טרילוגיית התמסרות 1 - לשחרר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טרילוגיית התמסרות 1 - לשחרר
מכר
מאות
עותקים
טרילוגיית התמסרות 1 - לשחרר
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

טרילוגיית התמסרות 1 - לשחרר

3.6 כוכבים (11 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מאיה בנקס

מאיה בנקס החלה לכתוב בשנת 2006 ועד היום פרסמה קרוב ל-120 ספרים. ספרייה הגיעו לרשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס ויו.אס.איי טודיי מספר פעמים. בארץ תורגמה סדרת הספרים שלה "עוצרי נשימה" אשר מורכבת מהספרים "הסתערות", "הסתערות של תשוקה" ו"הסתערות של אש".

בנקס כותבת סדרות כמעט מכל תתי הז'אנר הרומנטי וגרה בטקסס עם בעלה ושלושת ילדיה.

תקציר

בטרילוגיה הקודמת שלה, סדרת רבי־המכר הסתערות (טרילוגיית "עוצרי נשימה"), בחנה מאיה בנקס את גבולות התשוקה. בטרילוגיה החדשה שלה, "התמסרות", נשאר רק דבר אחד לעשות: לחצות את הגבולות האלה. ומעולם לא היו תוצאות החקירה הארוטית הזאת יותר מפתות, יותר מפתיעות, יותר מטלטלות...
* * *
ג'וס כבר מצאה פעם אחת אהבה מושלמת, והיא יודעת שלעולם לא תמצא אותה שוב. לאחר שהתאלמנה מבעלה האהוב, קרסון, היא מחפשת עכשיו את הדבר היחידי שבעלה לא היה יכול להעניק לה: שליטה. היא מרגישה בודדה ומחפשת דרך להשתחרר מהיגון, לטעום שוב, ולו לזמן קצר, את השלמות שהכירה. 
היא מחפשת את זה במועדון סקס יוקרתי, שבו אפשר להגשים כמעט כל פנטזיה שעולה על הדעת: סקס,  כוח, שליטה. היא מייחלת לחקור את הגבולות האפלים של התשוקה, מתאווה להתפלש בתוך האדנות והשליטה של גבר חזק. היא לא מעלה על דעתה שדווקא שם, במועדון ההדוניסטי, תמצא את הגבר היחיד, שהיה לה משענת ונחמה מאז מות בעלה - את חברו הטוב ביותר, דאש.
דאש חי כבר שנים עם סוד: הוא מאוהב בג'וס מרגע שפגש אותה. הוא לעולם לא היה בוגד באמונו של קרסון, אז הוא חיכה והציע לג'וס נחמה, מקווה שאולי יום אחד יוכל להציע לה יותר מכך.
כשהוא נתקל בג'וס במועדון המוקדש לפינות האפלות של התשוקה, מתברר לו מה היא באמת רוצה וצריכה. אם שליטה זה מה שהיא רוצה, אז הוא, ורק הוא, יכניס אותה לעולם הזה. הוא יהיה היחיד שיורשה לגעת בה, לסגוד לה, לאהוב אותה. הגבר היחיד שאליו תתמסר.
 *
על המחברת:
מאיה בנקס היא מחברת רבי מכר, בעיקר רומנים ארוטיים. בהוצאת קוראים ראתה אור הטרילוגיה המצליחה שלה "עוצרי נשימה", עם הספרים "הסתערות", "הסתערות של תשוקה", "הסתערות של אש".

פרק ראשון

פרק 1
 
ג׳וסלין ברקנרידג׳ בדקה את דמותה במראה. היא הייתה לחוצה, אם כי ידעה שאיש אינו רואה אותה. איש מלבד דאש. היא ידעה שהוא שם גם בלי לבדוק זאת, ממש כמו שהיה שם ביום הזה לפני שנה ולפני שנתיים, מחכה לקחת אותה לבית הקברות כדי להניח פרחים רעננים על קבר בעלה.
הפרחים היו מונחים על הדלפק לידה, מחכים שתיקח אותם כשהיא יוצאת מהבית. אך היא היססה, מפני שהשנה... השנה הזאת הייתה שונה. היא היססה, אך בה בעת גם הייתה נחושה בדעתה.
היא חייבת להמשיך הלאה בחייה. היא חייבת לשחרר. זה כאב, אבל גם העניק לה נחמה כלשהי; כאילו עול כבד הוסר מעל כתפיה. הפעם כל מה שהיא צריכה לעשות זה לבקר בקברו של קרסון ולהשלים עם ההחלטה שקיבלה.
היא יישרה את חולצתה והחליקה את ידה על מכנסי הג׳ינס שלבשה. אלה לא היו הבגדים שלבשה בדרך כלל לבית הקברות ביום השנה לפטירתו של בעלה. בשנתיים האחרונות היא לבשה שחורים. לא נראה לה מכובד ללבוש בגד יומיומי, כאילו זה סתם ביקור.
אך היא ידעה גם שקרסון לא היה רוצה שתחיה כך את חייה. הוא היה רוצה שתהיה מאושרת. והוא לא היה מרוצה לדעת שהיא עדיין מתאבלת עליו כל כך.
היא נאנחה, משחה ליפגלוס בהיר על שפתיה ומיהרה לאסוף את שערה הארוך לפקעת רפויה, משאירה חלק ממנו משוחרר.
זאת ג׳וֹס האמיתית. לא עושה עניין. מרגישה נוח יותר בג׳ינס ובחולצה מאשר בשמלות יקרות ובתכשיטים שבעלה כה אהב להרעיף עליה. רק מתחת לבגדים לבשה את הלבנים הסקסיים שבעלה אהב כל כך לראותה בהם.
היא עצמה את עיניה, מסרבת להביט לאחור, מסרבת לזכור את מגעו על עורה. את ידיו המטיילות על גופה, מכירות אותו טוב יותר מכפי שהכירה את עצמה. הוא ידע בדיוק איך לענג אותה, איך לגעת בה, לנשק אותה, לעשות איתה אהבה.
הוא נתן לה כל מה שרק רצתה. אהבה, הערכה, הכול מלבד הדבר שהייתה הכי זקוקה לו, ודווקא זה היה משהו שמעולם לא יכלה לבקש ממנו. היא אהבה אותו יותר מדי מכדי לבקש ממנו משהו שלא יכול היה להעניק לה.
היא ניערה מעצמה את מעטה העצבות הכבד, נחושה בדעתה לעבור את היום הזה ולהמשיך בחייה. בחיים החדשים שלה.
היא לקחה את הפרחים שקנתה - הסוג האהוב עליה ביותר - קירבה אותם אל אפה ועצמה את עיניה, כששאפה את ניחוחם. אלה הפרחים שקרסון תמיד נתן לה, מדי יום הולדת, מדי יום שנה, או סתם כך. היא תניח אותם על קברו ותלך משם. הפעם לתמיד.
היא לא צריכה לראות את לוח השיש הקר המסמן את חייו ואת מותו כדי לזכור את בעלה. לא כך רצתה לזכור אותו. נמאס לה לענות את עצמה בהתייצבות ליד קברו, בגעגועים אליו עם כל נשימה ונשימה.
הוא יחיה לעד בלבה ובנשמתה. שם תבקר אותו בעתיד, לא על תלולית דשא המכסה את האדמה שמעל הארון.
היא ניגשה לדלת הקדמית ויצאה מהבית, כשהיא ממצמצת בעיניה בגלל אור השמש ששטף אותה פתאום. אמנם עדיין היה אביב, אך מזג האוויר ביוסטון כבר היה חם, והיא שמחה שלבשה חולצת טריקו קצרת שרוולים במקום השמלה השחורה שלבשה תמיד.
והנה דאש, נשען על מכוניתו, מחכה לה, כצפוי. הוא הזדקף כשראה אותה, והיא הבחינה בהבזק של הפתעה על פניו לפני שהשתלט על עצמו והושיט לה יד.
היא החליקה את אצבעותיה מעל אצבעותיו ולחצה קלות את ידו. לא היה צורך במילים. שניהם התאבלו על מות בעלה, שהיה גם חברו הטוב ביותר.
״את נראית נפלא, ג׳וס,״ אמר דאש, כשליווה אותה אל מושב הנוסע.
היא חייכה, יודעת שהיא לא נראית היום נפלא במיוחד. הוא כנראה הופתע מהופעתה המרושלת קמעה, אך לא אמר דבר. הוא לקח את הפרחים והניח אותם בזהירות על המושב האחורי כדי שלא ייפלו, וידא שהיא יושבת בנוח ורק אז סגר את הדלת.
היא ראתה אותו מקיף את המכונית, רגליו הארוכות גמאו את המרחק בשניות. ואז החליק לתוך מושב הנהג, וניחוחו אפף אותה.
דאש תמיד הדיף ריח גברי, אם כי ג׳וס ידעה שהוא אף פעם לא משתמש בבושם או באפטרשייב. הוא בחור לא מצועצע, כמו שהיה קרסון, שנהג ללבוש בגדים יקרים, ואפילו בגדי היומיום שלו נתפרו במיוחד למידתו.
מכוניתו של דאש הלמה את אישיותו: יגואר שחורה מבריקה. כמה מתאים שהוא נוהג ברכב שנקרא על שם בעל חיים טורף; התפקיד הזה התאים לו בדיוק.
הם היו שותפים עסקיים, אך קרסון היה תמיד הפנים של החברה. הוא היה זה שהוציא את הלקוחות לבילוי, הדובר המלוטש, זה שסגר את העסקאות והשתתף בכל האירועים החברתיים, בעוד דאש פועל מאחורי הקלעים. דאש תמיד כיתת את רגליו, עשה את העבודה השחורה, פתר את כל הבעיות.
לעתים קרובות קרסון צחק ואמר שהוא הפנים של העסק, היפיוף השרמנטי, ואילו דאש הוא המוח. אך לדאש לא חסר דבר בתחום המראה או הקסם האישי. הם השלימו זה את זה, כהפכים גמורים. שערו הבהיר של קרסון לעומת שערו החום-כהה של דאש; עיניו הכחולות של קרסון לעומת עיניו החומות-כהות של דאש. הוא היה מושך לא פחות מקרסון, אבל באופן שקט יותר, כמעט מהורהר. היא הייתה מתוחה כשפגשה אותו בפעם הראשונה, כשיצאה לדייט עם קרסון. החיזור היה מהיר, קרסון סחרר את ראשה, וג׳וס ידעה שדאש חושש מכך שהחבר שלו מאוהב ופועל מהר מדי. העובדה שג׳וס ידעה זאת גרמה לה לחשוש מפני דאש. אך עם הזמן הוא הפך להיות המשענת שלה. בייחוד לאחר מותו של קרסון.
כשהמכונית עזבה את בניין המגורים היוקרתי של ג׳וס, דאש הניח את ידו על ידה, שילב את אצבעותיו באצבעותיה ולחץ אותן קלות במחווה של עידוד, כפי שעשה גם בפעמים הקודמות. ג׳וס פנתה וחייכה אליו, מראה לו בלי מילים שהיא בסדר.
כשעצרו ברמזור אדום, הביט בה דאש בריכוז רב, כאילו ניסה לפענח מה שונה בה. הוא נראה מרוצה בעליל ממה שראה בעיניה או בהבעת פניה, חייך אליה בחזרה, אך המשיך לאחוז בידה בעודו מנווט את דרכו בסבך התנועה בדרך לבית הקברות, מרחק קילומטרים ספורים בלבד מביתם של ג׳וס וקרסון.
הם נסעו בשתיקה נעימה, כמו בדרך כלל כשהיו בדרכם לאזכרה השנתית בבית הקברות. ג׳וס ביקרה שם גם במועדים אחרים, אך ביום השנה למותו של קרסון דאש תמיד התלווה אליה.
זאת לא הייתה הפעם היחידה שהתראתה עם דאש. הוא נכנס לעניינים מרגע פטירתו של קרסון, ומאז שימש לה סלע איתן. בייחוד בשנה הראשונה היא הייתה זקוקה לו נואשות, והוא מעולם לא היסס לבוא לעזרתה. לא משנה מה הייתה צריכה, בין אם עזרה בפענוח הניירת וסבך הבירוקרטיה בעקבות מותו של בעלה, ובין אם פשוט לבוא להיות לה לחברה בימים שהרגישה שהיא מתפרקת.
היא תהיה אסירת תודה לנצח על דאש ועל תמיכתו האיתנה בשלוש השנים האחרונות, אך הגיע הזמן להתקדם הלאה. הגיע הזמן שתעמוד על שתי רגליה. הגיע הזמן שדאש יפסיק להיות הבייביסיטר שלה.
היום לא היה רק פרידה מקרסון אלא גם מדאש. מגיע לו יותר מאשר לשאת בעול האחריות על האלמנה של חברו הטוב ביותר. יש לו חיים משלו. לא היה לה מושג לגבי הזוגיות שלו, או אם הוא בכלל נמצא במערכת יחסים. היא קלטה פתאום, בבהירות רבה, כמה אנוכית הייתה מאז מות בעלה. דאש היה לה עוגן, עוגן שהתייחסה אליו כאל מובן מאליו, אך עליה לחדול מכך. זה יהיה נס, אם דאש נמצא עכשיו בזוגיות יציבה, כי לא הרבה נשים היו מסכימות שיעזוב הכול וירוץ לעזור לאלמנה של חברו הטוב ביותר.
כשהגיעו לבית הקברות, ג׳וס יצאה מהמכונית מיד, בלי לחכות שדאש יבוא ויפתח לה את הדלת. היא פתחה את דלת המושב האחורי ורכנה פנימה כדי לקחת את הפרחים.
״אני אביא אותם, ג׳וס.״
קולו הנמוך של דאש באוזניה גרם לשער עורפה לסמור. היא לקחה את הפרחים ופנתה אליו בחיוך מרגיע.
״זה בסדר, דאש. אני בסדר.״
הוא נעץ בה מבט לא ברור, והייתה לה תחושה שהוא בוחן אותה שוב, מנסה לקלף ממנה את השכבות ולחדור לתוך מחשבותיה. הוא כאילו הרגיש שמשהו השתנה, אך לא הצליח להגדיר לעצמו מה זה בדיוק. וזה היה בסדר מבחינתה של ג׳וס, כי היא לא הייתה יודעת איפה לקבור את עצמה, אילו דאש היה יכול לקרוא את מחשבותיה, אילו ידע מה בדיוק היא מתכננת, איך היא מתכוונת להמשיך בחייה.
הוא היה משתגע, בוודאות. הוא היה שואל את עצמו אם סופסוף יצאה מדעתה, והיה גורר אותה לפסיכיאטר מהר כל כך, שראשה היה מסתחרר. ולכן לא הייתה לה שום כוונה לשתף אותו.
החברות שלה - זה כבר דבר אחר לגמרי. צֶ׳סי תבין אותה לגמרי. היא אפילו תעודד אותה. קיילי... קיילי, לא כל כך.
קיילי הייתה גיסתה, אחותו היחידה של קרסון. הם גדלו בנסיבות איומות, וממש כמו שקרסון מעולם לא היה יכול לספק לג׳וס את הדבר שהשתוקקה לו - שהזדקקה לו נואשות - כך גם קיילי לעולם לא תבין אותה.
היא אולי אפילו תכעס על הבחירות של ג׳וס. אולי תחשוב שזו בגידה באחיה. ג׳וס יכלה רק לקוות שקיילי תתמוך בה, גם אם לא לגמרי תבין אותה.
אבל היא נסחפת. קודם כול, בית הקברות. שיחה אחרונה עם קרסון. לאחר מכן תתמודד בארוחת הצהריים עם חברותיה הטובות ביותר. היא חייבת להעסיק את עצמה כמה שיותר היום, כי הלילה...
הלילה הכול יתחיל.
ג׳וס חיכתה לצריבה המסגירה של הדמעות, כשהתקרבה אל קברו של קרסון, אך למרבה הפלא חשה שלווה, בפעם הראשונה זה שלוש שנים ארוכות. כן, הגיע הזמן.
היא התכופפה והברישה בעדינות עלים ואדמה מבסיס המצבה, לפני שהניחה במרכזה את אגרטל הפרחים. מבטה נדד לעבר הכתובת. תזכורת ללידתו של קרסון ולמותו.
היא התוותה באצבעה את המילים החקוקות: בעל אהוב, אח יקר, החבר הטוב ביותר. מילים שאמרו הכול. תזכורת לאלה שנותרו מאחור ועדיין מתאבלים עליו. ג׳וס התעקשה לתת כבוד לדאש על המצבה, כי הוא היה משפחה, ממש כמוה וכמו קיילי. רק חבל שהיא וקרסון לא הולידו ילדים, כדי שמורשתו וזכרו יחיו באמצעותם.
אבל כמו כל זוג צעיר, הם האמינו שיש להם כל הזמן שבעולם. קרסון חשש להביא ילדים לעולם, פחד להעביר להם תכונות גנטיות של אביו. לא משנה כמה פעמים ג׳וס הזכירה לו, שהוא בכלל לא דומה לאביו, קרסון עדיין חי בפחד שיפגע ביקיריו.
ג׳וס הבינה את הפחד הזה. היא ידעה כמה הוא אוהב אותה. ידעה גם שהוא היה מוכן למות, ובלבד שלא יפגע בה או בילדים. אך חשכת עברו הטילה אופל על ההווה; העבר עדיין רדף בלילה את חלומותיו. אם כי קיילי לא דיברה על זה לעתים קרובות, ג׳וס ידעה שגם היא סובלת מאותם סיוטים, מאותם נדודי שינה שמהם סבל אחיה.
גל של עצב שטף את ג׳וס. בזבוז שכזה. אביו של קרסון הרס את חייהם של שני ילדים תמימים. גרוע מכך, הוא נשאר איתם גם בבגרותם, השפיע על הבחירות שעשו, חי תמיד בתוך הפחדים שלהם, גם אחרי מותו. גם מהקבר, אחיזתו של אביהם לא התרופפה, והזיכרונות של מה שעשה להם המשיכו לענות אותם.
״ג׳וס?״
קולו הרך של דאש בקע מבעד למחשבותיה, והיא קלטה שעמדה רכונה ליד המצבה זמן רב, מתחקה באצבעותיה אחרי האותיות של הכתובת.
הוא נשמע מודאג וקצת חושש. דאש, שתמיד היה כל כך מלא ביטחון עצמי.
היא פנתה, מטה את ראשה, ומבטה פגש במבטו.
״רק רגע, בבקשה. חכה לי במכונית, אם לא אכפת לך. אני צריכה עוד כמה דקות, ואז אהיה מוכנה ללכת.״
שוב הבהבה לרגע הפתעה בעיניו של דאש. מעולם קודם לכן היא לא ביקשה להישאר לבד ליד קברו של קרסון. זה היה לה קשה מדי, רגשי מדי. דאש תמיד נשאר לצדה, יציב, איתן, חסון כמו סלע. הוא נשאר לצדה כמה זמן שרצתה, ואז היה לוקח אותה בחזרה למכונית והביתה, שם היה מעביר את שאר אחר הצהריים איתה, נותן לה כתף לבכות עליה.
לא היום. לא עוד.
״אם את בטוחה,״ אמר בהיסוס.
ג׳וס הנהנה נחרצות, מוודאת שאף דמעה לא מבצבצת. היא לא תתפרק כאן מולו. היא עשתה את זה יותר מדי זמן.
״בסדר,״ אמר. ״קחי את הזמן, מתוקה. פיניתי את כל היום.״
היא חייכה. ברור. אבל היא לא התכוונה שיבזבז עליה את כל היום, כפי שעשה בעבר. יש לה יותר מדי דברים לעשות עד הלילה. והיא לא רצתה לקחת שום סיכון, שמשהו ירופף את נחישותה ויגרום לכך שתספר לדאש. לא רק שזה לא נאות, גם אין ספק שהוא לא יראה את זה בעין יפה. הוא יחשוב שהיא יצאה מדעתה.
ואולי היא באמת יצאה מדעתה. או שרק עכשיו היא מתחילה לחזור לעשתונותיה?
היא הסתובבה כשדאש התחיל ללכת לכיוון המכונית, ואז הזדקפה ועמדה ליד הקבר. היא הביטה בקבר מלמעלה בשיניים חשוקות, אוספת את עצמה לקראת השיחה שהתכוונה לנהל עם בעלה.
״אתה יודע שאני אוהבת אותך,״ אמרה, כמעט כאילו עמד שם מולה. ״תמיד אוהב אותך, קרסון. אבל רציתי שתדע שאני מתכוונת להמשיך הלאה. לנסות להתקדם הלאה,״ תיקנה את עצמה. ״החל מהלילה. אני יודעת שהיו דברים... דברים שלא יכולת לתת לי. ואני רוצה שתדע שמעולם לא התמרמרתי בגלל זה. אלוהים יודע, אהבתי אותך הרבה יותר מדי, לכן אפילו לא ציפיתי שתיתן לי משהו שהיה בלתי אפשרי עבורך לתת. אבל עכשיו אתה איננו...״
קולה נשבר כשאמרה את המילים האלה, והיא התאמצה לעצור את הדמעות.
״אני בודדה, קרסון. אני מתגעגעת אליך יותר מדי. לא עובר יום שאני לא מתגעגעת אליך. היית טוב אליי כל כך. אהבת חיי. אני יודעת שלעולם לא אמצא משהו כזה שוב. למצוא שלמות, אפילו פעם אחת בחיים, זה נס. ופעמיים? לא, אני יודעת שלעולם לא יהיה לי עוד מישהו כמוך. אבל ישנם דברים... דברים שאני צריכה,״ לחשה. ״דברים שלא יכולת לתת לי. דברים שלעולם לא הייתי מבקשת ממך. ורציתי לבוא לכאן היום כדי לספר לך. להגיד לך שלא אחזור לכאן. לא מפני שאני לא אוהבת אותך, או כי אני מתכוונת לשכוח אותך. אבל כך אני רוצה לזכור אותך. אני רוצה לזכור אותך בחיים. לזכור אותנו מאוהבים. ומכאיב לי מדי לבוא לכאן ולדבר איתך, בידיעה שלעולם לא תחזור אליי.״
היא לקחה נשימה עמוקה והמשיכה.
״מצאתי מקום שמתמחה ב... בשליטה. אני צריכה לברר אם זה מה שחסר לי. אם זה מה שהיה חסר לי כל הזמן. אולי אמצא את התשובה, אולי לא. אבל אני חייבת לנסות. חייבת לדעת. ולא יכולתי ללכת לשם בלי לספר לך, בלי להסביר שמעולם לא חסר לי דבר כשהיינו נשואים. מעולם לא פקפקתי באהבתך, אפילו לא לרגע, והיית קוטף בשבילי את הירח, אילו ביקשתי. אבל את זה... את זה לא יכולתי לבקש ממך. ועכשיו אני צריכה משהו שימלא את החלל הריק. יש חור בנשמה שלי, קרסון. חור שאולי לא יתמלא לעולם. אבל כרגע אני מוכנה לקבל אפילו פלסטר. נחמה זמנית. פשוט רציתי שתדע. אני אהיה בסדר, אני לא נכנסת למצב מסוכן. וידאתי שאהיה מוגנת. וככל שזה מכאיב לי לומר, אני סופסוף משחררת אותך. נאחזתי בך במשך זמן רב מדי. אני כבר לא יכולה להמשיך ככה. החיים מתרחשים סביבי. החיים נמשכים. זה נשמע נדוש כל כך, נכון? אבל זה ככה. צ׳סי וטייט דואגים לי. קיילי דואגת לי. ודאש. אלוהים, פלא שהוא עוד לא התייאש ממני. הייתי כזה נטל עליו - על כולם - בשלוש השנים האחרונות, ואני לא רוצה יותר להיות נטל. אתה נתת לי ביטחון ועצמאות לעוף. אני רוצה את זה בחזרה, קרסון. לימדת אותי כל כך הרבה. נתת לי עולם ומלואו. הבעיה היא שכשהלכת ממני, לקחת איתך את עולמי. ואני רוצה אותו בחזרה. אני רוצה לחיות, לא להיות קליפה ריקה של עצמי כפי שהייתי מאז מותך.״
היא לקחה נשימה עמוקה, יודעת שמה שהיא הולכת לומר זה טיפשי, אבל היא הייתה חייבת להוריד את זה מהלב. להגיד את זה כדי להיפטר מהרגש המציק הזה.
״אני רוצה להגיד לך גם שאני סולחת לך. אני יודעת שזה נשמע כל כך טיפשי. אתה לא זקוק לסליחה שלי. אבל במשך זמן רב כעסתי עליך כל כך, על שעזבת אותי. הייתי כל כך אגואיסטית. במשך שלוש שנים הייתי כעוסה, ממורמרת. והחל מהיום אני מפסיקה להיות כזאת.״
היא העבירה את ידה על השיש של המצבה, שספג את חום השמש.
״אני אוהבת אותך. אני מתגעגעת אליך. אוהַב אותך לעד. אבל אני נפרדת ממך עכשיו, קרסון. תהיה היכן שתהיה, אני מקווה שאתה נח בשלום על משכבך, מקווה שאתה יודע עד כמה אהבתי אותך. תודה לך על שאהבת אותי.״
היא עצמה את עיניה, והדמעות נקוו מאחורי עפעפיה. היא לא פקחה את עיניה, עד שהייתה בטוחה שתוכל לחזור למכונית שבה חיכה לה דאש מבלי להיראות כמו שבר כלי.
היא שלחה עוד מבט אחרון לעבר הקבר, הבחינה שהפרחים כבר איבדו כמה עלי כותרת לטובת הרוח, ואז הסתובבה, יישרה את כתפיה והלכה משם. הרוח גברה, אך השמש הפציעה מבין העננים והאירה את פניה. ג׳וס הפנתה את ראשה למעלה, סופגת את החמימות ואת השלווה שאפפו אותה בחיבוק עדין, כאילו קרסון שולח לה מסר. ואולי היא רק מדמיינת לעצמה שהוא מברך על החלטתה.
דאש החזיק את הדלת פתוחה עבורה, מבטו נעוץ בפניה, מנסה לפענח את מצב רוחה. היא נזהרה לא לגלות רגש כלפי חוץ, כי הייתה בטוחה שיתנגד למה שעמדה לומר עכשיו, ואם יחשוב שהיא עצובה, הוא לא יזוז ממנה כל היום.
היא חיכתה עד שהתיישב מאחורי ההגה והם התחילו לנסוע, ואז פנתה לעברו.
״יש לי תכניות לצהריים, אז אתה לא צריך להישאר איתי. וגם לערב יש לי תכניות,״ מלמלה, משאירה לו להבין מזה מה שהוא רוצה.
דאש קימט את מצחו ולא ניסה אפילו להסתיר את דאגתו. כשעצרו ברמזור, הוא שלח את ידו והחזיק בידה.
״מה קורה איתך, מתוקה?״
הוא נשמע מודאג, ועיניו קדחו בתוך עיניה.
היא חייכה חיוך רפה. ״אני נפגשת לצהריים עם קיילי ועם צ׳סי. הגיע הזמן שאפסיק עם שגרת האלמנה העצובה כל שנה באותו יום. עברו כבר שלוש שנים, דאש. הוא הלך, והוא לא יחזור.״
היא השתתקה לרגע. הכאב שגרמה לה ההכרזה הזאת שיתק אותה. אבל זה חייב להיאמר. מוכרחים להכיר בכך. ואולי ההכרזה הזאת, בקול רם, גורמת לכול להיות הרבה יותר אמיתי.
היא הייתה מוכנה להישבע שראתה ניצוץ של הקלה בעיניו החומות, העמוקות, אך הניצוץ נעלם מהר כל כך, שהיא כבר הייתה בטוחה שזה היה רק בדמיונה.
״את בטוחה שאת לא רוצה שאבוא אלייך אחרי הצהריים עם הבנות?״
היא נדה בראשה. ״לא, לא צריך, דאש. היית הבייביסיטר שלי מספיק זמן. הגיע הזמן שאעמוד על הרגליים. אני בטוחה שאתה מרגיש הקלה, שאתה לא צריך לכרכר סביבי ולחשוש שאצא מדעתי. אני רק מצטערת שהייתי עול כזה על כתפיך במשך כל כך הרבה זמן.״
הפעם ניצת בעיניו הכהות של דאש זיק של כעס. ״את לא עול, לעזאזל. קרסון היה החבר הכי טוב שלי, ג׳וס. הוא - ואת - חשובים לי כל כך.״
היא לחצה את ידו כשהאיץ, לאחר שהנהג שמאחוריהם צפצף בכעס כשהרמזור התחלף לירוק ודאש לא זז מיד.
״ואני מעריכה את זה. אני מעריכה כל מה שעשית למעני. אבל הגיע הזמן, דאש. אני חייבת לעשות את זה. הוא הלך. אני חייבת להשלים עם זה.״
דאש לא הגיב. הוא הישיר מבטו קדימה, ואפשר היה לחתוך בסכין את המתח שהשתרר ביניהם. האם הוא כועס עליה? היא בסך הכול אמרה לו את האמת, והיא באמת חשבה שישמח על כך שהוא כבר לא צריך להתייחס אליה כאל כלי זכוכית שברירי. שיוכל להמשיך בחייו, בלי שהחיים שלה יקבלו אצלו עדיפות ראשונה.
כשהגיעו לביתה, דאש ליווה אותה לדלת. היא נכנסה והסתובבה אליו כדי להודות לו ולהיפרד ממנו.
״זאת לא פרידה,״ אמר, ארשת פניו רצינית. ״זה שאת חושבת שאת כבר לא זקוקה לי לא אומר שאני פשוט איעלם. תתכונני לזה, ג׳וס.״
הוא הסתובב ויצא, משאיר אותה פעורת פה.

מאיה בנקס

מאיה בנקס החלה לכתוב בשנת 2006 ועד היום פרסמה קרוב ל-120 ספרים. ספרייה הגיעו לרשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס ויו.אס.איי טודיי מספר פעמים. בארץ תורגמה סדרת הספרים שלה "עוצרי נשימה" אשר מורכבת מהספרים "הסתערות", "הסתערות של תשוקה" ו"הסתערות של אש".

בנקס כותבת סדרות כמעט מכל תתי הז'אנר הרומנטי וגרה בטקסס עם בעלה ושלושת ילדיה.

עוד על הספר

טרילוגיית התמסרות 1 - לשחרר מאיה בנקס
פרק 1
 
ג׳וסלין ברקנרידג׳ בדקה את דמותה במראה. היא הייתה לחוצה, אם כי ידעה שאיש אינו רואה אותה. איש מלבד דאש. היא ידעה שהוא שם גם בלי לבדוק זאת, ממש כמו שהיה שם ביום הזה לפני שנה ולפני שנתיים, מחכה לקחת אותה לבית הקברות כדי להניח פרחים רעננים על קבר בעלה.
הפרחים היו מונחים על הדלפק לידה, מחכים שתיקח אותם כשהיא יוצאת מהבית. אך היא היססה, מפני שהשנה... השנה הזאת הייתה שונה. היא היססה, אך בה בעת גם הייתה נחושה בדעתה.
היא חייבת להמשיך הלאה בחייה. היא חייבת לשחרר. זה כאב, אבל גם העניק לה נחמה כלשהי; כאילו עול כבד הוסר מעל כתפיה. הפעם כל מה שהיא צריכה לעשות זה לבקר בקברו של קרסון ולהשלים עם ההחלטה שקיבלה.
היא יישרה את חולצתה והחליקה את ידה על מכנסי הג׳ינס שלבשה. אלה לא היו הבגדים שלבשה בדרך כלל לבית הקברות ביום השנה לפטירתו של בעלה. בשנתיים האחרונות היא לבשה שחורים. לא נראה לה מכובד ללבוש בגד יומיומי, כאילו זה סתם ביקור.
אך היא ידעה גם שקרסון לא היה רוצה שתחיה כך את חייה. הוא היה רוצה שתהיה מאושרת. והוא לא היה מרוצה לדעת שהיא עדיין מתאבלת עליו כל כך.
היא נאנחה, משחה ליפגלוס בהיר על שפתיה ומיהרה לאסוף את שערה הארוך לפקעת רפויה, משאירה חלק ממנו משוחרר.
זאת ג׳וֹס האמיתית. לא עושה עניין. מרגישה נוח יותר בג׳ינס ובחולצה מאשר בשמלות יקרות ובתכשיטים שבעלה כה אהב להרעיף עליה. רק מתחת לבגדים לבשה את הלבנים הסקסיים שבעלה אהב כל כך לראותה בהם.
היא עצמה את עיניה, מסרבת להביט לאחור, מסרבת לזכור את מגעו על עורה. את ידיו המטיילות על גופה, מכירות אותו טוב יותר מכפי שהכירה את עצמה. הוא ידע בדיוק איך לענג אותה, איך לגעת בה, לנשק אותה, לעשות איתה אהבה.
הוא נתן לה כל מה שרק רצתה. אהבה, הערכה, הכול מלבד הדבר שהייתה הכי זקוקה לו, ודווקא זה היה משהו שמעולם לא יכלה לבקש ממנו. היא אהבה אותו יותר מדי מכדי לבקש ממנו משהו שלא יכול היה להעניק לה.
היא ניערה מעצמה את מעטה העצבות הכבד, נחושה בדעתה לעבור את היום הזה ולהמשיך בחייה. בחיים החדשים שלה.
היא לקחה את הפרחים שקנתה - הסוג האהוב עליה ביותר - קירבה אותם אל אפה ועצמה את עיניה, כששאפה את ניחוחם. אלה הפרחים שקרסון תמיד נתן לה, מדי יום הולדת, מדי יום שנה, או סתם כך. היא תניח אותם על קברו ותלך משם. הפעם לתמיד.
היא לא צריכה לראות את לוח השיש הקר המסמן את חייו ואת מותו כדי לזכור את בעלה. לא כך רצתה לזכור אותו. נמאס לה לענות את עצמה בהתייצבות ליד קברו, בגעגועים אליו עם כל נשימה ונשימה.
הוא יחיה לעד בלבה ובנשמתה. שם תבקר אותו בעתיד, לא על תלולית דשא המכסה את האדמה שמעל הארון.
היא ניגשה לדלת הקדמית ויצאה מהבית, כשהיא ממצמצת בעיניה בגלל אור השמש ששטף אותה פתאום. אמנם עדיין היה אביב, אך מזג האוויר ביוסטון כבר היה חם, והיא שמחה שלבשה חולצת טריקו קצרת שרוולים במקום השמלה השחורה שלבשה תמיד.
והנה דאש, נשען על מכוניתו, מחכה לה, כצפוי. הוא הזדקף כשראה אותה, והיא הבחינה בהבזק של הפתעה על פניו לפני שהשתלט על עצמו והושיט לה יד.
היא החליקה את אצבעותיה מעל אצבעותיו ולחצה קלות את ידו. לא היה צורך במילים. שניהם התאבלו על מות בעלה, שהיה גם חברו הטוב ביותר.
״את נראית נפלא, ג׳וס,״ אמר דאש, כשליווה אותה אל מושב הנוסע.
היא חייכה, יודעת שהיא לא נראית היום נפלא במיוחד. הוא כנראה הופתע מהופעתה המרושלת קמעה, אך לא אמר דבר. הוא לקח את הפרחים והניח אותם בזהירות על המושב האחורי כדי שלא ייפלו, וידא שהיא יושבת בנוח ורק אז סגר את הדלת.
היא ראתה אותו מקיף את המכונית, רגליו הארוכות גמאו את המרחק בשניות. ואז החליק לתוך מושב הנהג, וניחוחו אפף אותה.
דאש תמיד הדיף ריח גברי, אם כי ג׳וס ידעה שהוא אף פעם לא משתמש בבושם או באפטרשייב. הוא בחור לא מצועצע, כמו שהיה קרסון, שנהג ללבוש בגדים יקרים, ואפילו בגדי היומיום שלו נתפרו במיוחד למידתו.
מכוניתו של דאש הלמה את אישיותו: יגואר שחורה מבריקה. כמה מתאים שהוא נוהג ברכב שנקרא על שם בעל חיים טורף; התפקיד הזה התאים לו בדיוק.
הם היו שותפים עסקיים, אך קרסון היה תמיד הפנים של החברה. הוא היה זה שהוציא את הלקוחות לבילוי, הדובר המלוטש, זה שסגר את העסקאות והשתתף בכל האירועים החברתיים, בעוד דאש פועל מאחורי הקלעים. דאש תמיד כיתת את רגליו, עשה את העבודה השחורה, פתר את כל הבעיות.
לעתים קרובות קרסון צחק ואמר שהוא הפנים של העסק, היפיוף השרמנטי, ואילו דאש הוא המוח. אך לדאש לא חסר דבר בתחום המראה או הקסם האישי. הם השלימו זה את זה, כהפכים גמורים. שערו הבהיר של קרסון לעומת שערו החום-כהה של דאש; עיניו הכחולות של קרסון לעומת עיניו החומות-כהות של דאש. הוא היה מושך לא פחות מקרסון, אבל באופן שקט יותר, כמעט מהורהר. היא הייתה מתוחה כשפגשה אותו בפעם הראשונה, כשיצאה לדייט עם קרסון. החיזור היה מהיר, קרסון סחרר את ראשה, וג׳וס ידעה שדאש חושש מכך שהחבר שלו מאוהב ופועל מהר מדי. העובדה שג׳וס ידעה זאת גרמה לה לחשוש מפני דאש. אך עם הזמן הוא הפך להיות המשענת שלה. בייחוד לאחר מותו של קרסון.
כשהמכונית עזבה את בניין המגורים היוקרתי של ג׳וס, דאש הניח את ידו על ידה, שילב את אצבעותיו באצבעותיה ולחץ אותן קלות במחווה של עידוד, כפי שעשה גם בפעמים הקודמות. ג׳וס פנתה וחייכה אליו, מראה לו בלי מילים שהיא בסדר.
כשעצרו ברמזור אדום, הביט בה דאש בריכוז רב, כאילו ניסה לפענח מה שונה בה. הוא נראה מרוצה בעליל ממה שראה בעיניה או בהבעת פניה, חייך אליה בחזרה, אך המשיך לאחוז בידה בעודו מנווט את דרכו בסבך התנועה בדרך לבית הקברות, מרחק קילומטרים ספורים בלבד מביתם של ג׳וס וקרסון.
הם נסעו בשתיקה נעימה, כמו בדרך כלל כשהיו בדרכם לאזכרה השנתית בבית הקברות. ג׳וס ביקרה שם גם במועדים אחרים, אך ביום השנה למותו של קרסון דאש תמיד התלווה אליה.
זאת לא הייתה הפעם היחידה שהתראתה עם דאש. הוא נכנס לעניינים מרגע פטירתו של קרסון, ומאז שימש לה סלע איתן. בייחוד בשנה הראשונה היא הייתה זקוקה לו נואשות, והוא מעולם לא היסס לבוא לעזרתה. לא משנה מה הייתה צריכה, בין אם עזרה בפענוח הניירת וסבך הבירוקרטיה בעקבות מותו של בעלה, ובין אם פשוט לבוא להיות לה לחברה בימים שהרגישה שהיא מתפרקת.
היא תהיה אסירת תודה לנצח על דאש ועל תמיכתו האיתנה בשלוש השנים האחרונות, אך הגיע הזמן להתקדם הלאה. הגיע הזמן שתעמוד על שתי רגליה. הגיע הזמן שדאש יפסיק להיות הבייביסיטר שלה.
היום לא היה רק פרידה מקרסון אלא גם מדאש. מגיע לו יותר מאשר לשאת בעול האחריות על האלמנה של חברו הטוב ביותר. יש לו חיים משלו. לא היה לה מושג לגבי הזוגיות שלו, או אם הוא בכלל נמצא במערכת יחסים. היא קלטה פתאום, בבהירות רבה, כמה אנוכית הייתה מאז מות בעלה. דאש היה לה עוגן, עוגן שהתייחסה אליו כאל מובן מאליו, אך עליה לחדול מכך. זה יהיה נס, אם דאש נמצא עכשיו בזוגיות יציבה, כי לא הרבה נשים היו מסכימות שיעזוב הכול וירוץ לעזור לאלמנה של חברו הטוב ביותר.
כשהגיעו לבית הקברות, ג׳וס יצאה מהמכונית מיד, בלי לחכות שדאש יבוא ויפתח לה את הדלת. היא פתחה את דלת המושב האחורי ורכנה פנימה כדי לקחת את הפרחים.
״אני אביא אותם, ג׳וס.״
קולו הנמוך של דאש באוזניה גרם לשער עורפה לסמור. היא לקחה את הפרחים ופנתה אליו בחיוך מרגיע.
״זה בסדר, דאש. אני בסדר.״
הוא נעץ בה מבט לא ברור, והייתה לה תחושה שהוא בוחן אותה שוב, מנסה לקלף ממנה את השכבות ולחדור לתוך מחשבותיה. הוא כאילו הרגיש שמשהו השתנה, אך לא הצליח להגדיר לעצמו מה זה בדיוק. וזה היה בסדר מבחינתה של ג׳וס, כי היא לא הייתה יודעת איפה לקבור את עצמה, אילו דאש היה יכול לקרוא את מחשבותיה, אילו ידע מה בדיוק היא מתכננת, איך היא מתכוונת להמשיך בחייה.
הוא היה משתגע, בוודאות. הוא היה שואל את עצמו אם סופסוף יצאה מדעתה, והיה גורר אותה לפסיכיאטר מהר כל כך, שראשה היה מסתחרר. ולכן לא הייתה לה שום כוונה לשתף אותו.
החברות שלה - זה כבר דבר אחר לגמרי. צֶ׳סי תבין אותה לגמרי. היא אפילו תעודד אותה. קיילי... קיילי, לא כל כך.
קיילי הייתה גיסתה, אחותו היחידה של קרסון. הם גדלו בנסיבות איומות, וממש כמו שקרסון מעולם לא היה יכול לספק לג׳וס את הדבר שהשתוקקה לו - שהזדקקה לו נואשות - כך גם קיילי לעולם לא תבין אותה.
היא אולי אפילו תכעס על הבחירות של ג׳וס. אולי תחשוב שזו בגידה באחיה. ג׳וס יכלה רק לקוות שקיילי תתמוך בה, גם אם לא לגמרי תבין אותה.
אבל היא נסחפת. קודם כול, בית הקברות. שיחה אחרונה עם קרסון. לאחר מכן תתמודד בארוחת הצהריים עם חברותיה הטובות ביותר. היא חייבת להעסיק את עצמה כמה שיותר היום, כי הלילה...
הלילה הכול יתחיל.
ג׳וס חיכתה לצריבה המסגירה של הדמעות, כשהתקרבה אל קברו של קרסון, אך למרבה הפלא חשה שלווה, בפעם הראשונה זה שלוש שנים ארוכות. כן, הגיע הזמן.
היא התכופפה והברישה בעדינות עלים ואדמה מבסיס המצבה, לפני שהניחה במרכזה את אגרטל הפרחים. מבטה נדד לעבר הכתובת. תזכורת ללידתו של קרסון ולמותו.
היא התוותה באצבעה את המילים החקוקות: בעל אהוב, אח יקר, החבר הטוב ביותר. מילים שאמרו הכול. תזכורת לאלה שנותרו מאחור ועדיין מתאבלים עליו. ג׳וס התעקשה לתת כבוד לדאש על המצבה, כי הוא היה משפחה, ממש כמוה וכמו קיילי. רק חבל שהיא וקרסון לא הולידו ילדים, כדי שמורשתו וזכרו יחיו באמצעותם.
אבל כמו כל זוג צעיר, הם האמינו שיש להם כל הזמן שבעולם. קרסון חשש להביא ילדים לעולם, פחד להעביר להם תכונות גנטיות של אביו. לא משנה כמה פעמים ג׳וס הזכירה לו, שהוא בכלל לא דומה לאביו, קרסון עדיין חי בפחד שיפגע ביקיריו.
ג׳וס הבינה את הפחד הזה. היא ידעה כמה הוא אוהב אותה. ידעה גם שהוא היה מוכן למות, ובלבד שלא יפגע בה או בילדים. אך חשכת עברו הטילה אופל על ההווה; העבר עדיין רדף בלילה את חלומותיו. אם כי קיילי לא דיברה על זה לעתים קרובות, ג׳וס ידעה שגם היא סובלת מאותם סיוטים, מאותם נדודי שינה שמהם סבל אחיה.
גל של עצב שטף את ג׳וס. בזבוז שכזה. אביו של קרסון הרס את חייהם של שני ילדים תמימים. גרוע מכך, הוא נשאר איתם גם בבגרותם, השפיע על הבחירות שעשו, חי תמיד בתוך הפחדים שלהם, גם אחרי מותו. גם מהקבר, אחיזתו של אביהם לא התרופפה, והזיכרונות של מה שעשה להם המשיכו לענות אותם.
״ג׳וס?״
קולו הרך של דאש בקע מבעד למחשבותיה, והיא קלטה שעמדה רכונה ליד המצבה זמן רב, מתחקה באצבעותיה אחרי האותיות של הכתובת.
הוא נשמע מודאג וקצת חושש. דאש, שתמיד היה כל כך מלא ביטחון עצמי.
היא פנתה, מטה את ראשה, ומבטה פגש במבטו.
״רק רגע, בבקשה. חכה לי במכונית, אם לא אכפת לך. אני צריכה עוד כמה דקות, ואז אהיה מוכנה ללכת.״
שוב הבהבה לרגע הפתעה בעיניו של דאש. מעולם קודם לכן היא לא ביקשה להישאר לבד ליד קברו של קרסון. זה היה לה קשה מדי, רגשי מדי. דאש תמיד נשאר לצדה, יציב, איתן, חסון כמו סלע. הוא נשאר לצדה כמה זמן שרצתה, ואז היה לוקח אותה בחזרה למכונית והביתה, שם היה מעביר את שאר אחר הצהריים איתה, נותן לה כתף לבכות עליה.
לא היום. לא עוד.
״אם את בטוחה,״ אמר בהיסוס.
ג׳וס הנהנה נחרצות, מוודאת שאף דמעה לא מבצבצת. היא לא תתפרק כאן מולו. היא עשתה את זה יותר מדי זמן.
״בסדר,״ אמר. ״קחי את הזמן, מתוקה. פיניתי את כל היום.״
היא חייכה. ברור. אבל היא לא התכוונה שיבזבז עליה את כל היום, כפי שעשה בעבר. יש לה יותר מדי דברים לעשות עד הלילה. והיא לא רצתה לקחת שום סיכון, שמשהו ירופף את נחישותה ויגרום לכך שתספר לדאש. לא רק שזה לא נאות, גם אין ספק שהוא לא יראה את זה בעין יפה. הוא יחשוב שהיא יצאה מדעתה.
ואולי היא באמת יצאה מדעתה. או שרק עכשיו היא מתחילה לחזור לעשתונותיה?
היא הסתובבה כשדאש התחיל ללכת לכיוון המכונית, ואז הזדקפה ועמדה ליד הקבר. היא הביטה בקבר מלמעלה בשיניים חשוקות, אוספת את עצמה לקראת השיחה שהתכוונה לנהל עם בעלה.
״אתה יודע שאני אוהבת אותך,״ אמרה, כמעט כאילו עמד שם מולה. ״תמיד אוהב אותך, קרסון. אבל רציתי שתדע שאני מתכוונת להמשיך הלאה. לנסות להתקדם הלאה,״ תיקנה את עצמה. ״החל מהלילה. אני יודעת שהיו דברים... דברים שלא יכולת לתת לי. ואני רוצה שתדע שמעולם לא התמרמרתי בגלל זה. אלוהים יודע, אהבתי אותך הרבה יותר מדי, לכן אפילו לא ציפיתי שתיתן לי משהו שהיה בלתי אפשרי עבורך לתת. אבל עכשיו אתה איננו...״
קולה נשבר כשאמרה את המילים האלה, והיא התאמצה לעצור את הדמעות.
״אני בודדה, קרסון. אני מתגעגעת אליך יותר מדי. לא עובר יום שאני לא מתגעגעת אליך. היית טוב אליי כל כך. אהבת חיי. אני יודעת שלעולם לא אמצא משהו כזה שוב. למצוא שלמות, אפילו פעם אחת בחיים, זה נס. ופעמיים? לא, אני יודעת שלעולם לא יהיה לי עוד מישהו כמוך. אבל ישנם דברים... דברים שאני צריכה,״ לחשה. ״דברים שלא יכולת לתת לי. דברים שלעולם לא הייתי מבקשת ממך. ורציתי לבוא לכאן היום כדי לספר לך. להגיד לך שלא אחזור לכאן. לא מפני שאני לא אוהבת אותך, או כי אני מתכוונת לשכוח אותך. אבל כך אני רוצה לזכור אותך. אני רוצה לזכור אותך בחיים. לזכור אותנו מאוהבים. ומכאיב לי מדי לבוא לכאן ולדבר איתך, בידיעה שלעולם לא תחזור אליי.״
היא לקחה נשימה עמוקה והמשיכה.
״מצאתי מקום שמתמחה ב... בשליטה. אני צריכה לברר אם זה מה שחסר לי. אם זה מה שהיה חסר לי כל הזמן. אולי אמצא את התשובה, אולי לא. אבל אני חייבת לנסות. חייבת לדעת. ולא יכולתי ללכת לשם בלי לספר לך, בלי להסביר שמעולם לא חסר לי דבר כשהיינו נשואים. מעולם לא פקפקתי באהבתך, אפילו לא לרגע, והיית קוטף בשבילי את הירח, אילו ביקשתי. אבל את זה... את זה לא יכולתי לבקש ממך. ועכשיו אני צריכה משהו שימלא את החלל הריק. יש חור בנשמה שלי, קרסון. חור שאולי לא יתמלא לעולם. אבל כרגע אני מוכנה לקבל אפילו פלסטר. נחמה זמנית. פשוט רציתי שתדע. אני אהיה בסדר, אני לא נכנסת למצב מסוכן. וידאתי שאהיה מוגנת. וככל שזה מכאיב לי לומר, אני סופסוף משחררת אותך. נאחזתי בך במשך זמן רב מדי. אני כבר לא יכולה להמשיך ככה. החיים מתרחשים סביבי. החיים נמשכים. זה נשמע נדוש כל כך, נכון? אבל זה ככה. צ׳סי וטייט דואגים לי. קיילי דואגת לי. ודאש. אלוהים, פלא שהוא עוד לא התייאש ממני. הייתי כזה נטל עליו - על כולם - בשלוש השנים האחרונות, ואני לא רוצה יותר להיות נטל. אתה נתת לי ביטחון ועצמאות לעוף. אני רוצה את זה בחזרה, קרסון. לימדת אותי כל כך הרבה. נתת לי עולם ומלואו. הבעיה היא שכשהלכת ממני, לקחת איתך את עולמי. ואני רוצה אותו בחזרה. אני רוצה לחיות, לא להיות קליפה ריקה של עצמי כפי שהייתי מאז מותך.״
היא לקחה נשימה עמוקה, יודעת שמה שהיא הולכת לומר זה טיפשי, אבל היא הייתה חייבת להוריד את זה מהלב. להגיד את זה כדי להיפטר מהרגש המציק הזה.
״אני רוצה להגיד לך גם שאני סולחת לך. אני יודעת שזה נשמע כל כך טיפשי. אתה לא זקוק לסליחה שלי. אבל במשך זמן רב כעסתי עליך כל כך, על שעזבת אותי. הייתי כל כך אגואיסטית. במשך שלוש שנים הייתי כעוסה, ממורמרת. והחל מהיום אני מפסיקה להיות כזאת.״
היא העבירה את ידה על השיש של המצבה, שספג את חום השמש.
״אני אוהבת אותך. אני מתגעגעת אליך. אוהַב אותך לעד. אבל אני נפרדת ממך עכשיו, קרסון. תהיה היכן שתהיה, אני מקווה שאתה נח בשלום על משכבך, מקווה שאתה יודע עד כמה אהבתי אותך. תודה לך על שאהבת אותי.״
היא עצמה את עיניה, והדמעות נקוו מאחורי עפעפיה. היא לא פקחה את עיניה, עד שהייתה בטוחה שתוכל לחזור למכונית שבה חיכה לה דאש מבלי להיראות כמו שבר כלי.
היא שלחה עוד מבט אחרון לעבר הקבר, הבחינה שהפרחים כבר איבדו כמה עלי כותרת לטובת הרוח, ואז הסתובבה, יישרה את כתפיה והלכה משם. הרוח גברה, אך השמש הפציעה מבין העננים והאירה את פניה. ג׳וס הפנתה את ראשה למעלה, סופגת את החמימות ואת השלווה שאפפו אותה בחיבוק עדין, כאילו קרסון שולח לה מסר. ואולי היא רק מדמיינת לעצמה שהוא מברך על החלטתה.
דאש החזיק את הדלת פתוחה עבורה, מבטו נעוץ בפניה, מנסה לפענח את מצב רוחה. היא נזהרה לא לגלות רגש כלפי חוץ, כי הייתה בטוחה שיתנגד למה שעמדה לומר עכשיו, ואם יחשוב שהיא עצובה, הוא לא יזוז ממנה כל היום.
היא חיכתה עד שהתיישב מאחורי ההגה והם התחילו לנסוע, ואז פנתה לעברו.
״יש לי תכניות לצהריים, אז אתה לא צריך להישאר איתי. וגם לערב יש לי תכניות,״ מלמלה, משאירה לו להבין מזה מה שהוא רוצה.
דאש קימט את מצחו ולא ניסה אפילו להסתיר את דאגתו. כשעצרו ברמזור, הוא שלח את ידו והחזיק בידה.
״מה קורה איתך, מתוקה?״
הוא נשמע מודאג, ועיניו קדחו בתוך עיניה.
היא חייכה חיוך רפה. ״אני נפגשת לצהריים עם קיילי ועם צ׳סי. הגיע הזמן שאפסיק עם שגרת האלמנה העצובה כל שנה באותו יום. עברו כבר שלוש שנים, דאש. הוא הלך, והוא לא יחזור.״
היא השתתקה לרגע. הכאב שגרמה לה ההכרזה הזאת שיתק אותה. אבל זה חייב להיאמר. מוכרחים להכיר בכך. ואולי ההכרזה הזאת, בקול רם, גורמת לכול להיות הרבה יותר אמיתי.
היא הייתה מוכנה להישבע שראתה ניצוץ של הקלה בעיניו החומות, העמוקות, אך הניצוץ נעלם מהר כל כך, שהיא כבר הייתה בטוחה שזה היה רק בדמיונה.
״את בטוחה שאת לא רוצה שאבוא אלייך אחרי הצהריים עם הבנות?״
היא נדה בראשה. ״לא, לא צריך, דאש. היית הבייביסיטר שלי מספיק זמן. הגיע הזמן שאעמוד על הרגליים. אני בטוחה שאתה מרגיש הקלה, שאתה לא צריך לכרכר סביבי ולחשוש שאצא מדעתי. אני רק מצטערת שהייתי עול כזה על כתפיך במשך כל כך הרבה זמן.״
הפעם ניצת בעיניו הכהות של דאש זיק של כעס. ״את לא עול, לעזאזל. קרסון היה החבר הכי טוב שלי, ג׳וס. הוא - ואת - חשובים לי כל כך.״
היא לחצה את ידו כשהאיץ, לאחר שהנהג שמאחוריהם צפצף בכעס כשהרמזור התחלף לירוק ודאש לא זז מיד.
״ואני מעריכה את זה. אני מעריכה כל מה שעשית למעני. אבל הגיע הזמן, דאש. אני חייבת לעשות את זה. הוא הלך. אני חייבת להשלים עם זה.״
דאש לא הגיב. הוא הישיר מבטו קדימה, ואפשר היה לחתוך בסכין את המתח שהשתרר ביניהם. האם הוא כועס עליה? היא בסך הכול אמרה לו את האמת, והיא באמת חשבה שישמח על כך שהוא כבר לא צריך להתייחס אליה כאל כלי זכוכית שברירי. שיוכל להמשיך בחייו, בלי שהחיים שלה יקבלו אצלו עדיפות ראשונה.
כשהגיעו לביתה, דאש ליווה אותה לדלת. היא נכנסה והסתובבה אליו כדי להודות לו ולהיפרד ממנו.
״זאת לא פרידה,״ אמר, ארשת פניו רצינית. ״זה שאת חושבת שאת כבר לא זקוקה לי לא אומר שאני פשוט איעלם. תתכונני לזה, ג׳וס.״
הוא הסתובב ויצא, משאיר אותה פעורת פה.