החצר הקדמית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החצר הקדמית
מכר
מאות
עותקים
החצר הקדמית
מכר
מאות
עותקים
4.8 כוכבים (4 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: יותם בנשלום
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: פברואר 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 72 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 12 דק'

קונסטנס פנימור וולסון נולדה בקלרמון בארצות הברית ב-1840. היא אחיינית רחוקה של ג'יימס פנימור קופר – מחברו של "המוהיקני האחרון". סיפוריה התפרסמו בכתבי העת היוקרתיים "הארפרז" ו"אטלנטיק" וזכו לביקורות נלהבות. בגיל כמעט ארבעים עברה לאירופה. אוסף כתביה שהתפרסם בשם "החצר הקדמית וסיפורים איטלקיים אחרים" (1895) ו"דורוטי וסיפורים איטלקיים אחרים" (1896) ראו אור אחרי מותה. וולסון מתה בוונציה ב-1984 בעיצומה של הדרדרות נפשית, כשנפלה או קפצה מהחלון.

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

אנחנו בסוף המאה התשע-עשרה, ומגיעים לאיטליה עם תיירת אמריקאית. שמה פּרוּדֶנס, והיא מתגעגעת למולדתה בניו המפשייר, לא אוהבת במיוחד את איטליה, אך פוגשת איטלקי, עוברת אתו לכפר ובמהרה הופכת לאלמנה.
 
מה עושים עכשיו? נשארנו לבד בבית איטלקי רעוע, עם דמות עקשנית אך מלאת חן וטוב לב. פרודנס מחליטה לדאוג למשפחתו של בן זוגה שהלך לעולמו: קומץ נפשות צבעוני ואגואיסטי, שלא יעשה לה חיים קלים. אלא שהעתיד והתקוות של פרודנס מתנקזים בפריוקט אחד: להקים לה גינה בחצר הקדמית.
 
ברוכים הבאים ליצירה ספרותית יפהפייה ונדירה בפשטותה, מאת קונסטנס פנימור וולסון, שבמילותיו של הנרי ג׳יימס, "נשאה את הפיקחיות הספרותית של הגדולים, ויודעת לצייר יחסים בין דמויותיה כפי שמעטים מצליחים."

פרק ראשון

"עכשיו, כשגוּסטֶר עובד בחווה, ובֵּפֶּר הסתדרה סוף־סוף בתור עוזרת במשפחה טובה, ופַּרלוֹ וסְקוּלי עברו לפֵּרוּג'ה, וסוּנטֶר אצל הנזירות, וג'וֹ בָני לומד להיות נגר, ורק לנוּנסי נשאר לי לדאוג (חוץ מסַבְתוּת, כמובן, וחוץ מפּיפֶּר ומפַּטרוֹ הזקן), נראה לי, באמת־באמת, שמתישהו אוכל לסדר את זה; נגיד, בארבעה ביולי הקרוב; לא יותר מארבעה חודשים מעכשיו. הנה, זה יהיה משהו שיעזור לי לחגוג; כמו שצריך!"
האישה שהרהורים אלו חלפו בראשה ישבה על גדר אבן נמוכה לצד אגד זרדים, צרור עשבי מאכל, ומגל שהונח בזהירות. לגבה נקשר סל גדול וארוך, גבוה כמעט כמוה; היא רופפה את הרצועות כדי להתיישב. הסל היה כבד; משקלו ניכר בדרך ששמטה את כתפיה בהקלה כשהשעינה את שוליו בצד השני של הגדר על אבן שנפלה. רגליה היו יחפות, שמלת הכותנה שלה היתה צרה, וסינר כותנה כהה חגור לה מהחזית ועד המכפלת; לראשה חבשה בּוֹנֵטָה מקש ולה כיפה שזורה סרטים חומים באורך שמונה סנטימטרים, וסרטים רחבים באותו גוון קשורים מלפנים לעניבה שלולאותיה נמשכות למלוא רוחבן, ומקובעות משני צדי הסנטר. בונטה זו, שהיתה נקייה ומהוגנת מאוד (הסרטים כובסו יותר מפעם אחת), ניחנה בגזרה מיושנת, והיא התפרשה מעבר למצח וללחיים. פניה ניבטו מתוך המצחה העגולה: עור שזוף מאוד, תווים גדולים ולא סימטריים, שׂער שיבה דק וחלק, ועיניים כחולות שלא איבדו מבהירותן בין שלל הקמטים. בת שישים היתה, גבוהת קומה ורחבת כתפיים. בעבר היתה זקופה וחזקה להפליא. כוחה תש מרוב עמל, לא מרוב שנים, ועדיין לא אבד לה כליל; הסל העצום הוכיח זאת. נוסף על כך, עיניה כמו העידו על עוצמה שלא תנטוש אותה עד ליומה האחרון.
כעת הביטו אותן עיניים במבנה נמוך שעמד במרחק קצר משם, בדיוק מעבר לשביל. הוא היה קטן ועתיק יומין, עשוי אבנים, ולו גג משופע ודלת שחורה. חלונות לא היו בו; אור ואוויר חדרו אליו רק מהדלת. בחוץ נערמו לגובה שני תלי אשפה, ואחד מהם היה ישן עד כדי כך שצמחייה עבותה גדלה על פסגתו. הכניסה היתה חסומה בסורגים, ולא היה אפשר לראות מה נמצא בפנים. אך האישה ידעה גם בלי לראות; היא ידעה כל הזמן. פעם היתה שם פרה; ואז עזים; ואז חזירים, ואז שוב עזים; בשנתיים האחרונות היו שם חזירים כל הזמן — חזירים וחזירים. עיניה נמשכו אל הדלת כמו בכוח מגנט, ופיה נפער מעט; ידיה נחו על מותניה. ודאי שלא היה במראה הזה שום חידוש. אך רגשותיה העזים שיוו לו נופך חדש בכל פעם. אם אמת היא שהאהבה קמה רעננה בכל בוקר, הרי שגם השנאה כך, ופְּרוּדֶנס וילקין שנאה את הרפת הקטנה זה שנים.
הפעמונים שבעיירה למטה החלו לצלצל לתפילת אַנגֶלוּס. היא התנערה מהרהוריה, שבה וכיתפה את רצועות הסל, סידרה אותו על גבה בהינף כתף, לקחה את הזרדים ביד אחת ואת צרור העשבים ביד השנייה, תחבה את המגל תחת בית שחייה וטיפסה בדי עמל על המדרון, ועקפה את הרפת הקטנה, העומדת בדרכה, במין משעול עפר זמני (אם כי בן חמישים שנה). היא נופפה בצרור העשבים לעבר הדלת השחורה והמאוסה — מחווה של כמעט ניצחון. "חכי, חכי עד ארבעה ביולי, חורבה מגונה שכמוך!" כך חשבה.
כל מקום ישן ומלוכלך היה בעיני פּרוּדֶנס וילקין חורבה; וחורבה מגונה היתה מקום המבליט את התכונות האלה במידה מפלצתית, מקום שגם בעל הדמיון הפורה ביותר בלֶדהאם שבניו המפשייר לא היה יכול להעלות על דעתו. מובן שבאָסיזי, מקום משכנה הנוכחי, לא היה מחסור בחורבות; רק אותן ראתה כל אימת שירדה אל העיירה הציורית; אל הבזיליקה של פרנציסקוס הקדוש מעולם לא נכנסה, בנוף העמק הנפלא, במישורים השלווים של אוּמבְּרִיה כלל לא הבחינה; אך הסמטאות הצרות והתלולות שזבל פזור בהן, ובתי האבן הצפופים והעתיקים, שריחות שלא ייקראו בשם עולים מדלתותיהם הגדולות, היו מוכרים לה היטב, והיא תיעבה אותם בכל נפשה. ויותר מכול תיעבה את החורבה המצחינה הזו החוסמת את השביל שלה, הדוחקת את הדלת שלה, אותה רפת או דיר — פעם כך ופעם כך — ששָׂנאה ושָׂטמה שש־עשרה שנים ארוכות.
כי בחודש הזה לפני שש־עשרה שנה באה לראשונה אל עיירתו ההררית של פרנציסקוס הקדוש. לא לבדה באה, אלא במחיצת חתנה יפה התואר, אנטוניו גוּאָדאני, וכל כך מאושרת היתה עד שהכול נראה לה מקסים — אותן סמטאות תלולות ואותם בתים מימי קדם, אותו הזבל, אותו צבע צהוב, אותה תחושת פנאי שאין לו קץ ואושר שאין לו סיבה. וכשטוניו שלה הוביל אותה דרך העיירה והעלה אותה אף גבוה מזה, אל הבית הקטן והמזוהם, מצאה בו את כל בני משפחתו שנאספו כדי להביט בה, צוחקים ונדחקים — ילדים לאין מספר (כך נראה לה הדבר אז), סבתא המרותקת למיטתה ודוד זקן ומפוקפק (שמיד החל להחמיא לה) — ואפילו דבר זה לא העיק עליה, אף שהופתעה מעט, כי טוניו סיפר לה בעצב שאין לו נפש יחידה בעולם. זו היתה אחת הסיבות שרצתה להינשא לו — כדי להקים בית למען אדם בודד כל כך.

קונסטנס פנימור וולסון נולדה בקלרמון בארצות הברית ב-1840. היא אחיינית רחוקה של ג'יימס פנימור קופר – מחברו של "המוהיקני האחרון". סיפוריה התפרסמו בכתבי העת היוקרתיים "הארפרז" ו"אטלנטיק" וזכו לביקורות נלהבות. בגיל כמעט ארבעים עברה לאירופה. אוסף כתביה שהתפרסם בשם "החצר הקדמית וסיפורים איטלקיים אחרים" (1895) ו"דורוטי וסיפורים איטלקיים אחרים" (1896) ראו אור אחרי מותה. וולסון מתה בוונציה ב-1984 בעיצומה של הדרדרות נפשית, כשנפלה או קפצה מהחלון.

עוד על הספר

  • תרגום: יותם בנשלום
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: פברואר 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 72 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 12 דק'

ניתן לרכישה גם במארז

החצר הקדמית קונסטנס פנימור וולסון
"עכשיו, כשגוּסטֶר עובד בחווה, ובֵּפֶּר הסתדרה סוף־סוף בתור עוזרת במשפחה טובה, ופַּרלוֹ וסְקוּלי עברו לפֵּרוּג'ה, וסוּנטֶר אצל הנזירות, וג'וֹ בָני לומד להיות נגר, ורק לנוּנסי נשאר לי לדאוג (חוץ מסַבְתוּת, כמובן, וחוץ מפּיפֶּר ומפַּטרוֹ הזקן), נראה לי, באמת־באמת, שמתישהו אוכל לסדר את זה; נגיד, בארבעה ביולי הקרוב; לא יותר מארבעה חודשים מעכשיו. הנה, זה יהיה משהו שיעזור לי לחגוג; כמו שצריך!"
האישה שהרהורים אלו חלפו בראשה ישבה על גדר אבן נמוכה לצד אגד זרדים, צרור עשבי מאכל, ומגל שהונח בזהירות. לגבה נקשר סל גדול וארוך, גבוה כמעט כמוה; היא רופפה את הרצועות כדי להתיישב. הסל היה כבד; משקלו ניכר בדרך ששמטה את כתפיה בהקלה כשהשעינה את שוליו בצד השני של הגדר על אבן שנפלה. רגליה היו יחפות, שמלת הכותנה שלה היתה צרה, וסינר כותנה כהה חגור לה מהחזית ועד המכפלת; לראשה חבשה בּוֹנֵטָה מקש ולה כיפה שזורה סרטים חומים באורך שמונה סנטימטרים, וסרטים רחבים באותו גוון קשורים מלפנים לעניבה שלולאותיה נמשכות למלוא רוחבן, ומקובעות משני צדי הסנטר. בונטה זו, שהיתה נקייה ומהוגנת מאוד (הסרטים כובסו יותר מפעם אחת), ניחנה בגזרה מיושנת, והיא התפרשה מעבר למצח וללחיים. פניה ניבטו מתוך המצחה העגולה: עור שזוף מאוד, תווים גדולים ולא סימטריים, שׂער שיבה דק וחלק, ועיניים כחולות שלא איבדו מבהירותן בין שלל הקמטים. בת שישים היתה, גבוהת קומה ורחבת כתפיים. בעבר היתה זקופה וחזקה להפליא. כוחה תש מרוב עמל, לא מרוב שנים, ועדיין לא אבד לה כליל; הסל העצום הוכיח זאת. נוסף על כך, עיניה כמו העידו על עוצמה שלא תנטוש אותה עד ליומה האחרון.
כעת הביטו אותן עיניים במבנה נמוך שעמד במרחק קצר משם, בדיוק מעבר לשביל. הוא היה קטן ועתיק יומין, עשוי אבנים, ולו גג משופע ודלת שחורה. חלונות לא היו בו; אור ואוויר חדרו אליו רק מהדלת. בחוץ נערמו לגובה שני תלי אשפה, ואחד מהם היה ישן עד כדי כך שצמחייה עבותה גדלה על פסגתו. הכניסה היתה חסומה בסורגים, ולא היה אפשר לראות מה נמצא בפנים. אך האישה ידעה גם בלי לראות; היא ידעה כל הזמן. פעם היתה שם פרה; ואז עזים; ואז חזירים, ואז שוב עזים; בשנתיים האחרונות היו שם חזירים כל הזמן — חזירים וחזירים. עיניה נמשכו אל הדלת כמו בכוח מגנט, ופיה נפער מעט; ידיה נחו על מותניה. ודאי שלא היה במראה הזה שום חידוש. אך רגשותיה העזים שיוו לו נופך חדש בכל פעם. אם אמת היא שהאהבה קמה רעננה בכל בוקר, הרי שגם השנאה כך, ופְּרוּדֶנס וילקין שנאה את הרפת הקטנה זה שנים.
הפעמונים שבעיירה למטה החלו לצלצל לתפילת אַנגֶלוּס. היא התנערה מהרהוריה, שבה וכיתפה את רצועות הסל, סידרה אותו על גבה בהינף כתף, לקחה את הזרדים ביד אחת ואת צרור העשבים ביד השנייה, תחבה את המגל תחת בית שחייה וטיפסה בדי עמל על המדרון, ועקפה את הרפת הקטנה, העומדת בדרכה, במין משעול עפר זמני (אם כי בן חמישים שנה). היא נופפה בצרור העשבים לעבר הדלת השחורה והמאוסה — מחווה של כמעט ניצחון. "חכי, חכי עד ארבעה ביולי, חורבה מגונה שכמוך!" כך חשבה.
כל מקום ישן ומלוכלך היה בעיני פּרוּדֶנס וילקין חורבה; וחורבה מגונה היתה מקום המבליט את התכונות האלה במידה מפלצתית, מקום שגם בעל הדמיון הפורה ביותר בלֶדהאם שבניו המפשייר לא היה יכול להעלות על דעתו. מובן שבאָסיזי, מקום משכנה הנוכחי, לא היה מחסור בחורבות; רק אותן ראתה כל אימת שירדה אל העיירה הציורית; אל הבזיליקה של פרנציסקוס הקדוש מעולם לא נכנסה, בנוף העמק הנפלא, במישורים השלווים של אוּמבְּרִיה כלל לא הבחינה; אך הסמטאות הצרות והתלולות שזבל פזור בהן, ובתי האבן הצפופים והעתיקים, שריחות שלא ייקראו בשם עולים מדלתותיהם הגדולות, היו מוכרים לה היטב, והיא תיעבה אותם בכל נפשה. ויותר מכול תיעבה את החורבה המצחינה הזו החוסמת את השביל שלה, הדוחקת את הדלת שלה, אותה רפת או דיר — פעם כך ופעם כך — ששָׂנאה ושָׂטמה שש־עשרה שנים ארוכות.
כי בחודש הזה לפני שש־עשרה שנה באה לראשונה אל עיירתו ההררית של פרנציסקוס הקדוש. לא לבדה באה, אלא במחיצת חתנה יפה התואר, אנטוניו גוּאָדאני, וכל כך מאושרת היתה עד שהכול נראה לה מקסים — אותן סמטאות תלולות ואותם בתים מימי קדם, אותו הזבל, אותו צבע צהוב, אותה תחושת פנאי שאין לו קץ ואושר שאין לו סיבה. וכשטוניו שלה הוביל אותה דרך העיירה והעלה אותה אף גבוה מזה, אל הבית הקטן והמזוהם, מצאה בו את כל בני משפחתו שנאספו כדי להביט בה, צוחקים ונדחקים — ילדים לאין מספר (כך נראה לה הדבר אז), סבתא המרותקת למיטתה ודוד זקן ומפוקפק (שמיד החל להחמיא לה) — ואפילו דבר זה לא העיק עליה, אף שהופתעה מעט, כי טוניו סיפר לה בעצב שאין לו נפש יחידה בעולם. זו היתה אחת הסיבות שרצתה להינשא לו — כדי להקים בית למען אדם בודד כל כך.