זהו היום הראשון של החופש הגדול. בחוץ חם, הצמחייה יבשה והאדמה מתפוררת. אבל שם, בחצר האחורית של בניין קומות לא גבוה, על יד החניה, עומדת ילדה.
הילדה בועטת בכדורגל ישן לעבר קיר הבניין. טיח מתפזר באוויר כשהכדור פוגע בקיר. האבק סובב סביב הילדה כמו עשן העולה ממדורה. אגלי זיעה זולגים על עיני הילדה, שמביטות בריכוז בקיר. היא בועטת שוב בכדור, משקיעה בבעיטה את כל כוחה.
ההורים של הילדה נמצאים בארץ רחוקה, והיא נשארה לבד עם סבתּה. סבתּה של הילדה מרגיזה אותה, היא שואלת אותה שאלות של זקנים: אם היא עולה לכיתה ו', אם היא רוצה להיות היסטוריונית כמו אבא, ואיך קוראים שוב לחברה הטובה הזאת, האחת שתמיד מחייכת, זאת עם הגומות בלחיים, ומדוע לא רואים אותה יותר?
הילדה מכוונת לפינה של הקיר ופוגעת. הכדור מנתר בחזרה וכמעט מנפץ שמשה של מכונית. הילדה יודעת שהיא מוכרחה להפסיק את המשחק, ובכל מקרה כבר נמאס לה ממנו. היא מרימה את הכדור, אך נשארת נטועה במקומה. היא לא רוצה לעלות למעלה, לדירה שבה שומרת עליה סבתּה. היא לא רוצה את החופש הגדול. היא לא רוצה להתחיל את חייה החדשים בכיתה ח'. היא מנסה לקרוא בספרים שאבא כותב כשמשעמם לה, אבל זה לא עוזר - השעמום רק גובר, וחוץ מזה, שום דבר לא נראה מעניין כשגדלים. היא חושבת על החברה שסבתּה מדברת עליה, על הפעם היחידה שנפגשו מאז שעברו לחטיבות השונות. וגם בפגישה האחת הזאת החברה רק דיברה על הילד שהיא מאוהבת בו, ואמרה שהילד הזה לא מתייחס אליה בכלל.
הילדה נואשת. היא עולה על הגג של בניין הקומות ויושבת שם לבדה. יש רק דבר אחד שהילדה כן רוצה. היא רוצה שיקרה משהו טוב. כל דבר. כל דבר שיחליף עוד יום חם וארוך כמו היום הראשון של החופש הגדול.
שבוע לאחר מכן הסיפור מתחיל.
