התנשאו לגובה של כשניים וחצי מטרים, אבל עכשיו הוא נגע באגרופי ידיו הקמוצים בקורות האורן שנשאו את התקרה מעלינו. "אלוהים, איזה יום ארוך זה היה!"
"טוב, זהו. הוא כמעט נגמר," אמרתי, וכעת היה תורי לרחרח את הגופייה שהורדתי כרגע מעלי. היא הדיפה ריח חזק אבל לא בלתי נעים של סוסים ועשן מדורות. רק צריך לאוורר אותה טיפה, החלטתי, ואז נראה אם אפשר ללבוש אותה עוד יום בלי לכבס אותה. "אני לא הייתי מסוגלת לעשות תרגילי לוליינות גם כשהייתי צעירה."
"הייתי מוכן לשלם כסף כדי לראות אותך מנסה," הוא אמר וחייך.
"אז תגיד לי, מה זה בכלל סוכן אינדיאנים?" שאלתי. "נראה לי שמייג'ור מקדונלד באמת מאמין שהוא עשה לך טובה גדולה כאשר הציע אותך לתפקיד."
הוא משך בכתפיו והסיר את הקילט שלו מעליו.
"אין ספק שהוא חושב ככה." הוא ניער את הבד המשובץ, ואבק ושֹער סוסים ניתזו על הרצפה סמוך לרגליו. הוא ניגש אל החלון, פתח את התריסים, השליך את הקילט החוצה וניער אותו בעוצמה.
"וזו גם היתה יכולה להיות טובה גדולה —" קולו נשמע עמום כשדיבר כאשר ראשו מכוון אל הלילה שבחוץ, אבל אז קולו גבר כאשר פנה שוב לעברי, "— אלמלא המלחמה הזאת שלך."
"המלחמה הזאת שלי?" מחיתי. "אתה אומר את זה כאילו אתה חושב שאני לבדי גרמתי לאנשים לצאת למלחמה."
הוא נופף לעברי בתנועת ביטול.
"את יודעת למה אני מתכוון. סוכן אינדיאנים, סאסנך, זה בדיוק כמו שזה נשמע — זה התואר שניתן לאיש שמסתובב ופוגש את נציגי האינדיאנים, מנהל איתם משא־ומתן, נותן להם מתנות ומנסה לשכנע אותם בתקווה שהם יעדיפו לתמוך באינטרסים של מלך אנגליה, יהיו אשר יהיו."
"באמת? אז מה זה 'המחלקה הדרומית' שעליה דיבר מקדונלד?" הצצתי אינסטינקטיבית לעבר דלת החדר שלנו, אבל צליל נחירות עמום שהגיע מצדו השני של המסדרון הבהיר לי שהאורח שלנו כבר שוכב מכורבל בזרועותיו של מורפיאוס.
"זה פשוט מאוד. יש שתי מחלקות שעוסקות בענייני האינדיאנים במושבות כאן — צפונית ודרומית. את המחלקה הדרומית מנהל ג'ון סטיוארט, בחור סקוטי מאינבֶרנֶס. תסתובבי, אני אעזור לך."
הפניתי אליו את גבי, אסירת תודה על הצעתו. במומחיות שנבעה משנים של ניסיון הוא שיחרר את שרוכי החזייה שלי בתוך שניות. נשמתי עמוק אחרי שהבגד המסורבל נשר ממני. הוא משך את החזייה כלפי מעלה, הרחיק אותה מעורי והחל לעסות את אזור הצלעות שלי במקום שבו פס העצם התחתונה של החזייה ננעץ עם הבד הלח אל תוך עורי.
"תודה רבה," נאנחתי בתחושת הקלה עמוקה והשענתי את גבי על חזהו. "ובגלל שהוא מאינברנס, מקדונלד חושב שהסטיוארט הזה יעדיף באופן טבעי להעסיק אנשי־הרים כמוהו?"
"זה תלוי בשאלה אם סטיוארט פגש אי־פעם אנשים מהמשפחה שלי," אמר ג'יימי באדישות, "אבל נראה לי שמקדונלד חושב ככה. כן." הוא נשק לקודקוד ראשי בחיבה, אבל המשיך להרהר בדברים גם כאשר התרחק ממני מעט והחל לפרום את השרוך שבו שערו היה קשור.
"שב," אמרתי ויצאתי מתוך בגדי התחתונים השמוטים. "אני אעזור לך."
הוא התיישב על הספסל כשרק חולצה לעורו, עצם את עיניו לרגע באנחת רווחה והניח לי לפרום את הצמה שלו. הוא נהג לקלוע את שערו לצמה עבה ומהודקת כשיצא לרכיבה ממושכת, והפעם היא נותרה קשורה והדוקה שלושה ימים. אחרי שפרמתי את הצמה, דחקתי את אצבעותי אל תוך גוש שערו החמים, האדמוני, והוצאתי לחופשי גלי תלתלים שזהרו בצבעי קינמון וזהב וכסף כאשר התפזרו על כתפיו. בקצות אצבעותי עיסיתי בעדינות את עור הקרקפת שלו כמה רגעים.
"אמרת משהו על מתנות לאינדיאנים, נכון? המלך ונציגיו יספקו לך את המתנות האלה?" בעבר כבר הבחנתי בעובדה שנציגי המלך במושבות נהגו "לכבד" אנשים אמידים בתארים ותפקידים שחייבו אותם לשחרר כמויות גדולות של כספם האישי.
"לכאורה." הוא פיהק בפה ענק, וכתפיו הרחבות שקעו בנינוחות כאשר התחלתי להבריש את שער ראשו במברשת שלי. "אוי, זה נעים. אז זהו, בגלל זה מקדונלד חושב שהוא עושה לי טובה. הוא מעניק לי סיכוי טוב להרוויח משהו בסחר־הדדי עם האינדיאנים."
"בנוסף לכמה הזדמנויות כלליות משובחות לעסוק קצת בשחיתות. אהה, הבנתי." המשכתי לעבוד בדממה עוד כמה דקות ואז שאלתי, "ואתה תיקח על עצמך את התפקיד?"
"אני לא יודע. אני חייב לחשוב על זה קצת. קודם אמרת משהו על המערב הפרוע. גם בריאנה סיפרה לי על דבר כזה ואמרה שיש שם קבויז או משהו..."
"בוקרים. קאוּבּוֹיז."
הוא נופף בידו כמבטל את התיקון שלי. "...ואינדיאנים. אז נכון מה שהיא סיפרה לי על האינדיאנים?"
"אם היא סיפרה לך שרוב האינדיאנים שחיים ויחיו בצפון אמריקה במאה הקרובה יושמדו, אז כן, זה נכון." החלקתי את שערו, התיישבתי על קצה המיטה מולו והתחלתי להבריש את השיער שלי. "זה מפריע לך?"
גבותיו התכווצו מעט כשהירהר בתשובתו, והוא גירד בהיסח הדעת את החזה שלו במִפתח החולצה שממנה ביצבצו שערות זהב מקורזלות.
"לא," הוא אמר לאט. "כלומר, לא בדיוק. אני לא חושב שמישהו שולח אותי כדי להביא למותם במו־ידי, אבל... לשם זה יתקדם? זה מה שאתן אומרות? כי אם כן, יגיע הזמן שבו אצטרך להתנהל בזהירות רבה אם אני רוצה להמשיך להלך בין המדורות."
"כן, אני חוששת שזה הכיוון," אמרתי והרגשתי כיווץ לא נעים מרחף בין שכמותי. הבנתי למה הוא מתכוון. הבנתי במדויק. קווי החזית שבהם תתנהל המלחמה עדיין לא ברורים, אבל היה מי שהחל לשרטט אותם. אם יקבל את התפקיד וישמש כסוכן אינדיאנים, הוא יצטייר כנאמן למלך. כרגע זה דבר טוב וחיובי משום שתנועת המורדים עדיין התקיימה רק בשולי־השוליים של המושבות וכיסי ההתנגדות עדיין היו קטנים ביותר. אבל עמדה כזו תלך ותהיה מסוכנת יותר ויותר ככל שנתקרב למועד שבו המתנגדים הללו יתפסו את השלטון ויכריזו על עצמאותם.
כיוון שידע מה תהיה התוצאה הסופית, ג'יימי לא יעז להמתין זמן רב לפני שיצטרף לכוחות המורדים בשלטון הבריטי. אבל אם יעשה את המהלך מוקדם מדי, הוא מסתכן במאסר באשמת בגידה במלכות. זה לא עתיד טוב במיוחד לאדם שכבר זכה לחנינה אחרי שהואשם בבגידה.
מצד שני, כמובן," אמרתי בביישנות, "אם תסכים להיות סוכן אינדיאנים, תוכל כנראה לשכנע חלק מהשבטים האינדיאנים לתמוך בצד של האמריקנים — או לפחות להישאר ניטרליים."
"יכול להיות," הוא הסכים, אבל ניכרה מעט עגמומיות בקולו. "אבל גם אם נתעלם משאלת הכבוד של מי שמתנהל באופן כזה, זה דווקא יעזור למי שמבקש להטיל בהם אשמה, לא? האם לדעתך צפוי להם גורל דומה בסופו של דבר אם האנגלים ינצחו?"
"הם לא ינצחו," אמרתי, קצת בכעס.
הוא מיהר להביט בי.
"אני מאמין לך," הוא אמר, וגם הוא נשמע מעט כועס. "יש לי סיבה טובה, לא?"
הינהנתי בתשובה, אבל שפתי נותרו חתומות. לא רציתי לדבר על השלב הראשון של ההתקוממות. לא רציתי גם לדבר על המהפכה שעתידה להתחולל, אבל לא היו לי הרבה אפשרויות אחרות.
"תאמין או לא, אבל באופן כללי האימפריה הבריטית הצליחה — או נכון יותר לומר, תצליח — לנהל את המושבות שלה ברחבי העולם בלי לחסל לגמרי את הילידים שחיים בהן."
"אם לא מחשיבים את אנשי ההרים בסקוטלנד," הוא אמר, כמעט אדיש. "בסדר. אני מאמין לך, סאסנך."
הוא קם והחליק בכף ידו על שערו. כאשר העביר אצבעות דרך השיער, ראיתי עור לבן נוצץ מאחוריהן, מזכרת מכדור ששרט את פדחתו.
"כדאי שתדבר על זה עם רוג'ר," אמרתי. "הוא יודע הרבה יותר ממני על כל הדברים האלה."
הוא הינהן אבל לא השיב דבר פרט לחיוך עקום קטן.
"אם כבר מדברים על רוג'ר, לאן לדעתך הם הלכו, רוג'ר ובריאנה?"
"לדעתי, לבית משפחת מקגיליבריי," הוא אמר, ונשמע מופתע מכך שאינני יודעת. "הם הלכו להביא את ג'מי."
"איך אתה יודע את זה?" שאלתי, מופתעת גם אני.
"כשדברים רעים מתרחשים מסביב, כל גבר רוצה לוודא שהמשפחה שלו נמצאת במקום בטוח ובטווח הראייה שלו, את מבינה?" הוא זקף לעברי גבה אחת. אחר כך ניגש אל ארון הבגדים, הושיט יד למעלה והוריד משם את החרב שלו. הוא שלף אותה עד אמצעה מתוך הנדן שלה, ואז הניח בזהירות את הנדן עם החרב, שלופה ומוכנה לשימוש, בחזרה במקומם.
מוקדם יותר הוא הביא איתו אקדח טעון לחדר שלנו. כעת הוא היה מונח על שולחן הרחצה הסמוך לחלון. הרובה הגדול ורובה־הציד היו מוכנים לירי, טעונים, דרוכים ותלויים על הווים שנועדו להם מעל האח בקומה התחתונה. כעת הוא חייך חיוך ציני מעט, שלף את הסכין שלו מנדן החגורה והשחיל אותה באלגנטיות מתחת לכרית שלנו.
"לפעמים אני שוכחת," אמרתי בעצב כשצפיתי במעשיו. סכין כזו היתה מונחת גם מתחת לכרית מיטת הכלולות שלנו ומתחת לכריות רבות מאוד מאז.
"את שוכחת? באמת?" הוא אמר וחייך מעט.
"אתה לא? אף פעם?"
הוא נד בראשו, עדיין מחייך, אבל הפעם ניכר בו מעט עצב.
"לפעמים הייתי רוצה לשכוח."
שיחתנו הופרעה כאשר שמענו נחירה ניתזת מקצה המסדרון, ומיד אחריה קולות של כלי מיטה מתעופפים, קללות אלימות וחבטה רמה כאשר משהו — אולי נעל — פגע בקיר.
"חתול מזדיין!" זעק מייג'ור מקדונלד. התיישבתי והצמדתי כף יד לפי כששמעתי טפיפות רגליים יחפות מרעידות את קורות הרצפה. מיד אחריהן נשמעה דלתו של מקדונלד חורקת, נפתחת לרווחה ואז נטרקת בקול חבטה רם.
ג'יימי עמד על מקומו קפוא לרגע, אבל כעת החל לזוז מאוד בשקט ופתח את הדלת שלנו בלי להשמיע צליל. אדסו פסע פנימה עם זנב זקור מעוקל בגאווה. הוא התעלם מאיתנו בתנועתו המלכותית, עלה על שולחן הרחצה בקפיצה קלילה והתיישב בגיגית. אחר כך שלח רגל אחורית ארוכה אל חלל האוויר, ובשלווה גמורה החל ללקק את אשכיו.
"ראיתי פעם בפריז מישהו שידע לעשות את זה," אמר ג'יימי והמשיך לעקוב בעניין רב אחר המופע החתולי.
"ויש אנשים שמוכנים לשלם כדי לראות דברים כאלה?" תיארתי לעצמי שאיש לא יוצא בהופעה פומבית של כישרון כזה רק להנאתו. לא בפריז, בכל אופן.
"טוב, זה לא בדיוק היה הגבר שביצע את התעלול. למעשה, בת־הזוג שלו עשתה את זה. גם היא היתה גמישה מאוד." הוא חייך אלי, ועיניו נצצו בכחול מול הנר הבוער. "זה מזכיר קצת מראה של תולעים מזדווגות, נכון?"
"מקסים ומלהיב," מילמלתי והבטתי שוב לעבר שולחן הרחצה, שעליו ישב אדסו וביצע בעצמו מעשה מגונה עוד יותר. "יש לך מזל, אתה, שמקדונלד ישן בלי כלי הנשק שלו לידו. הוא היה מנקב אותך כמו מסננת."
"אני חושב שלא," אמר ג'יימי. "דונלד שלנו ישן עם סכין, אני מאמין, אבל הוא גם יודע מצוין באיזה צד של הלחם מרוחה החמאה שלו. אם הוא היה משפד את החתול שלך, סביר להניח שלא היית נותנת לו ארוחת בוקר."
העפתי מבט לעבר הדלת. צלילי גרירת המזרן, הקללות והמלמולים שנשמעו קודם מעבר למסדרון דעכו כעת כולם. מקדונלד היה חייל ותיק ומנוסה בשינה בתנאי שדה כאלו ואחרים. הוא כבר היה בדרכו אל ארץ החלומות.
"כנראה לא, באמת. אגב, ג'יימי, צדקת במה שאמרת הבוקר על איך שהוא יזחל פנימה וימצא לעצמו מקום ותפקיד אצל המושל החדש. אני חוששת שזאת הסיבה האמיתית לכך שהוא שואף לראות אותך מתקדם פוליטית."
ג'יימי הינהן, אבל היה ברור לי שהוא איבד עניין בשיחה על מקדונלד ותעלוליו.
"אז בסוף אני צדקתי, נכון? פירוש הדבר שאת הפסדת בהתערבות ואת חייבת לי, סאסנך."
"אה?" הבטתי בו בחשש קל. "ומה, אה, מה בדיוק...?"
"אה, עוד לא הספקתי להחליט על כל הפרטים, אבל אני חושב שאולי בתור התחלה פשוט תשכבי על המיטה."
הצעתו נשמעה לי כמו פתיחה הגיונית. יצרתי ערימה של כריות בראש המיטה — הפסקתי רק לרגע כדי להזיז משם את הסכין — והתחלתי לטפס עליה. עצרתי שם, ובמקום למתוח את הסדינים התכופפתי והידקתי את החבלים שקושרים את המזרן לגוף המיטה. מתחתי אותם בכוח עד שקרשי העץ חרקו.
"מתוחכם מאוד, סאסנך," שמעתי את ג'יימי אומר מאחורי. הוא נשמע משועשע.
"יש לי כבר ניסיון," הודעתי לו. אחר כך טיפסתי על כפות ידי וברכי על המיטה המהודקת היטב. "לא פעם אחרי שחגגתי איתך בלילה, התעוררתי כשכל המזרן מגולגל לי על הראש, והתחת שלי כמעט על הרצפה."
"אל תדאגי. הלילה התחת שלך יהיה במקום קצת יותר גבוה," הוא הרגיע אותי.
"מה, אתה מוכן לתת לי להיות למעלה הפעם?" שאלתי. היו לי רגשות מעורבים בקשר לתנוחה הזו. הייתי עייפה עד מוות, ולמרות שאהבתי מאוד לרכוב על ג'יימי, רכבתי היום כעשר שעות על סוסים גסי־רוח, ושרירי הירכיים הנדרשים לביצוע שתי הפעולות רעדו מתשישות.
"אולי אחר כך," היא אמר, ועיניו התכווצו מעט כשדמיין את המצב. "עכשיו רק תשכבי על הגב, סאסנך, ותפשילי את הכותונת שלך. אחר כך אני רוצה שתפתחי את הרגליים בשבילי — יופי, ילדה טובה! קצת יותר רחב, בסדר?" בתנועות איטיות במכוון הוא החל להוריד את החולצה שלו.
נאנחתי והזזתי מעט את ישבני בניסיון למצוא תנוחה שלא תגרום לשרירי להתכווץ אם אשאר בה זמן ממושך.
"אם אתה חושב על מה שאני חושבת שאתה חושב, אז אני מודיעה לך שאתה עומד להתאכזב מאוד. עוד לא התרחצתי כמו שצריך," אמרתי לו בטון גוער. "אני ממש מטונפת ויש לי ריח של סוס."
הוא כבר היה עירום כשניגש אלי, הרים את זרועי וריחרח מלוא החוטם.
"נו אז מה? גם לי יש ריח כזה. זה ממש לא חשוב. אני אוהב סוסים." הוא החליט להפסיק להעמיד פנים שהוא מתעכב ורק עצר לרגע לראות את הבמה שהכין, סוקר אותי בהערכה.
"כן. טוב מאוד. אז ככה. אם לא אכפת לך, תרימי את הידיים אל מאחורי הראש ותתפסי את מסגרת המיטה בידיים."
"אתה לא תעז!" אמרתי, אבל מיהרתי להנמיך את קולי, ועיני פנו מעצמן אל דלת החדר. "אתה לא הולך לעשות את זה כשמקדונלד בקצה המסדרון!"
"אני אעז ועוד איך," הוא קבע בקול, "ושילך לעזאזל מקדונלד ועוד עשרה כמוהו יחד." הוא עצר לרגע בכל זאת והביט בי מהורהר. כעבור רגע הוא נאנח ונד בראשו.
"לא," הוא אמר בשקט. "לא הלילה. את עדיין חושבת על הממזר ההולנדי המסכן והמשפחה שלו, נכון?"
"כן. אתה לא?"
הוא התיישב לידי על המיטה ונאנח.
"ניסיתי מאוד לא לחשוב עליהם," הוא אמר בכנות, "אבל המתים החדשים עוד לא הספיקו להתמקם בנוחות בקברים שלהם."
הנחתי את ידי על זרועו, ודווקא חשתי הקלה על כך שהוא הרגיש כמוני. הלילה האוויר נדמה חסר מנוח, והרגשתי שוב את העצב העמוק שהתעורר בי כשראיתי את הגינה הנטושה, את שורת הקברים הטריים, ואת כל שאר האירועים והחששות שהתעוררו בהמשך הערב.
זה היה מאותם לילות שבהם עדיף להימצא בבית מאחורי דלתות נעולות מול אש טובה שבוערת באח, עם אנשים אוהבים סביבך. הבית כולו נרעד והתריסים חרקו ברוח.
"אני מאוד רוצה אותך, קלייר," אמר ג'יימי בקול רך. "אני צריך את זה... אם את מוכנה?"
האם הם בילו כך את הלילה האחרון שלהם לפני מותם? האם ישנו שלווים ורגועים, מכורבלים וחמימים בין קירות ביתם? תהיתי. האם הבעל והאישה שכבו חבוקים, קרובים מאוד במיטתם, ושוחחו בלחש בלי שהיה להם מושג מה צופן להם העתיד? בזיכרוני ראיתי פתאום את הירכיים הלבנות הארוכות שנחשפו כאשר הרוח העיפה את שולי שמלתה של האישה, ונזכרתי שלרגע הבחנתי במשטח השיער המקורזל הקטנטן ביניהן, בשפתי הערווה מתחת לענן קטנטן של שיער חוּם, בעור הלבן כמו פסל שיש מגולף ובחריץ ביניהן, שנראה חתום ונעול כמו פסל בתולה.
"גם אני צריכה את זה," אמרתי בקול רך כמוהו. "בוא אלי."
הוא התקרב אלי, רכן לעברי ומשך בשרוך שקשר את הכותונת שלי על עורפי. הבד השחוק מעט גלש מעל כתפי. ניסיתי לאחוז בכותונת לפני שתיפול לגמרי, אבל הוא תפס את ידי והצמיד אותה אל צדי. באצבע אחת הוא החליק את הכותונת הלאה ומטה ואז נשף וכיבה את הנר. בחשכה שהתמלאה בריח של שעוות־נר ודבש וזיעת סוסים, הוא נשק לי במצח, בעיניים, בלחיים, נשק לשפתי ולסנטרי והמשיך כך הלאה, בתנועה איטית ושפתיים רכות, עד שהגיע לכפות רגלי.
אז הוא התרומם מעט ונישק את שדי וינק מהם דקות ארוכות. החלקתי כף יד במורד גבו עד שהנחתי אותה על קימורי ישבניו, שהיו עירומים ופגיעים בחשכה.
לאחר מעשה שכבנו מכורבלים בנעימות ובנינוחות. אור קלוש שרר בחדר מהתנור שדעך. הרגשתי את גופי שוקע במזרן מרוב עייפות, וכל מה שרציתי היה להמשיך לשקוע, הלאה ומטה, אל תוך החשכה הברוכה, אל השִכחה.
"סאסנך?"
"הממ?"
רגע של היסוס, ואז ידו מצאה את כף ידי והקיפה אותה.
"את לא תעשי מה שהיא עשתה, נכון?"
"ממ־מי?"
"היא. ההולנדית."
הרגשתי כאילו מישהו גורר אותי מסף השינה. הייתי המומה ומבולבלת עד כדי כך, שאפילו תמונת האישה המתה העטופה בסינר שלה כפי שנצרבה בתודעתי, נראתה לא מציאותית ולכן לא הטרידה אותי יותר מפיסות המציאות המקריות שמוחי השליך אל הים במאמץ נואל להמשיך לצוף בעודי שוקעת אל מעמקי השינה.
"על מה אתה מדבר? על הנפילה לתוך התנור הבוער? אשתדל שזה לא יקרה," הרגעתי אותו ופיהקתי. "לילה טוב."
"לא־לא. תתעוררי," הוא ניער אותי בעדינות. "דברי איתי, סאסנך."
"הממ." המאמץ שהשקעתי היה רציני, אבל הצלחתי להדוף מעלי את זרועותיו המפתות של מורפיאוס. התפתלתי מעט עד שנשכבתי על הצד ופניתי אליו. "מממ, על מה אתה רוצה לדבר איתי?"
"על ההולנדית ההיא," הוא אמר שוב בסבלנות. "אני רוצה לדעת שאם איהרג, את לא תקומי ותהרגי את כל המשפחה, בסדר?"
"מה?" שיפשפתי את פני בידי הפנויה וניסיתי למצוא היגיון במתרחש סביבי בין גלי השינה שהמשיכו להגיע אל חופי תודעתי. "המשפחה? של מי? אהה, הבנתי. רגע, אתה חושב שהיא עשתה את זה בכוונה תחילה? שהיא הרעילה את כולם?"
"אני חושש שאולי זה מה שקרה."
הפעם הוא לחש את המילים בשקט, אבל דווקא זה ניער אותי והחזיר אותי למודעות מלאה. שכבתי בדממה כמה רגעים, ואז הושטתי יד לעברו כדי לוודא שהוא באמת נמצא כאן.
הוא היה כאן — הירך הגדולה, המוצקה, החלקה שלו היתה חמימה וחיה בכף ידי המלטפת.
"זו לגמרי עלולה היתה להיות תאונה," אמרתי בקול נמוך מאוד. "אתה לא יכול לדעת בוודאות."
"נכון," הוא הסכים איתי, "אבל אני לא יכול להפסיק לחשוב על האפשרות השנייה." הוא הסתובב בחוסר מנוחה ונשכב על גבו.
"הגברים האלו הגיעו לשם," הוא אמר בשקט אל הקורות שתמכו בתקרה מעלינו, "והוא נלחם בהם. הם הרגו אותו שם, על מפתן דלת הבית שלו. וכשהיא ראתה שהגבר שלה איננו היא אמרה להם אולי שהיא חייבת להאכיל את הילדים שלה קודם, לפני הכול... ואז היא הכניסה את הפטריות האלה לתוך התבשיל ונתנה לילדים ולאמא שלה לאכול ממנו. היא לקחה איתה גם את שני התוקפים, אבל אני חושב שדווקא זאת היתה תאונה. היא רק רצתה ללכת אחריו לאן שהוא הלך ולא היתה מוכנה להשאיר אותו שם לבדו."
רציתי לומר לו שהוא מציג כאן פרשנות דרמטית מדי למה שעיניו ראו, אבל לא באמת יכולתי לומר לו שהוא טועה. אחרי ששמעתי אותו מתאר את מה שראה בעיני רוחו, גם אני ראיתי את הדברים כך ובבהירות רבה.
"אתה לא יודע אם זה מה שקרה," אמרתי חרש בסופו של דבר. "אין לך אפשרות לדעת." אלא אם תמצא את האנשים האחרים ותשאל אותם, חשבתי לפתע, אבל לא אמרתי דבר.
כעת שנינו שתקנו כמה רגעים. יכולתי לראות שהוא עדיין חושב, אבל מערבולת השינה שוב משכה אותי פנימה, נצמדת אלי, מפתה אותי.
"מה יקרה אם לא אצליח לשמור על ביטחון המשפחה?" הוא לחש כעבור זמן־מה, וראשו זז פתאום על הכרית כאשר פנה להביט בי. "עלייך ועל כל השאר? אני יודע שאנסה להגן עליכם בכל כוחי, סאסנך, ולא אכפת לי אם אמות תוך כדי כך, אבל מה יהיה אם אמות מוקדם מדי ואכשל במשימתי?"
מה יכולתי לענות לו על זה?
"אל תדאג. זה לא יקרה," לחשתי לו.
הוא נאנח והניח את ראשו על כתפי. נשימתו הדיפה ריח חמים של ויסקי וביצים מטוגנות.
"אני אשתדל שזה לא יקרה," הוא אמר והצמיד את שפתיו אל פי. הן היו רכות וחמימות וסיפקו לי אישור ונחמה בחשכה.
הנחתי את ראשי על עיקול כתפו כעת, אחזתי את זרועו בכף ידי ונשמתי עמוק את עורו. הרחתי עשן ומלח, כאילו היה בשר שעושן מעל מדורה.
"יש לך ריח של רגל חזיר מעושנת," מילמלתי. הוא השמיע צליל גרוני נמוך שביטא שעשוע והניח את ידו בנקודה החביבה עליו, בין שתי ירכי.
בשלב זה הרפיתי לגמרי, וסוף־סוף הנחתי לגלי השינה הכבדים לאפוף אותי. את מילותיו הבאות כבר לא בטוח ששמעתי. יכול להיות שרק חלמתי אותן.
"אם אני אמות," הוא לחש אל תוך החשכה, "אל תלכי אחרי. הילדים יזדקקו לך. תישארי כאן בשבילם. אני יכול לחכות."
.jpg)
