געגועים למקס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
געגועים למקס
הוספה למועדפים

געגועים למקס

ספר דיגיטלי
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

לילך סיגן

כפיות הוא ספרה הרביעי של לילך סיגן, כיום פובליציסטית ב״מעריב״ ובאתר החדשות האמריקאי Huffington Post. ספריה הקודמים הם "געגועים למקס”, "רומן למתחילים” ו"האלים החדשים” - שלושתם פורסמו באמצעות ידיעות ספרים והיו לרבי מכר. 
בעבר הייתה סיגן עורכת בכירה ופרשנית של ״גלובס״, והנחתה תכניות בערוץ 10 ובחינוכית 2 (״הכסף מדבר״, ״הקמפיין״). כמו כן כיהנה בעבר בתפקיד סמנכ״ל אקטואליה ברשת (ערוץ 2), כתבה טור אישי במוסף סופשבוע של ״מעריב״, ובעבר הרחוק גם כתבה ב״הארץ״. 
 

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

מקס הוא בחור מורכב ורב-קסם, חביב הנשים, שנולד בשכונת מצוקה ואומץ על-ידי משפחה מצפון תל-אביב. בהיותו בן שלושים הוא נהרג, ספק התאבד, בתאונת אופנוע מסתורית. הרומן הרגיש והיפהפה הזה מורכב מחמישה מונולוגים מרתקים ומאוד אותנטיים של אנשים שונים, שלכל אחד מהם יש קשר, ישיר או עקיף, למקס. כל אחד מהם מגלה במהלך המונולוג את הסוד האישי שלו, ובתוך כך חושף קפל נוסף מחייו של מקס ומפרשת מותו: השומר בבית-הקברות שבו קבור מקס, המתעד את הלייה-לרגל של הנשים בחייו של מקס אל קבר; מיכל - שאהבה אותו אבל העדיפה את הפנטזיה על פני המציאות; בושם-אהבת חייו הבלתי ממומשת; ואמו - שנאלצת לבלות את חייה בחיפוש דרכים ערמויות כדי לשמור על קשר עם בנה. המונולוג האחרון הוא של מקס עצמו בשיחה עם הפסיכולוגית שלו, שבסופה ימצא את מותו.

פרק ראשון

צהריים מתחת לאדמה

אנשים בדרך כלל חושבים שלוויות יש רק בקיץ. איכשהו הקיץ החם מזכיר לאנשים את המוות. הגוף מתייבש, מתאדה, העייפות והעומס גורמים לאנשים לחשוב שאם כבר למות אז כדאי עכשיו, כי באביב בטח שלא כדאי כי הכול מתחיל לחיות, וגם את הסתיו לא כדאי לפספס כי יש משהו נעים בעצב שהוא מביא איתו, ובחורף קר מדי והגשם מפריע, וחוץ מזה אף אחד לא רוצה להיקבר בבוץ. אז מה נשאר? רק הקיץ. כשאנשים עומדים בלוויה בקיץ זה נראה להם כמעט טבעי עם כל האווירה המדברית מסביב, הדמעות מתערבבות להם עם אגלי הזיעה וכל הטיפות שוחות ביחד על הפנים, וכנראה שיש בזה משהו כמעט נעים. זה מה שאנשים חושבים.
האמת היא שלוויות יש תמיד, בכל יום בשנה, כאילו מישהו דאג לשבץ את המוות של כל אחד בזמן הנכון כך שלא יהיה יותר מדי עומס בבית־הקברות. שיהיה איזשהו סדר, כל אחד מת לפי התור שלו, כל יום בין ארבעים־וחמישה לחמישים אנשים, וזה מוזר, כי בדרך כלל אפילו בימי ראשון אין עומס, למרות שיש הצטברות של מתים במשך יומיים, מישהו כאילו דואג לפזר את זה כך שבשבת ימותו פחות.
ובכל יום אני פותח את השער, כרגיל, רק לחברה קדישא או לאמבולנסים, ולא נותן לסתם אנשים להיכנס עם האוטו. אם כל אחד ייכנס עם האוטו יהיה בלגן נוראי ועוד עלולים להיות פקקים וצפצופים שיערערו את השקט שחייבים לשמור עליו בבית־הקברות, אחרת אנשים נפגעים. וחברה קדישא ואמבולנסים יודעים את זה ונוסעים בשקט ולאט, וחוץ מלהם אני לא פותח לאף אחד, רק אם זה באמת מקרה יוצא דופן כמו מישהו ממש נכה או מאוד זקן שאחרת לא יוכל להיכנס. גם לקבועים אני לא פותח. אפילו למיכל לא, למרות שהיא קבועה ובאה כל שבוע להשקות את הקבר, גם בחורף היא באה למרות שהגשם כבר משקה בעצמו. כל הקבועים האחרים אף פעם לא אומרים לי שום דבר חוץ משמדי פעם מבקשים להיכנס עם האוטו ואני עושה להם לא עם הראש, ואז הם מתעצבנים אבל לא איכפת לי שיתעצבנו. רק מיכל תמיד עוצרת לדבר איתי ושואלת מה שלומי ומחייכת בצורה כזאת מקסימה ואף פעם לא מבקשת שאני אפתח לה את השער כדי להיכנס עם האוטו, למרות שדווקא אם היא היתה מבקשת אז הייתי נותן לה. אולי. בעצם אני לא ממש בטוח, אני צריך לחשוב על זה עוד קצת, אבל יכול להיות שלה הייתי פותח. בכל זאת, היא היחידה שאני מוכן לדבר איתה בכל הבית־קברות הזה, כמעט עם אף אחד אחר אני לא מוכן לדבר.
לכל השאר אני רק מקשיב. אני עושה את עצמי כאילו אני בכלל עסוק במשהו אחר, כאילו אני לא שומע מה שהם אומרים, אבל כל הזמן מקשיב לאנשים שבאים ללוויות, הרי חוץ מלפתוח כאן את השער מדי פעם אין לי הרבה מה לעשות, וכשבבית־קברות יש שקט זה הדבר הכי גרוע, כי אז שומעים ממש ברור את הזמזום של הזבובים שעפים קרוב לקברים, כמעט יושבים עליהם, רוצים להוריד מהם את כל העפר ולהגיע לגופות. הזבובים האלה מביאים איתם את הזמזום של המוות, כאילו בשביל זה בכלל הם קיימים. אנשים לא יודעים את זה, כולל אמא שלי שחושבת שהיא יודעת הכול על הכול, כי למי יש כוח ריכוז כזה לעמוד לפעמים כמוני ורק להסתכל על הזבובים, לבחור איזה שניים־שלושה זבובים ולא להפסיק להסתכל עליהם, ולראות כמה שזה מדהים שהם פשוט לא זזים. לכל אחד מהם יש כאילו את המגרש שלו, עשרה סנטימטר לכל כיוון זה המקסימום שהוא זז, וככה שעות הם יכולים להמשיך, רק לעוף במגרש הקטן שלהם ולזמזם. איך הם לא משתגעים מרוב השיעמום אני ממש לא יודע. וכשאין שום רעש אחר בבית־הקברות, של לוויה או אזכרה או סתם ביקורים, ישר שומעים את הזמזום הזה שלהם.
בגלל זה כשאפשר אני תמיד מעדיף להקשיב לשיחות, אז אני מקשיב, למרות שברוב המקרים אנשים סתם חוזרים על עצמם ורק לעיתים רחוקות מישהו אומר משהו מעניין ששווה להקשיב לו, כמו הזוג הזה היום שכאילו בכוונה ממש כשהם הגיעו לטווח השמיעה שלי היא פתאום הסתכלה עליו במבט שרואים שהוא מלא משמעות וגם קצת דמעות, ואמרה לו, אני חייבת להגיד לך משהו. והוא הסתכל עליה, קשה היה להבחין אם הוא מוטרד בגלל שהוא רואה שהיא נסערת או בגלל שהוא פוחד שתפסו אותו על משהו אסור, והוא שאל אותה, מה? בקול שכמעט לא נשמע אלא יותר נראה, והיא אמרה לו, אני יודעת שנפגשת עם מיכל עוד פעם, והוא אמר לה, מה פתאום, על מה את מדברת, והיא לא האמינה והמשיכה בשלה בעקשנות, אני יודעת וזאת עובדה ובוא נדבר על העובדה ולא נתחיל להתווכח אם זה קרה או לא, כי אם תתחיל להתווכח איתי אני פשוט הולכת מכאן כי אני לא אוכל לעמוד בזה גם ככה, אתה צריך להבין עד כמה זה קשה לי, ואז הם כבר התרחקו קצת יותר מדי ושמעתי רק את המילים הראשונות שלו שהיו, את לא יכולה להעמיד אותי לדין לפני ש... ואני הייתי צריך להחליט לפני שמה. לפני שהיא שופטת אותו? לפני שהיא שומעת את הצד שלו? לפני שהוא מספר לה משהו חשוב שהיא בכלל לא ידעה עליו? וכמובן ששברתי את הראש לגבי הצירוף־מקרים, כי למרות שמיכל זה שם נפוץ, ישר חשבתי שאולי מיכל שלי קשורה איכשהו לזוג הזה, אפילו שהמיכל שדמיינתי מהשיחה שלהם היא אחרת לגמרי ממיכל שלי, היא מיכל מפתה כמו הרעות האלה היפהפיות עם היותר מדי ליפסטיק, כזאת שגורמת למריבות בין זוגות, ולא שקטה ומקסימה ויפה בצורה נעימה כזאת כמו מיכל שלי. למרות שאי־אפשר לדעת, לפעמים אנשים הם ממש לא כמו שהם נראים, הנה גם אני בטח נראה לאנשים כמו איזה כלומניק שאין לו מה להגיד, למרות שיש לי דווקא המון, כי כשיש הרבה זמן המחשבות מתערבלות ומגיעות למקומות שאף פעם לא חושבים שהם יגיעו אליהם וזה דווקא יוצר הרבה מאוד דברים מעניינים להגיד. בטח יותר מעניינים מהדברים הנדושים שאנשים שבאים לכאן בדרך כלל מרגישים שצריך להגיד.
יש אנשים שבאים ללוויה ואומרים "איזה אסון" או "איך זה ייתכן שזה קרה" או "איזה דבר נורא", כאילו שהם היחידים בכל העולם שהלכו אי פעם ללוויה, כאילו שזה לא קורה לאף אחד אחר, כאילו שאין סדר שאומר שבכל יום מתים בין 45 ל־50 אנשים חוץ משבת שאז מתים קצת פחות, כאילו שזה לא חלק מהחיים. וחלק מהם גם כאלה צבועים, כי אחרי שהם אומרים איזה אסון אין להם שום בעיה לדרוך על קברים, כאילו שהם לא שמים לב שהם דורכים על אנשים שנמצאים שם למטה ולא יכולים לצאת.
ויש את אלה שבאים ללוויה ומבינים שכמו שנולדים ואוכלים ושותים וגדלים ומתבגרים, כך גם מתים, והם בדרך כלל מדברים על זה שהם ממהרים, או שהם ביטלו פגישה, או שהם רעבים או שחם להם, ורק איזה פעם או פעמיים בשבוע יוצא לי לשמוע משהו מעניין או חלק של משהו קצת מעניין, ובדרך כלל אני צריך להמציא לו את הסוף. נכון שגם האנשים האלה דורכים על הקברים ונשענים על המצבות, אבל הם לפחות לא עושים את עצמם שאיכפת להם.
וכל זה חוץ מהשיחות שלי עם מיכל.

*

אני יושב לי פה ליד השער ואוכל את השוקולד שמיכל נתנה לי במתנה. עוצם לרגע את העיניים וחושב לעצמי שאולי עכשיו זה הרגע הכי חם שיהיה כאן כל השנה. אמצע ספטמבר, אחת בצהריים, השמש בדיוק בקו ישר מעל הראש שלי, והשוקולד נמס לי על האצבעות. זה אולי הרגע הכי חם שיהיה כאן כל השנה כי מזג־האוויר יודע שממש בקרוב כבר לא תהיה לו ברירה והוא יהיה חייב להשתנות לקראת החורף, אז הוא מנצל את הימים האחרונים שנשארו לו ומנסה להיות הכי חם שהוא יכול.
היום היתה הפעם הראשונה שקיבלתי משהו ממיכל, לפחות משהו שנשאר אצלי ואני יכול עוד לטעום אותו אחרי שהיא כבר איננה, כי בעצם בכל פעם שהיא באה היא נותנת לי משהו קטן, לפעמים זה החיוך שלה ולפעמים זו חצאית צבעונית שהיא לובשת שעושה לי קצת שמח ולפעמים זאת נגיעה עדינה בכתף, והיום פתאום היא ניגשה אלי עם קופסה מלבנית של שוקולדים והושיטה לי אותה בשיא הטבעיות ואמרה לי "קח, אלי, הבאתי לך מתנה לחגים", ולמרות שמאוד הופתעתי לקחתי את הקופסה ואמרתי סתם תודה, כאילו שכל אחד פה מביא לי מתנות לחגים, ניסיתי לא להראות שהלב שלי רוקד, ומיכל שאלה אותי מה שלומי ומה חדש, שאלות שהיא תמיד שואלת ואני תמיד עונה שבסדר כי אני לא רוצה להטריד אותה בצרות שלי, ואז, אני לא ממש יודע למה, אולי בגלל המתנה הלא צפויה, הרגשתי שאני צריך להגיד לה משהו יותר משמעותי, אולי בגלל שמשהו בתוכי אמר לי שאם לא אז אחר־כך אני אתחרט שכל מה שקרה סביב המתנה של מיכל לא היה מספיק מיוחד.
אז אמרתי לה, את יודעת מיכל, אתמול היה כאן יום מאוד משונה, אני בטוח שיש לו איזושהי משמעות שאני לא לגמרי מבין, כי בבוקר היו כאן שתי לוויות, אחת אחרי השנייה, הלוויה הראשונה היתה של ילדה קטנה שנפלה מהחלון בבית שלה כנראה כשאמא שלה לרגע לא שמה לב, ובאו לכאן מאות אנשים, כבר הרבה זמן אני לא זוכר שהיתה כאן לוויה כל־כך גדולה, וכולם בכו, ממש בכו בקול, מאות אנשים הלכו כאן אחרי האלונקה הקטנה ומיררו בבכי, וחשבתי לעצמי שזאת אולי הלוויה הכי עצובה שראיתי כאן, כל־כך הרבה אנשים וכל־כך הרבה עצב שאי־אפשר היה להתעלם מזה, ומייד אחר־כך היתה לוויה של מישהו זקן מאוד, אולי בן יותר מתשעים, ובאו רק שלושה אנשים, ואף אחד מהם לא בכה ולא נראה עצוב, אחד מהם כל הזמן רק הסתכל על השעון וחיכה שהכול ייגמר והוא יוכל כבר ללכת, רק שלושה אנשים שבכלל לא איכפת להם ליוו את האיש הזקן הזה אחרי כל החיים שהיו לו לחיות ואחרי כל הזמן שהיה לו להכיר אנשים ולהקים משפחה, והילדה הקטנה הזאת שחיה בקושי שנתיים הספיקה להכיר כל־כך הרבה אנשים שאהבו אותה באמת, ופתאום היה לי מאוד קשה להחליט איזה לוויה היתה יותר עצובה.
ומיכל הסתכלה עלי דרך המשקפי־שמש שלה, שקשה היה ממש לראות אבל נדמה לי שהיו לה דמעות בעיניים, וחשבתי שאולי פגעתי בה בלי להתכוון כי היא רק מילמלה שזה באמת עצוב והלכה, והתחלתי לפחד שאולי אמרתי משהו לא בסדר והרסתי משהו בינינו, כמו שאמא שלי אומרת שיש לי נטייה להרוס הכול, וזה עוד אחרי שאמרתי לה משהו באמת פשוט יחסית. הרי הייתי יכול להגיד לה דברים אחרים, דברים יותר חשובים ויותר רציניים שאני חושב עליהם. הייתי יכול לדבר איתה למשל על כל אלה שדורכים כאן על הקברים. שאם לא היה לי לא נעים מהם כי זה לא ממש העניין שלי, הייתי מעיר להם. אולי אפילו עושה שלטים מיוחדים, לא לדרוך על הקברים בבקשה. יש אנשים שם למטה. אנשים שרוצים את הכבוד שלהם, גם אם הם מתו.
שלא לדבר על זה שהייתי יכול להגיד לה על החלומות. שאפילו לאמא שלי אני לא מספר עליהם כי אם היא תדע על החלומות היא תתחיל להגיד לי להחליף עבודה כי זה משפיע עלי יותר מדי. תמיד היא מתעצבנת עלי כשהיא נזכרת שאמרנו שזאת תהיה עבודה זמנית שמשה השכן סידר לי עם הקשרים שלו רק עד שאמצא משהו יותר טוב, וצועקת עלי שככה אני נרקב כאן בין המתים כבר שבע שנים. חושבת שאני חכם מדי בשביל עבודה כזאת של רק לפתוח שער ולסגור, אבל אני מחכה להזדמנות הנכונה. פה לפחות יש לי זמן ללמוד לבגרויות שאני עוד צריך להשלים. איך אחרת הייתי יכול להספיק את כל הטונה של החומר לבגרות בהיסטוריה? אני לא מספר לה כדי שלא תלחיץ אותי עם זה, אבל בעוד שלושה חודשים יש מועד חורף והפעם נראה לי שאני כבר אהיה מספיק מוכן ואני אגש ואצליח. אחרי זה אני אתחיל ללמוד מהספר המיוחד לבגרות במתמטיקה, וזהו. אין מה לעשות, רק בעבודות של שמירה אפשר להספיק גם ללמוד, ועד שלא תהיה לי בגרות אף אחד לא ייתן לי תפקיד ממש, כזה עם משרד ושולחן וקביעות. אז החלומות כאן מפריעים קצת, אז מה, בינתיים אני מתקרב למטרה.
מי יודע, אולי יום אחד אני עוד אספר למיכל על החלומות שלי, או אפילו על מה שאני מדמיין לפעמים במהלך היום ולא בלילה - שאני נמצא בעצמי בתוך קבר, מעלי בלוקים מבטון ששורט וערימות כבדות של חול מאובק שלא נותנות לי לזוז והכול חשוך מסביב, ואני צועק לכל האנשים שלמעלה שיוציאו אותי, בוכה, מתחנן, אבל הם רק דורכים לי על הקבר ואחר־כך הולכים. ואני נשאר ומשתגע מכל הריח של המוות הרקוב הזה מסביב והזבובים.
ואיך אני אוכל לספר לה את זה אם מסיפור כל־כך פשוט היא נבהלת? איך אני אספר לה גם על התכנונים שלי לבקש בצוואה שלי שמסביב לקבר שלי ישימו גדר או משהו ושלט מיוחד כדי שאף אחד לא ידרוך?
כל הזמן שהיא השקתה את הקבר חיכיתי והסתכלתי עליה מרחוק, יש לי נקודת תצפית טובה על הקבר הזה, כשאני עומד מצד ימין של הבוטקה אני ממש יכול לראות מה קורה שם וגם קצת להתחבא כדי שאותי לא יראו משם, ופחדתי שזהו זה. שעכשיו היא חושבת שאני משוגע ושלא תדבר איתי יותר. אבל בדרך החוצה מיכל שוב חייכה אלי כמו תמיד והצעתי לה חתיכת שוקולד מהקופסה שכבר הספקתי לפתוח בינתיים והיא לקחה עיגול שוקולד אחד ואמרה לי תודה ושנתראה בשבוע הבא, אז אני חושב שבסוף זה בסדר ושהיא לא כועסת עלי.
בטח מה, בעצם למה שתכעס? בסך־הכול שיתפתי אותה במשהו שנגע לי ללב, אז מה? ברור שזה עצוב לשמוע על לוויה של ילדה בת שנתיים שעוד לא הספיקה להבין מה זה החיים וכבר מתה. אולי הלוויה של הזקן בשבילי היתה קצת יותר עצובה מלכל האנשים האחרים, כי ככה נראה לי שבסוף תיראה הלוויה של אבא שלי כשהוא סוף־סוף ימות, כשסוף־סוף לא יצטרך כבר את הכיסא־גלגלים שלו. בעצמו הוא אומר, למה כבר יש לו לחכות, הרי ללכת הוא כבר לא ילך, ולקום מהכיסא־גלגלים הוא לא יקום, אז רק למוות נשאר לו לחכות. ומי כבר יבוא ללוויה שלו חוץ ממני ומאמא שלי, כל מי שהיה להם חוץ ממני מת כבר לפני חמישים שנה. אז בטח שעצוב לי לראות לוויה של איש זקן שאין לו כמעט אף אחד בחיים. אבל לפחות אני יודע שגם עם אבא שלי לא תהיה לי אף פעם התלבטות אם לפתוח לו את השער או לא. האפשרות היחידה שהוא יבוא לפה שלא ללוויה שלו בתור המת היא אם אמא שלי בסוף תפתיע ותמות לפניו. ואם הוא יבוא לפה לקבור אותה נגיד במונית, אז גם אני אבוא איתו ללוויה ולא אעבוד באותו יום ומישהו אחר יצטרך להחליט אם לפתוח לנו את השער או לא. אף אחד לא יוכל להגיד שלאבא שלי פתחתי את השער והכנסתי אותו לפה בפרוטקציה או משהו כזה, למרות שהוא מספיק נכה בשביל שיפתחו לו את השער באובייקטיביות.

*

אמא שלי כבר בטח תגיד משהו על השוקולדים. אם אני אכנס הביתה עם הקופסה אז דבר ראשון היא תגיד שהיא לא ידעה שזכיתי בלוטו, או שלפחות קיבלתי העלאה ענקית במשכורת המסכנה שלי, כי אחרת איך הייתי יכול להרשות לעצמי ככה סתם לקנות לעצמי קופסה ענקית של שוקולדים, ועוד בלי להתייעץ איתה קודם? ואם אני אגיד לה שקיבלתי אותם במתנה אז היא כבר בטח תרצה לדעת ממי, ולא תפסיק עד שאגלה לה שקיבלתי אותם במתנה ממיכל, ואז היא תרצה לדעת בדיוק מי זאת מיכל, ולמה אני לא מספר לה אם יש לי חברים חדשים, מה יש, לא מגיע לה לדעת? ככה היא צריכה סתם לסבול ולחשוב שאין לי אף חבר בזמן שאני שומר בסוד את העובדה שיש לי חברה? ואז היא תמשיך ותלחץ עלי להסביר לה בפרטי פרטים את כל היחסים שלי עם מיכל, ואני לא רוצה כי זה מאוד אישי, ואולי בכלל מיכל לא רוצה שאני אספר על זה לאף אחד, אפילו לא לאמא שלי, כי בכל זאת יש לה חבר שגר איתה.
אז לי יש סבלנות לחכות עד שמיכל תבין שהחבר הזה הוא לא בשבילה, אבל לאמא שלי בטח לא תהיה סבלנות, והיא תגיד לי שאני חולם, ואני לא יודע איך אבל היא גם בטח תצליח להוציא ממני את הסיפור של איך אני יודע שלמיכל יש חבר שהיא גרה איתו. אני יכול להגיד לה שמיכל אמרה לי אבל היא לא תאמין, היא תמיד יודעת מתי לא להאמין כשאני משקר, ואז אני אצטרך לספר לה את האמת, שהיא אמרה לי פעם איפה היא עובדת, ובפעם אחרת היא הזכירה את השם של אבא שלה שגר בחיפה, ואז אני חיפשתי בדפי זהב את השם של המשרד עורכי־דין שלה והתקשרתי לשם ואמרתי שאני יעקב אבא של מיכל מחיפה, התכוונתי רק לשמוע לרגע את הקול שלה ולנתק, אבל אמרו לי שהיא לא הרגישה טוב אז זוהר בא לקחת אותה הביתה, ומזה הבנתי שהיא גרה עם מישהו שקוראים לו זוהר, ואני יודע שהיא לא נשואה כי אין לה טבעת על שום אצבע.
אני יודע שאמא שלי תגיד שאולי הזוהר הזה הוא אפילו לא חבר שלה, כי איך אני יכול לדעת, אולי הוא סתם ידיד שלה או אולי השותף שלה לדירה כי היום זה מאוד פופולרי שבחור ובחורה גרים ביחד באותה דירה אבל רק כדי להתחלק בשכר דירה שנעשה כל־כך יקר בשנים האחרונות, ויכול להיות שזוהר הוא אפילו אח שלה, אבל אני יודע שזוהר הוא חבר של מיכל, חבר אמיתי שגר איתה באותו בית וישן איתה ביחד במיטה, אני לא יודע למה, זה היה משהו בטון של המזכירה במשרד שלה, איך שהיא אמרה שזוהר בא לקחת אותה, כאילו זה ברור שהוא חבר שלה, ולי ברור שאני צודק, וכשיש לי תחושות כאלה חזקות לגבי משהו אני בדרך כלל לא טועה, מניסיון.
אני בטוח שאמא שלי לא תבין את זה ואולי היא אפילו תעשה את התנועה הזאת עם היד שלה שמרעידה לה את כל הזרוע כמו ג'לי בצבע בז', תנפנף לי ככה את המספר הירוק הדהוי על היד שלה מול העיניים שלי ותנענע את הראש ותגיד "אה", כמו שהיא עושה כשהיא רוצה שאני אדע שהיא חושבת שאני מטומטם ולא מבין שום דבר, ושהיא כבר מזמן לא מצפה ממני לכלום. אני, אין לי כוח לשיחות האלה עם אמא שלי, השיחות האלה שאני יודע אותם מראש מלה במלה עוד לפני שהמילים ממש יוצאות לנו מהפה, כך שנראה לי שהכי חכם יהיה פשוט לא להביא את קופסת השוקולדים הזאת הביתה. מצד שני אני בטח לא אזרוק אותה כי זאת מזכרת מהמתנה הראשונה שקיבלתי ממיכל, כך שאת השוקולדים אני אולי אזרוק לפח, זה בין כה וכה דבר שאי־אפשר לשמור אותו הרבה זמן, ואת הקופסה אני אשמור כאן, על המדף הקטן בתוך הבוטקה, וככה יהיה לי משהו ממיכל גם בימים שהיא לא באה להשקות את הקבר, וגם אני אחסוך את השיחה הידועה מראש עם אמא שלי, וכשאני אבוא בערב הביתה נוכל לדבר על הדברים הרגילים כמו למה אני לא גומר את האוכל מהצלחת ולמה עוד לא ביקשתי העלאה במשכורת שלי, ואחר־כך נוכל לראות בטלוויזיה מלך הטריוויה ולנחש ביחד את התשובות.

*

אמא שלי תמיד אומרת שאני צריך להתחיל לדבר עם האנשים שבאים לכאן ואולי ככה אני אוכל למצוא לי חברים. אבל אני לא אוהב להתחיל לדבר עם אנשים, אין לי מה להגיד, וגם להם אין מה להגיד לי חוץ מלפעמים מישהו שרוצה לעשות מעצמו נחמד ואומר לי מה בחור צעיר כמוני עושה בעבודה כזאת, של זקנים, או לפעמים מישהו שואל אם אפשר להיכנס עם האוטו וכשאני לא נותן אז הוא כבר עצבני עלי, כאילו שאני חייב להם משהו, וזאת לא דרך טובה להתחיל להתיידד עם אנשים. חוץ מזה שאני עסוק בלימודים ואין לי זמן וראש לשטויות. במיוחד עכשיו שהמועד של היסטוריה מתקרב אני צריך ללמוד ממש חזק. ואני לא אגיד כלום לאמא שלי עד שיום אחד אני אכנס לה הביתה עם התעודת־בגרות ביד ואנפנף לה אותה מול הפרצוף שהיא בכלל לא תאמין. נראה מה אז יהיה לה להגיד.
עם מיכל זה תמיד היה אחרת, ולא רק בגלל שהיא קבועה ובאה כל שבוע, כי יש פה הרבה קבועים, גם כאלה שבאים כל יום. אבל למיכל איכפת ממני. היא אף פעם לא ממהרת יותר מדי ותמיד יש לה זמן לשאול אותי אם לא חם לי ואיך עובר לי הזמן, ואלה שאלות שגורמות לי להרגיש שיש על מה לדבר עם הבחורה הזאת, שהיא לא סתם, שהיא לא מתייחסת אלי כמו לאוויר או כמו למישהו שכל מה שהוא מסוגל לעשות זה לפתוח או לא לפתוח את השער.
על הקבר שמיכל משקה כל שבוע כתוב מקס בן־עמי. וחוץ מזה כתוב גם שנת לידה ושנת פטירה וזהו. לא אהובנו, לא יקירנו, או משהו שנותן קצת יותר פרטים עליו, וגם כל המצֵבה פשוטה כזאת, לא מיוחדת, מאלה שעוברים לידם בלי להרגיש ובלי לשים לב. אבל כשעומדים בעמדת תצפית המצוינת שיש לי ליד הבוטקה, מבינים שקבור שם מישהו שהספיק לעשות הרבה בחיים הקצרים שלו, שנראה לי שגם אם אני אחיה עד גיל מאה אני לא אצליח להספיק את מה שהוא עשה. לפעמים אפילו נדמה לי שהוא עוד חי שם בפנים, או בעצם שאפילו שהוא כבר מת יש לו בתוך הקבר חיים מעניינים, עם כל מי שבאות לבקר אותו. נראה לי שהוא היה אחד שכל־כך הרבה נשים אהבו אותו, כל־כך הרבה סוגים של נשים, ממש קיבוץ גלויות של מתאבלות על הקבר שלו, לא יכולות לחיות בלעדיו אז עכשיו הן באות כל הזמן, נוגעות בעדינות במצבה, מרגישות באצבעות את האותיות שחיים החרט עשה, לפעמים גם בוכות. אני לא יודע, כשאני חושב על זה נראה לי שדווקא לא הייתי רוצה הרבה נשים, אני אחד שמאמין שבן־אדם צריך בחיים רק אהבה אחת, בתנאי שהיא תהיה אהבה אמיתית, כזאת כמו שיכולה להיות לי עם מיכל.
אני הולך להסתכל על הקבר של מקס בן־עמי כל פעם אחרי שהיא משקה אותו ולפעמים גם בימים שהיא לא באה. יש שם קנקן פלסטיק כתום קטן שאיתו מיכל משקה את הפרחים, ולפעמים כשמאוד חם כמו בעונה הזאת של סוף הקיץ ונראה לי שצריך, אז אני משקה בשבילה כדי שהפרחים לא ימותו עד שהיא תגיע. וכל פעם אני קורא את השם על המצבה ואת שנת הלידה ושנת הפטירה שהם בדיוק בהבדל של שלושים אחת מהשנייה, והשתילים הקטנים שבחורף שעבר פחדתי שהם לא יחזיקו מעמד וימותו, הלכו וגדלו משבוע לשבוע למרות הקור בבקרים והחמסינים של הקיץ האחרון, עד שאי־אפשר בכלל לראות שפעם היו שם שלושה שתילים קטנים, כי היום עומד שם שיח גדול ופרחוני שמתוכו אי־אפשר לראות איפה שתיל אחד מתחיל ואיפה אחר נגמר, וכל השיח מלא במאות פרחים קטנטנים בשלושה צבעים שונים, ובמאות זרעים חומים קטנים ועגולים. אני מרגיש קשור לקבר הזה יותר מלכל דבר אחר בבית־קברות הזה, כי יש משהו מאוד גורלי שאי־אפשר להתעלם ממנו בזה שהמוות של מקס הביא לפגישה המקרית הזאת ביני לבין מיכל, גורל שנכתב בשמים, כאילו שהוא במותו איפשר לה לפגוש אותי, ואני יודע שהיא אהבה אותו למרות שיש לו שם של זקנים בדיוק כמו לי, אלי יוסף, מה יכול להיות יותר שם של זקנים מזה, והמחשבה הזאת מחזקת אותי כי בגללה אני בטוח שמה שצריך לקרות בינינו כבר יקרה.
מיכל היא היחידה שבאה קבוע, כל שבוע באותו יום ובאותה שעה. השאר באות רק מדי פעם, מתי שבא להן, והיתה גם לפני חודשיים או שלושה זאת שבאה רק פעם אחת. בהתחלה בקושי שמתי לב אליה. סתם אשה בהיריון שנכנסת לבית־הקברות, לא צעירה ולא זקנה, לא ממש יפה אבל כזאת שרואים שפעם היתה יפה, סתם ככה חשבתי. פתאום בזווית העין אני רואה אותה מתקרבת לחלקה של מקס. מתקרבת יותר ויותר, ואני כבר מבין שיש כאן איזה משהו, ואני מתחבא מאחורי הבוטקה ומציץ מהעמדת תצפית, ואז היא הגיעה לקבר שלו ונעמדה מולו. נעמדה בלי לזוז, עמדה איזה עשר דקות אולי בלי לזוז בכלל, וכבר שיעמם לי להסתכל עליה לא עושה כלום, אז המשכתי לקרוא במחברת שלי, ואחרי כמה דקות אני מסתכל עוד פעם והיא עדיין באותה פוזה ושוב המשכתי לקרוא, ואחרי עוד כמה דקות אני עוד פעם מסתכל כדי לראות אם היא שם ופתאום אני רואה שהיא שוכבת על הרצפה כאילו היא נפלה, ככה עם כל הבטן שלה של ההיריון, ורועדת כולה כאילו שהיא בוכה בלי קול. אז אני רץ אליה כי לאשה בהיריון צריך לעזור, ואני אומר לה גברת, את בסדר, מנסה לעזור לה לקום. ולאט לאט היא קמה, ואני רואה שנהיה לה חור בגרביונים מהנפילה, באזור הברך, ואפילו ירד לה דם וזה לא נראה מי יודע מה טוב, ואני מציע לה לקרוא למונית או אפילו לאמבולנס, והיא אומרת, לא, זה בסדר, ואני מציע לה להתקשר לבעלה שיבוא לקחת אותה כי היא נראית קצת חיוורת, מבקש ממנה שתיתן לי את מספר הטלפון של בעלה ושתגיד איך קוראים לה, והיא מתחילה לחפש בתיק שלה כרטיס עם הטלפון של בעלה כדי לתת לי ואומרת, קוראים לי בושם, ואני חושב לעצמי ששם כזה באמת עוד לא שמעתי, מכל הסוגים היו לו למקס בן־עמי הזה, אבל אז היא התחרטה, הפסיקה לחפש את הכרטיס, עמדה לרגע בלי לעשות כלום, ואז אמרה לי שבעצם היא כבר מרגישה בסדר והיא תנהג לבד הביתה, שאלתי אותה אם היא בטוחה אבל היא כבר אפילו לא ענתה לי, רק עוד פעם הסתכלה על הקבר ואמרה שהיא רוצה לקחת כמה זרעונים מהשיח של מיכל ולשתול בעציץ אצלה בבית למזכרת. אז היא הורידה איזה חמישה זרעונים ובינתיים לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותה, מה הוא היה בשבילך, והיא לא ענתה. אמרה שרק אתמול במקרה נודע לה שהוא מת, שלא היתה איתו בקשר הרבה שנים, שהיא בכלל לא מבינה למה היא מגיבה ככה, כנראה זה ההיריון שעושה אותה כזאת אמוציונלית היא אמרה, כי אין שום סיבה הגיונית שהיא תתנהג ככה, ומהר הסתובבה ללכת וליוויתי אותה עד לאוטו שלה והיא נסעה.
וכבר הייתי בטוח שהאשה הזאת, מרוב שהיא התרגשה מהקבר של מקס, גם תתחיל להגיע פעם בשבוע להשקות, ושהיא עלולה להרוס את כל הקשר המיוחד עם מיכל, אבל מאז היא לא באה יותר. זהו זה. באה פעם אחת, נפלה, בכתה, ולא חזרה. אני יודע. אולי היא איזה מישהי שלא גרה בארץ והיא לא יכולה לבוא יותר. חשבתי לשאול את מיכל עליה, אולי היא מכירה אותה, אולי היא יודעת מי זאת, וגם אולי יעניין אותה שיש עוד כאלה שבאות לקבר והיא לא היחידה, אבל אני עוד לא רוצה שהיא תדע שאני עד כדי כך שם לב ושאני יודע בדיוק לאיזה קבר היא הולכת כי אולי זה יפחיד אותה.
אבל בכל זאת מצא־חן בעיני הרעיון שלה שאם היא לא באה לבית־קברות היא לפחות לוקחת משהו ממנו איתה, וכדי לחזק עוד יותר את הקשר שלי עם הגורל של הפגישה עם מיכל הורדתי גם כן כמה זרעונים מהשיח שעל הקבר ולקחתי אותם הביתה וקברתי אותם עמוק בתוך העציץ הגדול בסלון שלנו שיש בו צמח שכבר מת מזמן, אבל אמא שלי מתעקשת להמשיך להשקות אותו כל יום, ובשום אופן לא מסכימה לזרוק אותו אפילו שהוא כזה מת ומדכא. אני רוצה לראות את הפרצוף שלה כשנבטים קטנים יתחילו לבצבץ מהאדמה הישנה, נבטים שיגדלו להיות שיח ענק פרחוני ויגברו על הצמח הצהוב המיובש, היא בטח לא תבין מה קורה ואז תסתכל ותזרוק לי, "אמרתי לך שלא כדאי לזרוק את העציץ הזה, אתה רואה?"

לילך סיגן

כפיות הוא ספרה הרביעי של לילך סיגן, כיום פובליציסטית ב״מעריב״ ובאתר החדשות האמריקאי Huffington Post. ספריה הקודמים הם "געגועים למקס”, "רומן למתחילים” ו"האלים החדשים” - שלושתם פורסמו באמצעות ידיעות ספרים והיו לרבי מכר. 
בעבר הייתה סיגן עורכת בכירה ופרשנית של ״גלובס״, והנחתה תכניות בערוץ 10 ובחינוכית 2 (״הכסף מדבר״, ״הקמפיין״). כמו כן כיהנה בעבר בתפקיד סמנכ״ל אקטואליה ברשת (ערוץ 2), כתבה טור אישי במוסף סופשבוע של ״מעריב״, ובעבר הרחוק גם כתבה ב״הארץ״. 
 

עוד על הספר

געגועים למקס לילך סיגן

צהריים מתחת לאדמה

אנשים בדרך כלל חושבים שלוויות יש רק בקיץ. איכשהו הקיץ החם מזכיר לאנשים את המוות. הגוף מתייבש, מתאדה, העייפות והעומס גורמים לאנשים לחשוב שאם כבר למות אז כדאי עכשיו, כי באביב בטח שלא כדאי כי הכול מתחיל לחיות, וגם את הסתיו לא כדאי לפספס כי יש משהו נעים בעצב שהוא מביא איתו, ובחורף קר מדי והגשם מפריע, וחוץ מזה אף אחד לא רוצה להיקבר בבוץ. אז מה נשאר? רק הקיץ. כשאנשים עומדים בלוויה בקיץ זה נראה להם כמעט טבעי עם כל האווירה המדברית מסביב, הדמעות מתערבבות להם עם אגלי הזיעה וכל הטיפות שוחות ביחד על הפנים, וכנראה שיש בזה משהו כמעט נעים. זה מה שאנשים חושבים.
האמת היא שלוויות יש תמיד, בכל יום בשנה, כאילו מישהו דאג לשבץ את המוות של כל אחד בזמן הנכון כך שלא יהיה יותר מדי עומס בבית־הקברות. שיהיה איזשהו סדר, כל אחד מת לפי התור שלו, כל יום בין ארבעים־וחמישה לחמישים אנשים, וזה מוזר, כי בדרך כלל אפילו בימי ראשון אין עומס, למרות שיש הצטברות של מתים במשך יומיים, מישהו כאילו דואג לפזר את זה כך שבשבת ימותו פחות.
ובכל יום אני פותח את השער, כרגיל, רק לחברה קדישא או לאמבולנסים, ולא נותן לסתם אנשים להיכנס עם האוטו. אם כל אחד ייכנס עם האוטו יהיה בלגן נוראי ועוד עלולים להיות פקקים וצפצופים שיערערו את השקט שחייבים לשמור עליו בבית־הקברות, אחרת אנשים נפגעים. וחברה קדישא ואמבולנסים יודעים את זה ונוסעים בשקט ולאט, וחוץ מלהם אני לא פותח לאף אחד, רק אם זה באמת מקרה יוצא דופן כמו מישהו ממש נכה או מאוד זקן שאחרת לא יוכל להיכנס. גם לקבועים אני לא פותח. אפילו למיכל לא, למרות שהיא קבועה ובאה כל שבוע להשקות את הקבר, גם בחורף היא באה למרות שהגשם כבר משקה בעצמו. כל הקבועים האחרים אף פעם לא אומרים לי שום דבר חוץ משמדי פעם מבקשים להיכנס עם האוטו ואני עושה להם לא עם הראש, ואז הם מתעצבנים אבל לא איכפת לי שיתעצבנו. רק מיכל תמיד עוצרת לדבר איתי ושואלת מה שלומי ומחייכת בצורה כזאת מקסימה ואף פעם לא מבקשת שאני אפתח לה את השער כדי להיכנס עם האוטו, למרות שדווקא אם היא היתה מבקשת אז הייתי נותן לה. אולי. בעצם אני לא ממש בטוח, אני צריך לחשוב על זה עוד קצת, אבל יכול להיות שלה הייתי פותח. בכל זאת, היא היחידה שאני מוכן לדבר איתה בכל הבית־קברות הזה, כמעט עם אף אחד אחר אני לא מוכן לדבר.
לכל השאר אני רק מקשיב. אני עושה את עצמי כאילו אני בכלל עסוק במשהו אחר, כאילו אני לא שומע מה שהם אומרים, אבל כל הזמן מקשיב לאנשים שבאים ללוויות, הרי חוץ מלפתוח כאן את השער מדי פעם אין לי הרבה מה לעשות, וכשבבית־קברות יש שקט זה הדבר הכי גרוע, כי אז שומעים ממש ברור את הזמזום של הזבובים שעפים קרוב לקברים, כמעט יושבים עליהם, רוצים להוריד מהם את כל העפר ולהגיע לגופות. הזבובים האלה מביאים איתם את הזמזום של המוות, כאילו בשביל זה בכלל הם קיימים. אנשים לא יודעים את זה, כולל אמא שלי שחושבת שהיא יודעת הכול על הכול, כי למי יש כוח ריכוז כזה לעמוד לפעמים כמוני ורק להסתכל על הזבובים, לבחור איזה שניים־שלושה זבובים ולא להפסיק להסתכל עליהם, ולראות כמה שזה מדהים שהם פשוט לא זזים. לכל אחד מהם יש כאילו את המגרש שלו, עשרה סנטימטר לכל כיוון זה המקסימום שהוא זז, וככה שעות הם יכולים להמשיך, רק לעוף במגרש הקטן שלהם ולזמזם. איך הם לא משתגעים מרוב השיעמום אני ממש לא יודע. וכשאין שום רעש אחר בבית־הקברות, של לוויה או אזכרה או סתם ביקורים, ישר שומעים את הזמזום הזה שלהם.
בגלל זה כשאפשר אני תמיד מעדיף להקשיב לשיחות, אז אני מקשיב, למרות שברוב המקרים אנשים סתם חוזרים על עצמם ורק לעיתים רחוקות מישהו אומר משהו מעניין ששווה להקשיב לו, כמו הזוג הזה היום שכאילו בכוונה ממש כשהם הגיעו לטווח השמיעה שלי היא פתאום הסתכלה עליו במבט שרואים שהוא מלא משמעות וגם קצת דמעות, ואמרה לו, אני חייבת להגיד לך משהו. והוא הסתכל עליה, קשה היה להבחין אם הוא מוטרד בגלל שהוא רואה שהיא נסערת או בגלל שהוא פוחד שתפסו אותו על משהו אסור, והוא שאל אותה, מה? בקול שכמעט לא נשמע אלא יותר נראה, והיא אמרה לו, אני יודעת שנפגשת עם מיכל עוד פעם, והוא אמר לה, מה פתאום, על מה את מדברת, והיא לא האמינה והמשיכה בשלה בעקשנות, אני יודעת וזאת עובדה ובוא נדבר על העובדה ולא נתחיל להתווכח אם זה קרה או לא, כי אם תתחיל להתווכח איתי אני פשוט הולכת מכאן כי אני לא אוכל לעמוד בזה גם ככה, אתה צריך להבין עד כמה זה קשה לי, ואז הם כבר התרחקו קצת יותר מדי ושמעתי רק את המילים הראשונות שלו שהיו, את לא יכולה להעמיד אותי לדין לפני ש... ואני הייתי צריך להחליט לפני שמה. לפני שהיא שופטת אותו? לפני שהיא שומעת את הצד שלו? לפני שהוא מספר לה משהו חשוב שהיא בכלל לא ידעה עליו? וכמובן ששברתי את הראש לגבי הצירוף־מקרים, כי למרות שמיכל זה שם נפוץ, ישר חשבתי שאולי מיכל שלי קשורה איכשהו לזוג הזה, אפילו שהמיכל שדמיינתי מהשיחה שלהם היא אחרת לגמרי ממיכל שלי, היא מיכל מפתה כמו הרעות האלה היפהפיות עם היותר מדי ליפסטיק, כזאת שגורמת למריבות בין זוגות, ולא שקטה ומקסימה ויפה בצורה נעימה כזאת כמו מיכל שלי. למרות שאי־אפשר לדעת, לפעמים אנשים הם ממש לא כמו שהם נראים, הנה גם אני בטח נראה לאנשים כמו איזה כלומניק שאין לו מה להגיד, למרות שיש לי דווקא המון, כי כשיש הרבה זמן המחשבות מתערבלות ומגיעות למקומות שאף פעם לא חושבים שהם יגיעו אליהם וזה דווקא יוצר הרבה מאוד דברים מעניינים להגיד. בטח יותר מעניינים מהדברים הנדושים שאנשים שבאים לכאן בדרך כלל מרגישים שצריך להגיד.
יש אנשים שבאים ללוויה ואומרים "איזה אסון" או "איך זה ייתכן שזה קרה" או "איזה דבר נורא", כאילו שהם היחידים בכל העולם שהלכו אי פעם ללוויה, כאילו שזה לא קורה לאף אחד אחר, כאילו שאין סדר שאומר שבכל יום מתים בין 45 ל־50 אנשים חוץ משבת שאז מתים קצת פחות, כאילו שזה לא חלק מהחיים. וחלק מהם גם כאלה צבועים, כי אחרי שהם אומרים איזה אסון אין להם שום בעיה לדרוך על קברים, כאילו שהם לא שמים לב שהם דורכים על אנשים שנמצאים שם למטה ולא יכולים לצאת.
ויש את אלה שבאים ללוויה ומבינים שכמו שנולדים ואוכלים ושותים וגדלים ומתבגרים, כך גם מתים, והם בדרך כלל מדברים על זה שהם ממהרים, או שהם ביטלו פגישה, או שהם רעבים או שחם להם, ורק איזה פעם או פעמיים בשבוע יוצא לי לשמוע משהו מעניין או חלק של משהו קצת מעניין, ובדרך כלל אני צריך להמציא לו את הסוף. נכון שגם האנשים האלה דורכים על הקברים ונשענים על המצבות, אבל הם לפחות לא עושים את עצמם שאיכפת להם.
וכל זה חוץ מהשיחות שלי עם מיכל.

*

אני יושב לי פה ליד השער ואוכל את השוקולד שמיכל נתנה לי במתנה. עוצם לרגע את העיניים וחושב לעצמי שאולי עכשיו זה הרגע הכי חם שיהיה כאן כל השנה. אמצע ספטמבר, אחת בצהריים, השמש בדיוק בקו ישר מעל הראש שלי, והשוקולד נמס לי על האצבעות. זה אולי הרגע הכי חם שיהיה כאן כל השנה כי מזג־האוויר יודע שממש בקרוב כבר לא תהיה לו ברירה והוא יהיה חייב להשתנות לקראת החורף, אז הוא מנצל את הימים האחרונים שנשארו לו ומנסה להיות הכי חם שהוא יכול.
היום היתה הפעם הראשונה שקיבלתי משהו ממיכל, לפחות משהו שנשאר אצלי ואני יכול עוד לטעום אותו אחרי שהיא כבר איננה, כי בעצם בכל פעם שהיא באה היא נותנת לי משהו קטן, לפעמים זה החיוך שלה ולפעמים זו חצאית צבעונית שהיא לובשת שעושה לי קצת שמח ולפעמים זאת נגיעה עדינה בכתף, והיום פתאום היא ניגשה אלי עם קופסה מלבנית של שוקולדים והושיטה לי אותה בשיא הטבעיות ואמרה לי "קח, אלי, הבאתי לך מתנה לחגים", ולמרות שמאוד הופתעתי לקחתי את הקופסה ואמרתי סתם תודה, כאילו שכל אחד פה מביא לי מתנות לחגים, ניסיתי לא להראות שהלב שלי רוקד, ומיכל שאלה אותי מה שלומי ומה חדש, שאלות שהיא תמיד שואלת ואני תמיד עונה שבסדר כי אני לא רוצה להטריד אותה בצרות שלי, ואז, אני לא ממש יודע למה, אולי בגלל המתנה הלא צפויה, הרגשתי שאני צריך להגיד לה משהו יותר משמעותי, אולי בגלל שמשהו בתוכי אמר לי שאם לא אז אחר־כך אני אתחרט שכל מה שקרה סביב המתנה של מיכל לא היה מספיק מיוחד.
אז אמרתי לה, את יודעת מיכל, אתמול היה כאן יום מאוד משונה, אני בטוח שיש לו איזושהי משמעות שאני לא לגמרי מבין, כי בבוקר היו כאן שתי לוויות, אחת אחרי השנייה, הלוויה הראשונה היתה של ילדה קטנה שנפלה מהחלון בבית שלה כנראה כשאמא שלה לרגע לא שמה לב, ובאו לכאן מאות אנשים, כבר הרבה זמן אני לא זוכר שהיתה כאן לוויה כל־כך גדולה, וכולם בכו, ממש בכו בקול, מאות אנשים הלכו כאן אחרי האלונקה הקטנה ומיררו בבכי, וחשבתי לעצמי שזאת אולי הלוויה הכי עצובה שראיתי כאן, כל־כך הרבה אנשים וכל־כך הרבה עצב שאי־אפשר היה להתעלם מזה, ומייד אחר־כך היתה לוויה של מישהו זקן מאוד, אולי בן יותר מתשעים, ובאו רק שלושה אנשים, ואף אחד מהם לא בכה ולא נראה עצוב, אחד מהם כל הזמן רק הסתכל על השעון וחיכה שהכול ייגמר והוא יוכל כבר ללכת, רק שלושה אנשים שבכלל לא איכפת להם ליוו את האיש הזקן הזה אחרי כל החיים שהיו לו לחיות ואחרי כל הזמן שהיה לו להכיר אנשים ולהקים משפחה, והילדה הקטנה הזאת שחיה בקושי שנתיים הספיקה להכיר כל־כך הרבה אנשים שאהבו אותה באמת, ופתאום היה לי מאוד קשה להחליט איזה לוויה היתה יותר עצובה.
ומיכל הסתכלה עלי דרך המשקפי־שמש שלה, שקשה היה ממש לראות אבל נדמה לי שהיו לה דמעות בעיניים, וחשבתי שאולי פגעתי בה בלי להתכוון כי היא רק מילמלה שזה באמת עצוב והלכה, והתחלתי לפחד שאולי אמרתי משהו לא בסדר והרסתי משהו בינינו, כמו שאמא שלי אומרת שיש לי נטייה להרוס הכול, וזה עוד אחרי שאמרתי לה משהו באמת פשוט יחסית. הרי הייתי יכול להגיד לה דברים אחרים, דברים יותר חשובים ויותר רציניים שאני חושב עליהם. הייתי יכול לדבר איתה למשל על כל אלה שדורכים כאן על הקברים. שאם לא היה לי לא נעים מהם כי זה לא ממש העניין שלי, הייתי מעיר להם. אולי אפילו עושה שלטים מיוחדים, לא לדרוך על הקברים בבקשה. יש אנשים שם למטה. אנשים שרוצים את הכבוד שלהם, גם אם הם מתו.
שלא לדבר על זה שהייתי יכול להגיד לה על החלומות. שאפילו לאמא שלי אני לא מספר עליהם כי אם היא תדע על החלומות היא תתחיל להגיד לי להחליף עבודה כי זה משפיע עלי יותר מדי. תמיד היא מתעצבנת עלי כשהיא נזכרת שאמרנו שזאת תהיה עבודה זמנית שמשה השכן סידר לי עם הקשרים שלו רק עד שאמצא משהו יותר טוב, וצועקת עלי שככה אני נרקב כאן בין המתים כבר שבע שנים. חושבת שאני חכם מדי בשביל עבודה כזאת של רק לפתוח שער ולסגור, אבל אני מחכה להזדמנות הנכונה. פה לפחות יש לי זמן ללמוד לבגרויות שאני עוד צריך להשלים. איך אחרת הייתי יכול להספיק את כל הטונה של החומר לבגרות בהיסטוריה? אני לא מספר לה כדי שלא תלחיץ אותי עם זה, אבל בעוד שלושה חודשים יש מועד חורף והפעם נראה לי שאני כבר אהיה מספיק מוכן ואני אגש ואצליח. אחרי זה אני אתחיל ללמוד מהספר המיוחד לבגרות במתמטיקה, וזהו. אין מה לעשות, רק בעבודות של שמירה אפשר להספיק גם ללמוד, ועד שלא תהיה לי בגרות אף אחד לא ייתן לי תפקיד ממש, כזה עם משרד ושולחן וקביעות. אז החלומות כאן מפריעים קצת, אז מה, בינתיים אני מתקרב למטרה.
מי יודע, אולי יום אחד אני עוד אספר למיכל על החלומות שלי, או אפילו על מה שאני מדמיין לפעמים במהלך היום ולא בלילה - שאני נמצא בעצמי בתוך קבר, מעלי בלוקים מבטון ששורט וערימות כבדות של חול מאובק שלא נותנות לי לזוז והכול חשוך מסביב, ואני צועק לכל האנשים שלמעלה שיוציאו אותי, בוכה, מתחנן, אבל הם רק דורכים לי על הקבר ואחר־כך הולכים. ואני נשאר ומשתגע מכל הריח של המוות הרקוב הזה מסביב והזבובים.
ואיך אני אוכל לספר לה את זה אם מסיפור כל־כך פשוט היא נבהלת? איך אני אספר לה גם על התכנונים שלי לבקש בצוואה שלי שמסביב לקבר שלי ישימו גדר או משהו ושלט מיוחד כדי שאף אחד לא ידרוך?
כל הזמן שהיא השקתה את הקבר חיכיתי והסתכלתי עליה מרחוק, יש לי נקודת תצפית טובה על הקבר הזה, כשאני עומד מצד ימין של הבוטקה אני ממש יכול לראות מה קורה שם וגם קצת להתחבא כדי שאותי לא יראו משם, ופחדתי שזהו זה. שעכשיו היא חושבת שאני משוגע ושלא תדבר איתי יותר. אבל בדרך החוצה מיכל שוב חייכה אלי כמו תמיד והצעתי לה חתיכת שוקולד מהקופסה שכבר הספקתי לפתוח בינתיים והיא לקחה עיגול שוקולד אחד ואמרה לי תודה ושנתראה בשבוע הבא, אז אני חושב שבסוף זה בסדר ושהיא לא כועסת עלי.
בטח מה, בעצם למה שתכעס? בסך־הכול שיתפתי אותה במשהו שנגע לי ללב, אז מה? ברור שזה עצוב לשמוע על לוויה של ילדה בת שנתיים שעוד לא הספיקה להבין מה זה החיים וכבר מתה. אולי הלוויה של הזקן בשבילי היתה קצת יותר עצובה מלכל האנשים האחרים, כי ככה נראה לי שבסוף תיראה הלוויה של אבא שלי כשהוא סוף־סוף ימות, כשסוף־סוף לא יצטרך כבר את הכיסא־גלגלים שלו. בעצמו הוא אומר, למה כבר יש לו לחכות, הרי ללכת הוא כבר לא ילך, ולקום מהכיסא־גלגלים הוא לא יקום, אז רק למוות נשאר לו לחכות. ומי כבר יבוא ללוויה שלו חוץ ממני ומאמא שלי, כל מי שהיה להם חוץ ממני מת כבר לפני חמישים שנה. אז בטח שעצוב לי לראות לוויה של איש זקן שאין לו כמעט אף אחד בחיים. אבל לפחות אני יודע שגם עם אבא שלי לא תהיה לי אף פעם התלבטות אם לפתוח לו את השער או לא. האפשרות היחידה שהוא יבוא לפה שלא ללוויה שלו בתור המת היא אם אמא שלי בסוף תפתיע ותמות לפניו. ואם הוא יבוא לפה לקבור אותה נגיד במונית, אז גם אני אבוא איתו ללוויה ולא אעבוד באותו יום ומישהו אחר יצטרך להחליט אם לפתוח לנו את השער או לא. אף אחד לא יוכל להגיד שלאבא שלי פתחתי את השער והכנסתי אותו לפה בפרוטקציה או משהו כזה, למרות שהוא מספיק נכה בשביל שיפתחו לו את השער באובייקטיביות.

*

אמא שלי כבר בטח תגיד משהו על השוקולדים. אם אני אכנס הביתה עם הקופסה אז דבר ראשון היא תגיד שהיא לא ידעה שזכיתי בלוטו, או שלפחות קיבלתי העלאה ענקית במשכורת המסכנה שלי, כי אחרת איך הייתי יכול להרשות לעצמי ככה סתם לקנות לעצמי קופסה ענקית של שוקולדים, ועוד בלי להתייעץ איתה קודם? ואם אני אגיד לה שקיבלתי אותם במתנה אז היא כבר בטח תרצה לדעת ממי, ולא תפסיק עד שאגלה לה שקיבלתי אותם במתנה ממיכל, ואז היא תרצה לדעת בדיוק מי זאת מיכל, ולמה אני לא מספר לה אם יש לי חברים חדשים, מה יש, לא מגיע לה לדעת? ככה היא צריכה סתם לסבול ולחשוב שאין לי אף חבר בזמן שאני שומר בסוד את העובדה שיש לי חברה? ואז היא תמשיך ותלחץ עלי להסביר לה בפרטי פרטים את כל היחסים שלי עם מיכל, ואני לא רוצה כי זה מאוד אישי, ואולי בכלל מיכל לא רוצה שאני אספר על זה לאף אחד, אפילו לא לאמא שלי, כי בכל זאת יש לה חבר שגר איתה.
אז לי יש סבלנות לחכות עד שמיכל תבין שהחבר הזה הוא לא בשבילה, אבל לאמא שלי בטח לא תהיה סבלנות, והיא תגיד לי שאני חולם, ואני לא יודע איך אבל היא גם בטח תצליח להוציא ממני את הסיפור של איך אני יודע שלמיכל יש חבר שהיא גרה איתו. אני יכול להגיד לה שמיכל אמרה לי אבל היא לא תאמין, היא תמיד יודעת מתי לא להאמין כשאני משקר, ואז אני אצטרך לספר לה את האמת, שהיא אמרה לי פעם איפה היא עובדת, ובפעם אחרת היא הזכירה את השם של אבא שלה שגר בחיפה, ואז אני חיפשתי בדפי זהב את השם של המשרד עורכי־דין שלה והתקשרתי לשם ואמרתי שאני יעקב אבא של מיכל מחיפה, התכוונתי רק לשמוע לרגע את הקול שלה ולנתק, אבל אמרו לי שהיא לא הרגישה טוב אז זוהר בא לקחת אותה הביתה, ומזה הבנתי שהיא גרה עם מישהו שקוראים לו זוהר, ואני יודע שהיא לא נשואה כי אין לה טבעת על שום אצבע.
אני יודע שאמא שלי תגיד שאולי הזוהר הזה הוא אפילו לא חבר שלה, כי איך אני יכול לדעת, אולי הוא סתם ידיד שלה או אולי השותף שלה לדירה כי היום זה מאוד פופולרי שבחור ובחורה גרים ביחד באותה דירה אבל רק כדי להתחלק בשכר דירה שנעשה כל־כך יקר בשנים האחרונות, ויכול להיות שזוהר הוא אפילו אח שלה, אבל אני יודע שזוהר הוא חבר של מיכל, חבר אמיתי שגר איתה באותו בית וישן איתה ביחד במיטה, אני לא יודע למה, זה היה משהו בטון של המזכירה במשרד שלה, איך שהיא אמרה שזוהר בא לקחת אותה, כאילו זה ברור שהוא חבר שלה, ולי ברור שאני צודק, וכשיש לי תחושות כאלה חזקות לגבי משהו אני בדרך כלל לא טועה, מניסיון.
אני בטוח שאמא שלי לא תבין את זה ואולי היא אפילו תעשה את התנועה הזאת עם היד שלה שמרעידה לה את כל הזרוע כמו ג'לי בצבע בז', תנפנף לי ככה את המספר הירוק הדהוי על היד שלה מול העיניים שלי ותנענע את הראש ותגיד "אה", כמו שהיא עושה כשהיא רוצה שאני אדע שהיא חושבת שאני מטומטם ולא מבין שום דבר, ושהיא כבר מזמן לא מצפה ממני לכלום. אני, אין לי כוח לשיחות האלה עם אמא שלי, השיחות האלה שאני יודע אותם מראש מלה במלה עוד לפני שהמילים ממש יוצאות לנו מהפה, כך שנראה לי שהכי חכם יהיה פשוט לא להביא את קופסת השוקולדים הזאת הביתה. מצד שני אני בטח לא אזרוק אותה כי זאת מזכרת מהמתנה הראשונה שקיבלתי ממיכל, כך שאת השוקולדים אני אולי אזרוק לפח, זה בין כה וכה דבר שאי־אפשר לשמור אותו הרבה זמן, ואת הקופסה אני אשמור כאן, על המדף הקטן בתוך הבוטקה, וככה יהיה לי משהו ממיכל גם בימים שהיא לא באה להשקות את הקבר, וגם אני אחסוך את השיחה הידועה מראש עם אמא שלי, וכשאני אבוא בערב הביתה נוכל לדבר על הדברים הרגילים כמו למה אני לא גומר את האוכל מהצלחת ולמה עוד לא ביקשתי העלאה במשכורת שלי, ואחר־כך נוכל לראות בטלוויזיה מלך הטריוויה ולנחש ביחד את התשובות.

*

אמא שלי תמיד אומרת שאני צריך להתחיל לדבר עם האנשים שבאים לכאן ואולי ככה אני אוכל למצוא לי חברים. אבל אני לא אוהב להתחיל לדבר עם אנשים, אין לי מה להגיד, וגם להם אין מה להגיד לי חוץ מלפעמים מישהו שרוצה לעשות מעצמו נחמד ואומר לי מה בחור צעיר כמוני עושה בעבודה כזאת, של זקנים, או לפעמים מישהו שואל אם אפשר להיכנס עם האוטו וכשאני לא נותן אז הוא כבר עצבני עלי, כאילו שאני חייב להם משהו, וזאת לא דרך טובה להתחיל להתיידד עם אנשים. חוץ מזה שאני עסוק בלימודים ואין לי זמן וראש לשטויות. במיוחד עכשיו שהמועד של היסטוריה מתקרב אני צריך ללמוד ממש חזק. ואני לא אגיד כלום לאמא שלי עד שיום אחד אני אכנס לה הביתה עם התעודת־בגרות ביד ואנפנף לה אותה מול הפרצוף שהיא בכלל לא תאמין. נראה מה אז יהיה לה להגיד.
עם מיכל זה תמיד היה אחרת, ולא רק בגלל שהיא קבועה ובאה כל שבוע, כי יש פה הרבה קבועים, גם כאלה שבאים כל יום. אבל למיכל איכפת ממני. היא אף פעם לא ממהרת יותר מדי ותמיד יש לה זמן לשאול אותי אם לא חם לי ואיך עובר לי הזמן, ואלה שאלות שגורמות לי להרגיש שיש על מה לדבר עם הבחורה הזאת, שהיא לא סתם, שהיא לא מתייחסת אלי כמו לאוויר או כמו למישהו שכל מה שהוא מסוגל לעשות זה לפתוח או לא לפתוח את השער.
על הקבר שמיכל משקה כל שבוע כתוב מקס בן־עמי. וחוץ מזה כתוב גם שנת לידה ושנת פטירה וזהו. לא אהובנו, לא יקירנו, או משהו שנותן קצת יותר פרטים עליו, וגם כל המצֵבה פשוטה כזאת, לא מיוחדת, מאלה שעוברים לידם בלי להרגיש ובלי לשים לב. אבל כשעומדים בעמדת תצפית המצוינת שיש לי ליד הבוטקה, מבינים שקבור שם מישהו שהספיק לעשות הרבה בחיים הקצרים שלו, שנראה לי שגם אם אני אחיה עד גיל מאה אני לא אצליח להספיק את מה שהוא עשה. לפעמים אפילו נדמה לי שהוא עוד חי שם בפנים, או בעצם שאפילו שהוא כבר מת יש לו בתוך הקבר חיים מעניינים, עם כל מי שבאות לבקר אותו. נראה לי שהוא היה אחד שכל־כך הרבה נשים אהבו אותו, כל־כך הרבה סוגים של נשים, ממש קיבוץ גלויות של מתאבלות על הקבר שלו, לא יכולות לחיות בלעדיו אז עכשיו הן באות כל הזמן, נוגעות בעדינות במצבה, מרגישות באצבעות את האותיות שחיים החרט עשה, לפעמים גם בוכות. אני לא יודע, כשאני חושב על זה נראה לי שדווקא לא הייתי רוצה הרבה נשים, אני אחד שמאמין שבן־אדם צריך בחיים רק אהבה אחת, בתנאי שהיא תהיה אהבה אמיתית, כזאת כמו שיכולה להיות לי עם מיכל.
אני הולך להסתכל על הקבר של מקס בן־עמי כל פעם אחרי שהיא משקה אותו ולפעמים גם בימים שהיא לא באה. יש שם קנקן פלסטיק כתום קטן שאיתו מיכל משקה את הפרחים, ולפעמים כשמאוד חם כמו בעונה הזאת של סוף הקיץ ונראה לי שצריך, אז אני משקה בשבילה כדי שהפרחים לא ימותו עד שהיא תגיע. וכל פעם אני קורא את השם על המצבה ואת שנת הלידה ושנת הפטירה שהם בדיוק בהבדל של שלושים אחת מהשנייה, והשתילים הקטנים שבחורף שעבר פחדתי שהם לא יחזיקו מעמד וימותו, הלכו וגדלו משבוע לשבוע למרות הקור בבקרים והחמסינים של הקיץ האחרון, עד שאי־אפשר בכלל לראות שפעם היו שם שלושה שתילים קטנים, כי היום עומד שם שיח גדול ופרחוני שמתוכו אי־אפשר לראות איפה שתיל אחד מתחיל ואיפה אחר נגמר, וכל השיח מלא במאות פרחים קטנטנים בשלושה צבעים שונים, ובמאות זרעים חומים קטנים ועגולים. אני מרגיש קשור לקבר הזה יותר מלכל דבר אחר בבית־קברות הזה, כי יש משהו מאוד גורלי שאי־אפשר להתעלם ממנו בזה שהמוות של מקס הביא לפגישה המקרית הזאת ביני לבין מיכל, גורל שנכתב בשמים, כאילו שהוא במותו איפשר לה לפגוש אותי, ואני יודע שהיא אהבה אותו למרות שיש לו שם של זקנים בדיוק כמו לי, אלי יוסף, מה יכול להיות יותר שם של זקנים מזה, והמחשבה הזאת מחזקת אותי כי בגללה אני בטוח שמה שצריך לקרות בינינו כבר יקרה.
מיכל היא היחידה שבאה קבוע, כל שבוע באותו יום ובאותה שעה. השאר באות רק מדי פעם, מתי שבא להן, והיתה גם לפני חודשיים או שלושה זאת שבאה רק פעם אחת. בהתחלה בקושי שמתי לב אליה. סתם אשה בהיריון שנכנסת לבית־הקברות, לא צעירה ולא זקנה, לא ממש יפה אבל כזאת שרואים שפעם היתה יפה, סתם ככה חשבתי. פתאום בזווית העין אני רואה אותה מתקרבת לחלקה של מקס. מתקרבת יותר ויותר, ואני כבר מבין שיש כאן איזה משהו, ואני מתחבא מאחורי הבוטקה ומציץ מהעמדת תצפית, ואז היא הגיעה לקבר שלו ונעמדה מולו. נעמדה בלי לזוז, עמדה איזה עשר דקות אולי בלי לזוז בכלל, וכבר שיעמם לי להסתכל עליה לא עושה כלום, אז המשכתי לקרוא במחברת שלי, ואחרי כמה דקות אני מסתכל עוד פעם והיא עדיין באותה פוזה ושוב המשכתי לקרוא, ואחרי עוד כמה דקות אני עוד פעם מסתכל כדי לראות אם היא שם ופתאום אני רואה שהיא שוכבת על הרצפה כאילו היא נפלה, ככה עם כל הבטן שלה של ההיריון, ורועדת כולה כאילו שהיא בוכה בלי קול. אז אני רץ אליה כי לאשה בהיריון צריך לעזור, ואני אומר לה גברת, את בסדר, מנסה לעזור לה לקום. ולאט לאט היא קמה, ואני רואה שנהיה לה חור בגרביונים מהנפילה, באזור הברך, ואפילו ירד לה דם וזה לא נראה מי יודע מה טוב, ואני מציע לה לקרוא למונית או אפילו לאמבולנס, והיא אומרת, לא, זה בסדר, ואני מציע לה להתקשר לבעלה שיבוא לקחת אותה כי היא נראית קצת חיוורת, מבקש ממנה שתיתן לי את מספר הטלפון של בעלה ושתגיד איך קוראים לה, והיא מתחילה לחפש בתיק שלה כרטיס עם הטלפון של בעלה כדי לתת לי ואומרת, קוראים לי בושם, ואני חושב לעצמי ששם כזה באמת עוד לא שמעתי, מכל הסוגים היו לו למקס בן־עמי הזה, אבל אז היא התחרטה, הפסיקה לחפש את הכרטיס, עמדה לרגע בלי לעשות כלום, ואז אמרה לי שבעצם היא כבר מרגישה בסדר והיא תנהג לבד הביתה, שאלתי אותה אם היא בטוחה אבל היא כבר אפילו לא ענתה לי, רק עוד פעם הסתכלה על הקבר ואמרה שהיא רוצה לקחת כמה זרעונים מהשיח של מיכל ולשתול בעציץ אצלה בבית למזכרת. אז היא הורידה איזה חמישה זרעונים ובינתיים לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותה, מה הוא היה בשבילך, והיא לא ענתה. אמרה שרק אתמול במקרה נודע לה שהוא מת, שלא היתה איתו בקשר הרבה שנים, שהיא בכלל לא מבינה למה היא מגיבה ככה, כנראה זה ההיריון שעושה אותה כזאת אמוציונלית היא אמרה, כי אין שום סיבה הגיונית שהיא תתנהג ככה, ומהר הסתובבה ללכת וליוויתי אותה עד לאוטו שלה והיא נסעה.
וכבר הייתי בטוח שהאשה הזאת, מרוב שהיא התרגשה מהקבר של מקס, גם תתחיל להגיע פעם בשבוע להשקות, ושהיא עלולה להרוס את כל הקשר המיוחד עם מיכל, אבל מאז היא לא באה יותר. זהו זה. באה פעם אחת, נפלה, בכתה, ולא חזרה. אני יודע. אולי היא איזה מישהי שלא גרה בארץ והיא לא יכולה לבוא יותר. חשבתי לשאול את מיכל עליה, אולי היא מכירה אותה, אולי היא יודעת מי זאת, וגם אולי יעניין אותה שיש עוד כאלה שבאות לקבר והיא לא היחידה, אבל אני עוד לא רוצה שהיא תדע שאני עד כדי כך שם לב ושאני יודע בדיוק לאיזה קבר היא הולכת כי אולי זה יפחיד אותה.
אבל בכל זאת מצא־חן בעיני הרעיון שלה שאם היא לא באה לבית־קברות היא לפחות לוקחת משהו ממנו איתה, וכדי לחזק עוד יותר את הקשר שלי עם הגורל של הפגישה עם מיכל הורדתי גם כן כמה זרעונים מהשיח שעל הקבר ולקחתי אותם הביתה וקברתי אותם עמוק בתוך העציץ הגדול בסלון שלנו שיש בו צמח שכבר מת מזמן, אבל אמא שלי מתעקשת להמשיך להשקות אותו כל יום, ובשום אופן לא מסכימה לזרוק אותו אפילו שהוא כזה מת ומדכא. אני רוצה לראות את הפרצוף שלה כשנבטים קטנים יתחילו לבצבץ מהאדמה הישנה, נבטים שיגדלו להיות שיח ענק פרחוני ויגברו על הצמח הצהוב המיובש, היא בטח לא תבין מה קורה ואז תסתכל ותזרוק לי, "אמרתי לך שלא כדאי לזרוק את העציץ הזה, אתה רואה?"