כתם לידה

1.

אושריתי שונאת עגבניות, היא אומרת שיש להן טעם של איחס. לכן אני מכינה סלט ירקות שכולו מלפפונים, ובתנור מתחמם מתכון חדש שגזרתי מהעיתון, פשטידת ברוקולי עם תפוחי אדמה שאולי אביב יסכים לטעום, כמובן אם לא אגלה לו שהיא מכילה גם שתי כפיות חרדל, כל מה שמתחיל באות חי׳׳ת נשמע לו מגעיל. השעה רק אחת־עשרה וחצי בבוקר, אבל במטבח כבר עומד ריח חריף של צהריים ואני סובבת בין הסירים, בזווית העין קולטת את הרולרבליידס שכאילו נשכחו מתחת לשולחן, רעות טוענת שהיא לא מבינה למה צריך להחזיר אותם לחדר אם היא תחזור לנעול אותם דקה וחצי אחרי שתגיע מבית־הספר, ויש גם כביסה במכונה, וסדינים במייבש, וכשצלצול הטלפון קוטע את התכונה הנעימה אני צועקת ״רגע!״ ומנמיכה את האש.
״סיגי?״ שואל הקול ואני נרתעת. על אצבעות כף־יד אחת אני יכולה למנות את מי שעוד קוראים לי כך. בעבודה, כשעוד עבדתי, קראו לי סיגל. ומאז שהתחתנתי אני גברת אהרוני, אשתו של, אמא של, אפילו אמא שלי כבר לא זוכרת איך הייתי שרה ״סיגי גיגי״ בכל פעם שרציתי לעשות אמבטיה בגיגית הכביסה. וגם אני כאילו נפרדתי מהכינוי הזה, כשחתמתי אותו באצבעות רועדות בשולי מכתב הפרידה שהכנסתי למעטפה לפני שמונה־עשרה שנה. כמעט.
״סיגי, נרדמת?״ שואל אמנון, אחי הגדול, שעדיין מתעקש להתייחס אלי כאל אחותו התינוקת.
״מה פתאום״, אני מתנערת. ״מה העניינים? מה נשמע?״
״בסיידר. ואצלך?״
״כנ״ל״.
״הילדים?״
״גדלים. איך אצלך?״
״שלווה, סיגי. אין לך מושג מה את מפסידה. בגליל יש שלווה שלא תמצאי בשום מקום אחר״.
אני לא אמצא מפני שאני לא אחפש, רטנתי לעבר המטבח המבולגן. לא משנה כמה סידרתי אותו בערב. בבוקר, אחרי שהילדים שהו בו חצי שעה, עד צאתם לבית־הספר ולגן, הוא שוב נראה כמו אחרי מלחמה.
״מה שלום צחי?״ אני שואלת כדי למלא את השקט.
״מתוק אמיתי״, קולו של אמנון הופך, בבת־אחת, לחמאה. צחי הוא לא עוד חבר שלו. צחי, מבהיר אמנון לכולם, הוא אהבה.
מבט מהיר לשעון הפוקימון שקבוע בקיר. רק הבוקר הבטחתי לאביב שאני אף פעם, אבל אף פעם, לא אתבלבל בין פיקאצ׳ו לפטוצ׳יני. והוא הבטיח שבצהריים יעשה לי בחינה. ואין לי ספק שמרגע זה ואילך יתחילו המחוגים לנוע בספיד. ככה זה כשנהנים. וגם כשלא כל־כך. כי מה פתאום אמנון מצלצל בסתם יום של חול, כשאין סיבה לטלפון מנומס של חג שמח ואיפה אתם בארוחה.
״אמנון, משהו מיוחד?״ אני מגששת, בדיוק כשהוא מתחיל לתאר לי את הבייבי שלו ושל צחי - ״חווה של שלווה״, בה יקבלו המבקרים טיפולים שונים ומשונים, כולם מהטבע, להפגת לחצים והגברת החדווה.
״כלום. זאת אומרת, כן״, הוא מסתבך.
״כן?״ גל של קור שוטף אותי.
״רק רציתי לשאול אם קראת״.
״מה?״ אני מכבה את הגז.
״אם את שואלת מה, זה סימן שלא קראת?״
״אמנון, אל תעשה לי חידון. עוד מעט הילדים יגיעו ועוד לא התחלתי לטגן את השניצלים ו...״
״בעיתון, בעמוד הראשון״, רוטן אחי.
״איזה עיתון? איזה עמוד ראשון?״
״אז עוד לא קראת״, הוא נוזף בי. ״למה, בעלך לא מרשה לך לקנות עיתונים?״
״לבעלי קוראים עמוס״.
״מה את אומרת!״
״ודווקא יש לנו מנוי, אבל העיתון מגיע למשרד של עמוס והוא מביא אותו הביתה בערב״.
״אהה״.
״מה אהה?״ עקצוץ העצבים מתחיל לצבוט אותי בבטן. ״אנחנו אנשים עובדים, אמנון״. אנחנו לא כמוך, שחולמים על חווה ושלווה - את זה, כמובן, לא אמרתי. למרות שהוא גדול ממני רק בשנה וחצי, מאז שאני זוכרת את עצמי הלכתי איתו על קצות האצבעות, מקפידה מאוד בכבודו. תמיד.
״כן, גם הוא עובד״.
״מי?״
״החבר שלך״.
״איזה חבר? אמנון, על מה אתה מדבר?״
״חבל על הדיבורים, סיגי. תסתכלי בעיתון. הוא מרוח על כל העמוד הראשון. בלי השם שלו, עדיין, בשלב הנוכחי רק ברמזים...״
התיקרה מתחילה להסתחרר לי מול העיניים ורסיסי טיח, שדימיתי לראות איך הם נושרים ממנה, כבר עוצרים בי את הנשימה. אין לי הרבה חברים שעליהם כותבים בעיתונים. והאח״מ היחיד שאני מכירה באופן אישי מעולם לא היה חבר שלי. הוא שטן.
״זה לא מעניין אותי שהוא רוצה לרוץ לכנסת״, אני מדברת לאט, מדגישה כל הברה. ״מצידי הוא גם יכול לרוץ לנשיאות ארצות־הברית. הוא וקלינטון דווקא יכולים להסתדר ביחד לא רע״.
״סיגי״, נאנח אמנון, ולרגע אני נושמת דרך האפרכסת רסיסים חמים מתחושת הביטחון שהוא העניק לי אז, ״תאמיני לי שלא הייתי מצלצל אלייך סתם בשביל לעדכן אותך בהתקדמות הקריירה שלו״.
והוא שותק.
וגם אני שותקת. יש דברים שאנחנו לא מדברים עליהם. כלומר - מדברים, אבל לא בקול רם. אפילו אני, שממשיכה לחיות אותם כל יום, כל רגע, כבר הכנסתי אותם לתוך מגירה נעולה, משכנעת את עצמי שזה הפתרון הטוב ביותר לי, לעמוס, לילדים, לכולם.
״אז מה כתוב שם?״ אני מהססת, מצד אחד צמאה לתשובה הכי מפורטת שאפשר, ומצד שני מעדיפה לא לשמוע את מה שעלול לפתוח את הפצע שמעולם לא הגליד ואולי לא יגליד לעולם.
״מישהי התלוננה עליו״, אומר אמנון. ״מישהי שעובדת בשבילו במועצה״.
״טוב, היום זה באופנה״.
״סיגי, ממך לא הייתי מצפה לתגובה כזאת!״ הוא תוקף.
״מה אמרתי?״ אני מתחילה להתגונן. ״לא אמרתי שהוא לא עשה את זה! בסך הכל אמרתי, שהיום בחורות כבר לא פוחדות להתלונן״.
לא כמו בזמני, גם את ההערה הזאת אני דוחסת פנימה. הרי אמנון היה היחיד שידע, והוא היה היחיד שהאיץ בי לא לסלוח ולא לטייח, אלא לעשות הכל - הכל! - חוץ מהדרך בה בחרתי - לברוח, להתחבא ולשתוק.
״כן, דברים השתנו״, הוא מאשר. ״טוב, עברו הרבה שנים״.
״לא מספיק שנים בשביל לשכוח״, לאט לאט אני מפשירה, כמו מקבלת בברכה את הקרום העליון, העדין, שמתחיל להתקלף.
״את לא רוצה לדעת מה הוא עשה לה?״
״זה משנה?״
״סיגי, אני לא אוהב אותך כשאת צינית!״
״אני לא צינית״, אני משילה מעלי עוד שכבה של עצב. ״אני פשוט לא יודעת מה...״
״אז חפשי את העיתון״, הוא מסכם. ״זה בעמוד הראשון. אפילו אם תרצי לא תוכלי לפספס״.
״למה אתה מתכוון?״ כל גופי לובש עור ברווז. ״למה אתה חושב שאני ארצה לפספס?״
״סיגי, למה את כזאת כבדה?״ מתרעם אמנון. ״למה את לוקחת זכוכית מגדלת ומחפשת משמעויות נסתרות במה שאני אומר? בסך הכל חשבתי שכדאי לך לקרוא את זה״.
״כדאי?״ כדור של חושך מרחף מולי, מעוור את הראייה.
״כן, אחותי. בסך הכל חשבתי שאולי לא קראת, או אולי קראת ולא ניחשת שהסיפור הזה, שמכסה את כל העמוד הראשון, מתייחס אליו״.
״בסך הכל״, אני חוזרת על דבריו, מרגישה שהשפתיים שלי מתייבשות והופכות לקו מתוח, חסר תחושה. ״ומה אתה מצפה ממני לעשות? ללכת לגבריאל משיח ולשאול אותו אם הוא נתן למתלוננת שידור חוזר של מה שהוא עשה לי אז?״
״לא״, אמנון נשמע תקיף ונחרץ. ״אני רק חשבתי שאת צריכה לדעת. מה שתעשי עם המידע - זה כבר בידיים שלך. בהחלטה הזאת אף אחד לא יכול להתערב״.
בדיוק כמו אז. בדיוק כמו לפני קצת יותר משמונה־עשרה שנה, כשאחי הגדול, היחיד שידע, נתן לי מקלט ודאג לי מכל הלב, אבל אפילו הוא לא העז לייעץ לי מה לעשות עם העובר שתפח לי בבטן, חי ונושם ובועט.
צעדים מהירים מתקרבים לדלת. אחת ועשרים. איך שהזמן עבר. ועוד אין אוכל על השולחן. כלום לא הספקתי להכין. וזה הרי התפקיד העיקרי שלי בחיי המשפחה. הילדים האלה כבר עברו מספיק, הבהיר לי עמוס, כשהתחלנו לגשש באופן קצת יותר רציני, ואני הסכמתי איתו שהם זקוקים לתחושה של ביטחון ויציבות. ואחרי החתונה, כשהתחלתי בטיפולים, ובחצי קול מלמלתי שלא נעים לי לאחר כל בוקר לעבודה, עמוס קפץ והצהיר שאין לו שום התנגדות שאפרוש. להיפך. הוא אפילו ישמח אם בצהריים, כשהילדים חוזרים מבית־הספר והגן, מישהו יקבל את פניהם בחיוך, בחיבוק ובארוחה חמה.
״מישהו״, הוא אמר. כבר אז שמתי לב לזה. הוא לא אמר ״את״.
״אמנון, נדבר אחר־כך״, אני מקצרת.
״מה אחר־כך?״ הוא שואל.
״רעות כבר בדלת, ותיכף יגיע המיניבוס שמחזיר את אושרית ו...״
״ילדים זה שמחה״, הוא מזמזם, לעגו צורם את אוזני.
״נכון״, אני מסננת ומנתקת וממהרת אל הדלת, אבל אחרי שני צעדים מתנגשת ברולרבליידס.
״אוף״, גנחתי כשפתחתי את הדלת, ״רעות, למה השארת אותם מתחת לשולחן?״
״אבא שלי לא ישמח לשמוע שאת צועקת עלי. את יודעת שאני ילדה שלא אוהבת צעקות״, היא נכנסת ומטיפה לי. גופייה צבעונית מפוספסת, מכנסי ג׳ינס קצרים וצמיד כחול.
״אבא שלך גם לא ישמח לראות אותי צולעת״, אני מתכופפת לעסות את הזרת, מזכירה לעצמי שהיא לא אמורה לדעת למה וכמה אני כל־כך מעוצבנת. ״איך היה בבית־הספר?״ אני מנסה להתחיל מחדש.
״בסדר״, היא עונה ביובש.
״מה אמרו על הצמיד?״ אני מתאמצת. הרי רק אמש ישבנו יחד והשחלנו את החרוזים הכחולים, אחד אחרי השני, והיא כל־כך שמחה איתו עד שהחביאה אותו במיטה שלה, מתחת לכר.
״על מה?״ היא מתבוננת ביד שלה, כאילו רואה את הצמיד לראשונה.
״אמרו לך שהוא יפה? שהוא מודרני?״
״לא״, היא מושכת בכתפיה ומנערת את הקוקיות המג׳ונג׳נות שלה.
״רעות, תקשיבי לי״, אני מנסה להישמע סמכותית. ״אם ילדות מהכיתה רואות את הצמיד היפהפה שלך ולא אומרות לך ׳תתחדשי׳, ולא שואלות אותך איפה קנית ופשוט מתעלמות ממנו, כאילו שהוא בכלל לא קיים...״
״אז מה?״
״זה מקנאה״, אני פוסקת. ״הכל מקנאה״.
״ילדות מהכיתה שלי מקנאות בי?״ גיחוך עצוב נמתח על פניה. ״למה להן לקנא בי? סיגל, את לא חושבת שאת מגזימה?״
״אני?״ נלחצתי. ״אני מגזימה?״
כן, בעצם. גם בחשיבות שאני מייחסת לשניצל שעדיין לא טוגן, הרי אם אסתער על המחבת אסיים את כל פרויקט ארוחת הצהריים תוך רבע שעה, וגם בכעס שלי על הרולרבליידס שהיא משאירה מתחת לשולחן, הרי אני לא רוצה ליצור קרקע לתקרית שבה רעות תטיח בי, ולא בפעם הראשונה, שאמא שלה היתה מרשה לה להשאיר אותם בכל פינה, ובעיקר בפאניקה שהשתלטה עלי מרגע שאמנון סיפר לי על הפרשייה שמככבת בעמוד הראשון של העיתון ורק אני, שהעדפתי להסתתר בין כותלי המטבח, בכלל לא ידעתי על קיומה.
אז מה אם הוא שוב אנס נערה תמימה, כמו שאני הייתי פעם, או בחורה בת עשרים וקצת, שמצאה עבודה כמזכירה ולא הבינה שהקידום שלה חייב לעבור דרך המיטה של יושב־ראש המועצה? מה זה קשור אלי, מה שהוא כן או לא עשה? למה הפעילות המינית התוססת שלו אמורה להעיר את השדים האפלים שלי, שמעולם לא נמו על משכבם? למה עודף הטסטוסטרון שלו חייב להשפיע, באיזושהי צורה, על הקן החם שסוף סוף מצאתי לי, ועל חלקת אלוהים הקטנה שאני מנסה לבנות בדם ודמעות ומסירות והקרבה?
שתתלונן. זכותה. באמת הגיע הזמן שמישהי תנעץ מחט חדה בבלון הנפוח הזה, שרואה את עצמו מעל החוק ומעל המוסר, אבל כל זה לא שייך אלי. כבר לא. זה לא שייך למה שאני עברתי. זה לא שייך לתינוק שנטשתי. ואני לא ארשה לזה להגיע אלי, להשפיע עלי ולהרוס את תמונת האושר העדינה, שכבר יותר משנה אני רוקמת בחירוק שיניים ובידיעה, שכל אבן תועה עלולה לנפצה.
לא, אני מחליטה וחוזרת למטבח. זה לא שייך אלי. זה פשוט לא שייך. אני את שלי כבר עברתי. עכשיו זו המלחמה שלה. היא לא ביקשה תגבורת, ואני לא חייבת לסכן את כל מה שיש לי כדי לעזור לה להוכיח שהגבר הזה, האבא של המושבים, הוא פושע מנוול.
אבל אולי לא יאמינו לה? בטוח שלא יאמינו לה, ובטוח שגבריאל משיח, פוליטיקאי בעל קשרים ומהלכים, יעשה הכל כדי לנפץ את אמינותה. ואולי היא כן מחפשת עוד קורבן, אשה נוספת שתספר על מעלליו המפוארים של גבריאל משיח בשעות שבהן מחשיך משרד המועצה? אולי ממש ברגע זה היא זועקת, מתחננת לעזרה, ואלי היא עוד לא הגיעה מפני שהיא לא יודעת שאני קיימת, מפני שאף אדם - חוץ מאמנון - לא יודע על האצבעות המגושמות, עשר נקניקיות חזיר, שקרעו ממני את החצאית, והפילו אותי על ספת האירוח שניצבת במרכז הלשכה, ועל התינוק שילדתי, ״שלושה קילו חמש־מאות״, הכריזה המיילדת והושיטה לי אותו בהבעה של ״עשית עבודה יפה״, וכל מה שאני זוכרת ממנו הוא כתם לידה כהה, דמוי כפתור, שהספקתי לראות על החזה הוורוד שלו, החלק. כמו מכת ברק הוא הצליף בי, הכפתור הקטן, עד שבמקום להרעיף נשיקות אחרונות על פרי בטני לפני שיילקח ממני לאשה אחרת, להורים מאמצים, נזכרתי בכתם הלידה השחור, המכוער, שראיתי על חזהו השעיר של גבריאל משיח, כשבחיוך מדושן עונג הוא פרם את כפתורי חולצתו ושלשל את מכנסיו, ונעמד מעלי, ופישק את שתי רגלי בתנועה אחת, חדה, והחדיר, ונכנס, ודחף ודחף ודחף, וכשהוציא את עצמו ממני קינח בשולי החולצה אגלי זיעה ממצחו ומלמל בטרוניה: ״למה לא אמרת לי שאת בתולה?״
כאילו שעל אונס הכרוך בביתוק בתולים מגיע לו לקבל תוספת מאמץ.
דלת הבית נטרקת. רעות יצאה עם הרולרבליידס. בום־טראח.
״רעותי, עוד לא אכלת! ״ אני רצה אחריה.
״יש מה לאכול בבית הזה?״ היא זורקת אלי מהגב.
כן, יש. יהיה! אני הודפת את הענן הכבד שמאיים לחנוק אותי ופותחת את דלת המקפיא של המקרר. תמיד יש שם משהו מוכן שאפשר להפשיר מהר. אני מחטטת בין האריזות. ספגטי או פטוצ׳יני?
״פטוצ׳יני!״ אני מבשרת לאביב, שנכנס הביתה כמו פליט מרואנדה, מת מרעב.
״מה?״ הוא נועץ בי מבט מופתע, לא מאמין למשמע אוזניו.
״תוך שתי דקות זה יהיה מוכן״, אני לוחצת על כפתור ההפעלה של המיקרוגל.
״אבל סיגל״, הוא מניד ראשו מצד לצד, ״הרי הבטחת לי!״
״מה?״ אני מוציאה צלחות ומזדרזת לערוך את השולחן.
״הבטחת לי שיותר לא תתבלבלי בין פטוצ׳יני לפיקאצ׳ו!״
״אבל לא התבלבלתי״, אני מתגוננת. ״באמת שלא. פיקאצ׳ו שלך כבודו במקומו מונח״.
״הוא לא שלי״, רוטן אביב. ״הוא של אַש״.
״של מי?״
״ככה קוראים למאמן שלו, בטלוויזיה. את רואה שאת לא מבינה שומדבר בפוקימון?״
״אביב״, אני מזדקפת ומרימה את שתי ידי בכניעה, ״אתה צודק. בפוקימון אני באמת לא מבינה״. ועל קצה הלשון עומדת שאלה שאני פוחדת לבטא: אמא שלך, עליה השלום, כן היתה מבינה בפוקימון, אילו היתה עדיין בעולם הזה?
אבל אביב, סטודנט של כיתה א׳, מקדים אותי.
״אם את לא מבינה, אז אל תעשי את עצמך כאילו שאת מבינה״, הוא תולש מעליו את רצועות הילקוט.
״אני לא חושבת שהתחזיתי למבינה גדולה בפוקימון״, קולי נסדק.
״את כן!״ הוא יורה. ״אם הפוקימון לא מעניין אותך, אז אל תתיישבי לידי כשאני רואה ערוץ שש ואל תשאלי אותי מי זה ומי זה, כאילו שאת מנסה ללמוד״.
״אבל אני באמת מנסה״, הדמעות כבר חונקות לי את הגרון. בחיי שאני מנסה. לא עם הפוקימונים, שיילכו לעזאזל. בכל כוחי אני מנסה ללמוד אותך.
״לא, את לא!״ הוא מרים את הילקוט ומתחיל לצאת.
״אביבי!״
״אני לא אביבי״, הוא נעצר. ״קוראים לי אביב. אפילו לאמא שלי לא הרשיתי לקרוא לי בשמות של תינוק מפונדרק״.
״אתה לא תינוק, אביב״, אני מוחקת את הסיומת, ״אבל גם ילדים גדולים זקוקים לקצת חיבה. אפילו ילדה גדולה כמוני...״
צפצוף ההפשרה של המיקרוגל נבלע בצפירת המיניבוס שמחזיר את אושרית מהגן. אושריתי, אני רצה לדלת, היא היחידה שמסתדרת איתי. אושריתי היא היחידה שאולי גם אוהבת אותי. היא מכירה אותי מאז היתה בת חצי שנה ואמא שלה, שאז עוד היתה בריאה ויפה, הביאה אותה מדי בוקר לפעוטון שבו עבדתי כעוזרת לגננת. אני הייתי האמא המחליפה שלה, אחרי שאמא שלה נסעה לעבודה, ובתמימות השקופה של פעוטה אולי זה נראה לה הגיוני שאני עוברת לגור בבית הזה וממשיכה למלא את תפקיד האמא המחליפה, אחרי שהאמא האמיתית שלה עולה לשמים ומתחילה לחייך אליה מהעננים.
אבל היום, כאילו השתבשו כל סדרי עולם, אפילו אושרית לא רצה אלי בשמחה.
״אני חושבת שהיא מבשלת משהו״, מדווחת לי הנהגת. ״גם לימור אמרה שכל היום היא בכתה״.
״אושריתי״, אני מתכופפת ומרימה את המלאכית הקטנה. ״מה כואב לך?״
״אולי זו התחלה של שפעת״, מוסיפה הנהגת ולוחצת על כפתור הסגירה של הדלת. ״אולי דלקת אוזניים. לחצי מהגן יש וירוס״.
״לחצי מהגן?״ אני נחרדת. ״לא ידעתי... לא הייתי שולחת אותה לגן אילו חששתי שהיא תידבק״.
״מה, את לא יודעת איך זה ילדים?״ היא מניחה ידיה על ההגה, ״משחקים ונדבקים״.
ואני מחבקת את אושרית, מחבקת את כולה, מבקשת לוודא שלמרות הכאב באוזניים או בגרון גופה שלם וכל איבריו במקומם. גם אז, בחדר הלידה, לפני שלקחו אותו ממני, חיבקתי אותו ככה. בודקת שיש לו שתי רגליים ושתי ידיים. וסופרת שיש לו עשר אצבעות, חמש בכל יד. כי אם יהיה בו פגם כלשהו, לא עלינו, אולי העובדת הסוציאלית לא תצליח למצוא לו משפחה טובה.
״את רוצה שנלך לרופא?״ אני שואלת את אושרית שעדיין מצונפת בחיקי, בעוד אנחנו מתנהלות לנו, לאט, במעלה השביל.
״לא״, היא דוחפת את תלתלי הכבשה שלה לצווארי.
״רוצה לאכול?״ אני מנשקת אותה, נושמת את עורה.
״לישון״, היא מפהקת, ועיניה נעצמות עוד לפני שאנחנו מגיעות לחדרה.
״אולי כדאי שקודם נתקלח?״ אני מציעה. ״תראי כמה חול הבאת הביתה״, אני מנסה. בימים טובים יותר יש לנו משחק כזה, של ״ביי־ביי חול״. היא עומדת על רצפת האמבטיה, ואני מתיישבת על השרפרף האדום, חולצת את נעליה ומנערת אותן, ושתינו צוחקות למראה סילוני החול הצונחים לכיור. ״כמה חול הבאת הביתה?״ אני נותנת לה ביס בפופיק. ״השארת קצת חול בגן? כי אם הכנסת את כל ארגז החול לנעליים, עם מה תשחקו מחר?״
אושרית לא עונה. שוכבת במיטתה, מכורבלת.
אני נוגעת במצחה. היא לא חמה, אבל אולי אני טועה. אולי אני צריכה להתעקש ולמדוד לה חום. או לצלצל לרופא ולהודיע לו שבגן יש מגיפה ושאושרית אולי נדבקה. לא, עדיף שאצלצל לקבוע תור לאחר הצהריים. מקסימום אבטל אותו, אם אושרית תתעורר משנת הצהריים שלה כמו חדשה.
אבל רק כשאני יוצאת מחדרה על בהונות, כדי לא להעירה, מחלחלת בי ההכרה שיש משהו אחר, חשוב הרבה יותר, שאני חייבת לעשות עכשיו ומיד.
״רעות?״ אני פותחת את הדלת ויוצאת לשביל.
״היא הלכה לשכנים״, אומר אביב שכבר התנחל בסלון, מול הטלוויזיה.
״אתה יכול לקרוא לה?״ אני ניגשת אליו.
״למה?״
״אני רוצה שהיא תהיה בבית״.
״היא תהיה אחר־כך״.
״אבל אני רוצה שהיא תהיה בבית עכשיו ותשגיח על אושרית כשאני לא כאן״, אני מפרטת. איזה מזל שבדקה התשעים נזכרתי לא להגיד, שרעות צריכה להשגיח גם עליו.
בחוסר חשק מתרומם אביב מהכורסה. בצעדים כבדים הוא יוצא למלא את המשימה.
״סיגל, למה קראת לי?״ רעות מתפרצת לבית על הרולרבליידס כמו סופה. טוב, לפחות, שלא שאלה למה העזתי להפריע לה.
״רעות, אני חייבת לצאת מהבית״, אני מקצרת, ״ואושריתי ישנה. אני חושבת שהיא חולה״.
״אז למה את הולכת?״
״בגלל שאני חייבת להיפגש עם אבא שלך. זה דחוף״.
״דווקא עכשיו?״
״רעות״, אני שולחת אליה מבט מתחנן, ״זה לא ייקח הרבה זמן. אני לא אחזור מאוחר״.
ואני חוזרת ומבטיחה את זה לעצמי במהלך הנהיגה ל״ארזים״, בית־ספר עם פנימייה שעמוס, בעלי, עומד בראשו. לא זה הזמן לפתוח את כל המגירות, לנער את הנפטלין ולהוציא את השלדים מהארון, הרי מונולוגים שיפתחו ב״בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ״ לא יובילו אותנו לשום מקום. רק על העיתון אני אספר לו, למקרה שעמוס לא מקשר בין השערורייה המתפרסמת היום, בלי שמות, לבין השריף של הנגב, שבין השאר הוא גם הבוס הישיר שלו. רק.
אבל ביציאה מהמושב, בכיכר הדשא המצהיב שאני אמורה להקיף כדי לקחת ימינה, הידיים שלי שוברות את ההגה שמאלה ואני נוסעת לבאר שבע. ההיגיון הבריא שלי, או מה שנשאר ממנו, צועק בתוכי שזאת טעות, שלא זה הזמן, שאסור לי להיעדר מהבית ליותר מדי זמן.
שתוק, אני מהסה אותו בצעקה אילמת, לא שמעת מה קרה? אתה לא מבין שאני חייבת להגיע לדירה?