1
גיבסן וון ישב לבדו ליד הדלפק ההומה של דיינר הנייטהוק. לחץ ארוחת הבוקר היה בשיאו והמקום המה לקוחות שהמתינו למקום ישיבה. גיבסן בקושי שם לב לקרקושי הסכינים והמזלגות על צלחות או למלצרית שהגישה לו את האוכל. מבטו היה נעוץ בטלוויזיה שהיתה תלויה מעבר לדלפק. בחדשות הקרינו שוב את הסרטון. ה-סרטון. הוא כבר היה מותג אמריקאי - ובמרוצת השנים כבר פורק לגורמים, נותח וצוטט בסרטים, בתוכניות טלוויזיה ובשירים. כמו מרבית האמריקאים, גם גיבסן ראה אותו אינספור פעמים, וכמו מרבית האמריקאים, הוא לא היה מסוגל להסב את מבטו כששידרו אותו, גם אם ראה אותו ממש לאחרונה. ואיך יוכל? הרי זה כל מה שנותר לו מסוזן.
הסרטון מגורען ודהוי בתחילתו. התמונה מקוטעת וחלק מהפריימים חסרים; קווים מעוותים מתגלגלים על המסך כמו גלים מתנפצים אל חוף לא נודע. תוצאה של השימוש החוזר ונשנה שמנהל החנות עשה בקלטת הזאת.
בסרטון, שצולם במצלמה שמוקמה בזווית מעל הקופה, נראה פנים החנות בתחנת הדלק הידועה לשמצה בבריזווד, פנסילבניה. כוחו של הסרטון היה טמון בעובדה שהמקרה יכול היה לקרות בכל מקום. בעיירת מגוריך. לבת שלך. הסרטון כולו, שצולם במצלמת אבטחה נטולת סאונד, הוא הומאז' מלנכולי לנערה הנעדרת הידועה ביותר באמריקה - סוזן לומברד. חותמת השעה היא 10:47 בלילה.
ביאטריס ארנולד, סטודנטית שעבדה במשמרת לילה, היתה ככל הידוע האדם האחרון שדיבר עם הנערה הנעדרת. בשעה 10:47 ישבה ביאטריס על כיסא גבוה מאחורי הדלפק וקראה עותק מרופט של הספר "המין השני". היא היתה הראשונה שנזכרה שראתה את סוזן לומברד והראשונה שהתקשרה לאף-בי-איי ברגע שהידיעה על היעלמותה פורסמה בחדשות.
בשעה 10:48 נכנס לחנות גבר מקריח עם שיער בלונדיני מדובלל. באינטרנט הוא זכה לכינוי ריף-ראף, על שם הראפר הידוע שהוא הזכיר במראהו, אבל באף-בי-איי זיהו אותו כדייבי אוקסנברג, נהג משאית למרחקים ארוכים מג'קסונוויל עם עבר של אלימות במשפחה. אוקסנברג קנה חטיף בשר מיובש ומשקה אנרגיה. הוא שילם במזומן וביקש קבלה, אבל התמהמה ליד הדלפק עם ביאטריס ארנולד ולא נראה כממהר לחזור לכביש.
אוקסנברג, שהיה החשוד הראשון והעיקרי בתיק החקירה, נחקר שוב ושוב בידי האף-בי-איי בשבועות ובחודשים שלאחר ההיעלמות. במשאית שלו נערכו חיפושים חוזרים ונשנים, אבל לא נמצא שום זכר לנערה הנעדרת. בסופו של דבר האף-בי-איי ניקה אותו מחשד בחירוק שיניים, אבל בינתיים אוקסנברג כבר איבד את מקום עבודתו וקיבל עשרות איומי רצח.
לאחר שהוא עזב את החנות היא דממה. חלף נצח... ואז פתאום אפשר היה לראות אותה לראשונה - נערה בת ארבע עשרה בסווטשרט עם קפוצ'ון גדול ממידתה, כובע בייסבול עם הסמל של קבוצת הפיליז ותרמיל הלו קיטי תלוי על כתפה. היא היתה בחנות לאורך כל אותו זמן, מחוץ לטווח עדשת המצלמה. וכתוספת לתעלומה, איש לא היה מסוגל לומר בוודאות איך סוזן נכנסה לחנות מלכתחילה. ביאטריס ארנולד לא זכרה שהיא ראתה אותה נכנסת וסרטון הווידיאו מהמצלמה לא הציע שום תשובות.
הסווטשרט היה תלוי עליה בקפלים גדולים ורפויים. נערה דקיקה וחיוורת. בתקשורת אהבו להנגיד קטעים מהסרטון בשחור לבן עם תצלומים משפחתיים צבעוניים - הנערה הבלונדינית החייכנית בשמלת השושבינה הכחולה, הנערה החייכנית עם אמה, בחוף הים, הנערה החייכנית קוראת ספר ומביטה החוצה מבעד לחלון. הן היו ניגוד ברור לנערה עגומת הפנים בכובע הבייסבול, שידיה תחובות עמוק בכיסים וגופה שפוף כמו חיה שמציצה בזהירות מתוך מאורתה.
סוזן התהלכה הלוך ושוב לאורך המעבר בין המדפים, אבל ראשה נטה לעבר החלון הקדמי. מאה שבעים ותשע שניות חלפו. משהו מחוץ לחלון לכד את מבטה ויציבתה השתנתה. אולי כלי רכב. היא חטפה שלושה פריטים מהמדפים: עוגיות רינג דינג, פחית משקה ד"ר פפר וחפיסת ליקוריץ. שילוב שקיבל את הכינוי המצמרר, "הפיקניק של הנערה האבודה". גם סוזן שילמה במזומן, השליכה על הדלפק שטרות מעוכים של דולר ומטבעות, ואז תחבה את הקניות שלה לתרמיל הגב.
מצלמת האבטחה לכדה את מבטה ולרגע ארוך סוזן הרימה את עיניה והביטה בה - הבעת פניה שהוקפאה בזמן, כמו חיוכה של המונה ליזה, זכתה לאלפי פרשנויות שונות.
גיבסן השיב לה מבט, כפי שעשה תמיד, משלב את מבטו במבטה, ממתין שתחייך אליו בביישנות כפי שנהגה לעשות כשרצתה לגלות לו סוד. ממתין שתספר לו מה קרה. מדוע היא ברחה. בכל השנים שחלפו מאז הוא מעולם לא חדל לקוות לתשובה. אבל הנערה הקטנה בסרטון של מצלמת האבטחה לא דיברה.
אליו או אל כל אחד אחר.
סוזן משכה את כובע הבייסבול למטה מעל עיניה בתנועה מסכמת והסבה את מבטה לתמיד. בשעה 10:56 היא יצאה מפתח החנות אל תוך הלילה. ביאטריס ארנולד תספר לאף-בי-איי שהנערה נראתה לחוצה ועיניה היו אדומות, כאילו בכתה. גם ביאטריס וגם הזוג שמילא דלק לא ראו אם היא נכנסה למכונית כלשהי. עוד מבוי סתום מתסכל בפרשה מלאה במבואות סתומים.
האף-בי-איי לא הצליחו למצוא אפילו כיוון חקירה משמעותי אחד. איש לא ניסה לדרוש את הפרס בסך עשרה מיליון דולר שהציעו בני המשפחה ותומכיה. למרות הכיסוי התקשורתי המטורף, למרות העובדה שאביה היה מפורסם, סוזן לומברד יצאה מתחנת הדלק ונעלמה. היעלמותה נותרה תעלומה אמריקאית מתמשכת כמו היעלמותם של ג'ימי הופה, די. בי. קופר ווירג'יניה דֵייר.
בחדשות עברו לפרסומות וגיבסן פלט אוויר בלי שהיה מודע כלל שנשימתו נעצרה קודם. הסרטון הזה תמיד הותיר אותו סחוט. עד מתי הם ימשיכו להראות אותו? כבר שנים לא היתה שום התפתחות בחקירת ההיעלמות של סוזן. החדשה המרעישה של היום היתה שריף-ראף הסתפר בתספורת קצוצה וזכה בתואר אקדמי בעודו מרצה את עונשו בכלא לאחר שנעצר על עבירת סמים. ברשת, בעוקצנות אופיינית, הכתירו אותו בתואר פרופסור ריף-ראף, או "ראף 2.0". מעבר לזה לא היה שם יותר מהעלאת גרה מתבכיינת של דברים שכולם כבר ידעו והסתכמו באפס.
אבל יום השנה העשירי להיעלמותה התקרב, מה שאומר שתחנות הטלוויזיה לא יפסיקו לשדר את כתבות הרטרוספקטיבה שלהן. הן ימשיכו לנצל את זכרה של סוזן. ימשיכו למחזר סיפורים על כל מי שהיה לו אפילו קשר סתמי חולף עם המשפחה או הפרשה. יביימו את השחזורים סרי הטעם שלהן בתחנת הדלק בבריזווד וישתמשו במודלים ממוחשבים כדי להמחיש איך היא עשויה להיראות היום.
גיבסן גילה שקשה לו במיוחד לצפות במודלים האלה שמדמים אותה. סוזן תהיה בת עשרים וארבע, בוגרת אוניברסיטה. התמונות פיתו אותו לדמיין אילו חיים היו עשויים להיות לה. היכן היא היתה עשויה לגור. מסלול הקריירה שלה - משהו שקשור לספרים, ללא ספק. הוא חייך למחשבה הזאת אבל תפס את עצמו. זה לא בריא. לא הגיע הזמן לתת לה קצת שקט? לתת לכולם קצת שקט?
"חתיכת סיפור," אמר האיש שישב לידו, מבטו מורם אל הטלוויזיה.
"ועוד איך," הסכים גיבסן.
"אני זוכר איפה הייתי כששמעתי שהיא נעדרת - בחדר מלון באינדיאנפוליס בנסיעת עבודה. ממש כאילו זה קרה היום. יש לי שלוש בנות." האיש נקש באצבעותיו על דלפק העץ נגד עין הרע. "ישבתי על קצה המיטה במשך שעות וצפיתי בטלוויזיה. פשוט נורא. אתה מסוגל לדמיין לעצמך איך זה לא לדעת במשך עשר שנים אם הבת הקטנה שלך חיה או מתה? זה נורא ואיום למשפחה. לומברד הוא בחור טוב."
הדבר האחרון שגיבסן רצה זה להיגרר לשיחה על בנג'מין לומברד. הוא הנהן מתוך נימוס וקיווה לחנוק את הנושא באבו, אבל האיש לא היה מוכן להירתע בקלות כזאת.
"זאת אומרת, אם איזה בן זונה חולני, סליחה על הביטוי, יכול לחטוף את הבת של סגן הנשיא - ולא תופסים אותו - איזו תקווה יכולה להיות לנו, לכל שאר בני התמותה?"
"טוב, הוא לא היה אז סגן נשיא."
"נכון אבל הוא בכל זאת היה סנאטור. גם זה לא צחוק. אתה לא חושב שהיתה לו מילה באף-בי-איי בזמנו?"
למעשה, גיבסן ידע היטב ממקור ראשון כמה השפעה הפעיל לומברד, וכמה אנשים אהבו לספוג אותה. סגן הנשיא בנג'מין לומברד היה נושא נוסף שהוא ניסה לא לחשוב עליו.
"אני חושב שהוא יהיה נשיא טוב," המשיך האיש. "להתאושש ממשהו כזה? לזכות במועמדות לתפקיד סגן הנשיא כשאנשים אחרים היו מתחבאים מתחת לשמיכה, ועכשיו לרוץ לנשיאות? דבר כזה מצריך כוח שאי אפשר לדמיין."
אפשר היה לצפות מלומברד, שכיהן במשך שתי קדנציות נשיאותיות כסגנו של נשיא אהוד, שיסגור את עניין המינוי בשלב מוקדם - שהוועידה באוגוסט תהיה לא יותר מעניין פורמלי, בעצם הכתרה. אבל אן פלמינג, מושלת קליפורניה, צצה משום מקום ונראתה נחושה למלא תפקיד של הורסת שמחות. על פי הסקרים, השניים נמצאים כרגע במרוץ צמוד. לומברד הוביל בספירת הצירים ועדיין היה המועמד המועדף, אבל פלמינג הכריחה אותו להתאמץ בשביל זה.
העובדה שיום השנה העשירי להיעלמותה של סוזן נפל בשנת בחירות דווקא חיזקה בפרברטיות מסוימת את הקמפיין של בנג'מין לומברד. אבל לא היה בכך שום חדש: תמיכתו בחוק סוזן בסנאט דחפה אותו לליגה הלאומית מלכתחילה. ברור שלומברד סירב בעדינות לדבר על בתו. הציניים יטענו שלא היה צורך בכך, מאחר שהתקשורת לא התאפקה ועשתה זאת בשבילו. והיתה כמובן גם אשתו. מאמציה הבלתי נלאים של גרייס לומברד מטעם המרכז לילדים נפגעים ונעדרים היו מרכיב מרכזי בחדשות בערוצי הכבלים לכל אורך הפריימריס. היא היתה, אם זה אפשרי בכלל, פופולרית יותר מבעלה החזק.
"אם הוא זוכה במועמדות הוא מקבל את הקול שלי בנובמבר," אמר האיש. "לא משנה בכלל מי ירוץ בצד השני. אני מצביע לו."
"אני בטוח שהוא יעריך את זה," אמר גיבסן והושיט יד לקטשופ. הוא הזליף גוש גדול בקצה הצלחת, עירבב אותו עם קצת מיונז וטרף את התערובת לתוך תפוחי האדמה המטוגנים כמו שאבא שלו לימד אותו בילדותו. או במילותיו האלמותיות של דיוק וון, "אם אין לך משהו נחמד להגיד, קח נגיסה גדולה ותלעס לאט."
מוטו לחיים.
