אסופה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אסופה
הוספה למועדפים
4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ילדים להורים גרושים, צעירים למודי אכזבות, ניצולת שואה, אם שכולה וילדות שלא התבגרו נפגשים באוסף סיפורים קצרים הנוגעים בנקודות החבויות של הרגש.
 
מה עושים כשהעולם אינו מושלם? ולמה אפשר לקוות כשהחיים לא נותנים לנו את מה שהיינו רוצים?
 
אוסף סיפורים ראשון של גלי כרמלי-שרים.

פרק ראשון

- כשנולדת -
 
 
חלמתי שאתה מת.
 
חלמתי שאף אחד לא הגיע ללוויה.
 
אני עמדתי לבד בבית הנתיבות.
 
הגיעו שני בחורים עם שטריימלים.
 
בחוץ שרר חמסין.
 
״את לבד?״
 
הסתכלתי סביב. הייתי שם לבד.
 
״כן״
 
הם הביטו זה בזה.
 
״אף פעם לא ראינו דבר כזה״, אמר אחד מהם בשם שניהם.
 
״אף פעם לא קרה דבר כזה״, הוסיף השני, כאילו כדי לתת משנה תוקף עובדתי לדברי חברו.
 
הם הביטו בי בשאלה, אבל לא הבנתי מה הם שואלים.
 
״אי אפשר לקיים הלווייה בלי מניין״, הסביר האחד.
 
״אין למת אף קרוב משפחה? אף חבר? שכן, קולגה?״
 
קולגה. איזה מינוח זר ומנוכר. בכל המובנים. לפחות היו אומרים עמית.
 
״כנראה שלא״, עניתי
 
״כנראה?״ הם לא הבינו. ״מי את בשבילו?״
 
״אני עוד לא יודעת״
 
״את לא יודעת מי את בשבילו?״, שאל הראשון
 
״היא אמרה שהיא *עוד* לא יודעת מיהי בשבילו״, אמר השני. ״מה, את צריכה לגלות מי את בשבילו?״
 
״כן. אני פשוט רק התחלתי לכתוב עליו, אותו, ועוד לא החלטתי מיהו. אני אפילו לא יודעת איך לקרוא לו״
 
״אז הוא עוד לא נולד בכלל?״, הראשון הרים גבה.
 
״לא… לא ממש… לא״
 
״אז מה את עושה כאן?״
״אני… אני באמת לא יודעת, הוא פשוט…. כלומר, הוא מת פתאום ולא יכולתי לא לבוא. לתת לו למות בלי להיפרד לפחות״
 
״ובלי להתייסר על שלא יצרת אותו בכלל? בלי לענות את נפשך על ששוב לא העזת, או שוב לא טרחת, או שוב לא החלטת״
 
״אז את רוצה…. ״, היסס בקולו השני, חומל עלי, רואה את הייאוש שלי, מציע לי כמו תמיד לברוח מהתמודדות. ״לקבור אותו עכשיו? או לברוא אותו?״
 
״תראי״, אמר הראשון בטון נוזף והצביע על ערימה רחוקה. ״כמה עוד מתים שלא נולדו תביאי אלינו? את צריכה לברוא כבר אחד. שלם. עד הסוף. או להפסיק להמציא חדשים ולעזוב אותם לא ממומשים״
 
״שבי פה. יש עוד זמן״, אמר הראשון בטון מרגיע. ״אנחנו נהיה פה, במשרד. אבל את צריכה להחליט״
 
הם הסתובבו ופנו למשרד.
 
״רגע״, קראתי אחריהם. ״רגע. אוקיי. אני רוצה. כלומר, לברוא אותו״
 
״את בטוחה״?
 
״כן״
 
״דרוש הרבה אומץ״
 
״כן, אני יודעת״
 
״גם בפעמים הקודמות אמרת שאת רוצה״
 
״הפעם זה יהיה שונה״
 
״למה הפעם זה יהיה שונה?״
 
״לא יודעת. אני מקווה״
 
״תקווה לא מספיקה״
 
״אני רוצה״
 
״גם רצון לבד לא יספיק״
 
״אני אעשה את זה״
 
הם הסתכלו זה בזה והחלו להסיר מעליך את התכריכים. ואז נגלית אלי.
 
אחד מהם פישפש בכיסו והוציא ממנו נייר חדש, ישר להפליא.
 
הבטתי בנייר. היתה בו רק כותרת. הכותרת היתה תעודת לידה.
 
החלטתי לקרוא לך עמית.

עוד על הספר

אסופה גלי כרמלי-שרים
- כשנולדת -
 
 
חלמתי שאתה מת.
 
חלמתי שאף אחד לא הגיע ללוויה.
 
אני עמדתי לבד בבית הנתיבות.
 
הגיעו שני בחורים עם שטריימלים.
 
בחוץ שרר חמסין.
 
״את לבד?״
 
הסתכלתי סביב. הייתי שם לבד.
 
״כן״
 
הם הביטו זה בזה.
 
״אף פעם לא ראינו דבר כזה״, אמר אחד מהם בשם שניהם.
 
״אף פעם לא קרה דבר כזה״, הוסיף השני, כאילו כדי לתת משנה תוקף עובדתי לדברי חברו.
 
הם הביטו בי בשאלה, אבל לא הבנתי מה הם שואלים.
 
״אי אפשר לקיים הלווייה בלי מניין״, הסביר האחד.
 
״אין למת אף קרוב משפחה? אף חבר? שכן, קולגה?״
 
קולגה. איזה מינוח זר ומנוכר. בכל המובנים. לפחות היו אומרים עמית.
 
״כנראה שלא״, עניתי
 
״כנראה?״ הם לא הבינו. ״מי את בשבילו?״
 
״אני עוד לא יודעת״
 
״את לא יודעת מי את בשבילו?״, שאל הראשון
 
״היא אמרה שהיא *עוד* לא יודעת מיהי בשבילו״, אמר השני. ״מה, את צריכה לגלות מי את בשבילו?״
 
״כן. אני פשוט רק התחלתי לכתוב עליו, אותו, ועוד לא החלטתי מיהו. אני אפילו לא יודעת איך לקרוא לו״
 
״אז הוא עוד לא נולד בכלל?״, הראשון הרים גבה.
 
״לא… לא ממש… לא״
 
״אז מה את עושה כאן?״
״אני… אני באמת לא יודעת, הוא פשוט…. כלומר, הוא מת פתאום ולא יכולתי לא לבוא. לתת לו למות בלי להיפרד לפחות״
 
״ובלי להתייסר על שלא יצרת אותו בכלל? בלי לענות את נפשך על ששוב לא העזת, או שוב לא טרחת, או שוב לא החלטת״
 
״אז את רוצה…. ״, היסס בקולו השני, חומל עלי, רואה את הייאוש שלי, מציע לי כמו תמיד לברוח מהתמודדות. ״לקבור אותו עכשיו? או לברוא אותו?״
 
״תראי״, אמר הראשון בטון נוזף והצביע על ערימה רחוקה. ״כמה עוד מתים שלא נולדו תביאי אלינו? את צריכה לברוא כבר אחד. שלם. עד הסוף. או להפסיק להמציא חדשים ולעזוב אותם לא ממומשים״
 
״שבי פה. יש עוד זמן״, אמר הראשון בטון מרגיע. ״אנחנו נהיה פה, במשרד. אבל את צריכה להחליט״
 
הם הסתובבו ופנו למשרד.
 
״רגע״, קראתי אחריהם. ״רגע. אוקיי. אני רוצה. כלומר, לברוא אותו״
 
״את בטוחה״?
 
״כן״
 
״דרוש הרבה אומץ״
 
״כן, אני יודעת״
 
״גם בפעמים הקודמות אמרת שאת רוצה״
 
״הפעם זה יהיה שונה״
 
״למה הפעם זה יהיה שונה?״
 
״לא יודעת. אני מקווה״
 
״תקווה לא מספיקה״
 
״אני רוצה״
 
״גם רצון לבד לא יספיק״
 
״אני אעשה את זה״
 
הם הסתכלו זה בזה והחלו להסיר מעליך את התכריכים. ואז נגלית אלי.
 
אחד מהם פישפש בכיסו והוציא ממנו נייר חדש, ישר להפליא.
 
הבטתי בנייר. היתה בו רק כותרת. הכותרת היתה תעודת לידה.
 
החלטתי לקרוא לך עמית.