אופרות בחמסין

חלום יעקב

א.

בצהרי יום ג' שכב יעקב שטיין עירום, גופו השמן דבוק לקרירות מרצפות חדר השינה ששלבי תריסיו מואפלים, גיליון מגזין 'טיים' שמוט מידו, עפעפיו מרפים מאחיזת קוריהם - וחלם שהוא ממריא אל שבעת הרקיעים.
עגלון אלטעזאכן ערבי צעק ברמקול. ילדות חרדיות קיפצו בחבל בחצר הכבסים שבין הברושים. סירנה של אמבולנס חצתה באור הנוזל את הרחוב. מוכר סכיני גילוח מדלת לדלת הקיש פעמיים בפרסת הברזל המעוטרת ראש אריה, נתייאש וירד קומה. אדון מוקוטוב הרוקח היפך את שלט הפלסטיק התלוי בשרשרת על שמשת דלת הכניסה ונרדם בתוך אדי צנצנות הספֵּרַנדה בחדר האחורי, אספלניות על עיניו כנגד האור, מול גלי האוויר החם של מאוורר הברזל. שוּמֵייל פִילַיֵיב לגם צ'אי ירוק במכולת מאחורי וילון כהה כבד ומרופט, רעייתו מאפראט המתינה לקונים מאחורי הקופה. קשיש עמד בתמרוקייה של זמרת האופרה לשעבר, לידיה אשכנזי, והזליף טיפות בושם על מפרקיו הקשויים. הדוקטור אָלגֶ'ם סעד פיז'ונֵס במטבח שמעל חדר הדוודים של הגלידרייה, ניחוח הוונילה מחניק את נחיריו, קורא ב'סמנה', ולמולו צבעה רעייתו את ציפורני רגליה בלכה אדומה.
אמי גירדה בגבי עד שורש הנשמה שעה שחלפה על פנינו נשמתו של אבי, יעקב מנדל שטיין, בדרכה אל תהומות אור האינסוף, וממרומי מותֵנוּ ראיתי את קור המרצפות מרדים את עצמותיו בחדר שנתו, נמלה מהלכת בכף ידו ונבלעת בדפי המגזין האמריקני. בית המסחר שלו, חנות היינות והמשקאות החריפים, עמדה סגורה וצוננת בין שתיים לארבע, בקומת הרחוב של בניין מגוריו. לוּ היה עובר שם אדם ומצמיד את אוזנו אל השמשה, יכול היה להאזין בצללים לבועות הנפקעות של יינות הנתזים.
שלט התנוסס מעל גגון הבטון: 'יעקב מנדל שטיין ובנו, משקאות'. יעקב מנדל שטיין היה דור חמישי של סוחרי יינות מאשכנז. כילד היה מסייע לאביו אליעזר שטיין ולסבו מנחם מנדל שטיין, צאצאי לֵווים אושוויצים מפולניה, בבית המסחר שלהם ברחוב קורפורסטנדאם בברלין. שבעה אחים ואחיות היו ליעקב, ויחדיו התגוררו בבית האחוזה שלהם מרחק כמה גושי בניינים מבית המסחר. בסיומה של מלחמת העולם הראשונה ייסדה אמו אידל מפעל לייצור סיגריות, ואת אלו היו מוכרים בחנות סמוכה לבית המסחר ליינות. עוברי האורח היו נעצרים לפני שמשת החנות וצופים בנערות הפועלות במדים התכולים, מטפחות לבנות כרוכות לראשן, מגלגלות את נקניקי הסיגריות בשולחן הנושק לוויטרינה, חותכות אותן בסכין ומניחות בקופסאות עץ. הנה הוא יושב, בן שש שנים, על ספסל בשדרה, רגליו הקטנות מתנענעות באוויר, קורא בחוברת מאוירת שקנה בדמי הכיס שקיבל, ובידו פיקל חמוץ שקנה ביתרת העודף בדוכן רחוב, כובע בית הספר מכסה את ראשו עד לגבותיו ועליו שלושה כוכבים המציינים את הכיתה השלישית ומעידים שהוקפץ בשתי כיתות, מרוב חוכמתו וחריפותו.
תמהו האנשים מדוע מתעקש יעקב מנדל שטיין לציין בשלט חנות המשקאות שלו 'ובנו', שהרי אין לו ילדים. אף לא אישה. מיום שנשתחרר ממחנה העקורים בשנת 1951 לא נישא עוד. היתה לו אישה. היה לו בן. ארנבת חצתה את ההמון בדילוגים. בנו בן השבע עוד הספיק לקרוץ לעברו פעמיים בעינו הימנית. עירומים, צפופים, מואצים בשוט, הופרדו בצינור הבשר הממתין.
באור הזרוּע משייטת נשמתו של יעקב מנדל שטיין ותרה אחרַי. שאלו אותו נשמות תועות - הנחרב העולם? השיב להן שעומד על תלו. שאלו אותו לשלום יקיריהן. ציידו אותו בסימנים, ולא ידע לזהות ולוּ נפש אחת. שאל אותן אם יודעות הן היכן נחה נשמת בנו, נשמתי. הצביעו מעלה וחדלו. עבר שם מלאך ונזף בו. ביקש לתאר את עיניו, את שערו, את פיו, את שיניו. את פלומת הזהב בזרועותיו. הורה לו המלאך שישוב אל המקום שממנו בא. נתן ביד המלאך משרוקית של ברזל. "תן לו. אמור לו שמאביו."
עגלון אלטעזאכן ערבי מעמיס על העגלה תנור. ילדות חרדיות מתחבאות בחצר הכבסים שבין הברושים. סירנת האמבולנס כבתה. רוכל סכיני הגילוח מדלת לדלת הצליח למכור חפיסת סכינים לאלמנה בן-דוד, אמו של החצוצרן. אדון מוקוטוב הרוקח לובש שוב את חלוקו הלבן ומהפך את שלט הפלסטיק התלוי בשרשרת בשמשת דלת הכניסה. שומֵייל פילייב מתבשר בטלפון מבעל המכולת השכנה שביקורת פקידי מס ערך מוסף נערכת באזור. מסכמים שני בעלי המכולות הבוכרים שיתחלפו במכולותיהם, להתיש את הפקידים. הקשיש שעמד בתמרוקייה של זמרת האופרה לשעבר, לידיה אשכנזי, והזליף טיפות בושם על מפרקיו הקשויים, מניח כעת אפטר-שייב 'טבק' על הדלפק. הדוקטור אלגֵ'ם נופח במיטה, ורעייתו פורשת קלפי פסיאנס על שולחן חדר האירוח.
יעקב מנדל שטיין ניעור משנתו. רוחץ פניו ומתלבש, בּוֹצע ירך מהעוף הצלוי ומניחהּ בצלחת עם לחם, בצל ירוק ומלפפון חמוץ. מוזג כוסית של יי"ש ומקציפהּ בסודה מסיפון. מציץ בשעונו. בעוד שעה יֵרד אל החנות. בינתיים יאזין לתסכית רדיו אפוף לולאות עשן הסיגריה שיעשן בסלון עד מחציתה. אולי יתיישב לכתוב מכתב לאחותו גיזֶלָה בפילדלפיה. במכתבה האחרון, שקרא כבר לפני עשרה ימים ולא מצא כוחות להשיב עליו, ציינה שתבוא בחודש הבא לבקרו עם בעלה נלסון בוב.
יכול היה הוא להימצא שם אצל קרובי משפחתנו הרחוקים, המַאיירים, כבר בשנת 1958. שלח יעקב שטיין, שגר אז בדירה אחת ביפו עם עוד שתי משפחות הונגריות, מכתב אל גֶרהַארְט מַאיֶיר שאולפני אם-ג'י-אם בלוס אנג'לס בבעלותו, וכתב לו שקץ בארץ ישראל, והם שלחו לו כרטיס הפלגה שאינו מוגבל במקום ובזמן, שיוכל להפליג אליהם מכל נמל שיבחר לו ברחבי תבל. כבר עמד להפליג אל המַאיירים והתבשר במכתב שאחותו הגדולה, היחידה מבני משפחתם ששרדה את המחנות, מבקשת לה מקלט בארצות הברית של אמריקה, והיא נעה ונדה באוסטריה כחיה נרדפת.
שלח לה יעקב מנדל שטיין את כרטיס ההפלגה ששלחו לו המַאיירים, ומני אז היא שם. התחתנה עם יהודי ניצול בוכנוואלד וילדה לו שני בנים. ארתור וג'ואל. לאחר שנים אחדות לקה בעלה בשבץ מוחי, וגיזלה נאלצה לפנות אל המַאיירים שיסייעו לה בפרנסתה. גרהארט מַאייר תמך בה במענק כספי מדי חודש בחודשו במשך שנתיים עד שהכירה את אותו שחקן אן-בי-איי ממוצא אירי, נלסון בוב, במועדון ריקודים בניו יורק, שם עבדה כמלצרית. אדם נחבא אל הכלים, שתקן ושלֵו נלסון בוב, הגם שכוכבו לא דעך גם לאחר עשר השנים שחלפו מיום שפרש ממשחק הכדורסל המקצועני והקים לו עסק של סוכנות ביטוח. לא ביקש מגיזלה שתלד לו ילדים. גידל את שני בניה כמו היו בניו שלו, ואף מימן מכיסו את אחזקתו של בעלה הראשון במשך תריסר שנים עד ליום פטירתו של ההוא במוסד פרטי יקר.
גיזלה אמנם פיקחית וממולחת וחדה כתער, אישה המבינה חיש מהר את שלפניה ואינה נצרכת ליותר ממבט נוקב אחד כדי לתהות על קנקנו של איש, ועדיין - דברנית גדולה ולא פעם נגררת בחדוות לשונה בשיחת טלפון טראנס-אטלנטית שעות שלמות וגרונה לא יבש. ואילו בעלה זה, נלסון בוב - כשם שהיא בלתי נלאית בדברנותה, כך הוא בלתי מנוצח בשתיקתו החייכנית. אדם חסון וגבה קומה, רחב כתפיים ועב בשר בזרועותיו. בעיניו התכולות ובשערו הלבקני דומה הוא למלאך שהוטל אל האדמה לאהוב את ילדיה ולשחק כדור בהיכלי ספורט נוצצים.
העביר אבי, יעקב מנדל שטיין, את עיניו בסלון שבו נח עתה בכורסתו. ביתו אינו מוזנח. טפטים שקטים אוטמים את הקירות, גוֹנם לבן-אפרורי. שלוש תמונות נוף ארץ-ישראלי תלויות על הכתלים וגודלן זהה. על אצטבאות הספרייה ספרי הגות, שירה ורומנים, תצלומים ממוסגרים של אחותו עם בעלה ושני בניה, פסלוני חיות מזכוכית צבעונית, צלחת אוריינטלית, תקליטים, שני פסלוני גבס של רועי צאן עם כלבם, שופר ציידים ומקל הליכה בהרים. בקבוקי ברנדי וליקרים. כוסיות בדולח. משני צדי ספת האורחים שידות עץ משוחות לכה ועליהן מנורות קריאה באגני חרס. עלווה ירוקה, רחבת עלים, בחמישה עציצים הנושקים לחלון. שרכים תלויים מתקרת המרפסת. וילאות לבנים שקופים. טלוויזיה מחוּפה רדיד תחרה ועליה קערת בדולח ובה סוכריות צבעוניות עטופות צלופן. בשידה שעליה ניצבת הטלוויזיה מערכת של כוסות לקפה וצלוחיות להגשת עוגה וכלי נחושת תואמים במחיצות המגירה. גיליונות מגזין 'טיים' מונחים בקפידה במסרג העץ שתחת שולחן האירוח. הדירה נקייה וחפה מאבק נצבר, ונברשת של עשרות גדילי בדולח מלוטשים נוצצת מן התקרה, מפיצה אור זהב חריף כבערב חג. פרט לחפיסת כדורי הלומינל שעל השידה לצד מיטתו, כנגד הלומבגו שלו, חדרו מצוחצח ומסודר כמו היה חדר בבית מלון הממתין לאורחיו. לכשינחתו אחותו ובעלה בארץ ויבואו לבקרו בדירתו נעדרת הריח, לא יימצא בוש ונכלם. יוכל לארחם בדירתו בנעימים מבלי לחשוש שייראה בעיניהם כרווק חסר סדר הטובע באומללות הרגליו. לא. לא הוא. החום המתיש אותו ודאי יתיש אותם, שכן לא רכש עדיין מזגן ונסמך על מאוורר קטן גוף שהיה מעביר מחדר לחדר, ויותר מכך - על מרצפותיו הקרירות של חדר השינה. בכל מקרה, יום לפני נחיתתם יזמן את נעמי אברהם, המנקה את דירתו זה חצי שנה מיום שפיטר את קודמתה הסטודנטית למדעי המדינה, שהיה יכול להתעלם מחוצפתה הצברית לוּ ניקתה את הדירה כיאות.
כעת התענג לרגע מזיכרון דמותה של נעמי אברהם. מדי בוקר, בשעה שש וחצי, סועד עמה יעקב מנדל שטיין את ארוחת הבוקר שלו, הגם שלא ניקתה את דירתו מדי יום ביומו. לוגמים יחדיו קפה בחלב במטבח. נעמי מביאה מאור יהודה מטעמים של מטבחה. צנצנות של ירקות כבושים ולעתים קונפיטורה של חבושים או לימונים. מנקה היא גם את דירתה של הגברת בן-דוד ואת דירת הזוג הרצברג ודירתו של החצוצרן, בנה של הגברת בן-דוד. בבניין הסמוך מנקה נעמי את דירת משפחת רוזנבאום ודירת אמו בת השמונים של מר רוזנבאום, שכולם שָם מטפלים בה במסירות רבה, והיא מוקפת בחום שתי נכדותיה בנות העשרה שלמדו ממנה לדבר גרמנית כה משובחת.
מדי בוקר, בשעה שש וחצי, היתה מקישה נעמי פעמיים בדלת דירתו של יעקב שטיין, והוא היה ממתין לה שם במטבח, סינר על בגדיו, לאחר שערך את שולחן האוכל ושפת מים בקומקום, קלה לחמים במצנם, טיגן שתי ביצי עין וחתך ירקות לסלט. בשעה שש ורבע היה שב מהמכולת של אחד הבוכרים עם גביעי הלבן ושקית החלב ועיתון תחת זרועו. נעימה לו חברתה. משוחחים שיחות חולין לא בטלות. היא שואלת לשלומו והוא לשלומה. מברר לשלום בעלה וחמשת בנותיה. שהרי סיפרה לו שבעלה נפצע בתאונת עבודה בנמל ויושב הוא בבית זה שלוש שנים, נכה ברגליו, ובצערו על עצמו התמכר לשתייה החריפה. וחמשת בנותיה - מתפללת היא להשיאן במהרה, שיֵצאו את הבית הזה שבו הן מתהלכות כנסיכות הממתינות לליל הנשף. אינן נוקפות אצבע לסייע לאמן, ומעבירות את זמנן כמו נועדו להינשא לבני עשירים.
יודעת נעמי שגם יעקב מנדל שטיין חוטא בשתייה. מדי בואה לנקות את דירתו מוצאת היא את מפלס בקבוק הברנדי מתנמך, ואחת לארבעה ימים ניצב שם בקבוק חדש לצד פסלון גבס של איל אחד העומד לפני האוּבָל, ואובל המים נח. אך אינה אומרת לו דבר בעניין. בין איבוק השטיחים לגיהוץ חולצותיו, מהרהרת היא בגבר הגוצי והכרסתני הזה, שהוא לה איש אמונים ואיש עצה, ותוך שהיא מבהיקה את האמייל של דגמי הדולפינים שעל שידת ספריו, מסירה שכבה דקה של אבק משלוש הגליאות הרומיות במדף הפרוזדור ומניעה בכף רגלה את הדוושה במכונת התפירה בביתה לתקן את לבניו, מתאווה נפשה להשיא לו רעיה.
בוקר אחד, למחרת יום השואה, מצאה אותו עטוף בחלוק, חולה בשפעת, ועוד בערבו של אותו היום שבה אליו מביתה, ובאמתחתה אבגר צהוב לרקוח ממנו מזור לגופו הקודח. אז הבינה בחושיה שאדון שטיין הוא אדם שאבד לו עולמו ואבד לו לבו. ביקשה למרוח את חזהו וכפות רגליו באלכוהול, שיזיע ביתר שאת מתחת לשמיכות ויֵרד חומו. תחילה סירב. אך היא התעקשה בדאגה כנה שיניח לה לטפל בו, עירבבה בכוס חומץ טבעי, מעט ברנדי ומים, ומשחה את חזהו וכפות רגליו. אחר הספיגה את גרביו בתמהיל הנוזלים וגרבה אותם לכפותיו וכיסתה אותו בשמיכה.
"תזיע עד שיצאו כל המחלות, אדון שטיין," אמרה לו. "עד הבוקר תהיה כמו חדש."
אחר הניחה כדורי נפטלין בבגדיו בארון משום שמצאה שם אבזקת מכרסמת בכיסי חולצה אחת. בגבה אליו, חשה בבטנה שנוכחותה טובה לו. למחרת היה כאחד האדם. הותיר את דלת הכניסה לדירה פתוחה קמעה. מצאה אותו עומד במטבח ועיניו טובות, מניח ביצה מטוגנת בצלחת שיועדה לה. לגמו מן הקפה, והיא מוציאה מסל הקניות שלה שושני בצק מזוגגות דבש לכבדו. משסיימה את עבודתה בצהריים אצל משפחת רוזנבאום ראה אותה צועדת אל המחסן שבחצר ובידיה דלי ומגב וסמרטוטי רצפה סחוטים, ואחר צפה בה חוצה את הכביש בשמלתה הפרחונית ובגרבוניה השחורים, סל הקניות בידה, עומדת בתחנת האוטובוס ומשיבה אוויר לפניה בעיתון של אמש.
מדוע לעולם אינו נזקק למילים רבות על מנת שתבין את כוונותיו? ובכל זאת, במחיצתה בארוחת הבוקר חש בנוח ודיבר רבות משהתיר לעצמו ברגיל בענייני משפחתה, בשכנים, בחדשות של יום האתמול, במזג האוויר, במידת החסד שיש לנהוג בטיפול בצמחים שבעציצים, באופיין של הבריות בכלל ושל הנכנסים אל חנותו בפרט. גם בשעה שהוא מקריא באוזניה ידיעה בעיתון הבוקר, או שנדרש לשאלתה במילה שאינה מבינה את פשרה, הרי שאינו חש נישא ממנה, וידיעותיו הרבות - שקטעה המלחמה כמו גם את לימודי הרפואה שלו - אינן מוצנעות כענווה מזויפת החוששת להביא אותה במבוכה. אדרבה. צמא הוא לשמוע את דעתה בכל עניין ועניין, ומכשול של דעת אינו מתקיים בעיניו, והוא מסביר לה בקלילות נהירה את שנדרש לבאר, כדרכן של נשים לבאר זו לזו מתכון חדש.
את ארוחות הצהריים הוא סועד בגפו במסעדת 'ששת הימים' ומקנח בקפה ובעוגת רולדה בקפה 'גן עדן'. באין לו עם מי לשוחח שעה שהוא לועס את פרוסת הצלי, תפוחי האדמה והגזר האפויים, פותר יעקב שטיין תשבצים ב'שטרן' או שמעיין ב'דר שפיגל' ומסמן בעיפרון אדום פסקאות שיש לקוראן שוב, בתשומת לב, לפני שיעלה על יצועו בלילה. בשעות הערב הוא סועד בביתו ארוחה קלה של פירות ופרוסה מרוחה בריבת משמש ופיקל אחד, ויוצא את הדירה לשוטט בדיזנגוף או להלך בטיילת הרברט סמואל עד למבואות יפו ובחזרה.
עד לפני כמה שנים היה מלוּוה בכלב באסט עצל שנקרא מַקס, שהיה מטאטא באוזני הלבֶד האגסיות הגדולות שלו את פני המדרכות, ופניו כפני לורד אנגלי שעייף מפטפוטי הערב באימפריה הגוססת. נדמה היה שלא יעקב שטיין מוליך את כלבו לעשות את צרכיו אלא שהכלב הוא שמוביל את בעליו בעיר, שיתחכך במנהגיהם של בני האדם. אותו כלב באסט עצל שימש בימי נעוריו ככלב נחייה למורה לנגינה שנמנה עם חוג לקוחותיו ואשר סירב להיפרד מכלבו לאחר שהתעוור במלחמה. משהתאבד העיוור שהיה בעליו הראשונים, הורישו במכתב הפרידה מהחיים ליעקב שטיין, ומשהביאוהו השוטרים לביתו עדיין נשתמרו בחיה מנהגי הנחייה והדריכות ששירתו את בעליה הקודם.
בחנות המשקאות היה הכלב משתרע כמרבד מתחת לשולחן הקבלה, ומאחר שלא היה יכול לזקור את אוזניו עם כניסתם של לקוחות לחנות, היה מרים את גבתו השמאלית כבוחן - האם האיש הזר לטובת בעליו או לרעתו. בלילות היה מטפס הכלב על המיטה, נרדם על השמיכה המכסה את רגליו של יעקב שטיין ומלווה אותו כצל בחשכה, כשהיה קם להטיל את מימיו.
טיפל בו יעקב שטיין כהלכה, ואף היה מלטפו בחיבה רבה שעה שהיה הכלב יושב ומביט בו עמל ומרוכז באוסף תצלומי הילדים ממלחמת העולם השנייה שליקט בחנויות ספרים יד שנייה או שמצא ברחוב בערמות מושלכות שהיו תכולתן של דירות שדייריהן הזקנים הלכו לעולמם ושאנשי התברואה של העירייה לא מצאו בהן כל צורך. אותם בעלי חנויות ספרים יד שנייה ניהלו בירכתי מחסניהם מסחר במסמכים, בתצלומים נושנים ובפריטים תיעודיים אחרים שנאספו מתוך עיזבונות פרטיים וציבוריים, ומשהיו מוצאים בין ערמות העבר תצלומי ילדים, היו מניחים אותם בצד במיוחד בשבילו ומתקשרים אליו להודיעו שאולי ימצא את שהוא מבקש. בימים ההם הפך את חדר עבודתו לאִדרון, ובחדר המואפל, באורה של נורה אדומה, היה מפתח מתשלילים נושנים תמונות שזיהה בהן ילדים.
מקס היה צופה בתצלומים המצהיבים ואחר בפניו של בעליו המחפש בהם את פנַי שלי, ומשחש נזנח היה מגרד בכפתו על שולחן האירוח בסלון, ויעקב שטיין היה מלטף ראשו ביד אחת ובשנייה אוחז בזכוכית מגדלת, נובר בפניהם החלקות של זאטוטים על רקע יער-עד בצלמנייה או בכיכר העיר או בכיתה, ניצבים בשורות מדורגות סביב מורה מקריח עם משקפיים עגולים ומבט מחמיר.
מני שנפטר כלבו, לא מצא לנכון להביא במקומו חיית מחמד אחרת ולא כל שכן כלב אחר. בוקר אחד ביקשו לשמחו צמד האחים הלא-תאומים שהיו מספקים לו ליקרים איטלקיים ויינות רומניים אחת לשבועיים, והביאו לו בקופסת קרטון של נעליים ארנב כסוף. לרגע התבלבל, אחר הודה להם, התנצל ואמר שאין לו החלל המתאים לגדל ארנב.
ספקיו לא זו בלבד שכיבדו אותו אלא גם התייחסו אליו כאל אוטוריטה ראשונה במעלה בעולם המשקאות. והוא מצדו היה מכבדם תמיד בכוסית ליקר שוקולד ושואל לשלום ילדיהם והאישה בבית במבטאו היֶקי המתרגם בקפידה לעברית את משפטי מחשבותיו בדקדוק גרמני. בחגים היה רוכש מתנות צנועות לכל ספק וספק: בונבוניירה, זר פרחים, משחק לילדים, מטחנת תבלינים, בקבוק משקה משל יבואנים אחרים. אף למנקי הרחובות הערבים ולדוור היה מעניק שי לחג: מעטפה ובה סכום צנוע שיוכלו לקיים את ארוחת החג.
כבר בשבוע השני להעסקתה בהמלצתם של הרוזנבאומים, בחג החנוכה, העניק לנעמי אברהם כשי בקבוק יין אדום יבש ובונבוניירה. הודתה לו נעמי וסירבה לקבל את בקבוק היין. משהתעקש, ביקשה אותו בנימוס שלא ייעלב, ובישירות הודתה בפניו כי בעלה מכור למשקה החריף מיום שנפגעו רגליו בתאונה. בפעם הבאה שבאה לנקות את הדירה פנה אליה, מתקשה להסתיר את מבוכתו, שעה שניגבה במטלית את תיבת הַכּוֹנֶרֶת החתומה בחדר עבודתו. אמר שהוא מכיר מנתח גדול, מומחה לאורתופדיה, שנמנה עם חוג לקוחותיו הקבועים, ושיכול הוא לבקש אותו לבדוק את בעלה. אמרה נעמי שאין ידה משגת לשלם תמורת ביקור פרטי, ויעקב שטיין שתק, פנה אל המטבח ושב אל הסלון כדי לשאול בכמה כפיות סוכר רגילה היא להמתיק את הקפה בחלב. בביקורה הבא נתן בידה את כתובתו של הרופא המומחה ואמר שקבע להם תור, ושבכל הנוגע לתשלום הרי ששוחח עם הרופא וסידר את העניין כך שלא תצטרך לשלם פרוטה.
אמנם פסק הרופא המומחה שאין תרופה או ניתוח שיוכלו להקים מחדש את בעלה על רגליו, אך מאותה עת ואילך מצאה לנכון לגמול ליֶקה הערירי והרחום במאכלים ובמטעמים שהביאה לו מדי בוקר לביתו. הודה לה יעקב שטיין והציע לה לאכול עמו בצוותא את ארוחת הבוקר בשעה שש וחצי, עם בואה לנקות את מדרגות הבניין ואחר את דירות השכנים. בשעה שש ורבע בבוקר, לאחר שהתקלח, גילח את פניו, התלבש ושב מן המכולת, היה מתקין להם ארוחה במטבח, עורך את השולחן, שופת מים בקומקום, תוחב פרוסות לחם אחיד למצנם, וממתין לה מסורק ורחוץ כדבעי.
בשולחן האוכל שבמטבח, באור קרני השחר החיוורות, דומים השניים לבעל ואישה המסרבים להיכנע לשתיקת עצמם. בעיניה של נעמי דומה יעקב שטיין לסנאי המפצח אגוזים במחילתו בעץ. והיא - בגרבוניה השחורים, בשמלתה הבלויה הפרחונית ובנעלי הגבר הגבוהות שהיא נועלת לרגליה לבל תחליק מסולם או מחמת מרצפות רטובות, בשער ראשה השחור הקשוי האסוף בצמה עבה על עורפה, בעיניה השחורות הגדולות ובשפתיה הבשרניות ואפה השבור שבפניה האגוזיות העייפות - דומה היא בעיניו משום מה לדוכיפת גדולת ממדים.
משייטים יעקב ונעמי בנעימים בדוגית המטבח בקילוחי האור החיוור של השעה שש וחצי, ורשעותה של הארץ ונבלותה של הבריאה ונרקיסיו של הלב השחור רחוקים מהם כמרחק היבשה מרפסודה בלב ים. נכון, אכן משוחחים הם גם על הנבזויות שבחדשות, על שקרי הפוליטיקאים ורמאויות בני האדם. אך אלה זוטות בשיחתם. והעיקר - כמה שילמה על קילו מלפפונים בשכונתה? תפס את הירקן מרמה במשקולותיו. כיצד בוחר את העגבניות בשוק? יש לו מרשם ושיטה! הנה עלו מחירי הקלמנטינות. גם מחירי תצלומי הילדים האמירו. מצא תצלום מעניין של שלישיית ילדים במעיינות המרפא של קארלובי וארי בצ'כיה, שמאחוריו נרשם בדיו ירוקה: "קארלובי וארי 1939". ותצלום נוסף של כיתת ילדים במדשאה, ובאחוריו נכתב בדיו אדומה: "ליטון רואד אינפאנט סקול, הורנסי, יורקשייר 1923". במקבץ התצלומים בארגז שלם שרכש שלשום, סיפר לה, נבר ושלף באקראי תצלום של חייל קטוע רגל, ישוב בכיסא נצרים, תחבושת כרוכה סביב מצחו, ולצדו עומד חייל נוסף. מאחור נכתב בדיו שחורה: "טוראי פרד מקמין. ברנדנבורג. גרמניה. 1917. מחנה שבויי מלחמה".
שאלה אותו נעמי, ומה על תצלומים שלו ושל משפחתו. השיב לה יעקב שטיין שלא נשאר לו דבר מהמלחמה. הכול לקחו הגרמנים.
"אחותי ובעלה עומדים לבקר אצלי בעוד פחות מחודש ימים," סיפר לה בוקר אחד.
"יגורו אצלך, אדון שטיין? אני אנקה את החדר בכניסה. ירגישו כמו בבית שלהם."
"לא, אין צורך. בעלה עשיר. הם הזמינו חדר ב'הילטון'," אמר יעקב שטיין. "גם ישכרו רכב ויסעו לכנרת. הוא נוצרי, בעלה. מאמין מאוד."
"כמה זמן לא נפגשתם?"
"עשר שנים," אמר ולגם מהקפה.
"הלוואי על הבנות שלי. כל היום חולמות לתפוס חתן עשיר, מאמריקה. לא אכפת להן נוצרי, יהודי, מוסלמי. העיקר מאמריקה. אפשר לחשוב שנולדים שמה עם זהב בלב!"
"לא זהב. רק כסף," אמר יעקב שטיין וצחק ופניו האדימו, ונעמי פרסה לו פרוסה עבה מעוגת השמרים שאפתה.
"ברכה תבוא על הבית, אדון שטיין!" אמרה נעמי והצביעה לעבר הקיר שמעל ארון המטבח. "תראה, לטאה."
"נו! כבר ראיתי אותה בלילה על הפלואורסצנט של המרפסת, אבל אז היתה ירוקה, לא ורודה. אם היא פה, גם העש פה."
"פיזרתי נפטלין בבית, אדון שטיין."
"זה באשמתי. העש בא עם הארגז תצלומים שהבאתי. נדוניה..."

ב.

זה שבועיים שלא באה לנקות את דירתו. גם בחדר המדרגות לא ראה אותה, אף לא במחסן בחצר, היכן שהיתה מניחה את הדלי והמגב והסמרטוטים והמטאטא ששימשו לה לניקיון הבניין השכן. שאל אצל משפחת רוזנבאום, והנכדות לא ידעו להשיב לו. שאלו הבנות את סבתן, מוּטי, האם באה המנקה לנקות, ומוטי, זונדה באפה, ניענעה את ראשה בשלילה. "הֶר שטיין," פנתה אליו אִמן של הנכדות ממפתן חנותו, "אני כה מודאגת על המנקה שלנו. האם יודע מדוע לא באה לנקות?"
דאגה התפשטה בלבו וביקש להתקשר אל ביתה אך לא ידע את המספר. בשירות המודיעין של חברת הטלפונים לא נמצא כל זכר ל"גברת נעמי אברהם, גברתי, אנא ממך, תבדקי שוב". סגר את החנות והזמין מונית ספיישל וביקש מהנהג שיסיעוֹ לאור יהודה. אך משישב במונית נמלך בדעתו. התנצל וביקש מהנהג שישובו אל ביתו.
למחרת היום, בשש וחצי בבוקר, הקישה על דלת דירתו. הוא פתח את הדלת בחלוק, ומבעד למרווח הצר המתוח בשרשרת ראה אותה וידה השמאלית מגובסת.
במטבח סיפרה שעבדה אצל הגברת בן-דוד, וזו הורתה לה לנגב אבק גם מעל לארון הבגדים. עלתה על סולם, מעדה ונפלה לרצפה. הגברת בן-דוד הזעיקה את בנה החצוצרן וזה בדק את ידה ואמר שהכול בסדר, והיא, למרות כאביה, המשיכה לנקות. משסיימה ביקשה אותה הגברת בן-דוד שלא תבוא עוד לנקות את דירתה. שילמה לה וסגרה את הדלת. המשיכה לנקות את חדר המדרגות ואחר את דירת השכנים, ורק בבית חדרו הכאבים את הכרתה וגילתה שזרועה התנפחה. ביום המחרת גיבסו בקופת החולים את זרועה וציוו עליה מנוחה מוחלטת, חודש ימים עד שיוסר הגבס. גם נחתכה מאחורי אוזנה וחיטאו והספיגו את הבשר בפולידין ורשמו לה משחה אנטיביוטית למרוח שם שלוש פעמים ביום.
ובבית אין לה מנוחה. בעלה עיוור לסבלה, הבנות מביאות לבית את חברותיהן, "ממש פתחו שם מועדון!" וגם רבות ביניהן ללא הפסק.
"גליציאנית מנוולת!" רתח יעקב שטיין על שכנתו בן-דוד ולא הצליח לכבוש את כעסו לראשונה זה שנים. "אני אלמד אותה לקח שלא תשכח!"
"בבקשה, אדון שטיין, אל תעשה כלום. אני כבר שכחתי מזה..."
"לא! היתה צריכה לשלם לך פיצויים. לממן את הפסד פרנסתך בימים ששכבת בבית. וגם פיטרה אותך! זו נבזות ממדרגה ראשונה! אנחנו נתבע אותה!"
"בבקשה, אדון שטיין... אל תעשה כלום," התחננה נעמי.
"אל תפחדי! תני לי לטפל בה."
משסיימו לאכול אמרה שתוכל לנגב קצת אבק במטלית יבשה. אך אבי לא אבה לשמוע על כך, וביקש ממנה לנוח על הספה שבחדר הסמוך למטבח עד שתגיע השעה שבה היא נוסעת לביתה. כה נסער היה עד שיצא את הבית וירד אל החצר עם כף וחפר אוגיות סביב פרחי הגינה ששרדו ללא טיפול את עונות השנה, השקה אותם במשפך, חופר ומכין את צעדיו כנגד הגברת בן-דוד ובנה. בשעות הצהריים לא ראתה אותו עוד בגינה. מששב לדירה מצא אותה עומדת במטבח ומבשלת לו ממה שמצאה במזווה.
"לאן הלכת?"
"לעורך דין שלי."
היא התיישבה באחד הכיסאות ומחתה במגבת מטבח את אגלי הזיעה ממצחה. סיפר שרשם העורך דין כתב תביעה, וכבר מחר יימסר זה לגברת בן-דוד בדואר רשום. מסר בידה את דפי כתב התביעה והיא עילעלה בהם כבובת פיתום במופעי ירידים, מסתירה מעיניו את בושתה השורפת בבטנה על שאינה יודעת קרוא וכתוב.
"בואי, נצא לאכול במסעדה."
סועדיה הקבועים של מסעדת 'ששת הימים' הרימו גבה למראה בעל חנות המשקאות והאישה הזאת שאיתו הלבושה בחוסר תואם. אך יעקב שטיין התעלם מהם כדרך שמתעלמים החיים מהחיים. שהרי מה לו ולהם. סועדים באותה המסעדה, טרודים במחשבותיהם שלהם שעה שהם מעכלים את צלי הבשר, מספרים את אותן הבדיחות השגורות, שותקים אותן השתיקות ומביטים באותן העיניים. אלא שהפעם הוא מרגיש שאותן העיניים שופטות אותו. מה להם, ליצורים אלה החבויים מאחורי כסות עיסוקם, להבין ללבו. הנה זמרת האופרה לשעבר מהתמרוקייה, הגברת לידיה אשכנזי, היא ובעלה מביטים בהם ונראה שאומרים זה לזה אלו מילים של תדהמה ובוז בשפה הבולגרית. ודאי אומרים שאיבד את עשתונותיו מרוב בדידות, ישוב כך לצד אישה בשמלת בד פרחונית מהוהה וגרבונים שחורים ונעלי גברים גבוהות ופניה כפני רוכלת שווקים פחותה, כעוּרה וכבדת משקל, עיניה עיני צוענייה ואצבעותיה עבות כשל פועל, מחוספסות ועטויות גלדים, וזרוע אחת שלה מגובסת.
בבית הקפה 'גן עדן' הזמין מהמלצרית הזקנה פעמיים תה ועוגת רולדה של קצפת.
"אכלתי בשר, אדון שטיין," אמרה, ויעקב הזמין לה עוגת פרג.
לגמו קפה והביטו בתנועת הרחוב, בעוברים ושבים. לא יכלה לזכור מתי נמצאה כך מפנה זמן בטל בימיה לצפות בבני אדם. משב נעים של רוח הסתעף ברחובות, חוצה צמתים ונושב בפניה היישר מרחוב וילנה. אופנת הנשים זרה לה, ונופיה של העיר שונים בעיניה מן המראות החולפים בחלון האוטובוס. מה לה ולגבר נמוך הקומה הזה שהיא מנקה את דירתו בהמלצת הרוזנבאומים, סועדת עמו מדי יום בשעה שש וחצי את ארוחת הבוקר ומתבדחת עמו על הבלי העולם העשויים חיים משמימים, והוא במבטאו הכבד מתעניין בחייה ובנפשה כפי שאיש מעולם לא התעניין בהם. אין היא מקיימת רומן סתרים זול, אמרה לעצמה, ובכלל אינה נואפת. ובכל זאת נזכרה ברגע ההוא בסיפור שסיפרה לה אמה על סבתה, עליה השלום, שהעזה לעזוב את בעלה הראשון במוסול, להותיר לו בלית בררה את שני הילדים שילדה לו, וזאת משום שהחליט להינשא לאישה נוספת, ומשעמדה במריהּ כנגדו הפליא בה מכותיו וכלא אותה בעליית הגג של אחוזת ביתו, ולילה אחד חמקה משם ורצה דרך הגגות המחוברים של שכונת היהודים באבחת הכוכבים כמו כפאהּ שד, רצה אל החופשי ורק כותונתה לגופה. אמה אמרה לה בנערותה שדומה היא ביופיה לסבתה, והוסיפה תמיד שרק חסר שירשה גם את גאוותנותה ואופיה המרדני, משום שלא תמצא גבר שיסכים להזדווג עם שֵדה שכמותה. והנה חשבה שמצאה אז את בחיר לבה, גבר שבגברים, אינו מעשן, אינו שותה, אינו נואף, ושאר הגברים בשכונה נראו עצלים למול מרצו. חלומות היו לו למכביר. יקנה אדמה, ינטע פרדסים, יבנה בית כנסת גדול, אך תחילה - יקים עסק של צורפות בארץ ישראל. פרנסה תהא בשפע כי ידיו ידי צורף אומן וחוש יש לו לנחמֵד את זולתו ולשכנעו בחלקות לשונו. גם בן למשפחה טובה. אביו צורף, ראש האומה, נשיא וגבאי העדה, ואח אחד שלו תלמיד חכם בעַמָאדיָה ומיועד ללמד זאטוטים כמוּלה בקראולה.*
[* מולה - מלמד, קראולה - חדר. (כורדית)]
הכירו בשידוך של מזל. אבי בעלה ראה אותה באולם האריגה של אביה. לא שמעה את שיחתם בשפה הכשדאית אך קראה את תנועת שפתיהם והבינה כי מדובר בה. בטקס אירוסיה תפרו לה קמע מעור צבי ועליו לחשים מספר רזיאל נגד עין הרע, מחלות ומתקפת אויבים ואוהבים. ורק כנגד הארץ המובטחת ורווקותן של חמשת בנותיה לא עמדו הלחשים בעור הצבי. ומה על האדון שטיין? מדוע לא נישא? לבו נקי ועיניו טובות ועסק יש לו ודירה. צריכה אישה להיות מרשעת גדולה על מנת שלא תוכל לחיות בשלווה ובטוב עם איש זה. ואולי נפל באחד הימים לזרועותיה של קשת לב, ואלו לא חסרו מיום שנסתלקה חווה מגן עדן.
"נישאתי," השיב לה.
"ומה איתה?"
הפשיל שרוולו והישיר את זרועו החקוקה במספר.
הלכו ברחוב דיזנגוף כזוג שלווים ללא שובך. ביקרו בחנויות הספרים שבהן נבר בארגזים מעופשים אחר תצלומי הילדים. סיפר לה שלא נותר לו דבר. שגם בחלומותיו הולכות ודועכות פנַי.
בכיכר האכילו יונים בלחמנייה והתכבדו בבוטנים שקנה במכולת הקרובה.
באור הזהב החריף של נברשת הבדולח ישבו על הספה בסלון דירתו ועברו בזכוכית מגדלת, תצלום אחר תצלום, על רכש התצלומים החדש שהביאו איתם מחנות הספרים בפינת רחוב ז'אן ז'ורס. חקרה בעיניה פני עשרות ילדים אחר שני הסימנים שנתן בידה, תווי היכר לדמותי: צלקת מעל הגבה השמאלית ונקודת חן לימין השפה העליונה. היא הביטה בו עובר בדקדקנות אחר כל גרגר מגורען בתצלום שאחז בידו, ונראה היה בעיניה מלא אור, כמו ניצתה בו תקווה מרגע שחצו את מפתן דלת הכניסה, ארגז המסמכים המאובקים בזרועותיו.
השעה היתה שמונה בערב ותחת בד האברזין הירוק של סוכך המרפסת נרדמו השמים, ולאור פנסי הרחוב צעדו שומֵייל ומאפראט פילייב, שקיות אוכל בידיהם, בדרכם אל ביתם בשכונת שפירא. שאלה אותו מה השעה. הציץ בשעונו ונבהל. לא שמו לב לזמן שחלף.
"תתקשרי הביתה. ודאי הם דואגים לך מאוד."
"לא צריך," השיבה.
"אזמין מונית ספיישל. השעה מאוחרת, ובאוטובוס..."
"לא צריך," אמרה וחייכה לתוך עיניו.
בארבע לפנות בוקר ניעורה עירומה. זרועה המגובסת עדיין נחה מעל ראשו כפי שנחה שם לפני שנרדמה, אצבעותיה המפודרות בגפרת סידן מלטפות את שערות ראשו. במקלחת ניגבה את גופה במגבת שהספיגה במעט מים, ומבעד לצוהר הקטן הקבוע מעל לשורת החרסינות ראתה את מוּטי, סבתן בת השמונים של הנכדות רוזנבאום, זונדה באפה, והיא ישובה במיטת הברזל באור נורה צהובה, מישירה עיניה אל פניה שלה, צופה בה קפואה ועפעפיה ממצמצים.
כיבתה נעמי את האור במקלחת וצעדה יחפה, ללא בגד לגופה, אל הסלון. מעולם, גם לא בביתה שלה, לא התהלכה כך, באדנות חופשייה, עירומה בחדרים. אל מיטתה שלה היא נכנסת לילה לילה וגופה עטוף כתונת פשתן לבנה, והשינה באה אליה ללא שהסירה קודם את חזייתה ותחתוניה השחורים.
הדליקה את מתג האור ונתיישבה על הספה הקשה. ערמת התצלומים על השולחן. שממית הבתים זיגזגה במהירות לעבר נברשת הבדולח ונצמדה בתקרה ואישוניה מרוכזים בעש שבין גדילי החלב הבוערים. החלה נוברת בתצלומים וזכוכית המגדלת בידה. תינוק בזרועות קשישה מחייכת. שלושה נערים בחליפות שחייה ליד גדת נהר. ילד מציץ מאחורי גבו של גבר עם מגבעת. הנה היא רואה. היא מבחינה בצלקת מעל גבתי השמאלית ונקודת חן לימין שפתי העליונה ופנַי צוחקות ובגבי - סחרחרה של סוסים. יד נשית ענודה בטבעת נחה על כתפי, יד אמי, ורצועה דקה וכסופה של שעון על מפרק ידה. תנועה שהתרחשה שבריר של שנייה לפני הבזק המצלמה; עצם אחת נעה ביחס לעצם אחרת. שהרי קודם לכן הושיב אותי אבי באוכף על גב אחד הסוסים שנוצקו בתבנית של גבס. כבר זקנתי, כבר גדלה נשמתי ועייפו שורשיה ושיבה זרקה בשיטוטי בחדרי העולם, וזו לא מביישת את דממת נעורי.
היא קמה, וממרומי מותֵנוּ ראיתיה מפשפשת באחת ממגירות חדר החושך שעה שאבי מביט בי בחלומו, ארנבת חוצה את תורֵי ההמון, ואני קורץ לעברו פעמיים בעיני הימנית. מצאה נייר צילום. הניחה אותו על השולחן שבסלון ובאמצעו הניחה את תצלומי. ציירה חץ עבה לעבר פנַי והקיפה את התצלום במעגל אדום. אחר אספה את יתר התצלומים אל תוך שקית וטמנה אותם בארגז. כיבתה את האור, לבשה את בגדיה ויצאה אל המטבח.
משסיימה את לישַת הבצק, קלעה ממנו צמות לחלה, הניחה בתבנית שקימחה ואפתה בתנור. אספה את שערה ונעלה את נעלי הגברים הגבוהות שלה. הציבה את החלה המבעבעת בחום אפייתה על קרש הלחם ויצאה את הדירה בלי לסגור את הדלת, דקות מעטות לפני שנקשה בפרסת הברזל המעוטרת שתי פעמים.