עמוס חולם על חירות

פרק ראשון
יובל מת מסקרנות

"לימור, מתוקה שלי, שכחתי לומר לך שיש לנו קונצרט הערב," שמעתי את ההודעה של אמא במזכירה האלקטרונית. "אני מצטערת, מאמי, יש לי כאן עוד המון עבודה, והיום הוא גם יום ההתנדבות שלי. לא תהיה לי ברירה אלא לצאת מהמשרד ישר העירה, כך שנתראה רק אחרי הקונצרט, אם עדיין תהיי ערה. ואל תוותרי על ארוחת צהריים, יש המון אוכל במקרר. אנחנו כבר נאכל משהו בעיר. אני ממש מצטערת שלא אמרתי לך בבוקר, מתוקה, זה פשוט פרח לי מהראש!"
יופי. על מה יש לה להצטער? אמרתי לעצמי כשחיממתי לי בטוסטר שניצל קפוא וערמתי על הצלחת את סלט החסה הסמרטוטית שנותר במקרר מאתמול. אני שונאת את הסגנון המתנצל הזה, המלא מתיקות, שנשאר לה מהימים שבהם חשה רגשי אשמה על שהיא מזניחה אותי, כביכול. היא שוכחת שאני כבר בת שש־עשרה, ושעכשיו יש לי את יובל. לא עולה בדעתה שאני דווקא שמחה כשהיא מאחרת לחזור, ואז הבית כולו עומד לרשותנו.

כל השבוע חיכיתי לערב הזה. יובל עומד לסיים את כיתה י"ב והוא עסוק בבחינות שלו ובעוד אלף עניינים. אבל קבענו שהוא יבוא הערב, ומאז הבוקר קשה לי להתרכז בשיעורים. הוא אמר שיגיע בסביבות שמונה, ואני כבר מתוחה, איך יהיה הערב. ובינתיים נותרו לי כארבע שעות כדי לסיים את החובות שלי, שאני דוחה מיום ליום. מחר התאריך האחרון להגשת התרגיל באזרחות למורה שמש, וזה יושב לי על המצפון כבר שבועיים, ויש לי גם תרגילים בגיאומטריה, ושיעורים בתורה שבעל־פה שצריך להכין למחר. אבל קודם כל אני הולכת להתקלח, לנקות את הראש ולהתרענן אחרי יום מעייף בכיתה. אחרי המקלחת אתיישב לי בחדר, ליד המחשב, בחלוק המגבת הוורוד שלי, שהוא כל כך נעים על הגוף, בלי לחץ של חזייה ותחתונים מתחתיו.
מחברת היומן של סבתא חירות מונחת על השולחן בסלון, למקרה שיובל יגיע לפני שאהיה מוכנה. זה יעסיק אותו, עד שאתפנה ונוכל להתיישב לנו בשקט, ואז אמשיך אני לקרוא לפניו בקול. ועדיין אינני בטוחה שזה בסדר מבחינת הצוואה של סבתא. אומנם גם בעבר כבר שיתפתי בקריאה כמה אנשים: קצת את סיוון, קצת את יואל, והרבה את איתמר. כזאת אני. מוכרחה תמיד לספר ולהתחלק, לשתף עוד מישהו בחוויות שלי. כך כשאני קוראת ספר טוב, כך כשאני רואה סרט או הצגה, כשאני שומעת רכילות עסיסית, וגם את הסודות של חירות היה לי קשה לשמור בבטן. אבל כל עוד קראו ביומן האישי שלה רק חברים שבעצם לא הכירו אותה, אמרתי לעצמי שאולי זה בסדר, כי בשבילם הוא בעצם כמו רומן בדוי. אבל עם יובל זה אחרת. הסודות שחירות מתוודה עליהם ביומנה מתייחסים אל עמוס, האהוב שלה. ועמוס הוא הרי הסבא של יובל.

היומן הזה של סבתי. אני מודה לה עליו בכל יום. רק בזכות היומן הזה שהיא שמרה בשבילי, התחילה החברות שלי עם יובל. עכשיו, כשאנחנו כבר חברים ממש, יובל מרשה לעצמו להודות במה שניחשתי בעצמי כשראיתי אותו בפעם הראשונה. זה היה כאשר באתי עם אמא שלי לפגוש את סבא שלו בבית הוריו ברמת אביב החדשה.
כבר למחרת הוא צילצל אלי.
"אהלן, לימור, היה נחמד אתמול, נכון?" הוא תמיד ניגש ישר לעניין. גם עכשיו הוא לא טרח להזדהות.
"מי מדבר?" שאלתי, כאילו לא הכרתי את קולו. אומנם ניחשתי שהוא יתקשר, והרגשתי שנוצר בינינו קליק, אבל הופתעתי שזה קרה כבר למחרת בבוקר.
"זה יובל, זוכרת? הנכד של עמוס. הגידי, אפשר לראות אותך מתי־שהוא?"
"רעיון לא רע," ניסיתי להישמע קרירה, אף על פי שמיד נדלקתי. כבר למדתי שלא כדאי להיראות קלה להשגה.
"אז מה את אומרת? אפשר להיפגש מתי שהוא?"
"למה לא?" עניתי. "מה דעתך על סוף השבוע? שמעתי שנפתח מועדון חדש ביפו."
"למה לחכות לסוף השבוע ולמה במועדון? מה את עושה הערב?" הוא לא הסתיר את הסיבה ללהיטות שלו. "הקשיבי, לימור, אני מת מסקרנות לראות את היומן שסיפרת לי עליו."
"אין בעיה," ניסיתי לשוות לקולי אדישות, ויובל בא אלי עוד באותו הערב.
רק לאחר שהנחתי את הטלפון התחיל ספק מתעורר בי, בגלל בקשתה של סבתי, שהועידה את יומנה רק לעיני בלבד. מה עושים? אמא תמיד אומרת שאי אפשר לאכול את העוגה וגם להשאירה למחר. ובכל זאת אני לא רוצה לוותר על הביקור של יובל.
הדילמה ההיא גרמה לי להתלבט עד שלא הצלחתי להירדם באותו הלילה. האם זה יהיה בסדר אם אראה ליובל את יומנה, או שאני חייבת נאמנות לסבתי זיכרונה לברכה? ואז נזכרתי באחד השיעורים בתושב"ע, עם המורה שלנו מר אורבך. למדנו אז על הלל ושמאי, הלל הזקן שהיה נשיא הסנהדרין, ושמאי שהיה אב בית הדין הגדול בירושלים. אני אהבתי יותר את הלל שהיה מֵקל בדין, בעוד ששמאי תמיד החמיר. באותו יום למדנו על תקנת ה'פְּרֹוזבּוּל'. תקנה שהלל התקין כדי שאנשים יוכלו לקחת ריבית למרות איסור התורה לעשות זאת. הדבר לימד אותנו שגם חכמינו זיכרונם לברכה מצאו דרכים להתאים את חוקי התורה לאורח החיים המשתנה במהלך הדורות.
אני הצבעתי והקשיתי: "כלומר, כבר במאה הראשונה לספירה הרשה לעצמו האָמוֹרָא, חכם המשנה, לעקוף חוק מפורש שכתוב בתורה?" פתחתי את התנ"ך וציטטתי מסֵפר ויקרא פרק כ"ה: "הרי כתוב בפירוש 'את כספך לא תיתן בנשך'!"
"אכן, צדקת, חירות," ענה לי מר אורבך ויישר את הכיפה שעל ראשו, "אבל זאת היא גדולתו של מנהיג אמיתי! הלל הזקן נוכח לדעת שאיש אינו מוכן להלוות כסף לאחר אם לא יקבל ריבית בתמורה, ומצא פתרון שיאפשר ליהודים לחיות מבלי להפר את מצוות התורה. הוא קבע שהכסף שהלוֹוֶה נותן למלווה, בנוסף להחזרת ההלוואה, אינו נֶשֶׁך, אלא השתתפות ברווחים. כך איפשרה תקנת הפרוזבול חיי מסחר וכלכלה מסודרים."
"חבל שבימינו אין מנהיגים כמו שהיו לנו בתקופת המשנה והתלמוד," מילמלתי, מקווה שהמורה לא יראה בזה חוצפה. אבל אורבך שמע, ומזלי שהוא נוהג איתנו בשיטת בית הלל, ורק השיב לי בחיוך אדיב: "את טועה, גבירתי הצעירה. גם בימינו מוצאים פתרונות. קחי לדוגמה את מכירת החמץ בפסח. את ודאי יודעת שבערב פסח מוכר הרב הראשי את כל החמץ של המדינה ללא־יהודי, ולמחרת החג הוא קונה אותו בחזרה."
בזה הסתיים הוויכוח בכיתה, ואני קיבלתי אישור למצוא דרך שתאפשר לי לשתף את יובל בקריאת היומן. הרי אני היא הקוראת ואילו הוא רק מקשיב. כך מצפוני נקי, וגם אם חטאתי, אני בטוחה שסבתא היתה סולחת. היא ידעה לסלוח, תמיד. על שעון הקוקייה שלה שנשבר כשהכדור שלי פגע בו לא בכוונה, על שהלכתי לאיבוד כאשר נסענו יחד לשפת הים, ועל יתר הצרות שעשיתי לה כשהיתה באה לשמור עלי כאשר אבא ואמא היו נוסעים לחופשה.

היו לנו הרבה ימים יפים ביחד, עד שהתחילה עונת הבחינות של יובל, והוא נעשה עסוק יותר ויותר, ואז יום אחד הוא ביקש שאשאיל לו את היומן.
"בחייך, לימור! אני אשמור עליו כעל בבת עיני," הוא ממש התחנן, ומיד גם הבטיח: "וברגע שתודיעי לי שאת רוצה אותו בחזרה, תוך חצי שעה הוא יהיה בבית שלך!"
"מצטערת," עניתי לו, "אני לא יכולה. גם כך אני מְפֵרָה את מה שסבתי ביקשה. הרי אתה יודע מה היה כתוב על העטיפה של המחברות האלה."
"אבל מה זה משנה אם את קוראת לי, או שאני אקרא בעצמי?" הוא הפציר בי. "יש לי כל כך מעט זמן עכשיו, ואני רוצה לקרוא בו בכל פעם שיהיו לי כמה דקות פנויות בין לבין..."
"לא בא בחשבון!" קטעתי אותו, ממשיכה לעמוד על שלי. "אני לא מוציאה את היומן מהבית!"

אני מעיפה מבט בשעון. עוד מעט שמונה, ואני יושבת על הגיאומטריה ומצפה שיגיע.
אפשר להספיק המון בארבע שעות, בתנאי שמצליחים להתרכז. אבל במוחי ניקרה המחשבה שמא לא רק בגלל הבחינות שלו יובל התחיל להתרחק. ואולי לא במקרה הוא עדיין לא העביר לאחר את התפקיד שלו כראש גדוד בצופים. ופתאום עכשיו נפל עליו קורס הנהיגה המונעת שקיבל בגלל דו"ח תנועה. האם כל אלה באמת מעסיקים אותו עד כדי כך, שכמעט אין לו זמן בשבילי? ואולי יחסו אלי מצטנן משום שאנחנו מתעסקים כמעט רק בקריאת היומן, ומדברים על מה שקרה בין עמוס וחירות, ואין לנו די זמן בשביל מה שצריך לקרות בינינו?
ואז החלטתי שאם גם היום הוא ימשיך להפציר בי, אסכים לתת לו את היומן לכמה ימים. הוא יודע לשכנע אותי, וחוץ מזה אף פעם לא הייתי חזקה בהחלטות שלי, במיוחד כשאני במתח. כמו עכשיו, כשבעצם סיימתי את העבודה וכרכתי אותה בקלסר, וכבר שמונה וחצי ויובל עדיין לא בא וגם לא צילצל.
אני מדליקה את הטלוויזיה. תודה לאל, שום פיגועים לא היו היום. אבל יש גם תאונות דרכים, ואותן מקבלים כאילו זו מכה משמים. כאילו אין מה לעשות נגד זה. אחרי תאונה מחרידה במיוחד עם הרבה נפגעים מראים לעתים תמונות של מכונית מרוסקת, ואנשים יושבים בסלון שלהם ומזדעזעים, 'אוי ואבוי, איזה אסון נורא! כל כך צעירים הם מתו!' הם מנידים ראש. 'ומה מצפה לפצועים שאולי יישארו נכים לכל חייהם... והילדים שנשארו יתומים...' קשה להם לראות את המראות הנוראים, והם עוברים לראות את הסרט. ולמחרת בבוקר הם נכנסים למכוניות שלהם וממשיכים לעקוף ולנהוג כמו משוגעים.
ליאון, החבר של אמא, אומר שיותר אנשים נהרגים אצלנו בתאונות דרכים מאשר בפיגועים ובמלחמות, ישראל עומדת במקום הראשון בעולם במספר תאונות הדרכים לנפש. איזה יופי. סוף סוף אנחנו תופסים מקום ראשון במשהו... אני חושבת שהמדינה צריכה להילחם בתאונות הדרכים באותה נחישות שבה צה"ל שלנו נלחם במחבלים! אם אנחנו יכולים להמציא פצצות חכמות שיכולות להגיע לכל מטרה, אנחנו מסוגלים גם למצוא דרכים למנוע תאונות דרכים. אבא שלי לא היה צריך למות באותה תאונה מטופשת כך סתם, באמצע החיים. אני מעיפה מבט אל תמונתו שעל המזנון, יודעת שהוא רואה אותי תמיד. ובכל זאת איני יכולה להתאפק והולכת למטבח, לוקחת 'פסק זמן', ומיד אחר כך עוד אחד, וזאת לאחר שהבוקר נשקלתי והחלטתי שאני חייבת לרדת לפחות שלושה קילו עד הקיץ.