מי שהפסיד אהבה נהיה פילוסוף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מי שהפסיד אהבה נהיה פילוסוף
הוספה למועדפים

מי שהפסיד אהבה נהיה פילוסוף

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"אומרים שג'נטלמן אמיתי לעולם לא מספר.
כיוון שאיני כזה, בואו ואספר לכם את המעשייה כולה...".
בהבטחה זו נפתח הרומן החדשני, החריף והשנון של יהלום, והוא בהחלט מקיים: רכבת הרים מרתקת הלוקחת את הקורא מהפתיח לאורך כל קשת הרגשות, ואינה מאפשרת להניחו.  
אליעד, בחור צעיר וכריזמטי, מגיע ללוס אנג'לס בעקבות שיר על עיר המלאכים. בעיר המסופרת הוא פוגש בחורה המשנה את תוכניותיו, תוכניות שלא ידע כלל על קיומן. מאותו רגע הוא מגלה עולם חדש, המכיל תובנות אינספור, עומק וקסם. הוא מתוודע לליצן מדוכדך במגרש גרירה, אביו מתרסק לפיר מעלית, הוא מקבל עבודות שירות באוסטרליה, יושב בלגונה כחולה עם השיח' של הקומקום, ועולה לבדוק מה קורה עם השר לענייני גן עדן. חוויות אילו ועוד רבות יגרמו לקורא לצחוק בקול ולבכות בשקט, ויתגלו כחלק ממסע חיצוני ופנימי של התבגרות, התפכחות ועוצמה. 
 
כתיבתו הייחודית של יהלום מאתגרת את המובן מאליו ומהווה חדשנות ספרותית מקורית ומסחררת. גם קוראים ותיקים ישפשפו את העיניים לא אחת, בחזרתם על משפטים מקוריים שוב ושוב.
 
אליעד יהלום, יליד 1978, תושב תל אביב. כבן להורים שליחים נדד מגיל צעיר עם מחשבותיו ברחבי העולם, ופיתח את חוש הסקרנות, היצירה ורעב לחוויות אקסצנטריות. יהלום הינו צלם-אמן העורך תערוכות בינלאומיות, ונבחר לאחד מ-20 הצלמים המובילים בישראל. הוא מחזיק בתואר ראשון ביחסים בינלאומיים ותקשורת, ותואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן. 
"מי שהפסיד אהבה נהיה פילוסוף" הוא ספרו הראשון.

פרק ראשון

בינתיים, ביקום מקביל, קרה מקרה על דרך לא דרך, בדרך המובילה בסופו של דבר ל... —
זה קרה בין יוסטון טקסס לבין דאלאס.
גם היא בטקסס.
גם כן פאקינג טקסס...
כולה. ארצות. הברית.
 
 
בין שתי ערים 
הכול התחיל כשעזבתי את קליפורניה. לוח השנה נשבע שאנו נמצאים ביולי 2004. המגמה דרום. נסיעה של ארבע שעות. כביש אספלט משובח וחברה טובה: אני ותמיר, תמיר ואני, המצלמה, ומוסיקה לא רעה ביחס לתחנות המועטות הנקלטות באזור, שרובו ככולו פסיפס טבעי של שדות ירוקים זרועי אגמים. שעות הערב המאוחרות בערבות טקסס, המדינה הירוקה ביותר שיצא לי לראות עד אותו זמן בארצות הברית של אמריקה הצפונית. נראה לי אפילו בעולם כולו. שוב, "הספקתי לראות" זה סוג של אנדרסטייטמנט, פשוט בהתחשב בעובדה שתמיר ואני מושענים ברגע זה חזה קדימה כנגד הרכב של תמיר, לא מתוך רצון, ובאדיבות מרפקם המרובע של שני שוטרים טקסנים בגובה 14 קומות. פחחח... גיחכתי, ולחשוב שעד לא מזמן סיפק לנו רכב זה הגנה וקורת גג למרות היותו בתצורת קבריולט מפנקת, וכרגע, בהפרש של שניות מספר, הפך מלונה לכלבי משטרה אימתניים ומאומנים היטב, החושפים שיניים מחודדות להפליא בזמן שהם מחפשים בו סמים בטירוף. רגע ארווווך...
זה קרה בטקסס, בין דאלאס ליוסטון. מה היה עד אז? עד אז שטנו לנו רגועים ומחויכים על הכבישים המרווחים של טקסס, בספינה אמריקנית אדומה ודמוית רכב עם גג פתוח, החלום האמריקני ממש. רכב חזק, משונע באדיבותם של 250 סוסים צוהלים שרק מחפשים סיבה להתפרע, כמוני וכמו תמיר. שני צעירים כריזמטיים, חלקלקי לשון ומהירי חימה — יש שיגידו חלקלקי חימה ומהירי לשון, לנו זה לא שינה דבר. באנו להתפרע, לעשות הרבה כסף, ואם אפשר — תוך נטילת כל סיכון אפשרי. תמיר חיפש מנהל צעיר ושאפתן שיעזור לו לפתוח ולנהל את חברתו-חזונו. לי היו המלצות טובות, ובצדק. ככה זה בארצות הברית. מספיק שאתה קצת יותר טוב מטוב, ואתה מסודר.
אז הנה אמרנו (אני והפיצול שלי מסתבר). אבל מן הסתם, זה לא עוד סיפור סתמי העוסק בכסף מהיר וקל, המון סקס, יייים סמים ומעט היפ-הופ ומוסיקה שחורה. אל תתבאסו. מה אתם סוגרים ת'ספר? לאן נראה לכן שאתן הולכות? שנייה. קחו ת'זמן ליהנות, כי בסופו של יום, הסיפור הזה בכלל עוסק בכל מיני סוגים של אאא...
נו, אההה... קיבינימט! אהבבבב...
טוב, גם הפעם לא יוצא לי לדבר על אהבה... אז בואו נמשיך בסיפור.

עוד על הספר

מי שהפסיד אהבה נהיה פילוסוף אליעד יהלום
בינתיים, ביקום מקביל, קרה מקרה על דרך לא דרך, בדרך המובילה בסופו של דבר ל... —
זה קרה בין יוסטון טקסס לבין דאלאס.
גם היא בטקסס.
גם כן פאקינג טקסס...
כולה. ארצות. הברית.
 
 
בין שתי ערים 
הכול התחיל כשעזבתי את קליפורניה. לוח השנה נשבע שאנו נמצאים ביולי 2004. המגמה דרום. נסיעה של ארבע שעות. כביש אספלט משובח וחברה טובה: אני ותמיר, תמיר ואני, המצלמה, ומוסיקה לא רעה ביחס לתחנות המועטות הנקלטות באזור, שרובו ככולו פסיפס טבעי של שדות ירוקים זרועי אגמים. שעות הערב המאוחרות בערבות טקסס, המדינה הירוקה ביותר שיצא לי לראות עד אותו זמן בארצות הברית של אמריקה הצפונית. נראה לי אפילו בעולם כולו. שוב, "הספקתי לראות" זה סוג של אנדרסטייטמנט, פשוט בהתחשב בעובדה שתמיר ואני מושענים ברגע זה חזה קדימה כנגד הרכב של תמיר, לא מתוך רצון, ובאדיבות מרפקם המרובע של שני שוטרים טקסנים בגובה 14 קומות. פחחח... גיחכתי, ולחשוב שעד לא מזמן סיפק לנו רכב זה הגנה וקורת גג למרות היותו בתצורת קבריולט מפנקת, וכרגע, בהפרש של שניות מספר, הפך מלונה לכלבי משטרה אימתניים ומאומנים היטב, החושפים שיניים מחודדות להפליא בזמן שהם מחפשים בו סמים בטירוף. רגע ארווווך...
זה קרה בטקסס, בין דאלאס ליוסטון. מה היה עד אז? עד אז שטנו לנו רגועים ומחויכים על הכבישים המרווחים של טקסס, בספינה אמריקנית אדומה ודמוית רכב עם גג פתוח, החלום האמריקני ממש. רכב חזק, משונע באדיבותם של 250 סוסים צוהלים שרק מחפשים סיבה להתפרע, כמוני וכמו תמיר. שני צעירים כריזמטיים, חלקלקי לשון ומהירי חימה — יש שיגידו חלקלקי חימה ומהירי לשון, לנו זה לא שינה דבר. באנו להתפרע, לעשות הרבה כסף, ואם אפשר — תוך נטילת כל סיכון אפשרי. תמיר חיפש מנהל צעיר ושאפתן שיעזור לו לפתוח ולנהל את חברתו-חזונו. לי היו המלצות טובות, ובצדק. ככה זה בארצות הברית. מספיק שאתה קצת יותר טוב מטוב, ואתה מסודר.
אז הנה אמרנו (אני והפיצול שלי מסתבר). אבל מן הסתם, זה לא עוד סיפור סתמי העוסק בכסף מהיר וקל, המון סקס, יייים סמים ומעט היפ-הופ ומוסיקה שחורה. אל תתבאסו. מה אתם סוגרים ת'ספר? לאן נראה לכן שאתן הולכות? שנייה. קחו ת'זמן ליהנות, כי בסופו של יום, הסיפור הזה בכלל עוסק בכל מיני סוגים של אאא...
נו, אההה... קיבינימט! אהבבבב...
טוב, גם הפעם לא יוצא לי לדבר על אהבה... אז בואו נמשיך בסיפור.