אליזה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אליזה
מכר
מאות
עותקים
אליזה
מכר
מאות
עותקים
4 כוכבים (6 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: עדינה קפלן
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: פברואר 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 72 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 12 דק'

ז'אק שובירה

ז'אק שובירה נולד ליד ליון ב-1915. באותה שנה מת אביו בחזית מלחמת העולם הראשונה, ולז'ק לא הכיר אותו. הוא למד רפואה בליון ופתח מרפאה בנוויל-סור-סאון ששם עבד והתגורר כל חייו. ב-1958 לאחר התכתבות קצרה בין השניים, פרסם אלבר קאמי בהוצאה היוקרתית "גלימאר" את הרומן הראשון של שובירה. אך חלק גדול מיצירתו התגלתה מחדש כמעט חמישה עשורים אחר כך, לאחר הפרסום של "אליזה" ב-2003, שהיה לאירוע מו"לי גדול בצרפת, וראה אור שנתיים לפני מות "מוות לא רצוי אך לא טראומטית" –כפי שהוא עצמו הצהיר בראיון כשכבר היה זקן – הצהרה של הומניסט פשוט וחכם, שלא נמנע מלהתייחס ל"קטעים האפלים של החיים".

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

בדפים המופלאים האלה מסופר לנו סיפור עטור הילה קסומה ובעל סוף מפתיע, על אהבתו הראשונה של ילד שהתייתם מאביו במלחמת העולם הראשונה. האב מת בחזית, האם חוותה טראומה, והסבתא קשוחה. כל אלה לא מונעים מהדמויות לפרוח, לחקור את העולם ולפתח רגשות. אליזה, נערה בגיל ההתבגרות שמתקבלת לעבוד בביתו של ז׳ק, היא התרופה היחידה של הילד נגד העצב.

מדובר ביצירה שמתארת את "גן העדן הירוק של האהבות הילדותיות", כלשון בודליר. זהו טקסט יחיד במינו המואר בנאיביות זוהרת. הוא מעניק קול צלול ונוף בלתי נשכח לתקופת החניכה של אדם בשערי הכניסה לחייו.

ז׳ק שובירה, סופר צנוע אך פעיל מאוד ונערץ על ידי אלבר קאמי, כתב את הפנינה הזאת, שנבחרה ליצירה האהובה על מוכרי הספרים הצרפתים בשנת 2003 .כעת היא מוגשת לראשונה בעברית ב"תשע נשמות".

פרק ראשון

אֵליזָה הגיעה בוקר אחד בראשית הסתיו. הייתי בן חמש. השענתי את מרפקי על אדן החלון של המטבח, וראיתי אותה מופיעה בגינה. היא עלתה בשביל הקטן שלאורך גדת הנחל. אבי נהרג במלחמה. סבי וסבתי אספו אותנו, את אמי, את אחי ואותי לביתם. הבית היה מוקף שדות. בכפר הקטן שכנו ביתו וחצרו של אדון לַנגלוּאָה, הבנאי, והחווה של אדון דְלוֹ.
"הביטו," אמרה אמא שעמדה מאחורי, "ציפינו לבואה רק אחר הצהריים. היא באה דרך הכביש. אילו הלכה לאורך גדות האגם היתה לה דרך קצרה יותר."
היא לבשה חולצה שחורה ונשאה מטען דל. היא התקרבה, חלפה מתחת לענפים הנמוכים של עץ הערמון של המרפסת. אמא פתחה את דלת הכניסה.
אמא אמרה לה:
"שלום, עלמתי הצעירה."
ואחר כך תיקנה את עצמה ואמרה:
"שלום, אליזה."
ומיד דרשה בשלום הוריה:
"מה שלומם? ומה שלום אחייך, ז'וּליאַן וז'וֹאָנֶס?"
היא ענתה בחיוך שאביה עייף וכבר לא מסוגל לעבוד ברכבת. הוא מטפל בגינה ותו לא. אשר לאמהּ, היא עדיין מופקדת על מעבר הרכבת הקטנה שבין לִיוֹן לז'אסן.
 
הכרתי קצת את ז'וֹאָנֶס. הוא היה מבוגר ממני. בן עשר לפחות. הוא שמר עם כלבתו פוֹיֶילט על הכבשים המעטים שרעו לצד מסילת הברזל. מפעם לפעם, כדי להסיח את דעתו מבדידותו, חצרץ בחצוצרתו מנגינה מלחמתית כביכול.
בשנת 1920, באזורים הכפריים בצרפת, כל ילד עדיין היה לוחמני במקצת.
 
כך הרהרתי לרגע באחיה של אליזה, שעדיין עמדה עם אמי בכניסה. הייתי חשדן, מסויג ואדיש לכאורה, ובחנתי בתשומת לב את הצעירה הזאת, העומדת להיכנס במהרה לחיי היום־יום שלי.
בת כמה היא יכולה להיות? לא ידעתי לענות על השאלה הזו. נדמה לי שאמא אמרה "בת שמונה־עשרה".
נעצתי בה את מבטי. אפה הקטן היה חמוד, שפתיה יפות וצבע עיניה המופלאות, שמבטן היה מוזר, נע בין כחול לירוק. שׂערה השחור היה משוך לאחור בקפידה ממצחה הגבוה ונאסף לפקעת בעורפה.
כפתורי חולצתה היו רכוסים עד האחרון שבהם. לפי דברים של מה בכך וחיוכים אחדים שמתי לב שהיא לא אדישה כלפי, ובין שרצתה להעמיד פנים ובין שביקשה לרכוש את ידידותי, היא נטלה את ידי בידה.
ואז שמעתי את סבתי יורדת במדרגות. מיד הרפתה אליזה מידי. התבקשתי לצאת לגינה. עוד הספקתי לשמוע את סבתי אומרת:
"את לא תהיי לבד. כבר יש לנו משרתת אחת. קוראים לה מרגריט. המסכנה באה מלימוֹזָן. היא לא מוצאת שם עבודה. הארוס שלה נהרג במלחמה."
באותו מעמד לא ידעתי כלל אילו הוראות או עצות התכוונה סבתי להשיא לאליזה. היא נהגה לומר פעם אחר פעם, "הקם בשש והולך לישון בעשר, מאריך את חייו לעשר כפול עשר." באותו זמן עדיין לא הייתי בטוח שהחישוב הסופי מביא לגיל מאה. אבל הערכתי שפרק זמן כזה מותיר אך מעט פנאי למנוחה, לשינה ולמשחקים. הבנתי שהמטלות שיוטלו על אליזה לא יהיו שונות משל מרגריט וסבתי, שעדיין שקדה על טיפוח הבית. אשת סדר.
בשעות הבוקר המאוחרות התחשרו עננים בשמים וגשם דק החל לרדת על הגינה. הסתובבתי בבית באפס מעשה וגם מלא סקרנות. אליזה איבקה את הרהיטים בחדר האוכל. רציתי לדעת מי היא ומי היא מתכוונת להיות. עדיין עמדתי על המשמר כצופה מאופק. נדמָה שהיא לא שמה לב לנוכחותי העיקשת, אף שצעדתי הלוך ושוב.
עקב הצינה והלחות הורתה סבתא להדליק אש באח בחדר האוכל ששימש גם כחדר מגורים.
"אתה רוצה ללוות אותי?" שאלה אליזה. "בוא נלך ביחד לקחת בולי עץ מהמחסן."
היא נראתה לי עליזה ונחושה ומיד נטלה את ידי במעין להיטות שובבה שהתמיהה אותי במקצת, אך גם החמיאה לי. חזרנו בריצה הביתה בגשם השוטף, וידינו היו עמוסות.
נדליק שלהבת יפה, אמרה לי בהתלהבות.

ז'אק שובירה

ז'אק שובירה נולד ליד ליון ב-1915. באותה שנה מת אביו בחזית מלחמת העולם הראשונה, ולז'ק לא הכיר אותו. הוא למד רפואה בליון ופתח מרפאה בנוויל-סור-סאון ששם עבד והתגורר כל חייו. ב-1958 לאחר התכתבות קצרה בין השניים, פרסם אלבר קאמי בהוצאה היוקרתית "גלימאר" את הרומן הראשון של שובירה. אך חלק גדול מיצירתו התגלתה מחדש כמעט חמישה עשורים אחר כך, לאחר הפרסום של "אליזה" ב-2003, שהיה לאירוע מו"לי גדול בצרפת, וראה אור שנתיים לפני מות "מוות לא רצוי אך לא טראומטית" –כפי שהוא עצמו הצהיר בראיון כשכבר היה זקן – הצהרה של הומניסט פשוט וחכם, שלא נמנע מלהתייחס ל"קטעים האפלים של החיים".

עוד על הספר

  • תרגום: עדינה קפלן
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: פברואר 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 72 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 12 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

אליזה ז'אק שובירה
אֵליזָה הגיעה בוקר אחד בראשית הסתיו. הייתי בן חמש. השענתי את מרפקי על אדן החלון של המטבח, וראיתי אותה מופיעה בגינה. היא עלתה בשביל הקטן שלאורך גדת הנחל. אבי נהרג במלחמה. סבי וסבתי אספו אותנו, את אמי, את אחי ואותי לביתם. הבית היה מוקף שדות. בכפר הקטן שכנו ביתו וחצרו של אדון לַנגלוּאָה, הבנאי, והחווה של אדון דְלוֹ.
"הביטו," אמרה אמא שעמדה מאחורי, "ציפינו לבואה רק אחר הצהריים. היא באה דרך הכביש. אילו הלכה לאורך גדות האגם היתה לה דרך קצרה יותר."
היא לבשה חולצה שחורה ונשאה מטען דל. היא התקרבה, חלפה מתחת לענפים הנמוכים של עץ הערמון של המרפסת. אמא פתחה את דלת הכניסה.
אמא אמרה לה:
"שלום, עלמתי הצעירה."
ואחר כך תיקנה את עצמה ואמרה:
"שלום, אליזה."
ומיד דרשה בשלום הוריה:
"מה שלומם? ומה שלום אחייך, ז'וּליאַן וז'וֹאָנֶס?"
היא ענתה בחיוך שאביה עייף וכבר לא מסוגל לעבוד ברכבת. הוא מטפל בגינה ותו לא. אשר לאמהּ, היא עדיין מופקדת על מעבר הרכבת הקטנה שבין לִיוֹן לז'אסן.
 
הכרתי קצת את ז'וֹאָנֶס. הוא היה מבוגר ממני. בן עשר לפחות. הוא שמר עם כלבתו פוֹיֶילט על הכבשים המעטים שרעו לצד מסילת הברזל. מפעם לפעם, כדי להסיח את דעתו מבדידותו, חצרץ בחצוצרתו מנגינה מלחמתית כביכול.
בשנת 1920, באזורים הכפריים בצרפת, כל ילד עדיין היה לוחמני במקצת.
 
כך הרהרתי לרגע באחיה של אליזה, שעדיין עמדה עם אמי בכניסה. הייתי חשדן, מסויג ואדיש לכאורה, ובחנתי בתשומת לב את הצעירה הזאת, העומדת להיכנס במהרה לחיי היום־יום שלי.
בת כמה היא יכולה להיות? לא ידעתי לענות על השאלה הזו. נדמה לי שאמא אמרה "בת שמונה־עשרה".
נעצתי בה את מבטי. אפה הקטן היה חמוד, שפתיה יפות וצבע עיניה המופלאות, שמבטן היה מוזר, נע בין כחול לירוק. שׂערה השחור היה משוך לאחור בקפידה ממצחה הגבוה ונאסף לפקעת בעורפה.
כפתורי חולצתה היו רכוסים עד האחרון שבהם. לפי דברים של מה בכך וחיוכים אחדים שמתי לב שהיא לא אדישה כלפי, ובין שרצתה להעמיד פנים ובין שביקשה לרכוש את ידידותי, היא נטלה את ידי בידה.
ואז שמעתי את סבתי יורדת במדרגות. מיד הרפתה אליזה מידי. התבקשתי לצאת לגינה. עוד הספקתי לשמוע את סבתי אומרת:
"את לא תהיי לבד. כבר יש לנו משרתת אחת. קוראים לה מרגריט. המסכנה באה מלימוֹזָן. היא לא מוצאת שם עבודה. הארוס שלה נהרג במלחמה."
באותו מעמד לא ידעתי כלל אילו הוראות או עצות התכוונה סבתי להשיא לאליזה. היא נהגה לומר פעם אחר פעם, "הקם בשש והולך לישון בעשר, מאריך את חייו לעשר כפול עשר." באותו זמן עדיין לא הייתי בטוח שהחישוב הסופי מביא לגיל מאה. אבל הערכתי שפרק זמן כזה מותיר אך מעט פנאי למנוחה, לשינה ולמשחקים. הבנתי שהמטלות שיוטלו על אליזה לא יהיו שונות משל מרגריט וסבתי, שעדיין שקדה על טיפוח הבית. אשת סדר.
בשעות הבוקר המאוחרות התחשרו עננים בשמים וגשם דק החל לרדת על הגינה. הסתובבתי בבית באפס מעשה וגם מלא סקרנות. אליזה איבקה את הרהיטים בחדר האוכל. רציתי לדעת מי היא ומי היא מתכוונת להיות. עדיין עמדתי על המשמר כצופה מאופק. נדמָה שהיא לא שמה לב לנוכחותי העיקשת, אף שצעדתי הלוך ושוב.
עקב הצינה והלחות הורתה סבתא להדליק אש באח בחדר האוכל ששימש גם כחדר מגורים.
"אתה רוצה ללוות אותי?" שאלה אליזה. "בוא נלך ביחד לקחת בולי עץ מהמחסן."
היא נראתה לי עליזה ונחושה ומיד נטלה את ידי במעין להיטות שובבה שהתמיהה אותי במקצת, אך גם החמיאה לי. חזרנו בריצה הביתה בגשם השוטף, וידינו היו עמוסות.
נדליק שלהבת יפה, אמרה לי בהתלהבות.