פתח דבר
חלפו יותר משלוש שנים מאז מת בעלי, אבל במובנים רבים הוא מועיל יותר מִתמיד. נכון, הוא לא פה כדי להוציא את הזבל, אבל נפלא לקטר באוזניו כשאני עושה את זה בעצמי, ובדרך כלל הוא בן לוויה מעולה, גם אם הוא בלתי־נראה. ואין לו תחליף כשצריך להאשים מישהו, מפני שהוא לא יכול לסתור את דברי, כי גופתו נשרפה. אני מדברת איתו הרבה, אבל השיחות שלנו הידרדרו מחתירה מטאפיזית אחר משמעות המוות לשיחות חולין בין בני זוג על מה נאכל לארוחת ערב או מי איבד את הדוח למס הכנסה.
כשהוא מת בתאונת דרכים, במרחק חמישה־עשר מטרים מדלת הבית שלנו, שקלתי ברצינות למות גם כן. לא מפני שלבי נשבר, אף שזה היה נכון, אלא מפני שהראש הסתובב לי מהאתגרים הלוגיסטיים שכרוכים בחיים בלעדיו. אבל מזל שלא מתִּי, כי הוא היה מחכה לי בגן עדן, ואוף, איך שהוא היה מתעצבן. הוא היה יורד עלי לנצח נצחים, אני מבטיחה לכם.
הייתי בנהיגה, ומחשבותי תעו ללא מטרה כשהטלפון שלי צלצל. זאת היתה אחותי רייצ'ל.
"הֵיי, לִיל, את נוסעת לאסוף את הילדות?" חייכתי למשמע קולה.
"כן. ההתמצאות שלך בסדר היום שלי מביכה את שתינו." אותתי, האטתי קצת ברמזור ופניתי. כל זה כשהטלפון תחוב לי מתחת לאוזן בניגוד לחוק. לפעמים אני מדהימה את עצמי.
"את יכולה לקנות לי משהו בדרך חזרה?"
"אני באה אלייך?" אולי שכחתי. זה אפשרי.
"אולי, מאיפה לי לדעת? בכל אופן, לא ראיתי את הילדות כמה ימים, ואת יודעת כמה הן מתגעגעות."
צחקתי. "אני יכולה לומר בכנות שהן לא הזכירו אותך אפילו פעם אחת."
היא צחקה בחזרה. "את יודעת, יום אחד תקבלי את העובדה שהן אוהבות אותי יותר מאשר אותך, וההכחשה שלך לא עוזרת לאף אחת מאיתנו להתקדם."
עצרתי בנתיב ההסעות המשותפות, הרמתי גבה וחייכתי מבעד לשמשה לעבר המורה התורנית. "תשמעי, אני מודה שהן מחבבות אותך. מה את צריכה בעצם? משהו בסיסי כמו חלב, או משהו יותר אופייני כמו חומר סיכה וגליל הסקה לאח?"
לפתע חבטה בחלון כף יד קטנה, שהקפיצה אותי והשאירה כתם. בעלת היד, אנאבל, הציצה פנימה וצמצמה את עיניה. אחותה הצעירה קלייר עמדה מאחוריה ובהתה. מאחוריהן עמדה המורה בחיוך לחוץ, ושידרה סבלנות מעונה עם מגמה סמויה של איום אם לא אזיז את התחת. מיהרתי ללחוץ על כפתור פתיחת הדלתות. לא הייתי רוצה שהיא תשלוף בגללי את קרן המוות.
אחותי ענתה לי. "אני צריכה חצי קילו בייקון, קצת פרמזן, ספגטי, ביצים, לחם ובקבוק יין אדום. וחמאה, כמובן."
"אחזיר לך צלצול," יישרתי את הראש והטלפון נפל על רצפת המכונית. "את צריכה עזרה או שאת יכולה להכניס אותה למכונית, בֶּל?"
"אני מסתדרת."
אנאבל היתה רק בת שבע, אבל התברכה בכובד ראש של דיפלומטית עם ותק של ארבעים שנה. כך היא נולדה, ורכשה ברוגע את מיומנויות היניקה, הזחילה, אכילת מזון מוצק וכל דבר אחר שהפלתי עליה. היא התייחסה לעולם בהכנעה, כאילו היינו בדיוק כפי שתיארו אותנו בעלון: קצת מאכזבים, אבל מה לעשות? היא חגרה את קלייר בכיסא הבטיחות ונאבקה עם הרצועות.
"לוחץ לך?"
קלייר נענעה בראשה לשלילה.
"משוחרר?"
קלייר נענעה בראשה, ועיניה החומות ננעצו באמון באחותה הגדולה. אנאבל הנהנה לעברה, התיישבה בכיסא הבטיחות שלה וחגרה את עצמה בביטחון עצמי של טייס ניסוי בטיסה החמישים שלו, ולא כמו מישהי ששיני החלב הקדמיות שלה נשרו ושערה מהודק בסיכת דוֹרָה.
"אפשר לזוז," הודיעה לי.
"קלייר?" רציתי לוודא שהקטנה לא איבדה את כושר הדיבור שלה מאז ארוחת הבוקר. יש להניח שהמורה היתה מתקשרת במקרה כזה, אבל עם כל הקיצוצים בתקציב...
"אפשר לזוז, ריבת תפוז." טוב, שמענו מכוכב הלכת הכי קטן.
גיששתי על הרצפה בחיפוש אחר הנייד שלי והחזרתי לרייצ'ל צלצול. הפעם הפעלתי את הרמקול וצעקתי לעברו כשהוא נח בחיקי. אחרי הכול, עכשיו הילדות במכונית. הבטיחות קודמת לכול, חברים. רייצ'ל ענתה עוד לפני שהטלפון שלי השמיע צליל. היא אישה עסוקה מאוד.
חיכיתי להשתלב בתנועה וצעקתי לעבר הטלפון. "הֵיי, למה לא אמרת לי להביא את המצרכים לפסטה קרבונרה? ולמה את לא יכולה לעצור בעצמך בדרך הביתה?"
"כי אני אוהבת להציג לך חידות קטנות, אתגרים קטנים שישאירו אותך דרוכה. אחרת המוח שלך יתנוון, ואז מי יעזור לילדות בשיעורי הבית?"
"את גם מבשלת בשבילנו?"
"אני בהחלט יכולה. בשמחה. למה את צועקת עלי?"
"אני לא צועקת עלייך, הבלוטוּת מקולקל. אבל אני שמחה שאת מכינה ארוחת ערב." פניתי שמאלה.
"אנחנו נוסעות לחנוּת?" שאלה אנאבל. ידעתי שהיא לא אוהבת ללכת לקניות, אבל מנגד עמדה האפשרות שתקבל ממתק לא צפוי.
הנהנתי.
"עוד משהו," הוסיפה אחותי. "את תצטרכי לומר לי איך לבשל אותה."
"ואז אנחנו הולכות לדודה רייצ'ל?" שאלה קלייר.
הנהנתי, ואז נענעתי בראשי לשלילה. אחותי עשתה לי קטע ג'דיי בסגנון "את לא רואה פה שום דרואידים". "רגע, רייץ', יש לי שאלה אלייך: אם אני קונה את המצרכים ומכינה את ארוחת הערב, למה את לא באה אלי?"
השתררה שתיקה.
"אה, זה רעיון הרבה יותר טוב. תודה! נתראה אחר כך." היא התכוונה לנתק.
"תעצרי," קטעתי אותה. "אם את באה אלי, את יכולה לקנות את המצרכים. אני עם הילדות, זוכרת?"
"אה, כן. בסדר," אמרה וניתקה.
הסתכלתי על קלייר במראה הפנימית. "לא, חומד, דודה רייצ'ל באה אלינו."
שתי הילדות נראו מרוצות כששמעו זאת. הן באמת חיבבו אותה יותר מאשר אותי. ולמה לא? היא יכלה להפוך בקשת טובה להזמנה לארוחת ערב ועוד לגרום לך להרגיש בסדר עם זה.
