הארץ המדומיינת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הארץ המדומיינת
הוספה למועדפים

הארץ המדומיינת

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: עדינה קפלן
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: פברואר 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 192 עמ' מודפסים

אדוארדו ברטי

אדוארדו ברטי נלד בבואנוס איירס ב-1964. הוא זוכר שהיה מוקף ספרים מגיל רך, הודות לשתיים מדודותיו שהיו מורות לספרות. כבר כשהיה בן שמונה עשה את ניסיונותיו הספרותיים הראשונים וכתב סיפור מאויר, שהוא שומר עד עצם היום הזה. ברטי גדל בתקופה רוויית מוזיקה, ובתחילת הקריירה שלו עסק, בין היתר, בכתיבת תסריטים לסרטים תיעודיים על טנגו ורוק. בהמשך החל לעבוד כעיתונאי, אך כיום רוב זמנו מוקדש לספרות.
ברטי פרסם עד כה שישה רומנים, ארבעה קובצי סיפורים, ערך שבע אנתולוגיות וכתביו נכללו בחמישה-עשר אוספים, כל זאת משנת 1994. הוא משתייך למה שהוא מכנה "בום ה'מיקרו-בדיון'": צורה נרטיבית רדיקלית בקיצורה. ביום-יום הוא לוקח אתו לכל מקום פנקס קטן שבו מתועדים רעיונותיו, מחשבותיו, יצירות שטרם נכתבו, וגם רשימות קניות.
יצירתו הספרותית זכתה לשבחים רבים החל בפרסום ספרו הראשון. "מכל הסופרים הארגנטינאים של היום, אדוארדו ברטי הוא ללא ספק היורש הנאמן ביותר של הספרות הקצרה והפנטסטית שהובילו בורחס, ביוי קסארס וקורטאסר", נכתב במגזין "ליטרר".
כמתרגם עסק ברטי במחברות הכתיבה של גוסטב פלובר ושל הות'ורן, ותרגם בין היתר את כתביהם של ג'יין אוסטן, הנרי ג'יימס וצ'רלס דיקנס. משנת 1998 הוא מתגורר בבורדו בצרפת, ובשנתיים האחרונות הוא נמנה עם קבוצת "אוליפו" (OuLiPo) שייסד הסופר רמון קנו בשנת 1960.

תקציר

פעם בהרבה זמן מגיע לידינו ספר מיוחד ועדין, שבא לך לקרוא אותו בפעימות קטנות, למשל תחת העצים והשמש, בחיק הטבע או בים.
 
דמיינו שאתם בסין של שנות השלושים של המאה העשרים, המתנדנדת בין מסורת למודרניות, בין מלחמה ושלום. עולם של אמונות טפלות, טקסים, מחויבויות, סודיות וחברה פטריארכלית. עולם כפול שבו מציאות ודמיון, חיים ומוות משלימים זה את זה במעין איזון עדין, כמו לפי תנודתה של הרוח.
דמיינו שנכנסתם לעולם שבו הרוחות טוות את דרככם ונותנות לכם שלל עצות. ועתה, הגיבורה תיקח אותנו יד ביד לטיול בעולם קסום סביב שלל דמויות, בין המציאות והסיפורת.
 
"הארץ המדומיינת" מספר את סיפורה של ילדה בת שלוש-עשרה, שבתקופת המעבר שבין אימפריאליזם למאואיזם – פורחת, חולמת, נאבקת ומגלה את עצמה בתוך המשפחה, הידידות והאהבה.
 
"הארץ המדומיינת" – זוכה פרס "לאס אמריקס" לרומן הלטינו-אמריקאי הטוב ביותר לשנת 2011 – מעניק לנו סיפור מלא קסם, פרטים ופינות בלתי נשכחות. זהו ספר המדמה גם גן סיני – אינטימי ובדיוני – המעניק מפלט מהעולם החיצוני. צירוף משכר של צמחים ופרחים; יצירה בעלת יופי מוצק אך מסתורי, כמו טבעם של אותם ניחוחות שמפתיעים אותך בהליכתך ומייפים את דרכך.
 
 
"אדוארדו ברטי מספר לנו סיפור שלא נוכל לשכוח בכתיבה יוצאת מן הכלל" קלאודיה פּיניירו
 
"שלושים שנה אני קורא כתבי יד ובכל התקופה הזו גיליתי רק שבעה סופרים. אדוארדו ברטי הוא השביעי." אקטור ביאנצ'וטי
 
"קול עדין ונוגע עמוק ללב" לאופולדו בּריסוּאלה
 
"אחד מסיפורי האהבה הטובים ביותר שקראתי" חורחה ווֹלפּי
 
"אחד הסופרים הכישרוניים והמקוריים שכותבים כיום בשפה הספרדית." אלברטו מנגל

פרק ראשון

השמש העולה האירה את היום הראשון של השנה החדשה. כל אותו הלילה לא עצמנו עין, כמנהגנו בדָה־נְיֵין־יֶה, היום האחרון של השנה, ואחרי עלות השחר הקדשנו את השעות הראשונות, שעות הצללים הארוכים, לביקור אצל השכנים האהובים ביותר, ואיחלנו להם שנה טובה, או לפחות שנה טובה יותר מזו שהסתיימה זה עתה. במחווה ידידותית של תודה העניקו לנו רבים שני תיקי בד — כל אחד מהם הכיל מטבע, אחד בשביל אחי ואחד בשבילי — וכולם איחלו לאבי אותה ברכה: שמותה של הסבתא יביא שלום על המשפחה ויחריד כל מוות אחר.
השמש העולה של השנה החדשה טיפסה לרום השמים ולא תפסה אותנו בלתי מוכנים. כבר הנחנו מחוץ לבית, בחצר הפנימית המקורה למחצה, על מחצלת ישנה, את החפצים עבור האור של צ'וּ־אִי, היום הראשון בשנה, את המזרנים ומפות השולחן שהשמש עמדה לנשק, ואת הספרים העתיקים ביותר שדפי הנייר שלהם מצהיבים כעלי סתיו, כדי שמשב הרוח הראשון, הבל האוויר הראשון של השנה החדשה לא רק יטהר אותם, אלא גם יניס את החרקים המקננים בהם וימנע את השחתתם. אבי נהג לספר שהחרקים מבכרים מילים מסוימות מאחרות ויודעים לאתרן בספרים העתיקים ביותר, ואפילו לבלוע אותן. משפחות רבות בסביבתנו נהגו ללגלג על האמונות והפולחנים עתיקי היומין האלה. הן חשבו שאבד עליהם כלח ושהם בלתי יעילים; אבל הורי היו שטופי אמונות תפלות, אבי עוד יותר מאמי, ונדמָה שדבקותו במסורות התעצמה ביתר שאת לאחר מות הסבתא.
באותו יום הטיל אבי על אחי ועלי את המשימה לבחור את הספרים ולהעבירם, בעוד שאמי עסקה בתליית סדינים לאורכו של קנה במבוק, ולא רק את אלה שהיו בשימוש ביום האחרון בשנה, אלא גם סדינים מקופלים ושמורים בארונות, ולִי ג'וּ'אַן־צ'ינג (שהיתה יותר מסתם טבחית, אך פחות מאומנת), עשתה כמוה בארבע או חמש מפות השולחן שהיו לנו בבית.
באותם הימים היה אך הגיוני בעיני שצבען של המפות האלו יהיה לבן בלבד, אבל היום, בחלוף השנים, אני תוהה מה מנע מאתנו לפרושׂ על המזרנים והשולחנות בביתנו כל צבע אחר. את הצבע החסר, כנראה, סיפקו הספרים; הצבע המתון של המהדורות הקלאסיות בכריכות העור המאופקות והמפוארות, צבע ירוק אזמרגד או כעין השזיף, כחול כצבע השמים, אפור או חום צהבהב. יפה היה בעיני הניגוד בין מחרוזת הסדינים והמפות לבין הספרים המוערמים למרגלותיה כמְנָחות, אבל אחי לא חי בשלום עם הספרים: לא היה בו השילוב של תשוקה וסקרנות שנדרש מקורא טוב, ואולי התסיסה המאפיינת את בני גילו היא שמנעה ממנו להתיישב ולקרוא בשקידה. אחי היה בן שבע־עשרה ואני הייתי כמעט בת ארבע־עשרה. דמו של אחי שצף בעורקיו באופן שלא הצלחתי להבין, אבל הוא ריתק אותי כפי שאנו נשבים בקסמו של ים קוצף.
אחרי מותה של סבתי אסר עלינו אבי להיכנס לחדרה. איש מאלה שדמה זורם בעורקיהם לא היה רשאי להיכנס לשם קודם שמלאו למותה ארבעים ותשעה ימים. עד מועד פקיעת האיסור חסרו עוד שישה־עשר ימים, ומאחר שאבי כפה עלינו לקיים מדי שבעה ימים טקס דומה לפיזור נשמתה של המנוחה, עדיין נותרו לפנינו שני טקסים.
בינתיים נרתמה לי ג'וּ'אן־צ'ינג למשימה להיכנס לחדר ולנקותו. אני מודה שחשתי הקלה בעקבות האיסור: סבתי גססה אט־אט, ועלי נגזר לשהות לצדה ברגעיה האחרונים, שלא יכולתי למחותם מזיכרוני. זה קרה ממש שם, על המיטה, שבאותם הימים עדיין קראנו לה ערש הדווי. סבתי שכבה חולה תקופה ארוכה; אינני יודעת לומר בדיוק כמה זמן, אבל אני זוכרת שדברים רבים קרו בעודה מצטמקת והולכת מתחת לשמיכה, חלשה ומקומטת יותר ויותר, חשופה לכאב יותר ויותר. ביום שאבי הביא לבית ארנב, סבתי כבר היתה רתוקה למיטתה. ביום שהארנב אבד ונאלצנו להפוך את הבית עד שמצאנו אותו בתוך המגף השמאלי של אבי, סבתי המשיכה לשכב במיטה. בלילה, כשפקד את אחי סיוט, קרוב לוודאי, והוא צעד צעדים אחדים שלא היו מביישים סהרורי ונתקל בקיר ושבר יותר ממחצית השן, באותו לילה עדיין היתה סבתי בחיים, אבל מצבה כבר החמיר מאוד. הייתי יכולה למנות עשר או עשרים אירועים המקושרים בראשי לדמותה של סבתי הנוטה למות, שוכבת אפרקדן באותה מיטה.
מדוע נאלצתי אני, מי שבקושי מלאו לה שלוש־עשרה, להיות זו שהטילו עליה לשמור עליה? היו סיבות רבות: סבתי ולי ג'וּ'אַן־צ'ינג מעולם לא חיו בשלום זו עם זו; אחי חווה, כפי שציינתי, תקופה סוערת, ובעיניהם של אבי ואמי הוא לא היה כשיר לשמש מטפל אמין; אבי עבד ללא לאות והיה מעט מאוד בבית; אני אישה, ועדיף שאישה, ולא גבר, תטפל בקשישה חולה שכבר נגלתה לה מפעם לפעם עירומה למחצה; בהתחלה, אמי היתה זו שהוטל עליה לטפל בה, משימה שביצעה כמובן ביעילות, עד בוא היום ששגתה, ובעודה חושבת שסבתא ישנה, אמרה לאחת מחברותיה שביקרה בבית, שהחותנת שלה לא באמת חולה אלא סתם זקנה. סבתי נעלבה ואסרה עליה להיכנס לחדר, נכון יותר לומר, להיכנס אליו בגפה. עם זאת, מאחר שאמי עדיין נאלצה להאכיל, לרחוץ, לעזור לה בעשיית הצרכים וכן לעסות את גבה ואת רגליה, משימות שביצעה היטב, נהפכה נוכחותי למעין מפתח שאמי חצתה בעזרתו את המפתן.
אני חושבת שסבתי מעולם לא סלחה לאמי על שלא האמינה במחלתה, והלכה לעולמה כשהיא נושאת את הטינה הזאת בלבה. פעם אחת דיברנו על זה בלי שאיש ישמע אותנו. סבתי לא התכחשה לזִקנתה, מובן שלא. אבל היא עמדה על זכותה להרגיש רע.
יש לי זכויות כמו שיש לאישה צעירה, הלוא כן? נהגה לשאול והנהנה בראשה בלי להתחשב כלל בדעתי.
ככל שקרבה שעת מותה של סבתי (כולנו ראינו את בואה, אף על פי שלא ידענו מתי היא תתרחש ולא רצינו להזכירה), נסוגה אמי אט־אט מאצל מיטתה ואילו אבי הלך והתקרב אליה. בשלב הביניים, בפרק המעבר שארך שבועות אחדים, נותרתי לבד, כפי שמעולם לא הייתי, עם מי שעדיין היתה אמו של אבי, ומפאת ירידה מחרידה במשקלה חשפה לבסוף לסת דומה לזו של בנה.
בשלושת השבועות האחרונים לחייה של סבתי התנהל הכול על פי התִרגולת המסוימת שהנהגתי זמן מה קודם לכן, מעין אימון שמטרתו לעצור את ההסתיידות של זיכרונה. איך קוראים לבן שלך, סבתא? הייתי שואלת אותה. איך קוראים לאח שלך? היא ענתה תמיד במדויק, אם כי פעמים תוך כדי מאמץ ופעמים במבט חוקר: אבל אחי, האם הוא לא מת? ובני, הוא בחיים? אולי זה לא היה נכון מצדי לערבב בין החיים למתים, אבל האם לא סבתי היא האישה ששנים אחדות קודם לכן סיפרה לי לפחות שלושים סיפורי רפאים בלתי נשכחים?
הגיע היום שבו סבתי לא ענתה נכון לשאלה על שמה של אחותה. זה חזר ביום המחרת וביום שלאחר מכן. עד מהרה לא ידעה לענות עוד על אף אחת מהשאלות. יתרה מזו, באותו היום היא עשתה מהלך בלתי צפוי: היא ביקשה ממני לפתוח מגירה ולהוציא ממנה חפץ זעיר עטוף בבד משי אדום ומלבני. וכך אמנם עשיתי, צייתי למה שנראה כרצונה האחרון — המסקנה המובנת מאליה — ובידיה הרועדות היא הסירה את בד המשי.
זה שלך והיה תמיד שלך, הכריזה, והישירה מבט אלי.
זו היתה שרשרת, אדומה אף היא. מיד הבנתי: זה הקולר של הארנב. הארנב שהסתתר יום אחד במגף של אבי, ושכעבור שבועות אחדים התאייד ונעלם מהבית בלי להותיר שום עקבות. אחי אמר אז שאבי הרג את הארנב כדי להעניק את בשרו במתנה לחברו גוּ סְיָאוֹ־גאנג. אני זוכרת שניגשתי לאבי ושאלתי אותו אם זה נכון (בלי לומר לו שהמידע הגיע מאחי) והוא הכחיש מיד. אבל למחרת פלטה לי ג'וּ'אַן־צ'ינג הערה נוספת שהצביעה על אותו הדבר. והנה עתה, כשסבתי שלפה את הקולר ממקום המסתור, היא הטתה כביכול את הכף לרעת אבי.
מאחר שהייתי מודאגת מאוד בשל ריבוי הסימנים — שִכחת השמות וההיזכרות הפתאומית בקולר — החלטתי לדבר עם אִמי. למרבה תדהמתי היא לא התרגשה במיוחד. לדעתו של הרופא, שהגיע אחר חצות ובדק את סבתי כשאחי ואני היינו שקועים בשינה, נותרו לסבתי רק שעות אחדות לחיות.
שלא כהרגלו, נשאר אבי באותו יום בבית. בבוקר הסתגר בחדרו ועבד. אחר הצהריים, כשהגשם כבר החל לרדת, אמי ואני הפשטנו את סבתא, הלבשנו אותה בבגדים נקיים לקראת מותה, ולאחר שסיימנו את המלאכה הלכנו לקרוא לאבי. סבתא הזתה, או משהו דומה לזה. אבי הופיע עם אחי ונותרנו שם זמן רב למדי בלי שאיש מאתנו יוציא הגה מפיו, בעוד שבחוץ דיברו גניחות הגשם אל האישה הנוטה למות בשפת סתרים כלשהי, כמו שפת הסתרים שהיא לימדה אותי בחשאי ללא ידיעת הורי ואחי.
כשסבתי עמדה לנפוח את נשמתה שלף אבי את הכרית מתחת לראשה ויצא בחטף מהחדר.
אמי לא יצאה בעקבותיו. היא תרה במבטה אחר אחי, אחר כך חייכה אלי (לא העזנו לזוז) והסבירה לנו שמן הראוי שסבתא תלך מאתנו בשלווה, ולשם כך עליה לשכב בתנוחה ישרה. מנגד, אסור לאדם גוסס לראות את רגליו. כך אמרה תמיד סבתי בסיפורי הרפאים שלה.
הכרית שסבתי הניחה עליה את ראשה בימי ייסוריה הארוכים, ושלא יכלה לקלוט את הבל נשימתה האחרונה, נשארה מונחת חודשים רבים על גגו הנטוי של ביתנו, ממוסמרת אליו במסמרים אחדים כדי שהרוחות לא יישאוה, ולחלופין, שהציפורים ינקרוה כמקובל; כן, אותה כרית התפרקה והלכה אט־אט והיתה טרף — כמו מפות השולחן, הסדינים והספרים — לחוּמה וזוהרה של השמש העולה.

אדוארדו ברטי

אדוארדו ברטי נלד בבואנוס איירס ב-1964. הוא זוכר שהיה מוקף ספרים מגיל רך, הודות לשתיים מדודותיו שהיו מורות לספרות. כבר כשהיה בן שמונה עשה את ניסיונותיו הספרותיים הראשונים וכתב סיפור מאויר, שהוא שומר עד עצם היום הזה. ברטי גדל בתקופה רוויית מוזיקה, ובתחילת הקריירה שלו עסק, בין היתר, בכתיבת תסריטים לסרטים תיעודיים על טנגו ורוק. בהמשך החל לעבוד כעיתונאי, אך כיום רוב זמנו מוקדש לספרות.
ברטי פרסם עד כה שישה רומנים, ארבעה קובצי סיפורים, ערך שבע אנתולוגיות וכתביו נכללו בחמישה-עשר אוספים, כל זאת משנת 1994. הוא משתייך למה שהוא מכנה "בום ה'מיקרו-בדיון'": צורה נרטיבית רדיקלית בקיצורה. ביום-יום הוא לוקח אתו לכל מקום פנקס קטן שבו מתועדים רעיונותיו, מחשבותיו, יצירות שטרם נכתבו, וגם רשימות קניות.
יצירתו הספרותית זכתה לשבחים רבים החל בפרסום ספרו הראשון. "מכל הסופרים הארגנטינאים של היום, אדוארדו ברטי הוא ללא ספק היורש הנאמן ביותר של הספרות הקצרה והפנטסטית שהובילו בורחס, ביוי קסארס וקורטאסר", נכתב במגזין "ליטרר".
כמתרגם עסק ברטי במחברות הכתיבה של גוסטב פלובר ושל הות'ורן, ותרגם בין היתר את כתביהם של ג'יין אוסטן, הנרי ג'יימס וצ'רלס דיקנס. משנת 1998 הוא מתגורר בבורדו בצרפת, ובשנתיים האחרונות הוא נמנה עם קבוצת "אוליפו" (OuLiPo) שייסד הסופר רמון קנו בשנת 1960.

עוד על הספר

  • תרגום: עדינה קפלן
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: פברואר 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 192 עמ' מודפסים
הארץ המדומיינת אדוארדו ברטי
השמש העולה האירה את היום הראשון של השנה החדשה. כל אותו הלילה לא עצמנו עין, כמנהגנו בדָה־נְיֵין־יֶה, היום האחרון של השנה, ואחרי עלות השחר הקדשנו את השעות הראשונות, שעות הצללים הארוכים, לביקור אצל השכנים האהובים ביותר, ואיחלנו להם שנה טובה, או לפחות שנה טובה יותר מזו שהסתיימה זה עתה. במחווה ידידותית של תודה העניקו לנו רבים שני תיקי בד — כל אחד מהם הכיל מטבע, אחד בשביל אחי ואחד בשבילי — וכולם איחלו לאבי אותה ברכה: שמותה של הסבתא יביא שלום על המשפחה ויחריד כל מוות אחר.
השמש העולה של השנה החדשה טיפסה לרום השמים ולא תפסה אותנו בלתי מוכנים. כבר הנחנו מחוץ לבית, בחצר הפנימית המקורה למחצה, על מחצלת ישנה, את החפצים עבור האור של צ'וּ־אִי, היום הראשון בשנה, את המזרנים ומפות השולחן שהשמש עמדה לנשק, ואת הספרים העתיקים ביותר שדפי הנייר שלהם מצהיבים כעלי סתיו, כדי שמשב הרוח הראשון, הבל האוויר הראשון של השנה החדשה לא רק יטהר אותם, אלא גם יניס את החרקים המקננים בהם וימנע את השחתתם. אבי נהג לספר שהחרקים מבכרים מילים מסוימות מאחרות ויודעים לאתרן בספרים העתיקים ביותר, ואפילו לבלוע אותן. משפחות רבות בסביבתנו נהגו ללגלג על האמונות והפולחנים עתיקי היומין האלה. הן חשבו שאבד עליהם כלח ושהם בלתי יעילים; אבל הורי היו שטופי אמונות תפלות, אבי עוד יותר מאמי, ונדמָה שדבקותו במסורות התעצמה ביתר שאת לאחר מות הסבתא.
באותו יום הטיל אבי על אחי ועלי את המשימה לבחור את הספרים ולהעבירם, בעוד שאמי עסקה בתליית סדינים לאורכו של קנה במבוק, ולא רק את אלה שהיו בשימוש ביום האחרון בשנה, אלא גם סדינים מקופלים ושמורים בארונות, ולִי ג'וּ'אַן־צ'ינג (שהיתה יותר מסתם טבחית, אך פחות מאומנת), עשתה כמוה בארבע או חמש מפות השולחן שהיו לנו בבית.
באותם הימים היה אך הגיוני בעיני שצבען של המפות האלו יהיה לבן בלבד, אבל היום, בחלוף השנים, אני תוהה מה מנע מאתנו לפרושׂ על המזרנים והשולחנות בביתנו כל צבע אחר. את הצבע החסר, כנראה, סיפקו הספרים; הצבע המתון של המהדורות הקלאסיות בכריכות העור המאופקות והמפוארות, צבע ירוק אזמרגד או כעין השזיף, כחול כצבע השמים, אפור או חום צהבהב. יפה היה בעיני הניגוד בין מחרוזת הסדינים והמפות לבין הספרים המוערמים למרגלותיה כמְנָחות, אבל אחי לא חי בשלום עם הספרים: לא היה בו השילוב של תשוקה וסקרנות שנדרש מקורא טוב, ואולי התסיסה המאפיינת את בני גילו היא שמנעה ממנו להתיישב ולקרוא בשקידה. אחי היה בן שבע־עשרה ואני הייתי כמעט בת ארבע־עשרה. דמו של אחי שצף בעורקיו באופן שלא הצלחתי להבין, אבל הוא ריתק אותי כפי שאנו נשבים בקסמו של ים קוצף.
אחרי מותה של סבתי אסר עלינו אבי להיכנס לחדרה. איש מאלה שדמה זורם בעורקיהם לא היה רשאי להיכנס לשם קודם שמלאו למותה ארבעים ותשעה ימים. עד מועד פקיעת האיסור חסרו עוד שישה־עשר ימים, ומאחר שאבי כפה עלינו לקיים מדי שבעה ימים טקס דומה לפיזור נשמתה של המנוחה, עדיין נותרו לפנינו שני טקסים.
בינתיים נרתמה לי ג'וּ'אן־צ'ינג למשימה להיכנס לחדר ולנקותו. אני מודה שחשתי הקלה בעקבות האיסור: סבתי גססה אט־אט, ועלי נגזר לשהות לצדה ברגעיה האחרונים, שלא יכולתי למחותם מזיכרוני. זה קרה ממש שם, על המיטה, שבאותם הימים עדיין קראנו לה ערש הדווי. סבתי שכבה חולה תקופה ארוכה; אינני יודעת לומר בדיוק כמה זמן, אבל אני זוכרת שדברים רבים קרו בעודה מצטמקת והולכת מתחת לשמיכה, חלשה ומקומטת יותר ויותר, חשופה לכאב יותר ויותר. ביום שאבי הביא לבית ארנב, סבתי כבר היתה רתוקה למיטתה. ביום שהארנב אבד ונאלצנו להפוך את הבית עד שמצאנו אותו בתוך המגף השמאלי של אבי, סבתי המשיכה לשכב במיטה. בלילה, כשפקד את אחי סיוט, קרוב לוודאי, והוא צעד צעדים אחדים שלא היו מביישים סהרורי ונתקל בקיר ושבר יותר ממחצית השן, באותו לילה עדיין היתה סבתי בחיים, אבל מצבה כבר החמיר מאוד. הייתי יכולה למנות עשר או עשרים אירועים המקושרים בראשי לדמותה של סבתי הנוטה למות, שוכבת אפרקדן באותה מיטה.
מדוע נאלצתי אני, מי שבקושי מלאו לה שלוש־עשרה, להיות זו שהטילו עליה לשמור עליה? היו סיבות רבות: סבתי ולי ג'וּ'אַן־צ'ינג מעולם לא חיו בשלום זו עם זו; אחי חווה, כפי שציינתי, תקופה סוערת, ובעיניהם של אבי ואמי הוא לא היה כשיר לשמש מטפל אמין; אבי עבד ללא לאות והיה מעט מאוד בבית; אני אישה, ועדיף שאישה, ולא גבר, תטפל בקשישה חולה שכבר נגלתה לה מפעם לפעם עירומה למחצה; בהתחלה, אמי היתה זו שהוטל עליה לטפל בה, משימה שביצעה כמובן ביעילות, עד בוא היום ששגתה, ובעודה חושבת שסבתא ישנה, אמרה לאחת מחברותיה שביקרה בבית, שהחותנת שלה לא באמת חולה אלא סתם זקנה. סבתי נעלבה ואסרה עליה להיכנס לחדר, נכון יותר לומר, להיכנס אליו בגפה. עם זאת, מאחר שאמי עדיין נאלצה להאכיל, לרחוץ, לעזור לה בעשיית הצרכים וכן לעסות את גבה ואת רגליה, משימות שביצעה היטב, נהפכה נוכחותי למעין מפתח שאמי חצתה בעזרתו את המפתן.
אני חושבת שסבתי מעולם לא סלחה לאמי על שלא האמינה במחלתה, והלכה לעולמה כשהיא נושאת את הטינה הזאת בלבה. פעם אחת דיברנו על זה בלי שאיש ישמע אותנו. סבתי לא התכחשה לזִקנתה, מובן שלא. אבל היא עמדה על זכותה להרגיש רע.
יש לי זכויות כמו שיש לאישה צעירה, הלוא כן? נהגה לשאול והנהנה בראשה בלי להתחשב כלל בדעתי.
ככל שקרבה שעת מותה של סבתי (כולנו ראינו את בואה, אף על פי שלא ידענו מתי היא תתרחש ולא רצינו להזכירה), נסוגה אמי אט־אט מאצל מיטתה ואילו אבי הלך והתקרב אליה. בשלב הביניים, בפרק המעבר שארך שבועות אחדים, נותרתי לבד, כפי שמעולם לא הייתי, עם מי שעדיין היתה אמו של אבי, ומפאת ירידה מחרידה במשקלה חשפה לבסוף לסת דומה לזו של בנה.
בשלושת השבועות האחרונים לחייה של סבתי התנהל הכול על פי התִרגולת המסוימת שהנהגתי זמן מה קודם לכן, מעין אימון שמטרתו לעצור את ההסתיידות של זיכרונה. איך קוראים לבן שלך, סבתא? הייתי שואלת אותה. איך קוראים לאח שלך? היא ענתה תמיד במדויק, אם כי פעמים תוך כדי מאמץ ופעמים במבט חוקר: אבל אחי, האם הוא לא מת? ובני, הוא בחיים? אולי זה לא היה נכון מצדי לערבב בין החיים למתים, אבל האם לא סבתי היא האישה ששנים אחדות קודם לכן סיפרה לי לפחות שלושים סיפורי רפאים בלתי נשכחים?
הגיע היום שבו סבתי לא ענתה נכון לשאלה על שמה של אחותה. זה חזר ביום המחרת וביום שלאחר מכן. עד מהרה לא ידעה לענות עוד על אף אחת מהשאלות. יתרה מזו, באותו היום היא עשתה מהלך בלתי צפוי: היא ביקשה ממני לפתוח מגירה ולהוציא ממנה חפץ זעיר עטוף בבד משי אדום ומלבני. וכך אמנם עשיתי, צייתי למה שנראה כרצונה האחרון — המסקנה המובנת מאליה — ובידיה הרועדות היא הסירה את בד המשי.
זה שלך והיה תמיד שלך, הכריזה, והישירה מבט אלי.
זו היתה שרשרת, אדומה אף היא. מיד הבנתי: זה הקולר של הארנב. הארנב שהסתתר יום אחד במגף של אבי, ושכעבור שבועות אחדים התאייד ונעלם מהבית בלי להותיר שום עקבות. אחי אמר אז שאבי הרג את הארנב כדי להעניק את בשרו במתנה לחברו גוּ סְיָאוֹ־גאנג. אני זוכרת שניגשתי לאבי ושאלתי אותו אם זה נכון (בלי לומר לו שהמידע הגיע מאחי) והוא הכחיש מיד. אבל למחרת פלטה לי ג'וּ'אַן־צ'ינג הערה נוספת שהצביעה על אותו הדבר. והנה עתה, כשסבתי שלפה את הקולר ממקום המסתור, היא הטתה כביכול את הכף לרעת אבי.
מאחר שהייתי מודאגת מאוד בשל ריבוי הסימנים — שִכחת השמות וההיזכרות הפתאומית בקולר — החלטתי לדבר עם אִמי. למרבה תדהמתי היא לא התרגשה במיוחד. לדעתו של הרופא, שהגיע אחר חצות ובדק את סבתי כשאחי ואני היינו שקועים בשינה, נותרו לסבתי רק שעות אחדות לחיות.
שלא כהרגלו, נשאר אבי באותו יום בבית. בבוקר הסתגר בחדרו ועבד. אחר הצהריים, כשהגשם כבר החל לרדת, אמי ואני הפשטנו את סבתא, הלבשנו אותה בבגדים נקיים לקראת מותה, ולאחר שסיימנו את המלאכה הלכנו לקרוא לאבי. סבתא הזתה, או משהו דומה לזה. אבי הופיע עם אחי ונותרנו שם זמן רב למדי בלי שאיש מאתנו יוציא הגה מפיו, בעוד שבחוץ דיברו גניחות הגשם אל האישה הנוטה למות בשפת סתרים כלשהי, כמו שפת הסתרים שהיא לימדה אותי בחשאי ללא ידיעת הורי ואחי.
כשסבתי עמדה לנפוח את נשמתה שלף אבי את הכרית מתחת לראשה ויצא בחטף מהחדר.
אמי לא יצאה בעקבותיו. היא תרה במבטה אחר אחי, אחר כך חייכה אלי (לא העזנו לזוז) והסבירה לנו שמן הראוי שסבתא תלך מאתנו בשלווה, ולשם כך עליה לשכב בתנוחה ישרה. מנגד, אסור לאדם גוסס לראות את רגליו. כך אמרה תמיד סבתי בסיפורי הרפאים שלה.
הכרית שסבתי הניחה עליה את ראשה בימי ייסוריה הארוכים, ושלא יכלה לקלוט את הבל נשימתה האחרונה, נשארה מונחת חודשים רבים על גגו הנטוי של ביתנו, ממוסמרת אליו במסמרים אחדים כדי שהרוחות לא יישאוה, ולחלופין, שהציפורים ינקרוה כמקובל; כן, אותה כרית התפרקה והלכה אט־אט והיתה טרף — כמו מפות השולחן, הסדינים והספרים — לחוּמה וזוהרה של השמש העולה.