12 בדצמבר 2006
"למה הוא לא עצם את העיניים?"
ד"ר ויינברג אחז בידו זוג מלקחיים עדינים והוציא בזה אחר זה רסיסי זכוכית מתוך גלגל העין של ניסיון ההתאבדות ששכב על שולחן הניתוחים ביחידת טיפול נמרץ. את הרסיסים הוא הניח בקערית אלומיניום קטנה, וטיפות הדם שהיו על רסיסי הזכוכית יצרו תבניות מעגליות כשבאו במגע עם חומר חיטוי מבוסס אלכוהול שהיה בקערית. כרופא עיניים הוא כבר ראה קורבנות של תאונות דרכים שהמשקפיים שלהם התנפצו לתוך העיניים, אבל תמיד הזכוכיות ננעצו בעפעפיים, שנסגרו ברפלקס כדי להגן על גלגל העין. פה העיניים נשארו פקוחות לרווחה.
אולי הוא היה מסומם.
"אין לי מושג. אף פעם לא ראיתי כזה דבר." אחות חדר הניתוח שעמדה לידו הגישה לו פינצטה קטנה. בחדר הניתוח עמלו כמה רופאים במקביל על תיקון ניסיון ההתאבדות חסר השם. על גופו לא נמצאו שום מסמכים, והפנים שלו היו מרוסקות לגמרי. לצד רופא העיניים ניסה פלסטיקאי לאחות את עצמות הלחָיַים.
"איך הוא הצליח לעשות את זה לעצמו?"
"קפץ מול אוטובוס באבן גבירול. מזל שלו שהייתה ניידת של מד"א בסביבה. אחרת הוא כבר היה למטה במקרר."
"אני לא בטוח שאפשר לקרוא לזה מזל. יכול להיות שכבר היה עדיף לו להתפגר," הוסיף אורתופד מהצד השני, בעודו מנקה שאריות חוטי ג'ינס קרוע ליד שני שברים פתוחים בירכיו של ניסיון ההתאבדות.
"יש לנו עוד שעות לעבוד עליו. צריך להזמין פסיכולוג שיהיה פה כשהוא מתעורר. תרשום גם בפרוטוקול. אני לא רוצה שברגע שהוא מתעורר הוא ירוץ לחלון הקרוב ויקפוץ. כל העבודה שלי תלך פארש."
"הדבר האחרון שהוא יוכל לעשות בחודשים הקרובים זה לרוץ או לקפוץ."
"אם בכלל הוא יתעורר."
ד"ר ויינברג עדכן את הפרוטוקול והמשיך להוציא רסיסים. "בכל מקרה, פסיכולוג זה דבר טוב. אחרי שהוא יתעורר. נחזיק אותו בהרדמה שבועיים לפחות. אין טעם להעיר אותו, עם כאבים כאלה." מבלי לשים לב הוא המהם את מילות השיר "עשר אצבעות לי יש, כל דבר יודעות הן" מהקלטת ההיא שהבן שלו כל כך אוהב.
"את יודעת מה ההגדרה של חרדה?" הוא שאל את האחות שלצידו.
