עדות

 

"היו שם גברים," אמר העד. הוא היה צנום ועורו כהה, שחום כבלוט, ובשבתו עם עורכת דינו ליד השולחן הקטן השמור לעדים נראה דרוך כמו אצן על קו הזינוק.

"כמה גברים?" שאלתי.

"שמונה־עשר?" שאל את עצמו. "יותר. עשרים? עשרים," החליט לבסוף.

שמו של העד היה פֶרקוֹ רינצ'יץ', אבל ברשומות של בית הדין הפלילי הבינלאומי הקבוע הוא הופיע רק כעד מס' 1. תריס חצץ בין פרקו לבין אזור מושבי הצופים באולם בית המשפט הגדול כדי להגן עליו, ולצופים המעטים באולם, כמו גם לאינטרנט, הועברו רק גרסאות מעוותות־אלקטרונית של קולו ושל פניו. אני עמדתי במרחק־מה ממנו, ליד שולחן התובע, וזה עתה התחלתי את החקירה בשאלות המקדמיות הרגילות: גילו של פרקו — ארבעים ושמונה, לדבריו, אם כי הוא נראה מבוגר בהרבה — ומקום מגוריו ב-27 באפריל 2004, הכפר בָּרוּפְּרָה בבוסניה.

"בנוגע לברופרה," אמרתי, "מי עוד גר איתך בבית?"

פרקו עדיין פנה ימינה למשמע קולו של המתורגמן באוזניות שלו.

"האישה שלי. שלוש בנות. והבן שלי."

"כמה ילדים יש לך בסך הכול?"

"שישה. אבל שתיים מהבנות, כבר היו להן בחורים והן חיו עם המשפחות שלהם."

הרמתי תצלום קטן, מקומט ודהוי מיוֹשן.

"ואתה נתת לי את התצלום הישן הזה של משפחתך כשהגעת לכאן הבוקר?"

רינצ'יץ' אישר את דבריי. הכרזתי שהתצלום יסומן כמוצג P38.

"שלושים ושמונה?" שאלה השופטת גוֹאוּטָם שעמדה בראש חבר השופטים. היא הייתה אחת משלושה שופטים שישבו בדין, כולם צופים בהתרחשות באדישות, עטופים בגלימותיהם השחורות ומתהדרים בחפתים ובאבנטים בצבע כחול עמוק. כנהוג ביבשת אירופה, מתחת לסנטרם הייתה ענודה אותה עניבת מלמלה לבנה מסולסלת הקרויה זָ'אבּוֹ שאותה ענדתי גם אני.

"הרשה לי להפנות עכשיו את תשומת לבך לצג המחשב שניצב לפניך. האם יש דמיון כלשהו בין התמונה המופיעה עליו, P38, לבין איך שנראתה המשפחה שלך ב-27 באפריל 2004?"

"בת שלישית, היא כבר הייתה גבוהה יותר. אפילו גבוהה יותר מאמא שלה."

"אבל באופן כללי, אתה ואשתך והילדים שעדיין גרו איתכם נראיתם ככה ביום ההוא?"

הוא העיף מבט נוסף לעבר הצג, והבעת פניו השתנתה בהדרגה למעין השלמה לפני שהשיב לבסוף בחיוב.

התחלתי לשאול שאלה נוספת, אבל רינצ'יץ' נעמד פתאום מאחורי שולחן העדים ונופף לי בידיו כשהוא צועק משהו ברוֹמאני, שפתם של בני הרוֹמָה, מילים שהמתורגמן היה מופתע מכדי לטרוח לתרגמן. לפיכך עברה שנייה בטרם הבנתי שהוא מודאג בגלל התצלום. אֶסמָה צַ'רני, עורכת הדין האנגלייה שיזמה את הגשת תלונתו של פרקו לבית הדין הפלילי הבינלאומי, נעמדה לצדו ונפנפה את מפלי שערה הכהה קרוב מספיק לפניו כדי להסתירן למשך זמן קצר, בעודה מתאמצת להרגיעו. בינתיים ביקשתי מסגנית רשם בית המשפט להחזיר לו את התצלום. אחרי שעשתה זאת, הביט בו פרקו רגע נוסף כשהוא מחזיק אותו בשתי ידיו, לפני שטמן את התצלום בכיס חולצתו והתיישב חזרה במקומו לצדה של אסמה.

"והבית שרואים ממש מאחוריך ב־P38 הוא שלך?"

העד הנהן, והשופטת גוֹאוּטָם ביקשה ממנו לענות בקול רם, כדי לאפשר לקלדנית של בית המשפט לרשום את תשובתו.

"ומה עם המבנים האחרים שנראים ברקע?" שאלתי. "מי גר בבתים האלה?" המילה "בית" הייתה תיאור נדיב מדי של מה שנראה בתמונה. המבנים הללו לא היו יותר מסוכות רעועות שנבנו בחיפזון מהחומרים שתושבי ברופרה הצליחו להניח את ידם עליהם. קורות עץ או עמודי ברזל נושנים ננעצו באדמה וחופו בדרך כלל בבד ברזנט כחול או ביריעות פלסטיק. נעשה שם גם שימוש בחומרי בניין מעטים, בעיקר שברי גגות ישנים שחולצו מבין הריסות הבתים הסמוכים שנחרבו במלחמת בוסניה. בשנת 2004 כבר חלפו תשע שנים מאז תום המלחמה ההיא, אבל עדיין לא היה מחסור בעיי חורבות כי איש לא ידע לומר אילו מהאתרים מולכדו או מוקשו ואילו לא.

"האנשים," אמר פרקו בתשובה לשאלה על שכניו.

"וברומאני, המילה לאנשים היא 'רוֹמָה'?"

הוא הנהן שוב.

"וכדי להעמיד דברים על דיוקם למען הפרוטוקול, באנגלית המילה ההמונית יותר לרומה היא 'צוענים'?"

"צועני," חזר פרקו אחריי בהנהון החלטי. זאת הייתה קרוב לוודאי המילה היחידה שהכיר בשפה האנגלית.

"טוב, אנחנו נשתמש במילה 'רומה'. האם רק בני רומה חיו בברופרה?"

"כן. כולם רומה."

"כמה בני אדם בערך?"

"קרוב לארבע־מאות."

"אני מבקש שתסתכל עכשיו שוב על צג המחשב. זה יהיה מוצג P46, כבוד השופטים. האם הכפר ברופרה נראה ככה פחות או יותר בזמן שחיית שם?"

אסמה השיגה כמה תמונות של ברופרה וסביבותיה שעובד של אחד מארגוני הסיוע הבינלאומיים צילם בשנת 2000. בתמונה שהצגתי נראה המחנה מרחוק, אוסף של מבני מגורים עלובים מגובבים על שפת מדרון תלול.

"וכמה זמן אתה ובני הרומה האחרים חייתם שם?"

פרקו הניד את ראשו מעלה־מטה. "חמש שנים?"

"ואתה יכול לומר לי איפה אתה ובני משפחתך ושאר תושבי ברופרה — איפה כולכם גרתם קודם?"

"קוסובו. ברחנו משם ב-1999."

"בגלל מלחמת קוסובו?"

"בגלל האלבנים," ענה במנוד ראש עגמומי נוסף.

"אז בוא נשוב לשעות האחרונות של ה-27 באפריל, 2004. בערך עשרים אנשים הופיעו במחנה הפליטים של הרומה בברופרה, בוסניה. נכון?" חיכינו שוב עד תום התהליך המסורבל של התרגום שהתנהל בקומה שמעל לאולם בית המשפט, שם ישבו המתורגמנים מאחורי חלון זכוכית. תחילה תורגמו השאלות שלי מאנגלית לצרפתית — השפה הרשמית השנייה של בית הדין הפלילי הבינלאומי — ולאחר מכן חזר עליהן מתורגמן אחר ברומאני, שפתם של בני הרומה. התשובות חזרו בדיוק באותה הדרך, כמו גלים הנסוגים ומתגלגלים שוב אל החוף, ולבסוף הגיעו אליי במבטאה הבריטי המהוקצע של המתורגמנית. עם זאת, הפעם נגרם קצר בתהליך.

"וָה," ענה רינצ'יץ' ברומאני מיד כששמע את השאלה בשפתו, והוסיף הנהון להדגשה. את זה הבינו כולם.

"ומה היה טיבם של האנשים הללו?" שאלתי. "הם נראו כבעלי משלח יד כלשהו?"

"צֶ'טניקים."

"תסביר בבקשה לבית המשפט מהי הכוונה שלך במילה הזאת."

קירבתי את ראשי אל גוּס, החוקר גבה הקומה ואדום הפנים שמונה לחקור את המקרה הזה וישב לצדי ליד השולחן הראשי של התביעה.

"מה זה צ'טניק, לעזאזל?" לחשתי. עד לאותו רגע חשבתי שאני מצליח למדי בתפקיד שמילאתי זה שלושה ימים תמימים. שום דבר לא היה מוכר לי כאן — אולם בית המשפט, העמיתים שלי, התהליך הממושך והמסובך של בית הדין הפלילי הבינלאומי עם אווירתו הרשמית הנוקשה. הגלימה השחורה שעטיתי ומפית התחרה המסולסלת הענודה מתחת לסנטרי גרמו לי להרגיש כמו שחקן בהצגה של בית ספר תיכון. זאת גם הייתה הפעם הראשונה בחיי שבה חקרתי את העד שלי בלי שתהיה לי הזדמנות לשוחח איתו קודם. את פרקו רינצ'יץ' פגשתי בפעם הראשונה במסדרון, דקות ספורות לפני שאסמה ליוותה אותו אל אולם בית המשפט. הוא לחץ את היד שהושטתי לו רק בקצות אצבעותיו ובחוסר אמון בולט. אף אחד לא היה צריך לומר לי שהוא העדיף לא להיות כאן.

"הם אמורים להיות חיילים," אמר פרקו על הצ'טניקים. "על פי רוב הם סתם רוצחים."

בשלב הזה גוס שרבט בכתב ידו המקושקש על בלוק הכתיבה המונח על השולחן בינינו את הפרשנות שלו למילה צ'טניקים: "מיליציות סרביות."

"ואיך הצ'טניקים הללו היו לבושים?" רינצ'יץ' עצמו, היושב ליד שולחן העדים, לבש מכנסיים בלויים מאריג גס, חולצה לבנה נטולת צווארון ומותנייה כהה, וחבש מגבעת לבד צהבהבה שלא עלה על דעת איש מאיתנו לבקש ממנו להסיר באולם בית המשפט. כל הופעתו של פרקו — החוטם הארוך המעוקם שנראה כאילו נשבר יותר מפעם אחת, המגבעת הצהבהבה והשפם העבות השחור, שבאותה מידה היה יכול להיות מריחה של משחת איפור — גרמה לו להיראות כמו צאצאם האבוד של האחים מרקס.

"במדים. בגדי עבודה צבאיים. אפודי מגן," אמר פרקו.

"האם היו סמלים או אמצעי זיהוי אחרים על המדים שלהם?"

"לא כאלה שאני זוכר."

"הצלחת לראות את הפנים שלהם?"

"לא, לא. היו להם מסכות. צ'טניקים."

"איזה מין מסכות? יכולת להבחין בתווי פנים כלשהם?"

"כובעי גרב. שחורים. כמו של סקי. רואים רק את העיניים."

"הם היו חמושים?"

רינצ'יץ' הנהן שוב. כדי להדגיש את הצורך לענות בקול רם, הקישה השופטת גואוטם באצבעה על המיקרופון הכסוף שניצב על עמוד לפניה, כמו גם לפני רינצ'יץ' ולפנַיי, ולפני ארבעים מושבים נוספים בשורת השולחנות המקיפים את דוכן השופטים. המקומות האלה שמורים בדרך כלל לעורכי הדין מטעם ההגנה ולנציגי הקורבנות, אבל היום, בזמן ההליך הקדם־משפטי שרק התביעה משתתפת בו, איש לא ישב בהם.

האולם הגדול בבית המשפט היה ביטוי מובהק של המודרנה ההולנדית. רוחבו היה כשלושים מטרים, רצפתו מצופה במבוק, רהיטיו וחיפויי הקיר שלו עשויים עץ שַׁדָר שצבעו צהוב כחרדל. התפיסה העיצובית העדיפה את הבסיסי על המפואר. המרכיבים הקישוטיים כללו רק שבכת עץ על החזית הסגורה של שולחנות הכתיבה ועל הקיר מאחורי השופטים, שעליו נתלה גם החותם העגול הלבן של בית הדין הפלילי הבינלאומי.

אחרי שפרקו אמר כן, שאלתי אותו, "זיהית את כלי הנשק שהם נשאו?"

"רובי סער," ענה. "זַסטָאבָאס."

"אתה מתכוון לזַסטָאבָה M70?" הרובה הזה היה חיקוי של הצבא היוגוסלבי לקלשניקוב.

"ואיך אתה מסביר את זה שיכולת לזהות את הזסטאבאס, אדוני?"

פרקו הניף את ידיו באוויר במחווה של חוסר אונים, והבעת פניו העידה שוב על סערת רוחו.

"אנחנו חיינו בזמנים ההם," אמר.

גוס ביקש להעלות תצלום של הרובה על צגי המחשבים הפזורים ברחבי אולם בית המשפט, וקבועים לצד המיקרופונים. זה היה רובה סער דמוי קלשניקוב עם קת מתקפלת וידית אחיזה מעץ מעל למחסנית המתעקלת לפנים ומזדקרת באיום פאלי. ראיתי את הרובים הללו בפעם הראשונה לפני שנים במחוז קינדל, כשהעמדתי לדין חברי כנופיות רחוב שתכופות היו חמושים בנשק משוכלל יותר מזה של השוטרים.

"ועכשיו, כשהצ'טניקים הגיעו, איפה אתה היית? בבית שלך?"

"לא. הייתי בנוחיות." עוד קודם חשדתי שהמתורגמנית האנגלייה, עם המבטא של בת המעמד הגבוה, משפרת במידה ניכרת את הדקדוק ואת בחירת המילים של פרקו. בהסתמך על התרשמותי הקצרצרה ממנו, הייתי בטוח למדי שהוא לא אמר משהו שדומה ל"נוחיות" אפילו במקצת.

"ולמה היית בנוחיות?"

כשהשאלה הגיעה לבסוף אל פרקו, היא הדהימה אותו והוא פרש לאט את כפות ידיו. בעקבות המחווה נשמעו פרצי צחוק מכל באי אולם בית המשפט — מהשופטים על הדוכן, מאנשי הצוות של הרשם הישובים מתחת לשופטים ומעמיתיי החדשים ממשרד התובע, שתריסר מהם ישבו ליד השולחנות מאחוריי וצפו בשימוע חסר התקדים.

"אני חוזר בי מהשאלה הטיפשית הזאת, כבודכם."

גוס בעל הפנים העגולות האדומות חייך אליי בחביבות. נראה לי שההפוגה הקומית הזאת התאימה לכולם.

"אם יורשה לי, כבודכם, אני אנחה את העד: האם הצורך ללכת לנוחיות העיר אותך באמצע הלילה, אדוני העד, והביא אותך לשם?"

"וָה," אמר רינצ'יץ' וטפח על בטנו.

"אבל אם היית בנוחיות, איך יכולת לראות את הצ'טניקים ההם?"

"בין החלק העליון של הדלת למשקוף יש רווח. בשביל אוויר. ויש גם שרפרף בנוחיות. בפעם הראשונה ששמעתי את הרעש שהם הקימו כשבאו לכפר, פתחתי את הדלת טיפה. אבל ברגע שראיתי שאלה צ'טניקים, נעלתי את הדלת ונעמדתי על השרפרף לראות."

"היה איזה אור בסביבה?"

"כן, בנוחיות היה פנס קטן עם סוללה. אבל גם היה ירח בלילה ההוא."

"ואתה היית לבדך בנוחיות במשך כל הזמן שראית או שמעת את הצ'טניקים?"

אחדים מבאי בית המשפט צחקקו שוב, הם חשבו שעוד פעם חזרתי על הטעות המצחיקה שלי ושאלתי שאלה שהתשובה לה מובנת מאליה.

"רק בהתחלה," אמר פרקו. "אחרי שהאנשים התחילו לרוץ ולצרוח, ראיתי את הבן שלי משוטט ליד הנוחיות. הוא בכה ונראה אבוד, ואני פתחתי את הדלת במהירות רבה והכנסתי אותו אליי."

"בן כמה היה הבן שלך?"

"שלוש."

"ואחרי שהכנסת את הבן שלך, מה עשית?"

"חסמתי את הפה שלו בכף היד כדי שיהיה בשקט, אבל ברגע שהוא הבין שאסור לו לדבר, עליתי שוב על השרפרף."

"אני רוצה לשאול אותך על נקודת הזמן הזאת שבה התחילו הצעקות. אבל לפני כן תרשה לי לחזור לדברים האחרים שאולי שמעת. קודם כול, האם הצ'טניקים הללו דיברו בכלל?"

"וָה."

"אל האנשים, ביניהם או גם וגם?"

"גם וגם."

"בסדר. ואיך הם דיברו אל האנשים?"

"לאחד מהם היה שופר אלקטרוני." הוא התכוון למגאפון.

"ובאיזו שפה החייל הזה דיבר?"

"בוסנית."

"אתה מדבר בוסנית?"

הוא משך בכתפיו. "אני מבין. זה קצת כמו איך שמדברים בקוסובו. לא בדיוק אותו הדבר. אבל אני מבין את הרוב."

"והדיבור שלו נשמע כמו של כל הבוסנים האחרים?"

"לא לגמרי. הוא אמר נכון את המילים. כמו מורה. ועדיין, באוזן שלי משהו לא נשמע נכון."

"אתה אומר שהיה לו מבטא זר?"

"וָה."

"והצ'טניקים שוחחו ביניהם?"

"מעט מאוד. בעיקר בתנועות ידיים." פרקו הרים את אצבעותיו הדקות והניע אותן באוויר להדגמה.

"הם השתמשו בשפת סימנים?" למעלה השתהו קצת לפני שתרגמו את השאלה. למונח "שפת סימנים" לא היו כנראה מילים מקבילות ברומאני. אבל בסופו של דבר פרקו ענה שוב בחיוב.

"שמעת את החיילים אומרים משהו זה לזה?" שאלתי.

"שמעתי כמה לחישות שלהם כשהיו קרובים לנוחיות."

"והמילים שלהם — באיזו שפה הם דיברו?"

"אני לא יודע."

"האם הם דיברו בדיאלקט סרבו־קרואטי? בקרואטית, בבוסנית או בסרבית? אתה מבין את הדיאלקטים האלה?"

"די טוב."

"והמילים ששמעת היו באחת מהשפות האלה?"

"לא, לא, אני חושב שלא. לי זה נשמע כמו שפה זרה. משהו זר. לא זיהיתי. אבל אלה היו רק מילים מעטות."

"והאיש עם המגאפון. מה היה הדבר הראשון שאמר בבוסנית?"

"הוא אמר, 'צאו מהבתים שלכם. תתלבשו מהר ותתאספו כאן. אתם חוזרים לקוסובו. תארזו את חפצי הערך שאתם יכולים לשאת. אל תדאגו לשאר הרכוש הפרטי שלכם. אנחנו נאסוף הכול ונעביר לקוסובו יחד איתכם.' הוא חזר על הדברים האלה כמה וכמה פעמים."

"עכשיו, אתה דיברת על הצעקות שפרצו. ספר לנו על זה, בבקשה."

"החייל המשיך לצעוק במגאפון, אבל הצ'טניקים האחרים עברו מבית לבית עם הרובים והפנסים שלהם, והעירו את כולם. הם היו מאורגנים מאוד. שניים נכנסו לבית, ובינתיים כל הצ'טניקים האחרים הקיפו אותו וכיוונו אליו את הרובים שלהם."

כאן התערבה השופטת גואוטם. היא הייתה אישה כבת חמישים, עם פנים נעימות ושיער שחור מסופר בתסרוקת אופנתית. עם זאת, הזהירו אותי שהיא רחוקה מלהיות חביבה כמו שאפשר היה להתרשם מהופעתה החיצונית.

"סליחה, אדון טֶן בּוּם," אמרה לי.

"כבודה?"

"העד אמר כרגע שהחיילים דיברו בשפה זרה שאינה קרואטית, בוסנית או סרבית. זה בהחלט לא נשמע שהם היו צ'טניקים, נכון?"

"אני באמת לא יודע, כבודה. היום שמעתי את המילה הזאת בפעם הראשונה."

ושוב נמלא האולם קולות צוהלים, שהגיעו בעיקר מאנשי התביעה היושבים מאחוריי. שני השופטים האחרים צחקו. השופטת גואוטם עצמה כבשה חיוך.

"אתה מרשה לי לשאול את העד שאלת הבהרה אחת או שתיים?" אמרה.

אישרתי בתנועת יד אצילית. אין בית משפט אחד בעולם שבו יכול עורך דין לומר לשופטת שתשמור את מחשבותיה לעצמה.

"אדוני העד, אמרת שהחיילים לבשו בגדי עבודה צבאיים. אלה היו מדי הסוואה?"

"וָה."

"וכל החיילים היו לבושים אותו הדבר, או בצורה שונה?"

פרקו הרים את עיניו לתקרה והרהר רגע. "אותו הדבר, נראה לי."

"ובמשך השנים שחיית בקוסובו ובבוסניה, ראית הרבה חיילים במדי הסוואה?"

"הרבה."

"ושמת לב שלכל צבא וחַיל יש מדי עבודה משלו, עם כתמי הסוואה בדגמים ובצבעים ייחודיים לו?"

פרקו הנהן.

"ובלילה ההוא ב-2004, כשראית את החיילים בבגדי העבודה הצבאיים, יכולת לזהות לאיזה צבא או חיל הם שייכים?"

פרקו פרש שוב את כפות ידיו בחוסר ישע. "יוגוסלבי, אולי?"

"אבל האם במהלך השנים שמת לב לכך שלפעמים יש דמיון בין בגדי העבודה הצבאיים של מדינות שונות? האם ראית, למשל, את הדמיון בין מדי ההסוואה של הצבא הלאומי היוגוסלבי לאלה של חיל האוויר האמריקאי?"

פרקו בהה רגע בתקרה ולאחר מכן נופף בידיו בלי לענות.

"אבל בחושך, יכולת לדעת אם החיילים לובשים מדים יוגוסלביים או מדים אמריקאיים?"

ברגע שהשאלה הגיעה אליו הניד פרקו את ראשו ועיווה את פניו.

"לא," אמר בפשטות.

השופטת הנהנה בהבנה. "ועכשיו, אדון טן בום," פנתה אליי, "האם תואיל להמשיך את החקירה ברוח השאלות שלי?"

גוס, שלפני עשור חרש את המדינות הבלקניות לאורכן ולרוחבן, כתב על הבלוק שלי, "חיל האוויר האמריקאי לא פעל אז בבוסניה." אוליבייֶה קַייאַט, חברי ללימודים בבית הספר למשפטים שגייס אותי לבית הדין הפלילי הבינלאומי, נתן לי עוד קודם לכן סקירה קצרה על השופטת גואוטם, לשעבר נציגה של האו"ם בגדה המערבית שמעולם לא עבדה בפועל כעורכת דין והייתה ידועה בהשתייכותה לחבורה של אנשי בית הדין הפלילי הבינלאומי שזעמו על מינוי תובע אמריקאי למשפט הזה. אבל הרמיזות שלה שאני מנסה לחפות על בני עמי היו מעליבות — ולגמרי לא מוצדקות. הרי היא שמעה זה עתה איך אני עושה הכול כדי לאמת את דבריו של פרקו שהרוצחים השכירים דיברו בשפה שאינו מכיר.

בזמן שאלותיה של השופטת שבתי למקומי, וכעת נעמדתי והיטבתי רגע את גלימתי, נכון לשאול את פרקו אם בתקופה ההיא הוא ראה על אדמת בוסניה אפילו חייל אחד מחיל האוויר האמריקאי. אוליבייה, שישב מאחוריי, העביר לי בחשאי פתק מקופל ואני פתחתי אותו מתחת ללוח השולחן. "תתעלם ממנה," קראתי. "זאת מלכודת."

כל תשומת לבם של הנוכחים באולם בית המשפט כבר התמקדה בי, אבל אני עמדתי ושתקתי עד שהבנתי. אם אשאל את השאלה הזאת, השופטת גואוטם, שזכות המילה האחרונה שמורה לה, תוסיף כמה הערות פומביות שיוקיעו אותי כמי שמסנגר על ארצות הברית. הורדתי קמעה את סנטרי כדי לאשר לאוליבייה שקלטתי את המסר. האווירה הרשמית של בית הדין הפלילי הבינלאומי הייתה רכה כקטיפה, אבל הזרמים מתחת לפני השטח היו בוגדניים.

"אין לי שאלות נוספות בעניין זה," אמרתי.

"טוב," אמרה השופטת, "בהתחשב בתשובותיו של העד, ובהיעדר התנגדות מצד עמיתיי, נבקש ממנו שיימנע מתיאור האנשים הללו כצ'טניקים ויתייחס אליהם כאל חיילים בלבד. והאם תוכל גם אתה לנהוג כך, בבקשה, אדון טן בום?"

היא התאמצה לחייך בחביבות, אבל עיניה השחורות רשפו כגחלים לוהטות.

בינתיים אסמה, שישבה בקצה שולחן העדים, קירבה שוב את כיסאה אל פרקו והסבירה לו את הוראתה של השופטת. נפגשתי עם אסמה בפעם הראשונה בערב הקודם, כשביררתי איתה מה צפוי פרקו לומר בעדותו. בשלב מסוים בשיחתנו ביקשתי ממנה למעט ככל האפשר בהתייעצויות עם פרקו במעמד בית המשפט. העדות שלו תאבד הרבה מערכה אם ייווצר רושם שהוא רק משמש שופר של עורכת דין מנוסה. היא הרגיעה אותי בחיוך חמצמץ, כאילו הצורך שלי ללמד אותה את הדינמיקה של המערכת המשפטית נראה לה מגוחך. למחרת ראיתי שהיא באמת מבינה עניין, כי היא זנחה את בגדי המעצבים שלבשה אמש והופיעה בבית המשפט בסוודר כחול פשוט, מאופרת קלות ועונדת תכשיטים מעטים.

פניתי שוב אל פרקו.

"אמרת לי, אדוני, ששמעת צרחות?"

"הנשים צעקו וחוללו מהומות בגלל שגברים זרים ראו אותן לא לבושות. הילדים התחילו לבכות. הגברים כעסו. הם יצאו בריצה מהבתים, חלק מהם רק עם נעליים ותחתונים, וקיללו את החיילים."

"ואתה זוכר קצת ממה שהתושבים של ברופרה אמרו לחיילים ההם?"

"לפעמים הנשים צעקו, 'אלוהים אדירים, לאן אתם רוצים שנלך? אין לנו בית אחר. זה הבית שלנו עכשיו. אנחנו לא יכולים לעבור מכאן.' ואחדים מהחיילים צעקו, 'פּוֹסְלוּשַאי!'"

בעזרתו של גוס, קיבלתי מפרקו את ההסבר למילה: תעשו מה שאומרים לכם.

"בכל בית," הוסיף פרקו ואמר, "החיילים נתנו לאנשים רק זמן של דקה כדי לצאת. ואז שניים או שלושה חיילים נכנסו לבית עם רובי הסער מוכנים לירי ובדקו שהמקום ריק. לעתים קרובות הם פשוט הרסו את הבית והאירו עם הפנסים מצד לצד."

שאלתי, "האם שמעת קודם על תוכניות להחזיר את תושבי ברופרה לקוסובו?"

"כן, בהתחלה, כשרק הגענו לשם. אבל אחר־כך כבר לא. במשך שנים."

"ואתה בעצמך — רצית לחזור לקוסובו?"

"לא."

"מדוע?"

"כי האלבנים יהרגו את האנשים שלנו. הם כבר ניסו לעשות את זה. בגלל זה עשינו את כל הדרך הארוכה לבוסניה. להיות קרובים לבסיס של ארצות הברית. חשבנו שבקרבת האמריקאים נהיה בטוחים." הוא השתתק לרגע והרהר בתקווה הנכזבת הזאת.

"אתה מתכוון לבסיס איגֶל שצבא ארצות הברית הקים בקרבת טוּזְלָה כחלק ממשימת השמירה על השלום של נאט"ו?"

גשר אחד רחוק מדי. כשתרגום השאלה הגיע אליו, פרקו לטש בי מבט תוהה ופרש שוב את כפות ידיו כמי שאין בפיו די מילים.

"חיילים אמריקאים. נאט"ו. זה כל מה שאני יודע."

"ואחרי שהחיילים פינו את כל הבתים וקיבצו את התושבים בנקודות איסוף שונות, מה קרה?" שאלתי.

"הגיעו משאיות מלמטה."

"כמה משאיות?"

"חמש־עשרה?"

"אילו משאיות הן היו?"

"להובלת משאות. עם דופנות מתכת. וברזנט מלמעלה."

"אתה יודע מאיזו תוצרת הן היו?"

"יוגוסלבית, אני חושב. לפי הצורה של תא הנהג. אבל אני לא יכול לומר בוודאות. אלה היו משאיות צבאיות."

"ואחרי שהמשאיות הגיעו, האם התרחש עוד משהו חריג?"

"אתה מתכוון ליריות?"

"האם היו שם יריות, מר — " עצרתי בזמן. כמעט אמרתי את שמו. "ספר בבקשה לשופטים של ההרכב הקדם־משפטי על היריות."

ועם הדברים הללו, פניתי לעבר דוכן השופטים ובפעם הראשונה מאז תחילת השימוע סקרתי בגלוי את אולם בית המשפט. בדרך כלל ההסתכלות על השופט נעשית בהסתר, כיוון שהיושבים בדין, לפחות בארצות הברית, לא אוהבים שמביטים בהם כדי לבדוק את התרשמותם. שלושת השופטים, שהקשיבו בריכוז, ישבו מאחורי דוכן מורם לגובה שתי מדרגות בלבד, גרסה מוארכת של השולחנות הצהובים בסגנון הבאוהאוס, הסגורים מלפנים, שמילאו את השטח בין דוכן השופטים לספסלי הצופים. לימין השופטת גואוטם ישבה השופטת אגאטה הַלסטרוּם, בלונדינית רזה בשנות השישים לחייה, שהייתה שופטת של בית משפט אזרחי בשוודיה. ולשמאלה ישב השופט ניקולס גוּדאִינָף מטרינידד, לשעבר נשיא בית המשפט העליון של המדינה, שלא הפסיק לרשום לעצמו הערות.

"כשהחיילים עברו מבית לבית," אמר פרקו, "האנשים התווכחו איתם. הם צעקו, 'לא זזים מכאן.' במיוחד הנשים. החיילים הוציאו אותם בכוח, ואם הם התנגדו, הִכו אותם בקתות או בקנים של הרובים. פעמיים החיילים ירו יריות אזהרה באוויר. פעם חייל אחד ירה והאישה עדיין לא זזה ממקומה, ואחר־כך היא רצה החוצה ושמעתי אותה צועקת, 'הוא עשה לי כווייה עם הרובה שלו. נגע בי בקנה הלוהט מהירי. תישאר לי צלקת לכל החיים.' היו הרבה צעקות והתרוצצויות. אבל החיילים, במיוחד מהמעטפת החיצונית, נשארו —" פעם נוספת השתררה שתיקה כשהמתורגמנית חיפשה את המילה הנכונה. "מאופקים," פסקה לבסוף, אם כי סביר להניח שהמילה המתורגמת הייתה רחוקה כרחוק מזרח ממערב ממה שפרקו אמר באמת. "הם המשיכו לעמוד עם הרובים מכוונים אל האנשים. אבל כשהם הגיעו קרוב לנוחיות, לבית של איש אחד בשם בּוֹלדוֹ, הוא יצא ממנו בריצה עם הקלשניקוב שלו."

"אתה יודע למה היה לבולדו קלשניקוב?"

"כי היה לו כסף לקנות אותו," אמר פרקו, ודבריו יצרו עוד אדוות צחוק בבית המשפט. גם בשנת 2004, בוסניה עדיין לא הייתה מקום שבו אדם לא חמוש היה יכול לחיות בביטחון מלא.

"האם בולדו אמר משהו?"

"כן. הוא צעק, 'אנחנו לא הולכים לשום מקום, אתם לא יכולים להכריח אותנו ואנחנו לא הולכים.' שני החיילים שפינו את הבית שלו השתטחו על האדמה. הם צעקו בבוסנית, 'סְפּוּסְטי! סְפּוּסְטי!'"

המתורגמנית, שלא ידעה בוסנית, הגיעה למבוי סתום והשתתקה שוב. שמעתי את גוס ממלמל מתחתיי, "תניח אותו." למרות אישיותו הנעימה, הכישרון הבולט היחיד שהבחנתי בו אצל גוס עד כה במסגרת מילוי תפקידו היה ידיעת השפה הסרבו־קרואטית.

"הם צעקו 'תניח אותו' בבוסנית?"

"וָה."

"והוא הניח את הנשק?"

"לא, לא. הוא המשיך לנופף בקלשניקוב. החייל המפקד, שהחזיק את המגאפון, הוא צעק את זה שוב."

"באיזו שפה?"

"בוסנית. ואז הוא ספר, אחת, שתיים, שלוש, וירה. בום בום בום. בולדו התפוצץ עם המון דם ונפל כמו עץ שכרתו אותו. ואז הבן שלו יצא בריצה מהבית. החיילים צעקו שוב, 'סטַאני!'"

"אל תתקרב," לחש גוס.

"החיילים המשיכו להזהיר את הבן שלא יתקרב לגופה, אבל זה היה אבא שלו כמובן, וכשהוא המשיך להתקדם מישהו ירה מהצד השני. שתיים או שלוש יריות. וגם הוא נפל."

"ובן כמה הוא היה?"

"ארבע־עשרה? ממש ילד." פרקו שוב הניד בראשו בצער. "בסוף האח של בולדו יצא בריצה מהבית שלו. הוא צעק וקילל. 'איך יכולתם לירות בבני המשפחה שלי? מה הם עשו לכם?' הוא בכה והמשיך לצעוק. הוא השתטח על הקרקע ליד הגופות. והוא הרים את הקלשניקוב של בולדו. אחרי שני מקרי הירי, החייל שהיה כנראה המפקד, זה שהרג את בולדו, בא בריצה ונופף בידיו וחילק פקודות. הוא דחף הצִדה את החייל שירה בבן של בולדו. ופקד על החיילים האחרים להתקדם ולתפוס את האח של בולדו. הם נאבקו בו די הרבה זמן. האח צרח ולא עזב את הקלשניקוב. הם הכו אותו כמה פעמים בקתות הרובים שלהם, אבל בפעם האחרונה שעשו את זה המכה פגעה באחד החיילים במקום באח של בולדו, והחייל נפל. בשלב הזה המפקד הורה לחיילים לסגת ואמר לאח של בולדו שאם לא יניח את הקלשניקוב עד לספירת שלוש, הוא יירה בו כמו שירה בבולדו. אבל במקום להניח את הנשק, האח של בולדו הרים אותו והמפקד ירה גם בו. רק פעם אחת. בצד של הגוף. האח נפל על האדמה ושם את הידיים על הצד של הגוף שלו והשמיע קולות נוראים."

"הם נתנו לו טיפול רפואי?"

"לא, הוא שכב וצרח מכאבים כל הזמן."

"ומה קרה בסוף לאח של בולדו?"

"הוא מת. הוא עדיין שכב שם בשלולית דם גדולה כשיצאתי כעבור זמן־מה מהנוחיות."

"ומה היו המילים שהמפקד צעק לפקודיו — האם הבנת אותן?"

"לא, לא. אבל היו שם הרבה צעקות. האנשים שלנו צעקו זה לזה לסגת ולתפוס מחסה."

"ואחרי שהיריות נפסקו, מה היה מצב הרוח במחנה, עד כמה שיכולת לדעת?"

"שקט. כמו בכנסייה. האנשים הלכו למשאיות. הם לא צעקו. הם לא רצו שיהרגו אותם. החיילים עזרו להם לטפס למשאיות. ברגע שהבתים היו ריקים, המשאיות יצאו לדרך. בערך עשרים דקות אחרי היריות האחרונות, המחנה התרוקן לגמרי."

"ואחרי שהמשאיות יצאו לדרך, לאיזה כיוון הן נסעו?"

"הן נסעו מערבה, ירדו לעבר המכרה."

הייתה ברשותי מפה טופוגרפית, אבל הייתי מסופק אם פרקו יבין אותה. היא הציגה את העמק הסמוך לברופרה ואת דרך העפר התלולה והמפותלת שירדה אל המכרה הגדול החפור בו.

"איזה מכרה היה בעמק?"

"פחם, כך שמעתי. הוא נסגר בגלל המלחמה."

"ואיזה סוג של מכרה פחם זה היה? עם פירים או בור פתוח?"

"הם כרו את הפחם מפני השטח. גירדו את האדמה. זה היה פחם חום."

"ובאיזה מרחק מהכפר היה אזור הכרייה?"

"אולי קילומטר, בהמשך הדרך."

"ואחרי שהמשאיות עזבו, שמעת שוב את המגאפון?"

"כן, שמעתי אותו שוב. ההד שלו חזר מהגבעה."

"ומה הוא אמר?"

"'תרדו מהמשאיות. אתם תחכו במערה לאוטובוסים שיסיעו אתכם לקוסובו. אנחנו חוזרים עכשיו לקחת את החפצים שלכם ונוביל אותם במשאיות אחריכם.'"

"ואתה הבנת למה המגאפון התכוון במילה 'מערה'?"

"למערה," אמר פרקו.

"לאיזו מערה בדיוק?"

"למערה שהוא דיבר עליה."

גוס היושב לידי חשק שפתיים כדי לכבוש את צחוקו.

"היה במכרה אזור שהאנשים נתנו לו את השם מערה?"

"וָה."

"ועכשיו אני מבקש להסב שוב את תשומת לבך לצג המחשב שעל שולחנך — זה יהיה מוצג P76, כבודכם — האם בתצלום הזה נראית המערה כפי שהייתה פחות או יותר באפריל 2004?"

זה היה תצלום נוסף שאסמה השיגה, במקרה הזה מהניו יורק טיימס. התמונה צולמה ממרחק בינואר 2002. נראו בה עשרות אנשים מלקטים פחם בידיהם החשופות בעיצומו של החורף, רובם נשים מבוגרות חסונות, עטופות ברדידים, זוחלות על המדרון המשופע מתחת לברופרה. אנחנו הגדלנו וחידדנו את התמונה כדי שיראו טוב יותר את השטח. מתברר שלפני שנים התגלה עורק פחם בצלע הגבעה, וכלים כבדים יצרו שם פתח מלבני עמוק. זאת הייתה "המערה". עם הבליטה הענקית שמעליו, האתר לא נראה יציב במיוחד, ולמעשה הוצבו לידו שלטים צהובים בשפה הבוסנית שהזהירו את האנשים לא להיכנס אליו: ZABRANJEN ULAZ. הכניסה אסורה.

"מה היה גודל המערה? אתה יכול להעריך את המידות שלה?"

"כמה מאות מטרים באורך וברוחב."

"לאיזה עומק היא נחפרה בתוך הגבעה?"

"חמישים מטרים. לכל הפחות."

"המערה הייתה גדולה מספיק כדי שכל תושבי ברופרה יוכלו לעמוד בתוכה?"

"פחות או יותר."

"ושמעת עוד משהו מהמגאפון?"

"כן. בסופו של דבר הוא חזר ואמר, 'תתקדמו לתוך המערה. תצטופפו בפנים. כולם להיכנס למערה. כולם. ללא יוצא מן הכלל. אנחנו צריכים לספור אתכם ולרשום את שמותיכם. אנחנו ניתן לכם לצאת בזה אחר זה לצורך מפקד אוכלוסין. הישארו במקומותיכם. הישארו במקומותיכם. אתם לא תהיו שם יותר מכמה דקות.'"

"וכשההוראות האלו ניתנו, איפה אתה היית?"

"ברגע שכל המשאיות והאנשים עזבו, יצאתי מהנוחיות. הבן שלי ואני התחבאנו במה שנשאר מבית אחד, שממנו יכולתי להשקיף למטה אל העמק."

"ויכולת לראות משם את המערה?"

"לא כל־כך. ראיתי טוב יותר את הפנסים הקדמיים של המשאיות. באור הזה, ראיתי אותם דוחפים את האנשים פנימה."

"ומה קרה עם המשאיות?"

"המשאיות? אחרי כמה זמן הן התחילו שוב לנסוע. חשבתי שהן עומדות לחזור לקחת את החפצים של כולם, כמו שהכריז המגאפון. הרמתי את הבן שלי והתכוננתי לרוץ חזרה לנוחיות, אבל ראיתי שהאורות מתרחקים בכיוון ההפוך, חוצים את העמק ועולים על הדרך האחרת."

"מערבה?"

הוא רק הרים את ידו והצביע על הכיוון.

"ואחרי שהמשאיות זזו שמעת שוב את המגאפון?"

"כן, אבל הוא נשמע חלש יותר."

"ומה המגאפון אמר?"

"את אותם הדברים. 'הישארו במקומותיכם. הישארו במקומותיכם,'" הפעם פרקו חזר על המילים בבוסנית. "אוֹסטַניטֶה נָה סְבוֹיִים מיֶסטימָה."

"ומה ראית אחר־כך?"

"אחר־כך?" בפעם הראשונה חלף רטט של רגשות בפניו הארוכות של פרקו. הוא לחץ בשתי אצבעות על גשר אפו לפני שענה. "אחר־כך ראיתי הבזקים על הגבעה מעל למערה ושמעתי התפוצצויות. שש או שבע. ויכולתי לשמוע את הגבעה מתמוטטת." בלי שנשאל, נופף פרקו בידיו מעל לראשו וחיקה את הקול הרועם, שדמה לקול אופנוע. "קולות ההידרדרות של האדמה והסלעים היו חזקים כמעט כמו ההתפוצצויות. הם באו בגלים. הרעש נמשך דקה שלמה."

"אתה מאמין שההתפוצצויות גרמו מפולת אדמה?"

"וָה."

"ומה עשית אחר־כך?"

"מה יכולתי לעשות? הייתי מבוהל והבן שלי היה איתי. התחבאתי איתו מתחת לברזנט למקרה שהחיילים יחזרו. חיכיתי אולי חצי שעה. פתאום הכול נעשה שקט כל־כך. מפעם לפעם נשמעה שריקה של הרוח. גם מתחת לברזנט הרגשתי את האבק שעדיין שקע מהאוויר."

"ומה עשית כעבור חצי שעה?"

"אמרתי לבן שלי להישאר מתחת לברזנט. ואז רצתי למטה לעמק."

"הלכת למערה?"

"כמובן. אבל היא נעלמה. כל הגבעה שמעליה התגלגלה למטה. המערה הייתה עכשיו כמעט מלאה בעפר, וסלעים חסמו את הדרך."

"ומה עשית אז?"

"מה יכולתי לעשות?" הוא הניד את ראשו בצער. הוא בכה כעת, כנגד רצונו. הוא ניגב את אפו ועיניו בשרוולו. "צעקתי את השמות של האישה ושל הילדים שלי. קראתי לאחי ולילדים שלו. צעקתי וצעקתי וטיפסתי על הסלעים, טיפסתי וצעקתי ומשכתי את הסלעים. אלוהים יודע במשך כמה זמן. אבל לא היה טעם. ידעתי שאין טעם. יכולתי לנסות לפנות את הסלעים עד סוף החיים שלי ולא להתקרב אליהם בכלל. ידעתי את האמת."

"ומה הייתה האמת, אדוני?"

"שכולם מתים. האישה שלי. הילדים שלי. כל בני עמי. הם מתו. נקברו חיים. כל הארבע־מאות."

אף שכל הנוכחים באולם בית המשפט — השופטים, שורות התובעים, צוות עובדי בית המשפט, הצופים מאחורי מחיצת הזכוכית והעיתונאים המעטים שישבו עמם — אף שכמעט כולנו ידענו מה תהיה התשובה לשאלה הזאת, עדיין היה דרמטי ונורא לשמוע את העובדות נאמרות בקול רם. דומייה השתררה בחדר, כאילו אצבע מתרה הורמה, וכולנו, כל אחד ואחת מאיתנו, כאילו שקענו בתוך עצמנו, בתוך מכתש הפחד והבדידות הבלתי נמנע שאליו השליך אותנו הרוע שנגלה לעינינו.

אז הנה אתה, חשבתי פתאום, כשהרגע התמשך. עכשיו אתה כאן.