שנה מעוברת

בקרוב אצלי

יש נשים שקונות לעצמן תכשיט יקר או בגד ליום הולדתן. אני קניתי זרע. מלאו לי 33.

אני מנסה לשחזר את הרגע שרציתי בתינוק לראשונה ואני לא מצליחה. אפשר לומר שההחלטה להביא ילד לעולם היתה במידה רבה החלטה מהרחם. למעשה לא חשבתי כלל על העולם, חשבתי על עצמי. לא ניהלתי שיחות נפש על מהות האימהות, לא ערכתי רשימות בעד ונגד, לא ניסיתי להבין גם לא להסביר, אפילו לעצמי, למה ומדוע. הרגשתי שאני רוצה ילד וזהו. לבחור נעליים לוקח לי יותר זמן. במבט לאחור, קשה אפילו לקרוא לזה החלטה. זה דומה יותר למחשבה שלא מרפה ונהפכת להצקה גופנית ממש, אולי כמו חשק עז לסיגריה או לשוקולד, או צורך כמו רעב שתובע סיפוק מיידי. זאת חרמנות, זאת תאווה, זאת מיגרנה שלא עוברת עם שום משכך כאבים. ואני, שמעולם לא הייתי בטראק במזרח הרחוק או בדרום אמריקה, הרגשתי שאני מוכנה למסע האמיתי.
מן הראוי לציין, שאני לא משתייכת לזן הנשי הזה שאוהב ילדים באופן גורף וחושב שכל הילדים חמודים. למען הגילוי הנאות, יש לא מעט ילדים שאני לא סובלת. קשה לי לשאת את זה שהם נדחפים עם משפטים כמו, ״אמא, תראי תפסתי ג׳וק,״ או, ״אמא, נכון שהציור שלי יפה?״ בשעה שאמא שלהם, שהיתה חברה שלי הרבה לפני שהם היו ילדים שלה, מנסה לפתור לי בטלפון את כל בעיות החיים. אני לא אוהבת שהם מרעישים בקניונים, לא מפסיקים לזוז במסעדות או חוסמים את הדרך במעברים הצרים בסופרמרקט, רק בגלל האבות שלהם שחושבים שלשחק בשוטר תנועה עם העגלות זה חמוד. אני שונאת את העובדה שהם חיים באזור זמן משלהם, והמחשבה שאני ארצה לצאת מהבית לבית קפה או למקום אחר ואיאלץ לחכות עד שתסתיים תוכנית בטלוויזיה או עד שהם יבחרו חולצה או ישרכו את הנעליים בכוחות עצמם, יכולה להוציא אותי מדעתי. אני לא עושה פוצי מוצי לתינוקות בעגלה, אני לא מחבקת פעוטות בגינות ציבוריות ואני לא פושטת את זרועותי ושואלת, ״מי בא לליבי?״ אם אתה לא בחור בגילאים שבין עשרים וחמש לשלושים וחמש אין צורך שתבוא לליבי. אני אפילו זוכרת את הפעם שבה שאלתי בשיא הרצינות את אחת מחברותי, למה היא לא מורידה לילד שלה סטירה אם היא רוצה שהוא יפסיק לצרוח. היא הסבירה לי, כמו לתינוקת, שלא מכים ילדים מה שלא יהיה, תוך שהיא רוכנת לעבר בנה הפעוט שהתפלש בטינופת ולוחשת בקול ענוג, ״אתה יודע שכשאתה צורח ככה אני לא מבינה אותך. צעקות לא יעזרו לנו, נכון? אתה יודע שאני לא מבינה מה אתה רוצה כשאתה צורח. תדבר בנימוס, תסביר לי בשקט ובנחת מה הבעיה...״ מחסור בפליק טוב על הטוסיק, זאת הבעיה. איפה הלָטְמָה הטובה והישנה כשצריך אותה.
גיל שלושים ושלוש הוא גיל מוקדם יחסית להתחיל לחשוב על חד־הוריות, לכל הפחות זה מה שאני מבינה מהסיפורים ששמעתי ומהנשים שאני מכירה; ואני מעולם לא הייתי מאלה שהתפתחו לפני הזמן. למרות זאת, גיל שלושים ושלוש הוא הגיל המושלם בשבילי. בעצם, זה לא קשור בכלל לגיל. זה קשור למוּכנות שלי, עכשיו אני רוצה, בזה הרגע, עכשיו אני מוכנה, אז למה לחכות. לא מתאים לי להגיע לגיל שלושים ושמונה או ארבעים, רחמנא לצלן, הגיל המקובל כביכול להתחיל לחשוב על זה, עם ביציות שעייפות מלחכות לזרע הנכון, וגיל הבלות שאורב לי בפנייה השלישית שמאלה וסופר על כף יד אחת את השנים שנותרו לי עד להפסקת הווסת.
בגיל שלושים ושלוש, גְרף הפריון לא חוצה עדיין את נקודת האל־חזור שממנה והלאה הסטטיסטיקה נותנת לךְ סיכוי של סִפְרה אחת. בגיל שלושים ושלוש, האפשרות להינשא גדולה עדיין מהסיכוי להיפגע מברק באמצע הקיץ, להידרס למוות שנייה אחר כך ולהתפנות על ידי פרמדיק חתיך, כשדווקא באותו יום את לובשת את התחתונים הישנים עם החור. בגיל שלושים ושלוש - כל האפשרויות פתוחות. יש זמן להרהר, להתחרט, לנסוע כדי לנקות את הראש לחצי שנה, לדחוס רומן בין לבין, להתנסות בסמים חדשים באמסטרדם ואפילו להספיק לנקות את הגוף במשך כמה חודשים. אין מה למהר. הלחץ מורגש בגיל ארבעים כנראה, כשהזמן אינו פועל לטובתנו הנשים, וכי מי יכולה להיכנס להיריון בלחץ אדיר שכזה, לא אני. וחוץ מזה, אם אני מחליטה ללדת בגיל שלושים ושלוש ויולדת בגיל שלושים וארבע, הרי שלקראת ארבעים אני יכולה כבר להתחיל לחשוב על הילד השני.
יכול מאוד להיות שמה שזירז את החלטתי להביא תינוק לעולם שלי, היתה העובדה שלא היה לי כבר על מה לדבר עם החברים שלי, רובם הורים לילדים או עם ילד בבטן. שוב יהיה על מה לדסקס.
״מה שלומך?״
״אחלה.״
״מה חדש?״
״החלטתי להביא ילד לעולם, מה אצלך?״
״יפה לך, את עושה בשכל תאמיני לי, אושר גדול. דור אתה לא רואה שאמא בטלפון? תַּראה לאבא. לא, אל תשפוך צבע על שיר, היא כן תבכה. לאאא! חכי שנייה טוב... אריק, נו, תטפל בו חמש דקות, אני בטלפון... בסדר, גם אני עייפה, שים לו טלטביז, חמש דקות ואני מסיימת. ותכין בקבוק לטל, אני תכף באה. תעזור לי קצת, מה יש?! איפה היינו? אה, כן, את עושה בשכל, תאמיני לי. עם הומו או עם תורם?״
״אני יודעת?! חשבתי לקפוץ לבנק הזרע הקרוב, לבצע משיכת יתר. מה דעתך?״
דעתה של חברתי נבלעה ברעש עז של זכוכית מתנפצת, יבבה קורעת לב של פעוט וצעקותיו הרמות של אריק.
הדבר הראשון שאני עושה הוא לדבר על זה עם כל העולם. אהבתי לשמוע את עצמי אומרת את הדברים פעם אחר פעם. ״אני רוצה ללדת תינוק, אני הולכת לבנק הזרע, אני אהיה אם חד־הורית.״ הרגשתי כמו ילד שלמד מילה גסה והוא מתרגל אותה שוב ושוב באוזני כולם כדי לבחון את התגובות. ביקשתי לבדוק את הגבולות החברתיים של תופעת החד־הוריות, כמו גם את הגבולות שלי. רציתי לעשות זאת מבחירה. בחירה, כן, זה המיתוג החדש שמעניקה לנו בחסדיה הליברליים התקופה הנוכחית, והשיחות החוזרות ונשנות עזרו לי לברר מה אני מרגישה ולהתרגל לרעיון לאטי לפני שאקבע אותו כעובדה. אני עומדת להביא תינוק לעולם שלי, ואני עושה את זה לבד.
אלא שלהפתעתי, כמו גם לשמחתי, גיליתי שאני לא לבד. שירותי בנק הזרע הפכו זה מכבר לסוג של טרנד, הו כמה שאני שונאת את המילה הזאת, אבל אם הטרנד הזה פירושו ילד, אני מוכנה להצטרף לעדר. יותר ויותר נשים רווקות, כאלף בשנה, לוקחות את העניינים לרחם ועושות מעשה. המאפיינים הדמוגרפים הכבדים מעידים על רווקות חילוניות בסביבות גיל ארבעים, אבל גם נשים צעירות יותר בסוף שנות העשרים לחייהן או ראשית השלושים קופצות על העגלה, ביניהן נשים לסביות, נשים מסורתיות ואפילו דתיות. נכנסתי לאינטרנט והקשתי חד־הוריות, סקרנית לדעת מה אעלה ברשתי. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כך לפי הפרסומים ברשת, מדווחת על צמיחה משמעותית במספר האמהות הרווקות העומדות בראש משפחה, כמעט פי שניים משנת 1998 ועד 2004. בשנת 2003, שלושת אלפים שלוש מאות חמישים ושמונה נשים רווקות יהודיות ילדו (כולל נשים שהרו מזרע של פרטנר, כפי שהוא מכונה במגזר החד־הוריות ולא רק מתרומת זרע), מתוכן אלף שמונה מאות שלושים וארבע נשים היו בין הגילאים שלושים לארבעים פלוס. בשנת 2004, מספר הילדים עד גיל שבע־עשרה במשפחות חד־הוריות עמד על חמישה־עשר אלף ומאתיים. שמחתי לגלות שאני נכנסת למשפחה טובה.
בחינת האימהות היתה מאז ומעולם סוגיה פמיניסטית, אבל חד־הוריוּת היא כבר בגדר פעולה של ממש. מי היה מאמין שדווקא הבחירה בעול גידול הילדים תהפוך לשאלה כבדת משקל בסדר היום הפמיניסטי. יש נשים שקיבלו החלטה לא ללדת ילדים או ללדת ילד אחד בלבד ולהשקיע את כל כולן בקריירה, כך לדוגמה הפוליטיקאיות קונדוליסה רייס שאין לה ילדים, או הילרי קלינטון שמילאה את חובתה להמשך האנושות עם ילדה אחת בלבד. בימינו, כך נדמה לי, להיות בהיריון חזר לאופנה שוב. אפילו דוגמניות ושחקניות בהוליווד לא מפחדות לקלקל את הגזרה ונכנסות להיריון, סרט או לא סרט. קמפיין או לא קמפיין. סידני קרופורד, ג׳וליה רוברטס, קתרין זיטה ג׳ונס, ג׳ודי פורסטר ורבות אחרות. האם ניתן לדמיין את מרלין מונרו בשנות השישים עם בטן (להוציא את הבטנונת העגלגלה והסקסית של גזרתה), או את גרטה גרבו או את מרלן דיטריך.
הגוף שלי היה הראשון שהסתגל לעובדה שהוא עומד להיכנס להיריון. בוקר אחד אני מבחינה שהבטן שלי עגולה מעט מהרגיל. יומיים אחרי זה התעורר בי פתאום חשק עצום ללימונים כבושים. אכלתי אותם ישר מהקופסה, בסופרמרקט, עוד לפני השקילה בקופה, נהנית להיות חלק מקלישאת החמיצות. הדבר המוזר הבא, היה אימוץ הליכה של אישה שכרסה בין שיניה - סופסוף הבנתי איך נולד הביטוי הזה. חיכיתי לבחילות הבוקר, מוכנה נפשית לרדת על ארבע בחדר האמבטיה. קול פנימי אמר לי שיש מקום לדאגה בעקבות האי־שפיות הזמנית שתקפה אותי, אבל השתקתי אותו. הייתי שיכורת חושים, עוד מעט יהיה לי תינוק. טבלתי בתוך מציאות מדומה של אישה שעומדת ללדת בכל רגע. בדמיוני, כבר ניסחתי הזמנות משעשעות ומקוריות לברית, או לבריתה, הסתובבתי בדירת שני החדרים שלי שעד עכשיו לחצה עלי ולפתע נראה שיש בה מקום רב, בדמיוני כבר הזזתי רהיטים, בחנתי אפשרויות שתכליתן להפיק פרטיות לרך הנולד ולאמו המאושרת, פיניתי כל מה שנראה לי מיותר. קיננתי כמו כל נקבה בטבע.
לפתע נראה לי שיש כל כך הרבה מה לעשות. אני צריכה לצבוע לפני שהתינוק ייוולד - כדי שלא ינשום את האדים הרעילים של הצבע, אני צריכה להודיע לכל החברות עם הילדים הקטנים שלא יזרקו כלום מהבית כי יש למי להעביר הלאה כל בגד, צעצוע או לול פנוי, אני צריכה לזכור לקנות מיטה מתקפלת להורים שלי כשהם יבואו לעזור לי... ההורים שלי, שכחתי להודיע להם שאני נכנסת להיריון. בעיה. איך את מספרת להורים שלך, שחולמים על נישואייך מיום שנולדת, שאת הולכת לעשות סדר משפחתי חדש במסורת של אלפי דורות. ואף על פי שאני לא רוצה לערב את שאלת המוצא, כשהחצי הדומיננטי שלך הוא פולני, זה קשה הרבה יותר.
אז בשבת אחת בצהריים, בין המרק למנה העיקרית, פשוט זרקתי את זה. ״אה, כן, רציתי להגיד לכם, אני מתכננת להיכנס להיריון... מתורם... אבא, אתה יכול להעביר לי את המלח בבקשה?״
להפתעתי, ההורים שלי דווקא קיבלו את החדשות בהבנה גדולה יותר ממה שחשבתי. כנראה שהם תהו בינם לבין עצמם לגבי רווקותי אבל לא העזו לשאול. שתיקתם בנושא אף העמיקה אחרי שסבתא שלי שאלה אותי פעם, בעקבות אחד התחקירים בעובדה, אם אני לסבית ובגלל זה לא התחתנתי. ״לא,״ אמרתי, ״אני לא לסבית, סתם חסרת מזל עם גברים, אבל תודה ששאלת.״ את המידע המועיל הזה, סבתי העבירה לשארי בשרי האחרים, ולא נותר להם אלא לשבת בשקט ולחכות בסבלנות להזמנה מנייר כרומו מאתיים חמישים גרם עם שוליים מוזהבים. אבל באותה ארוחת צהריים בשבת, הורי היו מבינים להפליא. אמא שלי רק ביקשה שאת הילד השני אני אעשה במסגרת נישואים, אולי עם גרוש שיש לו כבר ילד משלו. ואילו אבא שלי הציע שאם כבר אני עושה ילד אז כדאי שאני אעשה ישר שניים, והעביר את המלח. גם יערה אחותי, הצעירה ממני בחמש שנים וגרה בניו יורק, קיבלה בהבנה ובהתרגשות את החדשות הבלתי צפויות. היתה לה רק שאלה אחת, ״מה אבא ואמא אמרו על זה?״
הסובבים אותי התחלקו לשתי קבוצות עיקריות: גברים, שסבורים שאישה לא יכולה לגדל ילד לבדה, ונשים שיודעות שזה אפשרי. כל אחת מחברותי מכירה לפחות עוד שתי נשים שעשו את זה לבד, אני אישית מכירה ארבע. חברים מאזור המרכז, אבל לא רק, מדווחים לי שגני הילדים מלאים בילדים למשפחות מיוחדות, הורות אלטרנטיבית כמו שהיא מכונה לעתים קרובות: חד־הוריים, הורים פרודים, הורים גרושים, שתי אמהות, שני אבות, משמורת משותפת, מגורים יחד, מגורים לחוד וכל גרסה שעולה על הדעת. לעומת זאת, אחוז הילדים שבאים ממשפחות נורמטיביות כביכול הולך ומצטמצם. מוסד המשפחה, לכל הפחות בתל אביב רבתי, נפתח לרעיונות חדשים ואני שמחה לחיות בתקופה ובחברה שמאפשרות לי בחירות רבות כל כך.
אפשרויות הבחירה אכן מגוונות וישנם לא מעט פתרונות. גם כאן לגוגל היה הרבה מה להציע לי. אחת האפשרויות, כך אני לומדת, היא לפנות לאחד מאותם מרכזים המפגישים בין נשים לגברים שרוצים ללדת במשותף אך לא רוצים בחיים משותפים. הפונים למרכזים אלה, על פי רוב, הם הומוסקסואלים מוצהרים בגילאים שבין שלושים ושתיים לארבעים וחמש ונשים סטרייטיות בגילאים שבין שלושים וארבע לארבעים. רק כרבע מהפונות הן לסביות. המשותף לכולם הוא הרצון לחבוק הורות בלי להידרש לעסקת החבילה הבורגנית ולהסתפק בהתקשרות חברית ומשפטית מתוך אחריות משותפת. אפשרות נוספת היא לפנות לאחד מהידידים הרווקים ששנות הארבעים לחייהם חלפו זה מכבר. העברייניות שבינינו יכולות למצוא את מבוקשן בשוד זרע מזיון חד־פעמי. אף אחת מהאפשרויות האלה לא התאימה לי. הדרך היחידה שבאה בחשבון עבורי, היתה פנייה לבנק הזרע במטרה מוצהרת לעשות את זה לבד. בלי המתנות מיותרות ובלי התנחמדויות למיניהן, כי למרות כל היתרונות שיש בחלוקת המטלות, בהשתתפות באחריות ובמשכורת נוספת (במיוחד שברוב המקרים גברים מרוויחים יותר מנשים ולאב עובד לא עושים בעיות כמו לאם עובדת), אני עצמאית מדי וקנאית לרצונותי מכדי לחלוק את הילד שלי עם מישהו אחר, יהיה זה אפילו האבא שלו. מחברותי הנשואות למדתי שאם יש ויכוח עקרוני בבית, למשל בנושא חינוך הילד, שני ההורים יושבים יחד, מדברים, מתווכחים, מרימים את הקול ולבסוף, למען השמירה על שלום בית נכנעים לרצונה של האישה. מצב שמקובל עלי מכל בחינה שהיא. אבל מה קורה לגבר שלא חי בבית אחד עם אמא של הילד שלו, איזו סיבה יש לו להסכים עם כל דבר. במידה רבה, חיפוש אחרי עזר כנגדי נראה לי כמו מתכון מועד לכישלון. מאז ומתמיד אני רגילה לעשות הכול בעצמי. לתומי חשבתי, שגידול ילד לבד יהיה קל כמו טיול בגינה.
ההחלטה התקבלה, פה אחד! אני מתקשרת לבנק הזרע הקרוב לביתי ופותחת חשבון משיכה בלבד. במקביל התחלתי להכין את עצמי נפשית וגופנית. הפחתתי בעישון, פקדתי על עצמי להתייצב במכון כושר שלוש פעמים בשבוע לכל הפחות, התחלתי לחשוב על מזון בריא ובעיקר המשכתי לחשוב, לדבר עם כל העולם ולאסוף תגובות.
מבין תגובותיהם של חברי הרבים, זכורה לי במיוחד תגובתו של אסף, שעברנו המשותף ורצוף הפרידות כולל כמה אירועי מיטה, כמה וכמה אירועי גראס ודובוני פרווה צמריריים, סיפור ארוך, אולי בפעם אחרת, ועוד כהנה וכהנה כמה וכמה אקסידנטים. מכל מקום, אנחנו חברים טובים על אף שאנחנו בקושי נפגשים, בעיקר בגלל היותו מכור לעבודה, ואני לא מעודכנת במה שעובר עליו, בעיקר בגלל היותי בעלת פה גדול. אילו התבקשתי לערוך רשימה של חברי הטובים ביותר, אין ספק שהייתי מציינת אותו בעשירייה המובילה. הזמנתי אותו לכולם היו בָּני ובהפסקה סיפרתי לו את החדשות.
למרבה האכזבה, ההצהרה שלי לא גרמה לו ליפול מהכיסא או להיחנק מהדיאט קולה. הוא המשיך לשתות בלגימות קטנות ושאל אם אני כבר בהיריון.
״לא, אבל תודה על המחמאה.״
״אה.״ הוא נראֵה אדיש. האם הוא קולט את מה שאני מספרת לו.
״אני הולכת להיות אם ועיר בישראל,״ חזרתי על דברי בחגיגיות יתר.
״זה כמו אז, שחשבת שהדבקתי אותך באיידס?״ הוא שואל.
״מה הקשר?״
״הקשר הוא במחשבה המפגרת.״
״ללדת זו מחשבה מפגרת?״
״לבד?! למה את חושבת שאת יכולה לעשות את זה לבד? רגע, רגע, רגע, את חושבת עלי? אני מכיר אותך, את רוצה לבקש ממני לעשות איתך ילד? בגלל זה את מספרת לי את זה ככה, כבדרך אגב, אמרת שאני לא צריך לשלם עבור ההצגה, רק לא הזכרת שהחשבון הוא הרבה יותר גדול...״ הוא מחייך. ״בגלל זה בחרת בהצגה כולם היו בני?״ פניו לובשות פתאום ארשת רצינית, ״את באמת רוצה לבקש ממני להיות האבא?״
״שקלתי וביטלתי.״
״כלומר?!״
״יש לי בעיה ענקית איתך.״
״אני מכוער מדי?״
״יש לי שתי בעיות ענקיות איתך.״ שנינו מחייכים. ״כמה זמן אנחנו מכירים, עשר שנים? אנחנו לא מסוגלים להיות יחד יותר מארבע שעות ברציפות, אנחנו בקושי מסכימים על מסעדה, שלא לדבר על סרט או הצגה, אלא אם כן זה בחינם כמובן, אז אתה באמת חושב שאנחנו יכולים לגדל ילד יחד?״
״אני רוצה משפחה, אבל אני לא רוצה לגדל ילד עם אישה שאני לא נשוי לה.״
״אתה רואה? אנחנו לא מסכימים על כלום.״
הוא שותק.
״מה אתה חושב?״
״אני חושב שכבר החלטת ואני מאחל לך בהצלחה. תגידי לי אם תצטרכי משהו. חוץ מזרע!״
״מה, אתה תיסע בגשם להביא לי גלידת תות עם עמבה וחמוצים?״
״ברור.״
האורות במבואה כבים ונדלקים אנחנו עושים את דרכנו חזרה למקומותינו, כל אחד ומחשבותיו. בדרך אנחנו נתקלים בחבר שלו, יונתן. ״אהלן יונתן, תכיר את ליבי...״ יונתן מושיט את ידו ללחיצה. ״ליבי, תכירי את יונתן ואת...״ אסף נתקע, הוא כנראה לא מכיר את האישה שאיתו. ״רקפת,״ עונה יונתן ומחייך. האורות עדיין מהבהבים ואני רואה שהעיניים של יונתן ממוקדות בי. ״דבר איתי, אסף,״ הוא אומר, ״וגם את, אם את רוצה כמובן.״ חייכתי אליו, אבל בעיקר לעצמי. ימי הרווקות שלי תמו, אני כבר לא מחפשת, תודה לאל. אסף ואני נכנסים לאולם.
״מה תגידי לילד שלך כשהוא ישאל אותך למה לכל הילדים יש אבא ורק לו אין?״
״שרציתי כל כך להביא אותו לעולם ולהכיר אותו, שלא היתה לי סבלנות לחכות עד שאני אכיר את אבא שלו.״
וכשאנחנו מתיישבים, הוא כאילו נזכר.
״בואי׳נה, יהיו לך מזה ציצים יותר ענקיים.״
״על זה אתה חושב עכשיו?״
״על זה אני חושב תמיד, לא?״ הוא מחייך והחיוך המקסים שלו הוא הדבר האחרון שאני רואה לפני שהאורות באולם כבים.
למחרת, אני מתקשרת לקבוע תור בבנק הזרע. התאריך הפנוי הקרוב ביותר שיש להם הוא לעוד חודש. עמוס אצלם, כנראה, וזה סימן טוב אני חושבת, זה סימן שהבנק הזה הוא מציאה ממש, הרי ידוע לכול שלנשים יש חוש טוב למציאות. אני הגעתי אליהם בעקבות חברה שהגיעה בעקבות חברה שנולדה לה ילדה משגעת. כך בדיוק אמא שלי בודקת מסעדות, לפי מספר הסועדים. אם צריך לחכות בתור עד שיתפנה שולחן, סימן שיש תחלופה של מזון והמנות טריות תמיד. נפלא, אני עוד לא בהיריון וכבר מתנהגת כמו אמא שלי.
הפקידה שקבעה לי את התור שואלת למספר הפקס שלי כדי שתוכל לשלוח לי רשימה של בדיקות גנטיות שיש צורך לבצע לפני בחירת התורם. אני שואלת בכמה בדיקות מדובר.
״מה את?״ היא שואלת.
״אני... רווקה.״ אני לא מבינה.
״התכוונתי, מה את, מאיזו עדה?״
״אשכנזייה.״
הפקידה מסבירה לי שהיא חייבת לדעת לאיזו עדה אני משתייכת, כדי לדעת אילו בדיקות לסמן בטופס. מסתבר שהאשכנזים, או לפי התקינות הפוליטית: יוצאי אשכנז, מהווים מדגרה פוטנציאלית למגוון מחלות גנטיות, כמו תסמונת האיקס השביר, סיסטיק פיברוזיס, טיי זקס וכיוצא באלה אסונות גנטיים. מטבע הדברים, על גבר ואישה הנושאים גן זהה נאסר להביא ילדים יחד, ובהתאם לכך אם אני נשאית של מחלה כלשהי צריך לוודא שהתורם לא.
איך שאני מנתקת, הטלפון מצלצל. הפרנויות שלי מאותתות לי שבבנק הזרע חייגו כוכבית ארבעים ושתיים או משהו כזה כדי לדחות לי את התור, או אולי אפילו כדי לדחות אותי, להגיד לי שאני לא מתאימה להיות אמא. אולי יש להם איש מקצוע שמסוגל לקבוע לפי הקול שלך בטלפון או לפי האופן שבו את מתנסחת האם את כשירה להיות אם. גרפולוגיה של הדיבור או משהו דומה לזה.
זה היה יונתן. הוא קיבל את המספר שלי מאסף ושאל אם בא לי לעשות משהו מחר בערב. קבענו בבית קפה בבזל, קרוב לביתי. אחרי שאנחנו מנתקים, אני מחייגת בחיוג חוזר לבנק הזרע כדי לדחות את פתיחת החשבון בכמה שבועות. אולי דווקא עכשיו נפלה לי לידיים הזדמנות לאהבה. לפתע מסתבר לי שאולי אני עוד לא לגמרי לא מחפשת.
״מכון שלום,״ אני מזהה את קולה של הבחורה שקבעה לי את התור לפני עשר דקות. ואז אני שומעת את עצמי אומרת, ״סליחה, טעות.״