הדלת שבקיר
את הסיפור הזה, על הדלת שבקיר, סיפר לי לָיוֹנֶל ואלאס בערב של אמון לפני פחות משלושה חודשים. וככל שידעתי, הוא היה סבור שהוא מדבר אמת.
הוא סיפר לי את הסיפור בישירות ובפשטות, והיה משוכנע כל כך שלא יכולתי אלא להאמין לו. אך בבוקר שלמחרת, כשהתעוררתי בדירתי, הייתי שרוי באווירה אחרת לגמרי. כששכבתי במיטה והדברים שסיפר לי עלו בזיכרוני בלי הזוהר שהעניק להם דיבורו האיטי וגלוי הלב, בלי האור שהקרינה עליהם מנורת השולחן, בלי הצללים שאפפו אותו ואת כל הדברים הנאים והבוהקים — הקינוח, הכוסות, המפיות מארוחת הערב — ובראו לרגע עולם קטן ובוהק שאינו כפוף לחוקי היום־יום, או־אז נראו לי הדברים מופרכים בעליל. "זו היתה אחיזת עיניים!" אמרתי, והוספתי: "כמה היטיב לעשות זאת! לא הייתי מצפה להצלחה שכזו דווקא ממנו."
לאחר מכן, כשהתיישבתי ללגום תה של בוקר, ניסיתי למצוא הסבר לנופך המציאותי המופלא שנלווה לזיכרונותיו הבלתי אפשריים, והנחתי שבאופן כלשהו הם משקפים, מציגים, מעלים — איני יודע באיזו מילה לבחור — חוויות שמן הנמנע לתאר בכל דרך אחרת.
בהנחה הזאת איני מחזיק עוד. התגברתי על הספקות המנקרים בי. כעת אני מאמין, כמו שהאמנתי לו כשסיפר לי את הדברים בפועל, שהוא ניסה לזקק את האמת למעני כמיטב יכולתו בשעה שחשף לפני את סודו. אך את התשובה לשאלה אם באמת ראה את מה שראה או רק האמין שראה זאת — אם זכה בפרס יקר מציאות או נפל קורבן לחלום עתיר דמיון — את זאת איני יכול אף לנחש. אפילו בנסיבות מותו, ששמו קץ לספקותי, אין משום תשובה לכך. ילמד הקורא וישפוט.
כעת איני זוכר עוד איזו טענה או הערת אגב שלי הניעה אדם סגור שכזה לשים בי את מבטחו. דומני שהוא יצא להגנתה של איזו תנועה ציבורית גדולה לאחר שהבעתי את אכזבתי ממנה והאשמתי אותה ברפיון וחוסר מהימנות. אך לפתע שינה את הנושא ואמר: "יש משהו שטורד את מנוחתי — "
"אני יודע," המשיך לאחר שבחן זמן מה את אפר הסיגר שלו, "שלאחרונה אני מתרשל. העניין הוא — לא מדובר כאן ברוחות רפאים ושדים — אבל — משונה לדבר על זה, רֶדמוֹנד — אני אדם רדוף. משהו רודף אותי — משהו מסלק את כל טעם החיים, משהו ממלא אותי געגועים…"
הוא השתהה מכוח הביישנות האנגלית, המשתלטת עלינו כל אימת כשאנו רוצים לומר דברים מרגשים, יפים או רציניים. "למדת ב'סנט אָתֶ'לסטַן' כל השנים," אמר, ולרגע נדמה היה שהוא סוטה מן הנושא. "אם כן — " הוא השתתק. ואז, מעט־מעט, החל לספר לי על דבר נסתר בחייו, על זיכרון של יופי ושמחה הרודף אותו, ממלא את לבו בכיסופים ומאפיל על כל העניין והפאר שבחיי העולם הזה.
עכשיו, כשיש לי מושג בעניין, אני יודע שהדבר היה ניכר בבירור בפניו. יש לי תצלום שמגלה את הבעת הריחוק הנסוכה עליהם ומדגיש אותה. היא מזכירה לי משהו שאמרה עליו פעם אישה אחת — אישה שאהבה אותו מאוד. "לפתע פתאום," אמרה, "כל ההתעניינות שלו פגה. הוא שוכח אותך. לא אכפת לו בכלל שאת שם — ממש מתחת לאף…"
