בבוקר אחד של חודש פברואר התעוררה ויקטואר בלי שזכרה דבר מהערב הקודם ומצאה את פליקס שוכב מת לידה, במיטה שלהם. היא ארזה מזוודה, קפצה אל הבנק ולקחה מונית לתחנת הרכבת מונפרנאס.
היה קר, האוויר היה צלול, כל הזוהמה נקבצה בפינות הרחוב. מרוב קור צמתים התעצמו ופסלים שותקו; המונית הורידה את ויקטואר בקצה הרחוב אריבֵה.
בתחנת הרכבת מונפרנאס, הקפואה הרבה יותר מכל מקום אחר, שלושה סימנים אפורים מהווים תרמוסטט: הרציפים באפור פחם מבריק, הפלדה הגולמית והחשופה של הרציפים הגבוהים, והמתכת הבוהקת של רכבות האקספרס. כל אלה מצליחים לאבן את הנוסעים באווירה של חדר מתים. הרכבות כמו מגיחות מתוך מגירות קירור ותווית על בהונותיהן, מחליקות אל המנהרות, ונוצר רעש המאיים לקרוע את עור התוף. ויקטואר חיפשה על המסך את הרכבת הראשונה שתיקח אותה הכי רחוק שאפשר, והכי מהר — רכבת לבורדו עמדה לצאת בעוד שמונה דקות.
בתחילת הסיפור הזה ויקטואר אינה מכירה כלל את בורדו, ובכלל שום חלק מדרום־מערב צרפת. אבל היא מכירה היטב את חודש פברואר, שכמו חודש מרס, הוא אחד החודשים האיומים ביותר בפריז. גם אם זה היה זמן לא רע לברוח מפריז, היא הייתה מעדיפה לעשות זאת בנסיבות אחרות. אך מכיוון שלא זכרה דבר מהשעות שקדמו למוות של פליקס, היא פחדה שיחשדו בה שגרמה למותו. ובעיקר, היא לא רצתה לספק שום הסברים, שכן לא הייתה מסוגלת לכך כי אפילו לא הייתה בטוחה שאכן לא הייתה לה יד בדבר.
אחרי שפרק המנהרות הסתיים, ויקטואר, אוזניה חירשות, הסתגרה בשירותים כדי לספור את הכסף שמשכה קודם לכן מהבנק; היא פרעה את מרבית היתרה בחשבון השוטף שלה. הסכום, שהוציאה בשטרות כסף גדולים, הסתכם בכמעט ארבעים וחמישה אלף פרנקים, כלומר מספיק כדי להחזיק מעמד במשך זמן־מה. אחר כך בחנה את עצמה במראה: אישה צעירה בת עשרים ושש, רזה, לחוצה, מראה נחוש, עיניים ירוקות שמקרינות תקיפוּת וזהירוּת גם יחד, שיער שחור בתספורת קארֶה פרועה. היא מחקה מפניה בקלות כל רגש והעלימה כל תחושה, יחד עם זאת היא הייתה מבוהלת וחזרה למושב שלה.
ויקטואר ישבה באזור המעשנים, ליד החלון ובכיוון הנסיעה. היא השתדלה לסדר ולמיין את זיכרונותיה מליל אמש, אבל עדיין לא הצליחה לשחזר את מהלך אירועי הערב. היא זכרה שבילתה את הבוקר לבדה, לאחר שפליקס יצא לסטודיו, לאחר מכן אכלה ארוחת צוהריים עם לואיז ולקראת הערב נתקלה במקרה בלואי־פיליפ בבר 'סנטרל'. תמיד ראתה ויקטואר את לואי־פיליפ במקרה בסנטרל, ולרוב בשעות אחר הצוהריים, בעוד שהוא ידע תמיד למצוא אותה כשרצה, לא חשוב היכן הייתה ובאיזה שעה של היום. היא זכרה ששתתה איתו כמה כוסיות ושאז, כנראה מעט מאוחר יותר מהרגיל, חזרה הביתה. אחרי כן לא זכרה יותר כלום, ממש כלום. אדם אחר במקומה של ויקטואר ודאי היה מבקש עצה מאנשים קרובים במקרה הזה, אך לא היא; לא הייתה לה משפחה והיא שרפה את כל הגשרים בחייה.
האירועים ודאי יעלו בזיכרונה במוקדם או במאוחר, אין טעם ללחוץ, עדיף להביט דרך החלון בנוף הכפרי החד־גוני, המתועש פה ושם, שום דבר שיכול לגרות את המבט, גם כאשר סוללות העפר אינן מסתירות את הדרך. עמודים, כבלי חשמל, הצטלבויות כבישים מהירים, שדות מספוא, חלקות אדמה בסמיכות לאתרי חפירה חולפים בזה אחר זה. מיותמים בשדות הבּוּר, במקום שבו אמורות להיות בהמות, צמחו כמה מרכזים טכנולוגיים, לא ברור למה, וכן כמה בתי חרושת — לא ברור לאיזו מטרה. את העצים לא ניתן היה להבדיל זה מזה, אף שהיו מזנים מסוימים ובמהדורה מוגבלת, וכך גם את הרכבים על הכביש הבין־עירוני, שנתיבו עבר לרגע במקביל לפסי הרכבת.
בקיצור, אף פרט שאפשר להרהר בו בלי לשקוע בלאות. ופנים הרכבת, הריק למחצה בתקופה זו של השנה, לא סיפק מחזה מעניין יותר. זוג מבוגר, שלושה גברים — איש איש לבדו — אחד מהם מְעַסֶה מנומנם, שתי נשים — כל אחת לבדה — אחת מהן בהריון, וגם קבוצה של מתבגרות בקוקו גבוה, פלטות מתכת בשיניהן ותיקי ספורט לצידן, בדרכן למשחק שיסתיים בתיקו. האצבע המורה של המעסה, השקועה בתוך ספר אנטומיה, רעדה לפרקים, לאה מלסמן את אותו העמוד בלי סוף. ויקטואר קמה, נגעה קלות בגב המושבים על מנת לאזן את משקלה וצעדה אל עבר קרון המסעדה.
בקרון, לבדה עם בקבוק מים מינרליים קטן, היא הסתכלה דרך החלונות המזוגגים באותו מראה נטול בתים שדי מסגיר את זהותה שלה; לא ממש נוף, כמו שדרכון איננו אדם, אלא רק תמונה נטולת סימנים מזהים. הרקע כמו הונח שם בלית ברירה, בניסיון למלא את הרִיק עד שתופיע אפשרות טובה יותר. השמיים נראו כמִקְשַׁת ענן אחידה, שאותה חצו במעוף בלתי משכנע ציפורים שחורות, כמו ניצבים גרועים בסרט דל תקציב, והשמש נסכה אור דומם של חדר המתנה, בלי בדל של מגזין שיעזור להעביר את הזמן. ויקטואר חזרה למושב שלה ונרדמה כמו כולם עד שהגיעו לתחנת הרכבת בבורדו.
היא חשבה להמשיך את אותו קו הפעולה שנקטה במונפרנאס ולקפוץ על הרכבת הראשונה שתגיע. אבל כמה רכבות עמדו לצאת באותו הזמן: האחת לסן־ז'ן־דה־לוז, השנייה לאוֹש, השלישית לבנרס־דה־ביגור. בניסיון לטשטש עקבות, גם אם לא ידעה מפני מי, ערכה ויקטואר שלוש הגרלות בין אותם היעדים. מכיוון שבכל אחת מההגרלות יצא אוש, החליטה ויקטואר לטשטש את העקבות עוד יותר, לפי ההיגיון שלה, ובחרה להמשיך לסן־ז'ן־דה־לוז.
