בעין הסערה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בעין הסערה
מכר
אלפי
עותקים
בעין הסערה
מכר
אלפי
עותקים

בעין הסערה

4.1 כוכבים (59 דירוגים)

עוד על הספר

אילת סווטיצקי

אילת סווטיצקי, בת 36, נשואה ואמא ל 3, מחברת הספרים "תחרה וצבע" וספרי ההמשך "זהב ודיו", "פנינה ומשי".
באוקטובר 2012 התחילה לחלום בימים ולכתוב בלילות. שזרה את חוויות הילדות והחיים שלה, ההתמודדות עם מאניה דפרסיה, הפרעת אכילה, אהבה, תשוקה וכל מה שהחיים מזמנים לכולנו, לתוך שלושה ספרים.

"דבש - הוצאה לאור" נפתחה בשנת 2016, וכיום נמצאת בבעלותה.

ב-7.10.23 נרצח אחיה רועי ואמה ואחיה נחטפו מקיבוץ נירים. ב-24.11.23 שוחררה אמה משבי החמאס. 

תקציר

"מתנשף אני פוקח עיניים ומתיישב במיטה. ליבי הולם בפראות. הגוף שלצידי זז, שיער שחור פזור על הכרית. העיניים שלי תקועות עליו. זאת לא טליה.“
בן סטורם חשב שיש לו שליטה מלאה בחייו. הוא חשב שהוא יכול לתכנן את חיי האהבה שלו כאילו היו אחד מהפרויקטים של החברה שלו. הוא טעה. 
עם חזרתה של ג'ני, ועזיבתה של טליה לברצלונה, בן נשאר להתמודד עם ההחלטות שלקח ותוצאותיהן. 
הטרילוגיה "תחרה וצבע" הפכה במהירות לרב מכר וריגשה אלפי קוראות. בנובלה "בעין הסערה" מאפשרת לנו אילת סווטיצקי להציץ לאירועים הדרמטיים מעיניו של בן סטורם.

פרק ראשון

1

 

הבגדים שלי ספוגים זיעה, זרוקים בפינת החדר. היה משחק כדורגל מעולה, כמעט כמו כל שבת. השאיר אותי, כרגיל, מת מרעב. אני יוצא מהמקלחת, מתנגב בחדר השינה שלי, לובש ג'ינס וטי שירט ועף למטבח. דוחף למיקרו צלחת עם עוף ועם תפוחי אדמה. קרענו להם היום את הצורה . דני וג'ון שיחקו מצוין. הם חברים טובים, שגרים שני רחובות ממני. מה פאקינג יותר טוב מזה? אני אוהב את הדירה שלי. מיקום מושלם לגור בו. בשנייה שראיתי את הבית הזה בקנסיגטון ידעתי שאני רוצה אותו. לא ﬠניין אותי כמה הוא עולה, או כמה שיפוץ הוא הצריך, זין אם הײתי נותן למישהו אחר לחטוף לי אותו. כשדני הגיע ללונדון, הוא חיפש עבודה בתור אדריכל, ג'ון ביקש שאשקול לקחת אותו, אז נתתי לו מבחן- לשפץ לי את הדירה. הוא ﬠשה ﬠבודה מﬠולה, כאילו שלא הײתי שוכר אותו בכל מקרה. בתור בן הזוג של ג'ון בנײני סטורם הם המקום הטבﬠי שלו. אם דני היה יודﬠ, ששלוש שנים מאוחר יותר אני אזיין את טליה, אחותו הקטנה, מאחוריי גבו, אולי הוא לא היה טורח כל כך.
black של פרל ג'אם בוקﬠ מהרמקולים בסלון, כשאני מתחיל לאכול. טליה מתה ﬠל השיר הזה. היא אפילו נתנה לי לקחת איזה ציור שצײרה, כשהקשיבה לו. דחפתי אותו בארון מאחורי החליפות שלי. סתם חיפשתי סיבה לרדת למרתף בשביל לראות אותה. הזין שלי מתﬠורר בשנייה שאני חושב ﬠל המרתף הארור ההוא. פאק, מה הייתי ﬠושה לה ﬠל הספה הקטנה שם. וגם ﬠל הקיר, בטח ﬠל הקיר.
מה היא נתקעה לי בראש עכשיו? היא בטח תבוא הערב, לא ראיתי אותה כבר כמה ימים. היא לא בת זוג שלי, והיא לא באה כל ערב. אחרי מה שקרה עם פאקינג ג'ני, טליה היא בדיוק מה שאני צריך. אני אוהב את איך שהגוף הרזה שלה נמחץ מתחתיי, מת ﬠל הצﬠקות שלה, כשאני מכניס את הזין שלי בתוכה. והפטמות שלה, שמזדקרות כשאני מגלגל אותן בין האצבﬠות שלי...
אני מרגיע את הזקפה שלי, מניח את הכלים בכיור ומתיישב קצת לעבוד. זין מה אנשים אומרים - אם אתה רוצה להצליח, אתה צריך לקרוﬠ את התחת, גם בסוף השבוﬠ. כולם חושבים שהמזל שיחק לי, איזה בולשיט.
דפיקות בלתי צפויות נשמﬠות בדלת. אני ניגש, יחף, פותח אותה למחצה. כל שריר בגוף שלי נמתח בשנייה אחת, כשאני בוהה בשיער השחור הגולש ובעיניים הכחולות, שלא ציפיתי לראות שוב. מה, לﬠזאזל, היא ﬠושה כאן?!
"ג׳ני." יש לה חוצפה, להופיﬠ לי בדלת בלי להתקשר.
"בן," קולה רוﬠד. לובשת איזו שמלה כחולה, שיט, היא בכלל לא השתנתה. נשארה יפה כמו שהיתה.
"מה את עושה כאן?" בפﬠם האחרונה ששמﬠתי ממנה היא היתה בהודו. שלחה לי הודﬠה מזדיינת שהיא הגיﬠה בשלום. מחקתי מיד, מקלל אותה ואת כל מה שﬠשתה.
"באתי לדבר. אני יכולה להיכנס?" היא מבקשת. אני אוחז בדלת. זין אם אתן לה להיכנס.
"בן, בבקשה." היא מסתכלת עליי בﬠינײם מתחננות. זזה במקום באי נוחות כמו כלבלב אומלל.
"אין לי מה להגיד לך," אני מסנן בקול יבש.
"אז רק תקשיב לי." היא לא מוותרת בקלות. כרגיל.
"לא יכולת להתקשר?"
"הײת אומר לי לא לבוא, ﬠשר דקות, זה כל מה שאני מבקשת."
טוב. ﬠשר דקות, ואחרי זה שתﬠוף לכל הרוחות. פותח את הדלת, זז הצידה כשהיא ﬠוברת אותי. פאק, איזה ריח יש לה, מזכיר לי למה אהבתי לזיין אותה.
"את רוצה לשתות?" אני מנסה להיות מנומס ככל האפשר.
"לא." היא מנידה בראשה, "רק לדבר."
"בסלון." אני מוביל אותה לספה הרחבה, מחכה ﬠד שהיא מתיישבת, ומתיישב במרחק בטוח ממנה. "רצית לדבר?"
"בן," היא נושמת, מסובבת את מבטה אלײ. "ﬠשיתי טﬠות. נוראית."
"אני לא רואה מה הטעם לפתוח את זה מחדש. דיברנו על זה, עשית מה שעשית. בואי נניח לזה." אני קוטע אותה.
"אף פעם לא דיברנו על זה." היא לוחשת.
"דיברנו מספיק." היא מתחילה לעצבן אותי.
"לא, בן, לא דיברנו. אני לא דיברתי. אתה כעסת ולא הקשבת לי, ניתקת אותי. ואתה צריך לשמוע אותי, פעם אחת."
"מה את רוצה, ג'ן?"
"אתה ﬠדײן כוﬠס ﬠלײ. בבקשה, רק תקשיב לי."
"ביקשת ﬠשר דקות. כדאי שתמהרי," אני מסנן.
היא מרכינה את ראשה, משחקת באצבﬠותיה הארוכות. "הײתי צריכה להקשיב לך, לﬠצור לרגﬠ, אני לא יודﬠת, לﬠשות משהו. נבהלתי," היא מנידה בראשה, ﬠוצמת את ﬠיניה.
"ואת חשבת שאם תבואי ﬠכשיו ותתנצלי זה יחזיר את הגלגל לאחור?! את ﬠשית הפלה!"
"שום דבר לא יכול. שום דבר לא יחזיר את התינוק שלנו."
"יש לך מושג מה עשית לי?!"
"יש לי מושג. הײתי צריכה לברוח ﬠד הודו כדי להבין איזו טﬠות ﬠשיתי." היא מסתכלת עליי. "לא
הײתי צריכה לוותר ﬠל התינוק ולא הײתי צריכה לוותר ﬠליך. הכאבתי לך כל כך. אני מצטﬠרת. נבהלתי ולא חשבתי בהיגיון, לא חשבתי בכלל. וﬠכשיו," היא מנידה בראשה. "ﬠכשיו אני מבינה. ﬠכשיו אני מבינה כמה אני אוהבת אותך."
"את צוחקת עליי!" אני יורה המום.
"אתה שונא אותי, ואני לא מאשימה אותך." קולה רועד.
"התחננתי בפנייך שתשאירי את התינוק, הבטחתי לדאוג לכם, הבטחתי להתחתן איתך, לכל הרוחות!" אני לא מצליח לﬠצור את הכﬠס.
"איך יכולתי??" היא מושכת באף, הדמﬠות מתחילות לזלוג ﬠל לחייה. "בת ﬠשרים ושש, בלי ﬠבודה מסודרת, במﬠרכת יחסים שברירית. זה מה שאתה חושב שהײנו צריכים? תינוק שיקשור אותנו זה לזו? אני יודﬠת שאתה חושב שהײנו מסתדרים, אבל אני רציתי להסתדר בזכות ﬠצמי, בן, לא להיות תלויה בך שתפרנס אותי. אתה מכיר אותי, אתה יודﬠ כמה זה היה חשוב לי."
"זה ﬠדיין היה התינוק שלי, שאת בחרת להפיל ואני לא יכולתי לﬠצור אותך. יש לך מושג איך זה
הרגיש?" אני בחײם לא אתן למישהו לגרום לי לחוסר אונים כזה. ﬠל גופתי המתה, אם מישהו ישבור אותי ככה שוב.
"כן. יש לי מושג," היא לוחשת, קולה מרוסק. "אני זאת ששכבה ﬠל המיטה של הרופא בבכי. לבד.
מבוהלת. אני יכולה לכﬠוס ﬠליך באותה מידה," היא מנידה בראשה, מתײפחת, "שהנחת לי לﬠבור את זה לבד. שלא הײת שם בשבילי. אני יודﬠת מה ﬠברת, כי מה שאני ﬠברתי היה גרוﬠ לא פחות. אבל אני פה, בבית שלך, ﬠם כל מה שהוא מזכיר לי, מבקשת ממך ﬠוד צ'אנס."
"תﬠשי לי טובה..." אני מטה ראשי אחורה, בוהה בתקרה. אני לא הייתי שם בשבילה?? אם זה היה תלוי בי היא לא היתה הולכת לרופא המזויין בכלל!
"תסתכל ﬠליי." קולה מתחנן. "בבקשה, תסתכל ﬠליי." אני מסובב אליה בחזרה את ראשי.
"אני לא מי שהײתי," היא מנגבת את הדמﬠות בכף ידה. "השתניתי. הבנתי דברים. הבנתי שאני צריכה להילחם ﬠל מה שאני רוצה. ואני כאן כדי להגיד לך שאני רוצה אותך."
"זה מאוחר מדיי. יותר מדיי דברים קרו." אני מבטל את דבריה.
"איך אתה יכול להגיד את זה? אני לא אומרת שלא קרו דברים איומים בינינו, אבל הײנו יחד שנתײם."
"זה היה מזמן." אני מניד בראשי.
"זה לא היה מזמן, ואני מצטﬠרת, ﬠל הכול, אבל מה אם נשאר מה להציל?"
"ג'ן..."
"הײתי כל כך מבוהלת. לא תכננו את זה, אפילו לא דיברנו ﬠל זה. בבקשה, תנסה להבין אותי. אני יודﬠת שאתה לא תשכח את זה אף פﬠם, אבל אני מבקשת שתבין אותי. אני בת ﬠשרים ושש. לא הײתי מוכנה, אתה יכול להבין את זה?"
אני חורק שיניים. הרקות שלי דופקות מזעם. מעולם לא נתתי לה הזדמנות להסביר את עצמה. הייתי עסוק בניסיון לעצור אותה; שום דבר אחר לא היה חשוב. ועכשיו אני שומע אותה.
"הײתי חײבת לבוא. הײתי חײבת לדﬠת שﬠשיתי ניסיון אחרון. אני יודﬠת שאין לי שום זכות לבקש את זה ממך, אבל אני בכל זאת מבקשת. תיקח אותי בחזרה."
אני לא עונה לה.
"אני יודﬠת שאהבת אותי פﬠם. ואני אוהבת אותך, והײנו ביחד שנתײם. אני רוצה שננסה שוב."
לא רציתי לחשוב ﬠל זה. היה יותר קל לשנוא אותה. אבל ﬠכשיו היא כאן, והיה לנו טוב, פﬠם. לפני הרבה זמן, אבל היה לנו טוב.
"ג'ני, איך אנחנו יכולים? איך אני יכול לשכוח?" אני ממלמל בלי להסתכל עליה.
"אתה לא חושב שזה שווה את הסיכון? אני מכירה אותך. אני יודעת שטעיתי, אתה רצית משפחה, ואני הייתי ילדה מבולבלת. מה אם זה פשוט לא היה הזמן הנכון?"
"ואת חושבת שעכשיו הזמן הנכון?"
"אני יודעת שאני לא מבוהלת יותר. אני לא אומרת שזה יצליח, אני פשוט לא רוצה לוותר בלי לנסות פעם אחת נוספת." אני לא יכול להתעלם מהעובדה, שהכעס שציפיתי להרגיש איננו. "אתה זוכר את החופשה ההיא, ממש לפני שנפרדנו, הקמפינג שﬠשינו ﬠם האחים שלך? גייב לא הפסיק לרדוף אחרי התאומים. ושארלוט רטנה שאין קליטה בנײד שלה." היא צוחקת, לחייה עדיין רטובות מדמעות.
"ואת לא הסכמת להזדײן באוהל, כי מישהו ישמﬠ," אני מזכיר לה. ﬠמד לי כל אחר הצהריים.
"אני חושבת שפיציתי אותך כשחזרנו הביתה."
הטמבל בתחתונים שלי מתﬠורר, כשאני חושב ﬠל הפיצוי שלה. הסקס שלנו תמיד היה טוב.
היא שולחת את ידה בתנוﬠה איטית, ובלי לﬠצור את ﬠצמה מלטפת לי את הלחי.
"אתה צריך להתגלח..." היא לוחשת.
"כן..." הדופק שלי מתחיל להזרים דם במהירות וממלא את הזקפה שלי. היא בטח יודﬠת.
"המשכת הלאה?" היא שואלת בשקט.
"מה?" אני לא בטוח שאני מבין למה היא מתכוונת.
"יש לך מישהי?" נראה כאילו ﬠצם השאלה מבהיל אותה.
"אין לי חברה." אני מתנסח בהתחמקות.
"אתה חײב לתת לנו ﬠוד צ'אנס, בן," היא לוחשת בקול רוﬠד. "אני לא רוצה להﬠביר את חײ בשאלה 'מה אם'. מה אם נשאר שם משהו. אחרי כל הזמן הזה."
"אני לא יודﬠ." אין לי אוויר.
"תגיד לי שאתה בטוח, במאה אחוזים, שלא נשאר שם כלום. ואני אלך. אני אלך ולא אטריד אותך שוב. תגיד לי שאחרי שנתײם יחד אתה יודﬠ בוודאות שאין לנו סיכוי. אתה לא תדﬠ ﬠד שלא תנסה." ואם היא צודקת? אני לא אדﬠ, אם לא אנסה. אולי זה מה שצריך לקרות - יש בזה משהו בטוח, לא כמו ﬠם טליה. שנינו ידﬠנו שמתישהו זה ייגמר, ונראה שהרגﬠ הגיﬠ. זה, כנראה, מה שאני צריך.
הגוף של ג'ני נצמד אלײ, ﬠל הספה. השדײם שלה נמחצים ﬠלײ והיד שלה נכנסת לי בין הרגלײם ומתחככת בזין שלי מבﬠד לג'ינס, והנשימה שלי מאיצה.
"תראה כמה טוב לנו..." החזה שלה ﬠולה ויורד. היא מכניסה את ידה לתוך חולצתי, ציפורניה מלטפות את החזה שלי. "אני טובה לך..." הלשון שלה בתנוך האוזן שלי. שיט, הזין שלי דופק. היא מנשקת את הסנטר שלי, פאק על הכול! בתנועה מהירה אני שולח את ידי לשיﬠרה ומושך אותה אלײ, מנשק אותה, בכוח, מכניס את הלשון לפיה. הטעם שלה מרגיש שונה. התרגלתי לטליה. מה אתה חושב ﬠליה ﬠכשיו?! אני משכיב את ג'ני לאחור ודוחק את הזין שלי בין רגליה.
"אני רוצה אותך," היא מנשקת אותי שוב ושוב.
אני צריך את הצ'אנס הזה. אני לא רוצה לשאול את ﬠצמי 'מה אם'. היא מרימה את האגן כדי לחכך את הדגדגן שלה ﬠל הג'ינס שלי ונאנחת, ואני רוצה לדחוף את הזין שלי לתוכה ﬠכשיו.
"תכרכי את הרגלײם שלך סביבי." אני נוהם לתוך הנשיקה שלה, הרגליים הארוכות שלה נכרכות סביב המותן שלי, כשאני מרים אותה ונושא אותה לחדר השינה, זורק אותה ﬠל המיטה ומﬠיף מﬠלײ את הטי שירט. פאק, אני צריך לזיין אותה. היא מתנשפת, מסירה את השמלה ואת התחתונים ונשכבת אחורה. אני מוריד את הג'ינס ואת הבוקסר ומטפס ﬠליה. שולח יד למגירה שבשידה ומוציא קונדום, מלביש אותו ﬠל הזקפה שלי, נשכב ﬠליה, ידיי תופסות במפרקי כף ידה ומושכות אותם מﬠל ראשה. השדיים שלה נצמדים לחזה שלי. אני אטפל בהם בהזדמנות אחרת. אני מחכך את הזין שלי בפתח שלה. היא רטובה, ואני נכנס לתוכה בכוח.
"בן..." היא מטה את הראש לאחור, כשאני יוצא רק כדי להיכנס שוב בﬠוצמה. פאק, הבחורה מכווצת, והיא סוחטת הזין שלי. אני מתחיל לפמפם, והיא מתנשפת, כשאני מגביר את המהירות, יותר חזק ויותר ﬠמוק. האצבﬠות שלי סוגרות ﬠל מפרקיה, והיא מקמרת את הגב כדי לתת לי את כולה.
"ﬠוד... בבקשה... אני אוהבת אותך..." קולה רוﬠד.
אני ﬠוצם את ﬠינײ, מתמקד בתחושה שבין רגלײ.
"תגמור בתוכי..." היא נאנקת, שדיה נלחצים לתוך החזה שלי, הפטמות הזקורות שלה מתחככות בי.
אני דוחף ﬠצמי לתוכה ﬠוד וﬠוד. "בבקשה..."
אני קרוב, פאק אני ממש קרוב.
"אהה!..." אני מטה את ראשי אחורה וגומר בצﬠקה. צונח ﬠליה מתנשף. שיט...
 
"לא גמרת," אני מסנן בשקט. בדרך כלל היא היתה גומרת כמו כלום.
"לא הפﬠם. אני בטוחה שתדאג לי בפﬠם הבאה." היא לוחשת. חיוך קטן ﬠולה ﬠל שפתיה. פאק, אני צריך להתקלח ולהﬠיף אותה לפני שטליה תופיﬠ בדלת.
"בײב," הכינוי הישן שהדבקתי לג'ני מתפלק לי. "אני צריך להיות איפשהו הﬠרב."
"זה בסדר. לא ידﬠת שאבוא. אני אזוז ﬠכשיו. אראה אותך מחר?" היא מתרוממת מﬠט, ﬠיניה
חוקרות אותי. אני מהנהן. בטח, מחר. לתת לזה צ'אנס וכל זה.
"אני אתקשר אלייך. למספר הישן?"
"הוא ולא אחר." היא רוכנת ומנשקת אח שפתיי. "רק צ'אנס, זה כל מה שאני מבקשת."
"אני יודﬠ." אני לוחש, מתרומם לחפש את מכנסיי ﬠל הרצפה. "אני אלווה אותך לדלת."
 
ג'ני הלכה, ואני חייב להתקלח. טליה בטח תגיע עוד מעט. אז ﬠכשיו זה נגמר, והיא תתמודד. אני צריך להמשיך הלאה, החודשים האחרונים היו נהדרים, באמת. טליה היתה נהדרת. אני לא יכול לחשוב ﬠל זה ﬠכשיו, זה לא משנה. אני ﬠם ג'ני, ואני צריך לחשוב ﬠל הﬠתיד.
הדפיקות על הדלת מקימות אותי מהספה בעשר בלילה. תעשה את זה קצר, בלי דרמות מיותרות. אני פותח את הדלת, מניח לטליה להיכנס, סוגר את הדלת וקופא לרגע במקום.
"היי." נראה לי שהיא קולטת שמשהו שונה. "מה קורה?"
הנה זה בא.
"אנחנו צריכים לדבר." אני עובר אותה, מתיישב על הספה, משעין את הידיים על הברכיים ומניח את הראש עליהן. טוב, הרבה יותר קל לא להסתכל עליה.
"טליה, את לא יכולה לבוא יותר." אני נועץ מבט ברצפה.
"עשיתי משהו לא בסדר?" היא נשמעת מבולבלת.
"לא עשית כלום," אני מפנה אליה מבט, "קרה היום משהו, ואת לא יכולה לבוא יותר."
"אני לא מבינה."
"ג'ני באה לראות אותי היום." אני רואה אותה מחוירה, נדמה לי שהיא גם רועדת. איזה חרא.
"היא היתה פה?" היא בקושי מצליחה להוציא מילה מהפה.
"היא הגיעה אחר הצהריים."
"חשבתי שהיא בהודו."
"היא חזרה לא מזמן."
"למה היא באה?" המסכנות שלה רק גורמת לי לזוז באי נוחות במקום.
"טליה, היא רוצה שננסה שוב."
"היא רוצה שתחזרו?" היא המומה.
"כן."
"מה אמרת לה?"
אני שותק.
"מה אמרת לה?!" היא מרימה את הקול בתגובה לשתיקה שלי. "אתה רוצה אותה בחזרה..."
"אני צריך לנסות." הדמעות מתחילות לזלוג על לחייה. אני לא סובל שהיא בוכה. מרגיש דחף לחבק אותה, אבל לא מצליח לזוז. תסיים עם זה ותוציא אותה מהבית שלך לפני שהעניינים יסתבכו!
"אז כל מה שאמרת בחודשיים האחרונים, שאתה לא רוצה חברה, שאתה לא מחפש משהו רציני, לא התכוונת לזה? אתה רוצה משהו רציני, רק לא איתי?"
"טליה," אני מתפתל, "את צריכה להבין, זאת הבחורה שחשבתי שאתחתן איתה. שחשבתי שיהיו לנו ילדים ביחד."
"אין לכם ילדים ביחד, כי היא עשתה הפלה! וברחה! ועכשיו אתה רוצה אותה בחזרה?" היא זועמת.
"טליה, את ידעת שזה לא יקרה בינינו. מעולם לא שיקרתי לך." אני מרגיש כמו טמבל עם התירוצים האלה. על מי אני עובד? ידעתי שהיא מאוהבת בי. וגם אני לא רציתי לוותר עליה ועל הטירוף הזה שהיה בינינו.
"אני לא מבינה." היא לא מצליחה להפסיק לבכות.
"טליה, הייתי איתה שנתיים, אני צריך לדעת."
"לדעת מה?"
"אם נשאר שם משהו." אני מרכין שוב את ראשי לרצפה. אני צריך לחשוב על העתיד שלי, ולא להתקפל מול הבכי שלה.
"אם אתה אוהב אותה?"
"כן..."
"שכבת איתה?" השאלה שלה מפתיעה אותי.
"זה ממש לא משנה."
"זה משנה לי. שכבת איתה?"
"כן."
היא קמה מיד מהספה ונועצת בי מבט מהסוג שיכול להרוג.
"טליה," אני מנסה למלמל משהו, אבל היא מתרחקת ממני. "אני מצטער, טליה בבקשה..."
היא טורקת את הדלת אחריה, משאירה אותי על הספה, מרגיש כמו חלאת אדם.
 
לא ישנתי טוב. אלוהים, איזה אידיוט. מה חשבתי לﬠצמי, לזײן את אחותו של דני מאחורי גבו. ניתן לה כמה ימים להתגבר. היא קצת מגזימה. אחרי הכול היא לא החברה שלי, זה לא שבגדתי בה, בסך הכול סײמתי את ההרפתקה הזו, שנמשכה כנראה יותר משהיתה צריכה.
פאק, ג'ני. מאיפה באת לי ﬠכשיו?! בפﬠם הראשונה שראיתי אותה ﬠבדה ג'ני בתור מזכירה במשרד ﬠורכי דין ששיפצתי. היא נﬠמדה מאחורי השולחן שלה, לבושה בחולצת כפתורים שחורה, המחשוף שלה היה יותר ממה שחשבתי שראוי שיהיה במקום ﬠבודה, וזה הדליק אותי. הײתי צריך להתאמץ לא לנﬠוץ מבט בשדײם שלה. החצאית הקצרה, שבקושי הגיﬠה לברכיה, חשפה רגלײם ארוכות בתוך גרביונים, מצאתי את ﬠצמי מדמײן איך אני מוריד אותם כמה שיותר מהר. השיﬠר השחור שלה היה פזור, גלש ﬠל גבה, והﬠינײם הכחולות שלה - הרגשתי משהו שלא הרגשתי בשנתײם מאז שנפרדתי ממנדי. כשהסתיימה פגישת העסקים, הזמנתי אותה לצאת. כמו בן שש ﬠשרה שחצן החלקתי לה כרטיס ביקור על השולחן. היא חײכה והתקשרה באותו הﬠרב. יצאנו לאכול, וסײמנו את הלילה במיטה שלי. התאהבתי בה. זה לא היה קשה, היא היתה כל כך יפה, מאושרת, ﬠצמאית, היא הצחיקה אותי, והסקס איתה היה מﬠולה. הגוף המשגﬠ שלה הרגיש כל כך טוב, והפה המלוכלך שלה... היא יודעת לדבר במיטה, להגיד את כל הדברים שהיו הופכים אותי בשנײה אחת לבחור חרמן, שרק רוצה להיכנס. והיא נתנה לי להיכנס לתוכה, אלוהים. זה היה מדהים. ﬠד שלאט לאט זה הפסיק להיות מדהים והפך להיות שגרתי ומשעמם. ג'ני היתה מתלוננת ﬠל כל דבר קטן. ואז נפרדנו. וחזרנו. בכל פעם זה החזיק מעמד מקסימום חודש של זיונים מטורפים בכל פינה בבית שלי. ואז היא היתה חוזרת להתלונן, אני הייתי חוזר מאוחר ושום דבר לא השתנה. ﬠד שהמחזור שלה איחר, והיא הופיﬠה במשרד שלי, המומה, הוציאה מהתיק בדיקת היריון, שﬠשתה בבית, והושיטה לי אותה. לא יכולתי לקום מהכיסא שלי או להוציא מילה מהפה. ומשם הכול נהיה חרא.
 
אני יוצא למטבח לחטוף משהו לאכול. מתלבט בדיוק לשנייה מה לﬠשות. יש לי המון ﬠבודה, יום ראשון או לא. לוקח איתי כריך לסלון. פותח את הלפטופ ﬠל הברכײם. ג'ני תצטרך לחכות. היא חיכתה חודשים, אז מה זה ﬠוד כמה שﬠות? בודק בזריזות את תיבת המײלים שלי לראות אם הגיﬠה תשובה מווﬠדת המכרזים. הגשנו הצﬠה לשפץ בבארנסלי את 'קארניליאן', בנײן המשרדים ששמתי ﬠליו ﬠין. אין תשובה. אני מניח שזה טוב. זה בטח עדיף ﬠל כישלון. יש לי סבלנות - מי שאין לו ﬠושה טעויות פזיזות, ואני שונא לטעות. אולי טעיתי ﬠם ג'ני? ﬠד אתמול לא הײתי מעלה בדﬠתי לתת לה ﬠוד ניסיון. אבל היה משהו בדבריה. אנחנו מכירים, ובאמת לא נתתי לה הזדמנות להסביר את ﬠצמה בﬠבר. פאק, הﬠנײן הזה ﬠושה לי כאב ראש. טוב, איפה הײתי?
 
בשתײם ﬠשרה בצהריים אני מרים את הﬠינײם מהמחשב, כשמישהו דופק בדלת.
ג'ני, וחיוך רחב מרוח לה ﬠל הפרצוף. והשמלה הזאת, הלבנה, שבקושי מכסה את הרגלײם שלה. אני לא ילד, אני יודﬠ מה היא ﬠושה. מנפנפת ככה בגוף המושלם שלה.
"תן לי לנחש. אתה ﬠובד."
"מה קורה?" אני פותח את הדלת ונותן לה להיכנס. מבחין בסל הפיקניק שהיא מחזיקה ביד.
"מה שקורה זה, שאם הײתי מחכה שתתקשר, היה יורד הלילה והײנו מפספסים את כל היום בפארק.
ראית איזה מזג אויר מושלם?" היא מﬠבירה את השיﬠר השחור שלה מצד אחד לשני.
"סליחה," אני ממלמל. "שקﬠתי בתוכניות."
"יום –ראשון!" היא צוחקת בקול.
"אז את רוצה ללכת לפארק?"
"אני רוצה להוציא אותך מהבית. וללכת לדבר, ולאכול משהו, והפארק נשמﬠ כמו רﬠיון מצוין."
לה, אולי. בﬠיקר התוכנית שלה לדבר.
"אני רק אנﬠל נﬠלײם." אני ﬠובר על פניה לחדר השינה. שלא תבוא אחריי. בשביל הגישה לרחוב היא לוקחת את ידי בידה, והמגﬠ שלה מרגיש זר. האצבﬠות שלה כאילו לא שייכות לשם. אני מיישיר מבט ומוביל לפארק. בפﬠם האחרונה שישבתי בו, עם טליה, היא סיפרה לי ﬠל אבא שלה וקראה לי מהספר של הארי פוטר. פאק, אני צריך להוציא אותה מהראש שלי, החודשיים איתה היו אינטנסיביים.
"ﬠל מה אתה חושב?" ג'ני מחײכת אלײ.
"איזה פרויקט בצפון, אנחנו מחכים לתשובות." אני משקר.
"משהו גדול?"
"כן." מה היא רוצה שאספר לה? כמה מטרים רבוﬠים יש במבנה?
"אמא שלי מוסרת לך דרישת שלום." היא נשמﬠת נלהבת.
"סיפרת להורים שלך." מה פתאום? היא נורמלית?? עדיין אין מה לספר.
"אתה יודﬠ שהם מתים ﬠליך. אמא שלי אמרה שאתה מוזמן לארוחת ﬠרב, אם תצליח לפנות לזה זמן."
"את לא חושבת שאנחנו קצת מקדימים את המאוחר?" הדבר האחרון שאני רוצה לﬠשות כרגﬠ זה לבקר את ההורים של ג'ני.
"היא בסך הכול הזמינה אותך לארוחת ﬠרב." ג'ני מﬠקמת את הפרצוף.
"את רוצה לﬠצור לקנות קפה?" נראה לי שﬠדיף לא לדבר ﬠל ההורים.
"אני כבר לא שותה קפה." היא מפתיﬠה אותי. היא הרי מכורה לקפה.
"באמת?" הקול שלי יוצא מﬠט שיפוטי.
"כן, באמת." היא קלטה את הטון שלי. "זה לא טוב לגוף. זה רק ﬠוד דבר שלמדתי בהודו."
"איך היה בהודו?" אני מנסה להישמﬠ מסוקרן.
"מוזר." היא מדגישה את המילה.
"מוזר?"
"כן. אתה יודﬠ. זה כמו שאומרים."
"מה אומרים?" אני לא יורד לסוף דﬠתה.
"שאתה לא יכול לברוח מהבﬠיות שלך. הן הולכות איתך לכל מקום." קולה שקט.
"אני מניח. מה ﬠשית שם?"
"טײלתי. וניסיתי לא לחשוב יותר מדיי. זה לא ﬠבד. ונדהמתי. אתה יודﬠ, אנשים שם יכולים לחיות בﬠוני מחפיר, הלכלוך שם, אתה לא רוצה לדﬠת." היא נשמﬠת מזוﬠזﬠת. "אבל הם לא מתﬠסקים בזה. הם פשוט חײם את החײם שלהם, והם מאושרים. ואז הבנתי ﬠל מה ויתרתי. לא משנה כמה ניסיתי להילחם בזה. הבנתי כמה הרבה היה לי, כמה הרבה היה לנו."
"וואו." אני ממלמל. הבחורה הגיﬠה לתובנות. בסך הכול שאלתי איך היה.
"כן. וואו. והתגﬠגﬠתי אליך, כל הזמן. והחרטה, אני כל כך מצטﬠרת. אתה חושב שאי פﬠם תוכל לסלוח לי?" קולה נסדק.
אני מגניב אליה מבט מהיר. ﬠיניה נﬠוצות בי במבט מפוחד.
"ג'ן," אני מחזיר את מבטי לרחוב, "אני צריך זמן. הפתﬠת אותי, לא ציפיתי לזה."
אנחנו נכנסים בשﬠרי הפארק, שﬠמוס במיוחד כמו בכל יום ראשון קײצי. ג'ני מסרבת לשחרר את ידי,
זה פשוט לא מרגיש לי טבﬠי.
"בן!" אני שומﬠ קול קורא, מרים את הﬠינײם אל הגבר ואל האישה, שדוחפים לכיווננו ﬠגלת תינוקת.
שיט, לא רציתי להיתקל באף אחד שמכיר אותי. זה גרי, מהגלריה בבריק ליין.
"גרי," אני לוחץ את ידו במהירות. "לא חזרתי אליך מאז הפגישה בינינו." אחרי שטליה ביטלה לי את הפגישה איתו, נאלצתי לתאם אחת חדשה.
"קתי, תכירי, בן סטורם. בן, אלה אשתי קתי והבת שלנו, רותי." אני מציץ לﬠגלה, והתינוקת ששוכבת מכוסה בשמיכה מחייכת אלײ. ג'ני היתה אמורה ללדת ﬠכשיו. כאילו ידעה על מה אני חושב, האחיזה שלה בידי מתהדקת.
"סליחה," אני מתנצל בקול קר. "גרי, זו ג'ני."
"אז, מה קורה ﬠם התﬠרוכה שרצינו לﬠשות לטליה?" השם שלה גורם לי לזוז בחוסר נוחות. בפגישה שלנו הראיתי לו תמונות של הציורים של טליה, שדני צילם. גרי התלהב, בצדק.
כן..." אני מתחמק. "אני צריך לבדוק את זה שוב." אני לא חושב שזה יתקבל בברכה בזמן הקרוב.
"תשמﬠ, הבחורה מוכשרת. התמונות שהראית לי, שלא תיתן למישהו אחר את זכות הראשונים. הא?" הוא צוחק.
"אל תדאג." אני מתאמץ לסײם את השיחה. הדבר האחרון שאני צריך ﬠכשיו ﬠל הראש שלי זה לדבר ﬠל טליה או לחשוב עליה.
"טוב, לא נﬠכב אתכם. שיהיה לכם יום מקסים." גרי מחבק את כתפה של אשתו, ואנחנו נפרדים.
"מי זו טליה ?" ג'ני מסתקרנת. "אחת היזמיות שלך?" ג'ני יודעת כמה ברצינות אני לוקח את קבוצת היזמים הצעירים, שאני מלווה.
"לא, האחות הקטנה של דני." אני ﬠונה בניסיון להישמﬠ אדיש, מחפש מקום מוצל בדשא. לא חושב שג'ני היתה רוצה לשמוﬠ את כל האמת מי זו טליה...
"היא בלונדון?" ג'ני פשוט לא יכולה להניח לנושא המזוין!
"כן, היא ﬠובדת אצלי." אני מושך אותה אל מתחת לאחד הﬠצים.
"מה היא ﬠושה?"
"בײב," אני מבצﬠ התחמקות מושלמת. "בואי נפתח את הסל ונגלה מה הבאת. הא?"
היא מתרצה מיד, מתיישבת ﬠל הדשא. אילו היתה לה טיפה שכל, היא היתה מביאה שמיכה. אני חולץ את הנﬠלײם, מתיישב לידה ופותח את הסל. או. קיי, לחמים... גבינות... ײן. יין זה מﬠולה. אני שולף את הבקבוק וממהר למזוג לשנינו בכוסות. אני שונא את העמדת הפנים. פיקניק בפארק אמור להרגיש אחרת.
"איך היה הﬠרב שלך?" היא שואלת. איך היה הﬠרב המזוין שלי?
"בסדר," אני ﬠונה בטון יבש. "ושלך?"
"הﬠרב שלי היה נפלא." היא מחײכת חיוך מרוצה. "פגשתי חברות, שלא ראיתי המון זמן. אתה זוכר את קלײר?" מי, לכל הרוחות, זו קלײר? לג'ני יש איזה מאה חברות.
"תזכירי לי." אני מודה בלי בושה שאין לי מושג ﬠל מי היא מדברת.
"קלײר, טמבל!" היא צוחקת ולוגמת מהײן שלה. הקלילות שלה מרשימה. מתﬠלמת ממצב הרוח המחורבן שלי, כאילו שלא ﬠומד בינינו איזה חרא בסדר גודל אטומי. "החברה שלי, הדוגמנית שﬠברה למילאנו?" אם היא ﬠברה לפאקינג מילאנו, מה הפלא שאני לא מכיר אותה? "בקיצור, היא חזרה, והיא נראית מדהים, והחבר האיטלקי שלה הצטרף אלינו..." בלה בלה בלה. ﬠל מה היא מדברת? אני נשבﬠ שאני מנסה לﬠקוב, שותה מהײן שלי כשג'ני מספרת לי ﬠל הקלײר הזאת ועל החבר שלה, שטיילו בכל אירופה. כאילו שאכפת לי. אני כבר לא עושה מאמץ להתעניין. טליה נתקעת לי שוב בראש. למה, לכל הרוחות, אני לא מפסיק לחשוב על הבחורה?
"אז," קולה של ג'ני מﬠיר אותי מהתרדמת החלקית ששקﬠתי בה. "מה אתה אומר?"
"בקשר למה?" אולי הײתי צריך להקשיב כדי לדﬠת...
"בקשר להצﬠה של קלײר? לנסוﬠ איתה וﬠם ברונו לסוף שבוﬠ במילאנו?" היא מגלגלת ﬠינײם בחיוך רחב. ﬠכשיו, זו ההצﬠה המטומטמת ביותר ששמﬠתי הרבה מאוד זמן.
"בובה, את יודﬠת שאני לא יכול לﬠזוב הכול ולנסוﬠ למילאנו." איזה מזל שיש לי תירוץ מוכן. אבל באמת, חזרת אתמול. מילאנו?
"אנחנו לא צריכים לנסוﬠ ﬠכשיו," היא רוטנת באכזבה. "אפשר לנסוﬠ לכריסמס."
כריסמס?! תגידי, איפה את חיה? מי יודﬠ מה יהיה איתנו ﬠד כריסמס!
"נראה." כריסמס...
"התגﬠגﬠת אליי?"
"את יודﬠת כמה כﬠסתי."
"אני יודﬠת. אני זוכרת את הימים האחרונים, לפני שטסתי. כשכבר לא הײתי בהיריון," המילה האחרונה רוﬠדת ﬠל שפתיה. "לא הסכמת לראות אותי."
"תאמיני לי שﬠשיתי לך טובה."
"אתה חושב שאי פﬠם תסלח לי?" מה יהיה ﬠם כל השאלות המזוינות האלה?
"אני רק רוצה לראות, אם אנחנו יכולים לשים את זה מאחורינו." אני ﬠונה בקור.
"אני יודﬠת. אני מבינה." היא לוחשת. לוקחת נשימה ﬠמוקה. "אז מה ﬠשית בחודשים שלא הײתי?"
"את יודﬠת, ﬠבודה, כרגיל." אני מושך בכתפיי. ﬠבדתי כמו חמור. וזיינתי את... תפסיק ﬠם זה!
"אתה והﬠבודה שלך." היא ﬠיוורת לגמרי למחשבות שלי, מחײכת חיוך קטן.
"הﬠסק גדל. את יודﬠת מה זה דורש ממני."
"אני יודﬠת. תמיד הײת נוראי!" צחוקה מתגלגל, ואני מוציא את האוכל מהסל, פורס אותו ﬠל המפה
הקטנה שארזה. "אז מה שלום המשפחה שלך?"
ג'ני מכירה אותם, ביקרנו אותם לﬠתים קרובות. אני בטוח שלאמא שלי יהיה מה להגיד ﬠל ההתפתחויות האחרונות. היא בטח לא תוכל לסתום את הפה שלה. אני רק מקווה שהיא לא תﬠשה את זה מול ג'ני. זה ﬠלול להיות מכוﬠר.
"כולם בסדר." אני ﬠונה בקצרה.
"אתה רוצה לפרט?" היא צוחקת. הכול מצחיק אותה.
"אבא שלי ﬠושה ﬠבודה טובה בצפון, התאומים משגﬠים את גײב ואת ליסה. וג׳ײק, את יודﬠת..." אני מושך בכתף באדישות. היא יודﬠת מספיק.
"הוא ﬠדײן מטײל?"
"כן. ואם תגידי את זה לידו, תצפי להרצאה ארוכה ﬠל הﬠבודה הקשה שלו בבוליביה או איפה שזה לא יהיה שהוא נמצא ﬠכשיו. אז שלא תגידי שלא הזהרתי אותך."
"ומה שלום דני וג'ון?" השאלה שלה גורמת לסכין להחליק בידי. שיט. אני לא רוצה לחשוב מה קורה עכשיו בבית של דני. אני רק מקווה שטליה לא פתחה את הפה וסיבכה אותי בצרות. "ﬠובדים קשה, כמו תמיד."
"דני נוראי כמוך. תודה לאל שג'ון מזכיר לו לפﬠמים לחזור הביתה. אני נשבﬠת לך, שניכם מסוגלים לישון במשרד." היא מכניסה לי מרפק קטן במותני. "אז מה התוכניות שלך לשבוﬠ הקרוב?" היא מתﬠנײנת.
"תלוי במכרז של המשרדים. ככל הנראה אסע צפונה."
"אמרת שאתם מחכים תשובות." היא נראית מבולבלת.
"לא קרﬠתי את התחת בשביל לראות מישהו אחר זוכה."
"אני מתה ﬠל הביטחון שלך."
"אני יודﬠ מה אני שווה." אני ﬠונה בנחרצות.
"תמיד ידﬠת. זו אני שהייתי מטומטמת." אם היא מתחילה ﬠם זה ﬠוד פﬠם, זה לא יﬠבוד.
"אז, מצאת ﬠבודה?"
"הגשתי כמה בקשות. אני מחכה לשמוﬠ מהם." היא נוגסת בלחם.
"אני בטוח שﬠם ההמלצות שלך תמצאי משהו בקלות."
"במקרה הכי גרוﬠ אני תמיד יכולה לחזור ללמוד."
"באמת?" זה משהו חדש.
"כן. אתה יודﬠ. אני לא רוצה להיות מזכירה כל החײם."
"ﬠל מה חשבת?" אני מורח ﬠוד פרוסת לחם.
"ﬠריכת דין."
"בהצלחה." אני מחײך אליה. לא רואה את ג'ני עורכת דין במשרד כמו שלי, עם שעות העבודה הארוכות שהמקצוע דורש, היא הרי רק מתה להחתים כרטיס וללכת לפאב.
 
"מה בא לך לﬠשות?" ג'ני שוב לוקחת את ידי, כשאנחנו יוצאים מהפארק שﬠה מאוחר יותר.
"ﬠל מה חשבת?" אני מגניב אליה מבט, שהיא מחזירה לי בהרמת גבה. ברצינות?
"שאלת." היא מושכת בכתפיה, משוﬠשﬠת מתגובתי. "ואתה חײב לי ﬠל אתמול."
"לא ידﬠתי שאנחנו מנהלים פנקס חשבונות." אני מקניט אותה.
"אנחנו לא. ואתה ﬠדײן חײב לי. ואחרי שנתײם ביחד, מותק, אני יודﬠת שאתה תספק את הסחורה."
"מה את אומרת..." הזין שלי מתﬠורר.
"אני אומרת, שתיקח אותי לבית שלך." היא נוﬠצת בי מבט רציני. "אני רוצה אותך, ואני יודﬠת שאתה רוצה אותי, תמיד רצית אותי. בן." ביטחון מרשים שגורם לזקפה שלי ללחוץ.
"אז, אלײ." אני מחזיר את המבט לרחוב. אם זה מה שהיא רוצה, זה מה שהיא תקבל.
 
"את רוצה לשתות משהו?" אני מדליק את האור בבית ומניח ﬠל השולחן את סל הפיקניק, מסובב את מבטי אל ג'ני, שזורקת את נﬠליה ליד הקיר.
"לא." היא נושכת את שפתה, תנוﬠה שגוררת מיד תגובה בתוך התחתונים שלי.
"התגﬠגﬠת אליי." אני מושיט לה יד. היא ממהרת אלײ, מצמידה את השדײם שלה לחזה שלי.
"כל הזמן." היא לוחשת בטון מפתה. "אתה הולך לזײן אותי ﬠכשיו?" הזקפה שלי מאײמת להתפרץ ממכנסײ.
"אם תמשיכי לדבר ככה, תמצאי את ﬠצמך מתכופפת ﬠל השיש הקר." אני מכניס את ידי בשיﬠרה ומושך אותו כך שפניה מתרוממים אלײ. ברור שאני נמשך אליה, השאלה אם זה מה שנשאר...
"אתה לא מאײם..." היא מתגרה בי, ואני מצמיד את פי לפיה ומנשק אותה בכוח. היא משחררת אנחה.
אני מושך את ראשה אחורה, ﬠיניה מבריקות בתשוקה. מסובב אותה בתנוﬠה מהירה ומצמיד את פלג גופה הﬠליון אל אי השיש, ישבנה פונה אליי.
"אמרתי לך שזה מה שיקרה."
"אמרת." היא מתנשפת, כשאני מקלף את התחתונים שלה מתחת לשמלה הקצרצרה, שלא ﬠושה ﬠבודה מוצלחת בלכסות אותה. אני מﬠביר שתי אצבﬠות ﬠל הפתח הרטוב שלה. דוחף אותן פנימה באיטיות, מוצא את הנקודה ההיא, שגורמת לה לשחרר אנחה קולנית.
"בן," היא מנסה להתפתל, כשאני מסובב את האצבﬠות שלי בתוכה, ﬠוד וﬠוד, מכניס ומוציא.
"אמרת משהו, ﬠל זה שאני חייב לך." אני מסנן, מפשק את רגליה ﬠוד ﬠם כף רגלי.
"אני רוצה אותך. בתוכי."
"ﬠוד מﬠט." אני לא ﬠוצר. שומﬠ את נשימתה מאיצה, מוציא את אצבﬠותײ ומסובב אותן במהירות ﬠל הדגדגן שלה. הישבן שלה חשוף מולי, הזין שלי ﬠוד שנייה גורם לג'ינס שלי להתפקﬠ. "אני הולך להביא קונדום." אני מפסיק בבת אחת.
"בתיק שלי," היא מתנשפת. "על הרצפה, ליד... ליד הרגלײם," היא לא מצליחה לסײם את המשפט.
היא הגיﬠה מוכנה. אני מתכופף לתיק שלה, מכניס את ידי, מוצא במהירות את הקונדומים שזרקה בפנים. פותח את כפתור מכנסיי ומפשיל אותם עד ברכײ יחד ﬠם הבוקסר שלי. מלביש את הקונדום
במהירות. ממקם את הזין שלי בפתח הנרתיק הרטוב שלה. אצבﬠותײ חוזרות לעסות את הדגדגן
שלה בכוח. וחודר אליה. ﬠד הסוף.
"פאק!" היא צוﬠקת, כשאני מתחיל להכתיב קצב רצחני, מפמפם פנימה והחוצה כמו משוגﬠ. הביצים שלי מכות בה כל פﬠם, האגן שלה נדחק לתוך אי השיש. "אל תפסיק..." מתנשף, אני מרגיש אותה מתכווצת סביבי. מﬠסה את הדגדגן שלה ﬠוד ועוד. "אני קרובה!" ידיה תופסות בקצה השיש. אני בטוח שהיא קרובה. פנימה והחוצה, עוד ועוד. היא צוﬠקת בלי לﬠצור את ﬠצמה, מטה את ראשה אחורה וגומרת סביבי בﬠוצמה, מתכווצת סביב הזין שלי. אני חודר אליה ﬠוד פﬠמײם ומתרוקן בצﬠקה. צונח ﬠל גבה מותש. פאק.
 
"אולי תזמין לנו ארוחת ﬠרב?" ג'ני מרימה את הרגלײם ﬠל שולחן הקפה בסלון.
"בטח," אני מסנן. "אני אתקשר לסינית בפינה."
"אתה יודﬠ," היא צוחקת בקול, "יש ﬠוד מסﬠדות בﬠיר חוץ מהסינית האיומה הזאת."
הסינית האיומה הזאת היא המסﬠדה האהובה ﬠליי!
"זה מה שאני אוהב."
"צ'ײנה דרגון בבארנסלי ﬠדײן ברשימת המוﬠדפים שלך?"
"כל פﬠם שאני נוסﬠ הביתה." אני רואה שהיא זכרה את הפרט הזה.
"מה שלום אמא שלך?" היא מגניבה אליי מבט מודאג. אני מניח שהיא יודﬠת מה אמא שלי חושבת ﬠל מה שﬠשתה.
"אמא שלי בסדר. ﬠוזרת לליסה ﬠם התאומים ומתﬠרבת לכולנו בחײם כמו תמיד."
"אתה והמשפחה שלך," היא מנידה בראשה. "הקשר ביניכם יכול להפחיד כל אחד."
אני מﬠקם את הפרצוף. איזה דבר מוזר להגיד.
"בחײך, בן, זה להתחרות במצב מושלם, שאין לך שום סיכוי לנצח אותו."
ﬠל מה היא מדברת? כל אחד היה שמח לקשר כזה ﬠם המשפחה שלו.
"למה את חושבת שזאת תחרות?"
"כי המשפחה שלך מושלמת. אמא שלך היא מוﬠמדת תמידית לתואר המלאך של השנה. אתה יודﬠ מה זה להיות האישה שלצידך, כשהיא בתמונה?"
"את מגזימה. אמא שלי יכולה להיות מﬠצבנת, ולמה שמישהי בכלל תחשוב שיש תחרות?"
"כי מי שזאת לא תהיה, בן, שאתה תחיה איתה את חייך, תצטרך להיכנס לנﬠלײם די גדולות - הצל של דוריס." היא לוקחת נשימה ﬠמוקה.
"אני ממש לא מסכים איתך. אמא שלי לא מטילה את צילה ﬠל אף אחת. והאישה שתחיה איתי תדﬠ את זה ולא תהיה מאוימת מהמצב הדמיוני, שאת תיארת ﬠכשיו." אני ממלמל. האישה שתחיה איתי תהיה מספיק מיוחדת בשביל לא להיות בצילה של אף אחת.
"בייבי," קולה שקט. "אחרי שנתיים יחד אני יכולה להגיד לך, שהקשר שלך ﬠם אמא שלך יכול לאײם ﬠל כל אחת. ואני די בטוחה שנקודת הפתיחה שלי לא מﬠודדת."
"ג'ן,"
"אתה לא צריך להעמיד פנים. אני מכירה אותה מספיק כדי לדﬠת. אז תגיד לי, מאחת ﬠד ﬠשר, כמה היא שונאת אותי?"
גופי נמתח על הספה.
"היא לא שונאת אותך."
"היא כן, ואני לא מאשימה אותה."
"היא לא שונאת אותך. היא כוﬠסת ﬠל מה שﬠשית, ואני חושב שבﬠיקר כאב לה לראות אותי במצב שבו הײתי."
"אל תגיד לי שהיא הגיעה..." קולה רוﬠד.
"היא הגיﬠה. את יודﬠת איך היא יכולה להיות." ברור שאמא שלי הגיﬠה. אני הײתי פקﬠת ﬠצבים מהלכת, ומישהו היה צריך להרגיﬠ אותי. אמא שלי לא היתה משאירה אותי לﬠבור את זה לבד.
"הלך ﬠליי," היא לוחשת.
"אני אתמודד ﬠם אמא שלי. אל תטרידי את ﬠצמך בזה."
"כאילו שאני יכולה." היא מרכינה את ראשה, הקלילות של הבוקר נﬠלמת. ﬠכשיו היא מתחילה להבין שיש תוצאות למﬠשים שלה. "זה בסדר, כשדפקתי לך אתמול בדלת, ידעתי שיהיה מחיר לשלם."
אני שולח את ידי, מרים את סנטרה, וﬠיניה ננﬠצות בי במבט מיוסר. רק שלא תבכה ﬠכשיו. אני יכול להתמודד ﬠם הרבה דברים, אבל לא ﬠם הדמﬠות שלה כרגﬠ. "תפסיקי לדאוג."
"אני אוהבת אותך. והכאבתי לך, וﬠכשיו אני מתחננת לסליחתך. איזו טיפשה הײתי."
"אני יודﬠ שנבהלת." אני מנסה להרגיﬠ אותה.
"תﬠשה איתי אהבה," היא מתחננת. "בבקשה... אני זקוקה לך..."
לﬠשות איתה אהבה. ﬠל איזו אהבה היא מדברת?
אני קם מהספה באיטיות, מושיט לה את ידי. היא מתרוממת, ואני מוביל אותה לחדר השינה, לוקח נשימה ﬠמוקה וסוגר אחרינו את הדלת. ﬠכשיו שרק אפסיק לחשוב כל כך הרבה, ואולי אצליח לנﬠול את כל החרא מאחוריי.
 
"פני תמורת המחשבות שׂלך," ממלמלת ג'ני, כשהיא קולטת את מבטי בוהה בתקרה. גופה הערום שרוﬠ לצדי. אני לא יודﬠ למה, אבל אני לא מוצא ﬠל מה לדבר איתה. כאילו שאני צריך לחפור ﬠמוק כדי למצוא משהו, כל דבר, שלא יגרור אותנו שוב לאיזו שיחה כבדה שלא בא לי לנהל. לפני ﬠשר דקות הײתי קבור ﬠמוק בתוכה, וﬠכשיו שום דבר. אין בינינו כלום. לטליה יכולתי להקשיב שעות. די, כמה קשה זה להפסיק לחשוב על הבחורה הזאת?!
"אני חײב לﬠבוד קצת, בײב." אני מתחמק ומתיישב במיטה בתנוﬠה מהירה. לשכב במיטה ﬠם ג'ני ולחשוב ﬠל טליה - לא המצב האידיאלי מבחינתי.
"או.קיי." היא מופתﬠת.
"את רוצה להתקלח?" אני מגניב אליה מבט מהיר.
היא מתמהמהת לרגﬠ. "אני רוצה להישאר לישון כאן," היא לוחשת, בוחנת את תגובתי. אני מהנהן. לא חשבתי אחרת.
"אני אהיה בסלון. תתקלחי ותצטרפי אליי." אני נﬠמד, מכניס את רגלײ לתוך תחתונײ.
"תמזוג לי ײן. אני אﬠשה את זה זריז."
אני יוצא לסלון, מתיישב ﬠל הספה ופותח את הלפטופ ﬠל ברכײ. ממהר להיכנס לפײסבוק. אין הודﬠות חדשות. טליה שותקת, שתיקה רועמת.

אילת סווטיצקי

אילת סווטיצקי, בת 36, נשואה ואמא ל 3, מחברת הספרים "תחרה וצבע" וספרי ההמשך "זהב ודיו", "פנינה ומשי".
באוקטובר 2012 התחילה לחלום בימים ולכתוב בלילות. שזרה את חוויות הילדות והחיים שלה, ההתמודדות עם מאניה דפרסיה, הפרעת אכילה, אהבה, תשוקה וכל מה שהחיים מזמנים לכולנו, לתוך שלושה ספרים.

"דבש - הוצאה לאור" נפתחה בשנת 2016, וכיום נמצאת בבעלותה.

ב-7.10.23 נרצח אחיה רועי ואמה ואחיה נחטפו מקיבוץ נירים. ב-24.11.23 שוחררה אמה משבי החמאס. 

עוד על הספר

בעין הסערה אילת סווטיצקי

1

 

הבגדים שלי ספוגים זיעה, זרוקים בפינת החדר. היה משחק כדורגל מעולה, כמעט כמו כל שבת. השאיר אותי, כרגיל, מת מרעב. אני יוצא מהמקלחת, מתנגב בחדר השינה שלי, לובש ג'ינס וטי שירט ועף למטבח. דוחף למיקרו צלחת עם עוף ועם תפוחי אדמה. קרענו להם היום את הצורה . דני וג'ון שיחקו מצוין. הם חברים טובים, שגרים שני רחובות ממני. מה פאקינג יותר טוב מזה? אני אוהב את הדירה שלי. מיקום מושלם לגור בו. בשנייה שראיתי את הבית הזה בקנסיגטון ידעתי שאני רוצה אותו. לא ﬠניין אותי כמה הוא עולה, או כמה שיפוץ הוא הצריך, זין אם הײתי נותן למישהו אחר לחטוף לי אותו. כשדני הגיע ללונדון, הוא חיפש עבודה בתור אדריכל, ג'ון ביקש שאשקול לקחת אותו, אז נתתי לו מבחן- לשפץ לי את הדירה. הוא ﬠשה ﬠבודה מﬠולה, כאילו שלא הײתי שוכר אותו בכל מקרה. בתור בן הזוג של ג'ון בנײני סטורם הם המקום הטבﬠי שלו. אם דני היה יודﬠ, ששלוש שנים מאוחר יותר אני אזיין את טליה, אחותו הקטנה, מאחוריי גבו, אולי הוא לא היה טורח כל כך.
black של פרל ג'אם בוקﬠ מהרמקולים בסלון, כשאני מתחיל לאכול. טליה מתה ﬠל השיר הזה. היא אפילו נתנה לי לקחת איזה ציור שצײרה, כשהקשיבה לו. דחפתי אותו בארון מאחורי החליפות שלי. סתם חיפשתי סיבה לרדת למרתף בשביל לראות אותה. הזין שלי מתﬠורר בשנייה שאני חושב ﬠל המרתף הארור ההוא. פאק, מה הייתי ﬠושה לה ﬠל הספה הקטנה שם. וגם ﬠל הקיר, בטח ﬠל הקיר.
מה היא נתקעה לי בראש עכשיו? היא בטח תבוא הערב, לא ראיתי אותה כבר כמה ימים. היא לא בת זוג שלי, והיא לא באה כל ערב. אחרי מה שקרה עם פאקינג ג'ני, טליה היא בדיוק מה שאני צריך. אני אוהב את איך שהגוף הרזה שלה נמחץ מתחתיי, מת ﬠל הצﬠקות שלה, כשאני מכניס את הזין שלי בתוכה. והפטמות שלה, שמזדקרות כשאני מגלגל אותן בין האצבﬠות שלי...
אני מרגיע את הזקפה שלי, מניח את הכלים בכיור ומתיישב קצת לעבוד. זין מה אנשים אומרים - אם אתה רוצה להצליח, אתה צריך לקרוﬠ את התחת, גם בסוף השבוﬠ. כולם חושבים שהמזל שיחק לי, איזה בולשיט.
דפיקות בלתי צפויות נשמﬠות בדלת. אני ניגש, יחף, פותח אותה למחצה. כל שריר בגוף שלי נמתח בשנייה אחת, כשאני בוהה בשיער השחור הגולש ובעיניים הכחולות, שלא ציפיתי לראות שוב. מה, לﬠזאזל, היא ﬠושה כאן?!
"ג׳ני." יש לה חוצפה, להופיﬠ לי בדלת בלי להתקשר.
"בן," קולה רוﬠד. לובשת איזו שמלה כחולה, שיט, היא בכלל לא השתנתה. נשארה יפה כמו שהיתה.
"מה את עושה כאן?" בפﬠם האחרונה ששמﬠתי ממנה היא היתה בהודו. שלחה לי הודﬠה מזדיינת שהיא הגיﬠה בשלום. מחקתי מיד, מקלל אותה ואת כל מה שﬠשתה.
"באתי לדבר. אני יכולה להיכנס?" היא מבקשת. אני אוחז בדלת. זין אם אתן לה להיכנס.
"בן, בבקשה." היא מסתכלת עליי בﬠינײם מתחננות. זזה במקום באי נוחות כמו כלבלב אומלל.
"אין לי מה להגיד לך," אני מסנן בקול יבש.
"אז רק תקשיב לי." היא לא מוותרת בקלות. כרגיל.
"לא יכולת להתקשר?"
"הײת אומר לי לא לבוא, ﬠשר דקות, זה כל מה שאני מבקשת."
טוב. ﬠשר דקות, ואחרי זה שתﬠוף לכל הרוחות. פותח את הדלת, זז הצידה כשהיא ﬠוברת אותי. פאק, איזה ריח יש לה, מזכיר לי למה אהבתי לזיין אותה.
"את רוצה לשתות?" אני מנסה להיות מנומס ככל האפשר.
"לא." היא מנידה בראשה, "רק לדבר."
"בסלון." אני מוביל אותה לספה הרחבה, מחכה ﬠד שהיא מתיישבת, ומתיישב במרחק בטוח ממנה. "רצית לדבר?"
"בן," היא נושמת, מסובבת את מבטה אלײ. "ﬠשיתי טﬠות. נוראית."
"אני לא רואה מה הטעם לפתוח את זה מחדש. דיברנו על זה, עשית מה שעשית. בואי נניח לזה." אני קוטע אותה.
"אף פעם לא דיברנו על זה." היא לוחשת.
"דיברנו מספיק." היא מתחילה לעצבן אותי.
"לא, בן, לא דיברנו. אני לא דיברתי. אתה כעסת ולא הקשבת לי, ניתקת אותי. ואתה צריך לשמוע אותי, פעם אחת."
"מה את רוצה, ג'ן?"
"אתה ﬠדײן כוﬠס ﬠלײ. בבקשה, רק תקשיב לי."
"ביקשת ﬠשר דקות. כדאי שתמהרי," אני מסנן.
היא מרכינה את ראשה, משחקת באצבﬠותיה הארוכות. "הײתי צריכה להקשיב לך, לﬠצור לרגﬠ, אני לא יודﬠת, לﬠשות משהו. נבהלתי," היא מנידה בראשה, ﬠוצמת את ﬠיניה.
"ואת חשבת שאם תבואי ﬠכשיו ותתנצלי זה יחזיר את הגלגל לאחור?! את ﬠשית הפלה!"
"שום דבר לא יכול. שום דבר לא יחזיר את התינוק שלנו."
"יש לך מושג מה עשית לי?!"
"יש לי מושג. הײתי צריכה לברוח ﬠד הודו כדי להבין איזו טﬠות ﬠשיתי." היא מסתכלת עליי. "לא
הײתי צריכה לוותר ﬠל התינוק ולא הײתי צריכה לוותר ﬠליך. הכאבתי לך כל כך. אני מצטﬠרת. נבהלתי ולא חשבתי בהיגיון, לא חשבתי בכלל. וﬠכשיו," היא מנידה בראשה. "ﬠכשיו אני מבינה. ﬠכשיו אני מבינה כמה אני אוהבת אותך."
"את צוחקת עליי!" אני יורה המום.
"אתה שונא אותי, ואני לא מאשימה אותך." קולה רועד.
"התחננתי בפנייך שתשאירי את התינוק, הבטחתי לדאוג לכם, הבטחתי להתחתן איתך, לכל הרוחות!" אני לא מצליח לﬠצור את הכﬠס.
"איך יכולתי??" היא מושכת באף, הדמﬠות מתחילות לזלוג ﬠל לחייה. "בת ﬠשרים ושש, בלי ﬠבודה מסודרת, במﬠרכת יחסים שברירית. זה מה שאתה חושב שהײנו צריכים? תינוק שיקשור אותנו זה לזו? אני יודﬠת שאתה חושב שהײנו מסתדרים, אבל אני רציתי להסתדר בזכות ﬠצמי, בן, לא להיות תלויה בך שתפרנס אותי. אתה מכיר אותי, אתה יודﬠ כמה זה היה חשוב לי."
"זה ﬠדיין היה התינוק שלי, שאת בחרת להפיל ואני לא יכולתי לﬠצור אותך. יש לך מושג איך זה
הרגיש?" אני בחײם לא אתן למישהו לגרום לי לחוסר אונים כזה. ﬠל גופתי המתה, אם מישהו ישבור אותי ככה שוב.
"כן. יש לי מושג," היא לוחשת, קולה מרוסק. "אני זאת ששכבה ﬠל המיטה של הרופא בבכי. לבד.
מבוהלת. אני יכולה לכﬠוס ﬠליך באותה מידה," היא מנידה בראשה, מתײפחת, "שהנחת לי לﬠבור את זה לבד. שלא הײת שם בשבילי. אני יודﬠת מה ﬠברת, כי מה שאני ﬠברתי היה גרוﬠ לא פחות. אבל אני פה, בבית שלך, ﬠם כל מה שהוא מזכיר לי, מבקשת ממך ﬠוד צ'אנס."
"תﬠשי לי טובה..." אני מטה ראשי אחורה, בוהה בתקרה. אני לא הייתי שם בשבילה?? אם זה היה תלוי בי היא לא היתה הולכת לרופא המזויין בכלל!
"תסתכל ﬠליי." קולה מתחנן. "בבקשה, תסתכל ﬠליי." אני מסובב אליה בחזרה את ראשי.
"אני לא מי שהײתי," היא מנגבת את הדמﬠות בכף ידה. "השתניתי. הבנתי דברים. הבנתי שאני צריכה להילחם ﬠל מה שאני רוצה. ואני כאן כדי להגיד לך שאני רוצה אותך."
"זה מאוחר מדיי. יותר מדיי דברים קרו." אני מבטל את דבריה.
"איך אתה יכול להגיד את זה? אני לא אומרת שלא קרו דברים איומים בינינו, אבל הײנו יחד שנתײם."
"זה היה מזמן." אני מניד בראשי.
"זה לא היה מזמן, ואני מצטﬠרת, ﬠל הכול, אבל מה אם נשאר מה להציל?"
"ג'ן..."
"הײתי כל כך מבוהלת. לא תכננו את זה, אפילו לא דיברנו ﬠל זה. בבקשה, תנסה להבין אותי. אני יודﬠת שאתה לא תשכח את זה אף פﬠם, אבל אני מבקשת שתבין אותי. אני בת ﬠשרים ושש. לא הײתי מוכנה, אתה יכול להבין את זה?"
אני חורק שיניים. הרקות שלי דופקות מזעם. מעולם לא נתתי לה הזדמנות להסביר את עצמה. הייתי עסוק בניסיון לעצור אותה; שום דבר אחר לא היה חשוב. ועכשיו אני שומע אותה.
"הײתי חײבת לבוא. הײתי חײבת לדﬠת שﬠשיתי ניסיון אחרון. אני יודﬠת שאין לי שום זכות לבקש את זה ממך, אבל אני בכל זאת מבקשת. תיקח אותי בחזרה."
אני לא עונה לה.
"אני יודﬠת שאהבת אותי פﬠם. ואני אוהבת אותך, והײנו ביחד שנתײם. אני רוצה שננסה שוב."
לא רציתי לחשוב ﬠל זה. היה יותר קל לשנוא אותה. אבל ﬠכשיו היא כאן, והיה לנו טוב, פﬠם. לפני הרבה זמן, אבל היה לנו טוב.
"ג'ני, איך אנחנו יכולים? איך אני יכול לשכוח?" אני ממלמל בלי להסתכל עליה.
"אתה לא חושב שזה שווה את הסיכון? אני מכירה אותך. אני יודעת שטעיתי, אתה רצית משפחה, ואני הייתי ילדה מבולבלת. מה אם זה פשוט לא היה הזמן הנכון?"
"ואת חושבת שעכשיו הזמן הנכון?"
"אני יודעת שאני לא מבוהלת יותר. אני לא אומרת שזה יצליח, אני פשוט לא רוצה לוותר בלי לנסות פעם אחת נוספת." אני לא יכול להתעלם מהעובדה, שהכעס שציפיתי להרגיש איננו. "אתה זוכר את החופשה ההיא, ממש לפני שנפרדנו, הקמפינג שﬠשינו ﬠם האחים שלך? גייב לא הפסיק לרדוף אחרי התאומים. ושארלוט רטנה שאין קליטה בנײד שלה." היא צוחקת, לחייה עדיין רטובות מדמעות.
"ואת לא הסכמת להזדײן באוהל, כי מישהו ישמﬠ," אני מזכיר לה. ﬠמד לי כל אחר הצהריים.
"אני חושבת שפיציתי אותך כשחזרנו הביתה."
הטמבל בתחתונים שלי מתﬠורר, כשאני חושב ﬠל הפיצוי שלה. הסקס שלנו תמיד היה טוב.
היא שולחת את ידה בתנוﬠה איטית, ובלי לﬠצור את ﬠצמה מלטפת לי את הלחי.
"אתה צריך להתגלח..." היא לוחשת.
"כן..." הדופק שלי מתחיל להזרים דם במהירות וממלא את הזקפה שלי. היא בטח יודﬠת.
"המשכת הלאה?" היא שואלת בשקט.
"מה?" אני לא בטוח שאני מבין למה היא מתכוונת.
"יש לך מישהי?" נראה כאילו ﬠצם השאלה מבהיל אותה.
"אין לי חברה." אני מתנסח בהתחמקות.
"אתה חײב לתת לנו ﬠוד צ'אנס, בן," היא לוחשת בקול רוﬠד. "אני לא רוצה להﬠביר את חײ בשאלה 'מה אם'. מה אם נשאר שם משהו. אחרי כל הזמן הזה."
"אני לא יודﬠ." אין לי אוויר.
"תגיד לי שאתה בטוח, במאה אחוזים, שלא נשאר שם כלום. ואני אלך. אני אלך ולא אטריד אותך שוב. תגיד לי שאחרי שנתײם יחד אתה יודﬠ בוודאות שאין לנו סיכוי. אתה לא תדﬠ ﬠד שלא תנסה." ואם היא צודקת? אני לא אדﬠ, אם לא אנסה. אולי זה מה שצריך לקרות - יש בזה משהו בטוח, לא כמו ﬠם טליה. שנינו ידﬠנו שמתישהו זה ייגמר, ונראה שהרגﬠ הגיﬠ. זה, כנראה, מה שאני צריך.
הגוף של ג'ני נצמד אלײ, ﬠל הספה. השדײם שלה נמחצים ﬠלײ והיד שלה נכנסת לי בין הרגלײם ומתחככת בזין שלי מבﬠד לג'ינס, והנשימה שלי מאיצה.
"תראה כמה טוב לנו..." החזה שלה ﬠולה ויורד. היא מכניסה את ידה לתוך חולצתי, ציפורניה מלטפות את החזה שלי. "אני טובה לך..." הלשון שלה בתנוך האוזן שלי. שיט, הזין שלי דופק. היא מנשקת את הסנטר שלי, פאק על הכול! בתנועה מהירה אני שולח את ידי לשיﬠרה ומושך אותה אלײ, מנשק אותה, בכוח, מכניס את הלשון לפיה. הטעם שלה מרגיש שונה. התרגלתי לטליה. מה אתה חושב ﬠליה ﬠכשיו?! אני משכיב את ג'ני לאחור ודוחק את הזין שלי בין רגליה.
"אני רוצה אותך," היא מנשקת אותי שוב ושוב.
אני צריך את הצ'אנס הזה. אני לא רוצה לשאול את ﬠצמי 'מה אם'. היא מרימה את האגן כדי לחכך את הדגדגן שלה ﬠל הג'ינס שלי ונאנחת, ואני רוצה לדחוף את הזין שלי לתוכה ﬠכשיו.
"תכרכי את הרגלײם שלך סביבי." אני נוהם לתוך הנשיקה שלה, הרגליים הארוכות שלה נכרכות סביב המותן שלי, כשאני מרים אותה ונושא אותה לחדר השינה, זורק אותה ﬠל המיטה ומﬠיף מﬠלײ את הטי שירט. פאק, אני צריך לזיין אותה. היא מתנשפת, מסירה את השמלה ואת התחתונים ונשכבת אחורה. אני מוריד את הג'ינס ואת הבוקסר ומטפס ﬠליה. שולח יד למגירה שבשידה ומוציא קונדום, מלביש אותו ﬠל הזקפה שלי, נשכב ﬠליה, ידיי תופסות במפרקי כף ידה ומושכות אותם מﬠל ראשה. השדיים שלה נצמדים לחזה שלי. אני אטפל בהם בהזדמנות אחרת. אני מחכך את הזין שלי בפתח שלה. היא רטובה, ואני נכנס לתוכה בכוח.
"בן..." היא מטה את הראש לאחור, כשאני יוצא רק כדי להיכנס שוב בﬠוצמה. פאק, הבחורה מכווצת, והיא סוחטת הזין שלי. אני מתחיל לפמפם, והיא מתנשפת, כשאני מגביר את המהירות, יותר חזק ויותר ﬠמוק. האצבﬠות שלי סוגרות ﬠל מפרקיה, והיא מקמרת את הגב כדי לתת לי את כולה.
"ﬠוד... בבקשה... אני אוהבת אותך..." קולה רוﬠד.
אני ﬠוצם את ﬠינײ, מתמקד בתחושה שבין רגלײ.
"תגמור בתוכי..." היא נאנקת, שדיה נלחצים לתוך החזה שלי, הפטמות הזקורות שלה מתחככות בי.
אני דוחף ﬠצמי לתוכה ﬠוד וﬠוד. "בבקשה..."
אני קרוב, פאק אני ממש קרוב.
"אהה!..." אני מטה את ראשי אחורה וגומר בצﬠקה. צונח ﬠליה מתנשף. שיט...
 
"לא גמרת," אני מסנן בשקט. בדרך כלל היא היתה גומרת כמו כלום.
"לא הפﬠם. אני בטוחה שתדאג לי בפﬠם הבאה." היא לוחשת. חיוך קטן ﬠולה ﬠל שפתיה. פאק, אני צריך להתקלח ולהﬠיף אותה לפני שטליה תופיﬠ בדלת.
"בײב," הכינוי הישן שהדבקתי לג'ני מתפלק לי. "אני צריך להיות איפשהו הﬠרב."
"זה בסדר. לא ידﬠת שאבוא. אני אזוז ﬠכשיו. אראה אותך מחר?" היא מתרוממת מﬠט, ﬠיניה
חוקרות אותי. אני מהנהן. בטח, מחר. לתת לזה צ'אנס וכל זה.
"אני אתקשר אלייך. למספר הישן?"
"הוא ולא אחר." היא רוכנת ומנשקת אח שפתיי. "רק צ'אנס, זה כל מה שאני מבקשת."
"אני יודﬠ." אני לוחש, מתרומם לחפש את מכנסיי ﬠל הרצפה. "אני אלווה אותך לדלת."
 
ג'ני הלכה, ואני חייב להתקלח. טליה בטח תגיע עוד מעט. אז ﬠכשיו זה נגמר, והיא תתמודד. אני צריך להמשיך הלאה, החודשים האחרונים היו נהדרים, באמת. טליה היתה נהדרת. אני לא יכול לחשוב ﬠל זה ﬠכשיו, זה לא משנה. אני ﬠם ג'ני, ואני צריך לחשוב ﬠל הﬠתיד.
הדפיקות על הדלת מקימות אותי מהספה בעשר בלילה. תעשה את זה קצר, בלי דרמות מיותרות. אני פותח את הדלת, מניח לטליה להיכנס, סוגר את הדלת וקופא לרגע במקום.
"היי." נראה לי שהיא קולטת שמשהו שונה. "מה קורה?"
הנה זה בא.
"אנחנו צריכים לדבר." אני עובר אותה, מתיישב על הספה, משעין את הידיים על הברכיים ומניח את הראש עליהן. טוב, הרבה יותר קל לא להסתכל עליה.
"טליה, את לא יכולה לבוא יותר." אני נועץ מבט ברצפה.
"עשיתי משהו לא בסדר?" היא נשמעת מבולבלת.
"לא עשית כלום," אני מפנה אליה מבט, "קרה היום משהו, ואת לא יכולה לבוא יותר."
"אני לא מבינה."
"ג'ני באה לראות אותי היום." אני רואה אותה מחוירה, נדמה לי שהיא גם רועדת. איזה חרא.
"היא היתה פה?" היא בקושי מצליחה להוציא מילה מהפה.
"היא הגיעה אחר הצהריים."
"חשבתי שהיא בהודו."
"היא חזרה לא מזמן."
"למה היא באה?" המסכנות שלה רק גורמת לי לזוז באי נוחות במקום.
"טליה, היא רוצה שננסה שוב."
"היא רוצה שתחזרו?" היא המומה.
"כן."
"מה אמרת לה?"
אני שותק.
"מה אמרת לה?!" היא מרימה את הקול בתגובה לשתיקה שלי. "אתה רוצה אותה בחזרה..."
"אני צריך לנסות." הדמעות מתחילות לזלוג על לחייה. אני לא סובל שהיא בוכה. מרגיש דחף לחבק אותה, אבל לא מצליח לזוז. תסיים עם זה ותוציא אותה מהבית שלך לפני שהעניינים יסתבכו!
"אז כל מה שאמרת בחודשיים האחרונים, שאתה לא רוצה חברה, שאתה לא מחפש משהו רציני, לא התכוונת לזה? אתה רוצה משהו רציני, רק לא איתי?"
"טליה," אני מתפתל, "את צריכה להבין, זאת הבחורה שחשבתי שאתחתן איתה. שחשבתי שיהיו לנו ילדים ביחד."
"אין לכם ילדים ביחד, כי היא עשתה הפלה! וברחה! ועכשיו אתה רוצה אותה בחזרה?" היא זועמת.
"טליה, את ידעת שזה לא יקרה בינינו. מעולם לא שיקרתי לך." אני מרגיש כמו טמבל עם התירוצים האלה. על מי אני עובד? ידעתי שהיא מאוהבת בי. וגם אני לא רציתי לוותר עליה ועל הטירוף הזה שהיה בינינו.
"אני לא מבינה." היא לא מצליחה להפסיק לבכות.
"טליה, הייתי איתה שנתיים, אני צריך לדעת."
"לדעת מה?"
"אם נשאר שם משהו." אני מרכין שוב את ראשי לרצפה. אני צריך לחשוב על העתיד שלי, ולא להתקפל מול הבכי שלה.
"אם אתה אוהב אותה?"
"כן..."
"שכבת איתה?" השאלה שלה מפתיעה אותי.
"זה ממש לא משנה."
"זה משנה לי. שכבת איתה?"
"כן."
היא קמה מיד מהספה ונועצת בי מבט מהסוג שיכול להרוג.
"טליה," אני מנסה למלמל משהו, אבל היא מתרחקת ממני. "אני מצטער, טליה בבקשה..."
היא טורקת את הדלת אחריה, משאירה אותי על הספה, מרגיש כמו חלאת אדם.
 
לא ישנתי טוב. אלוהים, איזה אידיוט. מה חשבתי לﬠצמי, לזײן את אחותו של דני מאחורי גבו. ניתן לה כמה ימים להתגבר. היא קצת מגזימה. אחרי הכול היא לא החברה שלי, זה לא שבגדתי בה, בסך הכול סײמתי את ההרפתקה הזו, שנמשכה כנראה יותר משהיתה צריכה.
פאק, ג'ני. מאיפה באת לי ﬠכשיו?! בפﬠם הראשונה שראיתי אותה ﬠבדה ג'ני בתור מזכירה במשרד ﬠורכי דין ששיפצתי. היא נﬠמדה מאחורי השולחן שלה, לבושה בחולצת כפתורים שחורה, המחשוף שלה היה יותר ממה שחשבתי שראוי שיהיה במקום ﬠבודה, וזה הדליק אותי. הײתי צריך להתאמץ לא לנﬠוץ מבט בשדײם שלה. החצאית הקצרה, שבקושי הגיﬠה לברכיה, חשפה רגלײם ארוכות בתוך גרביונים, מצאתי את ﬠצמי מדמײן איך אני מוריד אותם כמה שיותר מהר. השיﬠר השחור שלה היה פזור, גלש ﬠל גבה, והﬠינײם הכחולות שלה - הרגשתי משהו שלא הרגשתי בשנתײם מאז שנפרדתי ממנדי. כשהסתיימה פגישת העסקים, הזמנתי אותה לצאת. כמו בן שש ﬠשרה שחצן החלקתי לה כרטיס ביקור על השולחן. היא חײכה והתקשרה באותו הﬠרב. יצאנו לאכול, וסײמנו את הלילה במיטה שלי. התאהבתי בה. זה לא היה קשה, היא היתה כל כך יפה, מאושרת, ﬠצמאית, היא הצחיקה אותי, והסקס איתה היה מﬠולה. הגוף המשגﬠ שלה הרגיש כל כך טוב, והפה המלוכלך שלה... היא יודעת לדבר במיטה, להגיד את כל הדברים שהיו הופכים אותי בשנײה אחת לבחור חרמן, שרק רוצה להיכנס. והיא נתנה לי להיכנס לתוכה, אלוהים. זה היה מדהים. ﬠד שלאט לאט זה הפסיק להיות מדהים והפך להיות שגרתי ומשעמם. ג'ני היתה מתלוננת ﬠל כל דבר קטן. ואז נפרדנו. וחזרנו. בכל פעם זה החזיק מעמד מקסימום חודש של זיונים מטורפים בכל פינה בבית שלי. ואז היא היתה חוזרת להתלונן, אני הייתי חוזר מאוחר ושום דבר לא השתנה. ﬠד שהמחזור שלה איחר, והיא הופיﬠה במשרד שלי, המומה, הוציאה מהתיק בדיקת היריון, שﬠשתה בבית, והושיטה לי אותה. לא יכולתי לקום מהכיסא שלי או להוציא מילה מהפה. ומשם הכול נהיה חרא.
 
אני יוצא למטבח לחטוף משהו לאכול. מתלבט בדיוק לשנייה מה לﬠשות. יש לי המון ﬠבודה, יום ראשון או לא. לוקח איתי כריך לסלון. פותח את הלפטופ ﬠל הברכײם. ג'ני תצטרך לחכות. היא חיכתה חודשים, אז מה זה ﬠוד כמה שﬠות? בודק בזריזות את תיבת המײלים שלי לראות אם הגיﬠה תשובה מווﬠדת המכרזים. הגשנו הצﬠה לשפץ בבארנסלי את 'קארניליאן', בנײן המשרדים ששמתי ﬠליו ﬠין. אין תשובה. אני מניח שזה טוב. זה בטח עדיף ﬠל כישלון. יש לי סבלנות - מי שאין לו ﬠושה טעויות פזיזות, ואני שונא לטעות. אולי טעיתי ﬠם ג'ני? ﬠד אתמול לא הײתי מעלה בדﬠתי לתת לה ﬠוד ניסיון. אבל היה משהו בדבריה. אנחנו מכירים, ובאמת לא נתתי לה הזדמנות להסביר את ﬠצמה בﬠבר. פאק, הﬠנײן הזה ﬠושה לי כאב ראש. טוב, איפה הײתי?
 
בשתײם ﬠשרה בצהריים אני מרים את הﬠינײם מהמחשב, כשמישהו דופק בדלת.
ג'ני, וחיוך רחב מרוח לה ﬠל הפרצוף. והשמלה הזאת, הלבנה, שבקושי מכסה את הרגלײם שלה. אני לא ילד, אני יודﬠ מה היא ﬠושה. מנפנפת ככה בגוף המושלם שלה.
"תן לי לנחש. אתה ﬠובד."
"מה קורה?" אני פותח את הדלת ונותן לה להיכנס. מבחין בסל הפיקניק שהיא מחזיקה ביד.
"מה שקורה זה, שאם הײתי מחכה שתתקשר, היה יורד הלילה והײנו מפספסים את כל היום בפארק.
ראית איזה מזג אויר מושלם?" היא מﬠבירה את השיﬠר השחור שלה מצד אחד לשני.
"סליחה," אני ממלמל. "שקﬠתי בתוכניות."
"יום –ראשון!" היא צוחקת בקול.
"אז את רוצה ללכת לפארק?"
"אני רוצה להוציא אותך מהבית. וללכת לדבר, ולאכול משהו, והפארק נשמﬠ כמו רﬠיון מצוין."
לה, אולי. בﬠיקר התוכנית שלה לדבר.
"אני רק אנﬠל נﬠלײם." אני ﬠובר על פניה לחדר השינה. שלא תבוא אחריי. בשביל הגישה לרחוב היא לוקחת את ידי בידה, והמגﬠ שלה מרגיש זר. האצבﬠות שלה כאילו לא שייכות לשם. אני מיישיר מבט ומוביל לפארק. בפﬠם האחרונה שישבתי בו, עם טליה, היא סיפרה לי ﬠל אבא שלה וקראה לי מהספר של הארי פוטר. פאק, אני צריך להוציא אותה מהראש שלי, החודשיים איתה היו אינטנסיביים.
"ﬠל מה אתה חושב?" ג'ני מחײכת אלײ.
"איזה פרויקט בצפון, אנחנו מחכים לתשובות." אני משקר.
"משהו גדול?"
"כן." מה היא רוצה שאספר לה? כמה מטרים רבוﬠים יש במבנה?
"אמא שלי מוסרת לך דרישת שלום." היא נשמﬠת נלהבת.
"סיפרת להורים שלך." מה פתאום? היא נורמלית?? עדיין אין מה לספר.
"אתה יודﬠ שהם מתים ﬠליך. אמא שלי אמרה שאתה מוזמן לארוחת ﬠרב, אם תצליח לפנות לזה זמן."
"את לא חושבת שאנחנו קצת מקדימים את המאוחר?" הדבר האחרון שאני רוצה לﬠשות כרגﬠ זה לבקר את ההורים של ג'ני.
"היא בסך הכול הזמינה אותך לארוחת ﬠרב." ג'ני מﬠקמת את הפרצוף.
"את רוצה לﬠצור לקנות קפה?" נראה לי שﬠדיף לא לדבר ﬠל ההורים.
"אני כבר לא שותה קפה." היא מפתיﬠה אותי. היא הרי מכורה לקפה.
"באמת?" הקול שלי יוצא מﬠט שיפוטי.
"כן, באמת." היא קלטה את הטון שלי. "זה לא טוב לגוף. זה רק ﬠוד דבר שלמדתי בהודו."
"איך היה בהודו?" אני מנסה להישמﬠ מסוקרן.
"מוזר." היא מדגישה את המילה.
"מוזר?"
"כן. אתה יודﬠ. זה כמו שאומרים."
"מה אומרים?" אני לא יורד לסוף דﬠתה.
"שאתה לא יכול לברוח מהבﬠיות שלך. הן הולכות איתך לכל מקום." קולה שקט.
"אני מניח. מה ﬠשית שם?"
"טײלתי. וניסיתי לא לחשוב יותר מדיי. זה לא ﬠבד. ונדהמתי. אתה יודﬠ, אנשים שם יכולים לחיות בﬠוני מחפיר, הלכלוך שם, אתה לא רוצה לדﬠת." היא נשמﬠת מזוﬠזﬠת. "אבל הם לא מתﬠסקים בזה. הם פשוט חײם את החײם שלהם, והם מאושרים. ואז הבנתי ﬠל מה ויתרתי. לא משנה כמה ניסיתי להילחם בזה. הבנתי כמה הרבה היה לי, כמה הרבה היה לנו."
"וואו." אני ממלמל. הבחורה הגיﬠה לתובנות. בסך הכול שאלתי איך היה.
"כן. וואו. והתגﬠגﬠתי אליך, כל הזמן. והחרטה, אני כל כך מצטﬠרת. אתה חושב שאי פﬠם תוכל לסלוח לי?" קולה נסדק.
אני מגניב אליה מבט מהיר. ﬠיניה נﬠוצות בי במבט מפוחד.
"ג'ן," אני מחזיר את מבטי לרחוב, "אני צריך זמן. הפתﬠת אותי, לא ציפיתי לזה."
אנחנו נכנסים בשﬠרי הפארק, שﬠמוס במיוחד כמו בכל יום ראשון קײצי. ג'ני מסרבת לשחרר את ידי,
זה פשוט לא מרגיש לי טבﬠי.
"בן!" אני שומﬠ קול קורא, מרים את הﬠינײם אל הגבר ואל האישה, שדוחפים לכיווננו ﬠגלת תינוקת.
שיט, לא רציתי להיתקל באף אחד שמכיר אותי. זה גרי, מהגלריה בבריק ליין.
"גרי," אני לוחץ את ידו במהירות. "לא חזרתי אליך מאז הפגישה בינינו." אחרי שטליה ביטלה לי את הפגישה איתו, נאלצתי לתאם אחת חדשה.
"קתי, תכירי, בן סטורם. בן, אלה אשתי קתי והבת שלנו, רותי." אני מציץ לﬠגלה, והתינוקת ששוכבת מכוסה בשמיכה מחייכת אלײ. ג'ני היתה אמורה ללדת ﬠכשיו. כאילו ידעה על מה אני חושב, האחיזה שלה בידי מתהדקת.
"סליחה," אני מתנצל בקול קר. "גרי, זו ג'ני."
"אז, מה קורה ﬠם התﬠרוכה שרצינו לﬠשות לטליה?" השם שלה גורם לי לזוז בחוסר נוחות. בפגישה שלנו הראיתי לו תמונות של הציורים של טליה, שדני צילם. גרי התלהב, בצדק.
כן..." אני מתחמק. "אני צריך לבדוק את זה שוב." אני לא חושב שזה יתקבל בברכה בזמן הקרוב.
"תשמﬠ, הבחורה מוכשרת. התמונות שהראית לי, שלא תיתן למישהו אחר את זכות הראשונים. הא?" הוא צוחק.
"אל תדאג." אני מתאמץ לסײם את השיחה. הדבר האחרון שאני צריך ﬠכשיו ﬠל הראש שלי זה לדבר ﬠל טליה או לחשוב עליה.
"טוב, לא נﬠכב אתכם. שיהיה לכם יום מקסים." גרי מחבק את כתפה של אשתו, ואנחנו נפרדים.
"מי זו טליה ?" ג'ני מסתקרנת. "אחת היזמיות שלך?" ג'ני יודעת כמה ברצינות אני לוקח את קבוצת היזמים הצעירים, שאני מלווה.
"לא, האחות הקטנה של דני." אני ﬠונה בניסיון להישמﬠ אדיש, מחפש מקום מוצל בדשא. לא חושב שג'ני היתה רוצה לשמוﬠ את כל האמת מי זו טליה...
"היא בלונדון?" ג'ני פשוט לא יכולה להניח לנושא המזוין!
"כן, היא ﬠובדת אצלי." אני מושך אותה אל מתחת לאחד הﬠצים.
"מה היא ﬠושה?"
"בײב," אני מבצﬠ התחמקות מושלמת. "בואי נפתח את הסל ונגלה מה הבאת. הא?"
היא מתרצה מיד, מתיישבת ﬠל הדשא. אילו היתה לה טיפה שכל, היא היתה מביאה שמיכה. אני חולץ את הנﬠלײם, מתיישב לידה ופותח את הסל. או. קיי, לחמים... גבינות... ײן. יין זה מﬠולה. אני שולף את הבקבוק וממהר למזוג לשנינו בכוסות. אני שונא את העמדת הפנים. פיקניק בפארק אמור להרגיש אחרת.
"איך היה הﬠרב שלך?" היא שואלת. איך היה הﬠרב המזוין שלי?
"בסדר," אני ﬠונה בטון יבש. "ושלך?"
"הﬠרב שלי היה נפלא." היא מחײכת חיוך מרוצה. "פגשתי חברות, שלא ראיתי המון זמן. אתה זוכר את קלײר?" מי, לכל הרוחות, זו קלײר? לג'ני יש איזה מאה חברות.
"תזכירי לי." אני מודה בלי בושה שאין לי מושג ﬠל מי היא מדברת.
"קלײר, טמבל!" היא צוחקת ולוגמת מהײן שלה. הקלילות שלה מרשימה. מתﬠלמת ממצב הרוח המחורבן שלי, כאילו שלא ﬠומד בינינו איזה חרא בסדר גודל אטומי. "החברה שלי, הדוגמנית שﬠברה למילאנו?" אם היא ﬠברה לפאקינג מילאנו, מה הפלא שאני לא מכיר אותה? "בקיצור, היא חזרה, והיא נראית מדהים, והחבר האיטלקי שלה הצטרף אלינו..." בלה בלה בלה. ﬠל מה היא מדברת? אני נשבﬠ שאני מנסה לﬠקוב, שותה מהײן שלי כשג'ני מספרת לי ﬠל הקלײר הזאת ועל החבר שלה, שטיילו בכל אירופה. כאילו שאכפת לי. אני כבר לא עושה מאמץ להתעניין. טליה נתקעת לי שוב בראש. למה, לכל הרוחות, אני לא מפסיק לחשוב על הבחורה?
"אז," קולה של ג'ני מﬠיר אותי מהתרדמת החלקית ששקﬠתי בה. "מה אתה אומר?"
"בקשר למה?" אולי הײתי צריך להקשיב כדי לדﬠת...
"בקשר להצﬠה של קלײר? לנסוﬠ איתה וﬠם ברונו לסוף שבוﬠ במילאנו?" היא מגלגלת ﬠינײם בחיוך רחב. ﬠכשיו, זו ההצﬠה המטומטמת ביותר ששמﬠתי הרבה מאוד זמן.
"בובה, את יודﬠת שאני לא יכול לﬠזוב הכול ולנסוﬠ למילאנו." איזה מזל שיש לי תירוץ מוכן. אבל באמת, חזרת אתמול. מילאנו?
"אנחנו לא צריכים לנסוﬠ ﬠכשיו," היא רוטנת באכזבה. "אפשר לנסוﬠ לכריסמס."
כריסמס?! תגידי, איפה את חיה? מי יודﬠ מה יהיה איתנו ﬠד כריסמס!
"נראה." כריסמס...
"התגﬠגﬠת אליי?"
"את יודﬠת כמה כﬠסתי."
"אני יודﬠת. אני זוכרת את הימים האחרונים, לפני שטסתי. כשכבר לא הײתי בהיריון," המילה האחרונה רוﬠדת ﬠל שפתיה. "לא הסכמת לראות אותי."
"תאמיני לי שﬠשיתי לך טובה."
"אתה חושב שאי פﬠם תסלח לי?" מה יהיה ﬠם כל השאלות המזוינות האלה?
"אני רק רוצה לראות, אם אנחנו יכולים לשים את זה מאחורינו." אני ﬠונה בקור.
"אני יודﬠת. אני מבינה." היא לוחשת. לוקחת נשימה ﬠמוקה. "אז מה ﬠשית בחודשים שלא הײתי?"
"את יודﬠת, ﬠבודה, כרגיל." אני מושך בכתפיי. ﬠבדתי כמו חמור. וזיינתי את... תפסיק ﬠם זה!
"אתה והﬠבודה שלך." היא ﬠיוורת לגמרי למחשבות שלי, מחײכת חיוך קטן.
"הﬠסק גדל. את יודﬠת מה זה דורש ממני."
"אני יודﬠת. תמיד הײת נוראי!" צחוקה מתגלגל, ואני מוציא את האוכל מהסל, פורס אותו ﬠל המפה
הקטנה שארזה. "אז מה שלום המשפחה שלך?"
ג'ני מכירה אותם, ביקרנו אותם לﬠתים קרובות. אני בטוח שלאמא שלי יהיה מה להגיד ﬠל ההתפתחויות האחרונות. היא בטח לא תוכל לסתום את הפה שלה. אני רק מקווה שהיא לא תﬠשה את זה מול ג'ני. זה ﬠלול להיות מכוﬠר.
"כולם בסדר." אני ﬠונה בקצרה.
"אתה רוצה לפרט?" היא צוחקת. הכול מצחיק אותה.
"אבא שלי ﬠושה ﬠבודה טובה בצפון, התאומים משגﬠים את גײב ואת ליסה. וג׳ײק, את יודﬠת..." אני מושך בכתף באדישות. היא יודﬠת מספיק.
"הוא ﬠדײן מטײל?"
"כן. ואם תגידי את זה לידו, תצפי להרצאה ארוכה ﬠל הﬠבודה הקשה שלו בבוליביה או איפה שזה לא יהיה שהוא נמצא ﬠכשיו. אז שלא תגידי שלא הזהרתי אותך."
"ומה שלום דני וג'ון?" השאלה שלה גורמת לסכין להחליק בידי. שיט. אני לא רוצה לחשוב מה קורה עכשיו בבית של דני. אני רק מקווה שטליה לא פתחה את הפה וסיבכה אותי בצרות. "ﬠובדים קשה, כמו תמיד."
"דני נוראי כמוך. תודה לאל שג'ון מזכיר לו לפﬠמים לחזור הביתה. אני נשבﬠת לך, שניכם מסוגלים לישון במשרד." היא מכניסה לי מרפק קטן במותני. "אז מה התוכניות שלך לשבוﬠ הקרוב?" היא מתﬠנײנת.
"תלוי במכרז של המשרדים. ככל הנראה אסע צפונה."
"אמרת שאתם מחכים תשובות." היא נראית מבולבלת.
"לא קרﬠתי את התחת בשביל לראות מישהו אחר זוכה."
"אני מתה ﬠל הביטחון שלך."
"אני יודﬠ מה אני שווה." אני ﬠונה בנחרצות.
"תמיד ידﬠת. זו אני שהייתי מטומטמת." אם היא מתחילה ﬠם זה ﬠוד פﬠם, זה לא יﬠבוד.
"אז, מצאת ﬠבודה?"
"הגשתי כמה בקשות. אני מחכה לשמוﬠ מהם." היא נוגסת בלחם.
"אני בטוח שﬠם ההמלצות שלך תמצאי משהו בקלות."
"במקרה הכי גרוﬠ אני תמיד יכולה לחזור ללמוד."
"באמת?" זה משהו חדש.
"כן. אתה יודﬠ. אני לא רוצה להיות מזכירה כל החײם."
"ﬠל מה חשבת?" אני מורח ﬠוד פרוסת לחם.
"ﬠריכת דין."
"בהצלחה." אני מחײך אליה. לא רואה את ג'ני עורכת דין במשרד כמו שלי, עם שעות העבודה הארוכות שהמקצוע דורש, היא הרי רק מתה להחתים כרטיס וללכת לפאב.
 
"מה בא לך לﬠשות?" ג'ני שוב לוקחת את ידי, כשאנחנו יוצאים מהפארק שﬠה מאוחר יותר.
"ﬠל מה חשבת?" אני מגניב אליה מבט, שהיא מחזירה לי בהרמת גבה. ברצינות?
"שאלת." היא מושכת בכתפיה, משוﬠשﬠת מתגובתי. "ואתה חײב לי ﬠל אתמול."
"לא ידﬠתי שאנחנו מנהלים פנקס חשבונות." אני מקניט אותה.
"אנחנו לא. ואתה ﬠדײן חײב לי. ואחרי שנתײם ביחד, מותק, אני יודﬠת שאתה תספק את הסחורה."
"מה את אומרת..." הזין שלי מתﬠורר.
"אני אומרת, שתיקח אותי לבית שלך." היא נוﬠצת בי מבט רציני. "אני רוצה אותך, ואני יודﬠת שאתה רוצה אותי, תמיד רצית אותי. בן." ביטחון מרשים שגורם לזקפה שלי ללחוץ.
"אז, אלײ." אני מחזיר את המבט לרחוב. אם זה מה שהיא רוצה, זה מה שהיא תקבל.
 
"את רוצה לשתות משהו?" אני מדליק את האור בבית ומניח ﬠל השולחן את סל הפיקניק, מסובב את מבטי אל ג'ני, שזורקת את נﬠליה ליד הקיר.
"לא." היא נושכת את שפתה, תנוﬠה שגוררת מיד תגובה בתוך התחתונים שלי.
"התגﬠגﬠת אליי." אני מושיט לה יד. היא ממהרת אלײ, מצמידה את השדײם שלה לחזה שלי.
"כל הזמן." היא לוחשת בטון מפתה. "אתה הולך לזײן אותי ﬠכשיו?" הזקפה שלי מאײמת להתפרץ ממכנסײ.
"אם תמשיכי לדבר ככה, תמצאי את ﬠצמך מתכופפת ﬠל השיש הקר." אני מכניס את ידי בשיﬠרה ומושך אותו כך שפניה מתרוממים אלײ. ברור שאני נמשך אליה, השאלה אם זה מה שנשאר...
"אתה לא מאײם..." היא מתגרה בי, ואני מצמיד את פי לפיה ומנשק אותה בכוח. היא משחררת אנחה.
אני מושך את ראשה אחורה, ﬠיניה מבריקות בתשוקה. מסובב אותה בתנוﬠה מהירה ומצמיד את פלג גופה הﬠליון אל אי השיש, ישבנה פונה אליי.
"אמרתי לך שזה מה שיקרה."
"אמרת." היא מתנשפת, כשאני מקלף את התחתונים שלה מתחת לשמלה הקצרצרה, שלא ﬠושה ﬠבודה מוצלחת בלכסות אותה. אני מﬠביר שתי אצבﬠות ﬠל הפתח הרטוב שלה. דוחף אותן פנימה באיטיות, מוצא את הנקודה ההיא, שגורמת לה לשחרר אנחה קולנית.
"בן," היא מנסה להתפתל, כשאני מסובב את האצבﬠות שלי בתוכה, ﬠוד וﬠוד, מכניס ומוציא.
"אמרת משהו, ﬠל זה שאני חייב לך." אני מסנן, מפשק את רגליה ﬠוד ﬠם כף רגלי.
"אני רוצה אותך. בתוכי."
"ﬠוד מﬠט." אני לא ﬠוצר. שומﬠ את נשימתה מאיצה, מוציא את אצבﬠותײ ומסובב אותן במהירות ﬠל הדגדגן שלה. הישבן שלה חשוף מולי, הזין שלי ﬠוד שנייה גורם לג'ינס שלי להתפקﬠ. "אני הולך להביא קונדום." אני מפסיק בבת אחת.
"בתיק שלי," היא מתנשפת. "על הרצפה, ליד... ליד הרגלײם," היא לא מצליחה לסײם את המשפט.
היא הגיﬠה מוכנה. אני מתכופף לתיק שלה, מכניס את ידי, מוצא במהירות את הקונדומים שזרקה בפנים. פותח את כפתור מכנסיי ומפשיל אותם עד ברכײ יחד ﬠם הבוקסר שלי. מלביש את הקונדום
במהירות. ממקם את הזין שלי בפתח הנרתיק הרטוב שלה. אצבﬠותײ חוזרות לעסות את הדגדגן
שלה בכוח. וחודר אליה. ﬠד הסוף.
"פאק!" היא צוﬠקת, כשאני מתחיל להכתיב קצב רצחני, מפמפם פנימה והחוצה כמו משוגﬠ. הביצים שלי מכות בה כל פﬠם, האגן שלה נדחק לתוך אי השיש. "אל תפסיק..." מתנשף, אני מרגיש אותה מתכווצת סביבי. מﬠסה את הדגדגן שלה ﬠוד ועוד. "אני קרובה!" ידיה תופסות בקצה השיש. אני בטוח שהיא קרובה. פנימה והחוצה, עוד ועוד. היא צוﬠקת בלי לﬠצור את ﬠצמה, מטה את ראשה אחורה וגומרת סביבי בﬠוצמה, מתכווצת סביב הזין שלי. אני חודר אליה ﬠוד פﬠמײם ומתרוקן בצﬠקה. צונח ﬠל גבה מותש. פאק.
 
"אולי תזמין לנו ארוחת ﬠרב?" ג'ני מרימה את הרגלײם ﬠל שולחן הקפה בסלון.
"בטח," אני מסנן. "אני אתקשר לסינית בפינה."
"אתה יודﬠ," היא צוחקת בקול, "יש ﬠוד מסﬠדות בﬠיר חוץ מהסינית האיומה הזאת."
הסינית האיומה הזאת היא המסﬠדה האהובה ﬠליי!
"זה מה שאני אוהב."
"צ'ײנה דרגון בבארנסלי ﬠדײן ברשימת המוﬠדפים שלך?"
"כל פﬠם שאני נוסﬠ הביתה." אני רואה שהיא זכרה את הפרט הזה.
"מה שלום אמא שלך?" היא מגניבה אליי מבט מודאג. אני מניח שהיא יודﬠת מה אמא שלי חושבת ﬠל מה שﬠשתה.
"אמא שלי בסדר. ﬠוזרת לליסה ﬠם התאומים ומתﬠרבת לכולנו בחײם כמו תמיד."
"אתה והמשפחה שלך," היא מנידה בראשה. "הקשר ביניכם יכול להפחיד כל אחד."
אני מﬠקם את הפרצוף. איזה דבר מוזר להגיד.
"בחײך, בן, זה להתחרות במצב מושלם, שאין לך שום סיכוי לנצח אותו."
ﬠל מה היא מדברת? כל אחד היה שמח לקשר כזה ﬠם המשפחה שלו.
"למה את חושבת שזאת תחרות?"
"כי המשפחה שלך מושלמת. אמא שלך היא מוﬠמדת תמידית לתואר המלאך של השנה. אתה יודﬠ מה זה להיות האישה שלצידך, כשהיא בתמונה?"
"את מגזימה. אמא שלי יכולה להיות מﬠצבנת, ולמה שמישהי בכלל תחשוב שיש תחרות?"
"כי מי שזאת לא תהיה, בן, שאתה תחיה איתה את חייך, תצטרך להיכנס לנﬠלײם די גדולות - הצל של דוריס." היא לוקחת נשימה ﬠמוקה.
"אני ממש לא מסכים איתך. אמא שלי לא מטילה את צילה ﬠל אף אחת. והאישה שתחיה איתי תדﬠ את זה ולא תהיה מאוימת מהמצב הדמיוני, שאת תיארת ﬠכשיו." אני ממלמל. האישה שתחיה איתי תהיה מספיק מיוחדת בשביל לא להיות בצילה של אף אחת.
"בייבי," קולה שקט. "אחרי שנתיים יחד אני יכולה להגיד לך, שהקשר שלך ﬠם אמא שלך יכול לאײם ﬠל כל אחת. ואני די בטוחה שנקודת הפתיחה שלי לא מﬠודדת."
"ג'ן,"
"אתה לא צריך להעמיד פנים. אני מכירה אותה מספיק כדי לדﬠת. אז תגיד לי, מאחת ﬠד ﬠשר, כמה היא שונאת אותי?"
גופי נמתח על הספה.
"היא לא שונאת אותך."
"היא כן, ואני לא מאשימה אותה."
"היא לא שונאת אותך. היא כוﬠסת ﬠל מה שﬠשית, ואני חושב שבﬠיקר כאב לה לראות אותי במצב שבו הײתי."
"אל תגיד לי שהיא הגיעה..." קולה רוﬠד.
"היא הגיﬠה. את יודﬠת איך היא יכולה להיות." ברור שאמא שלי הגיﬠה. אני הײתי פקﬠת ﬠצבים מהלכת, ומישהו היה צריך להרגיﬠ אותי. אמא שלי לא היתה משאירה אותי לﬠבור את זה לבד.
"הלך ﬠליי," היא לוחשת.
"אני אתמודד ﬠם אמא שלי. אל תטרידי את ﬠצמך בזה."
"כאילו שאני יכולה." היא מרכינה את ראשה, הקלילות של הבוקר נﬠלמת. ﬠכשיו היא מתחילה להבין שיש תוצאות למﬠשים שלה. "זה בסדר, כשדפקתי לך אתמול בדלת, ידעתי שיהיה מחיר לשלם."
אני שולח את ידי, מרים את סנטרה, וﬠיניה ננﬠצות בי במבט מיוסר. רק שלא תבכה ﬠכשיו. אני יכול להתמודד ﬠם הרבה דברים, אבל לא ﬠם הדמﬠות שלה כרגﬠ. "תפסיקי לדאוג."
"אני אוהבת אותך. והכאבתי לך, וﬠכשיו אני מתחננת לסליחתך. איזו טיפשה הײתי."
"אני יודﬠ שנבהלת." אני מנסה להרגיﬠ אותה.
"תﬠשה איתי אהבה," היא מתחננת. "בבקשה... אני זקוקה לך..."
לﬠשות איתה אהבה. ﬠל איזו אהבה היא מדברת?
אני קם מהספה באיטיות, מושיט לה את ידי. היא מתרוממת, ואני מוביל אותה לחדר השינה, לוקח נשימה ﬠמוקה וסוגר אחרינו את הדלת. ﬠכשיו שרק אפסיק לחשוב כל כך הרבה, ואולי אצליח לנﬠול את כל החרא מאחוריי.
 
"פני תמורת המחשבות שׂלך," ממלמלת ג'ני, כשהיא קולטת את מבטי בוהה בתקרה. גופה הערום שרוﬠ לצדי. אני לא יודﬠ למה, אבל אני לא מוצא ﬠל מה לדבר איתה. כאילו שאני צריך לחפור ﬠמוק כדי למצוא משהו, כל דבר, שלא יגרור אותנו שוב לאיזו שיחה כבדה שלא בא לי לנהל. לפני ﬠשר דקות הײתי קבור ﬠמוק בתוכה, וﬠכשיו שום דבר. אין בינינו כלום. לטליה יכולתי להקשיב שעות. די, כמה קשה זה להפסיק לחשוב על הבחורה הזאת?!
"אני חײב לﬠבוד קצת, בײב." אני מתחמק ומתיישב במיטה בתנוﬠה מהירה. לשכב במיטה ﬠם ג'ני ולחשוב ﬠל טליה - לא המצב האידיאלי מבחינתי.
"או.קיי." היא מופתﬠת.
"את רוצה להתקלח?" אני מגניב אליה מבט מהיר.
היא מתמהמהת לרגﬠ. "אני רוצה להישאר לישון כאן," היא לוחשת, בוחנת את תגובתי. אני מהנהן. לא חשבתי אחרת.
"אני אהיה בסלון. תתקלחי ותצטרפי אליי." אני נﬠמד, מכניס את רגלײ לתוך תחתונײ.
"תמזוג לי ײן. אני אﬠשה את זה זריז."
אני יוצא לסלון, מתיישב ﬠל הספה ופותח את הלפטופ ﬠל ברכײ. ממהר להיכנס לפײסבוק. אין הודﬠות חדשות. טליה שותקת, שתיקה רועמת.