אין פרחים שחורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אין פרחים שחורים
הוספה למועדפים

אין פרחים שחורים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ט. כרמי

ט. כרמי נולד בניו-יורק י"ד בטבת תרפ"ו, 31 בדצמבר 1925 למשפחה יהודית דוברת עברית. כרמי (במקור, כרמי טשרני), מחשובי המשוררים העברים המודרנים. כילד שהה בארץ-ישראל. בשנים 1946־1947 עבד עם ילדים-פליטים בצרפת וב-1947 עלה ארצה והשתתף במלחמת העצמאות, לחם בחזית ירושלים ושירת כקצין בחיל האויר. שנים רבות ערך את העיתון הספרותי 'משא' והיה חבר ועדת הרפרטואר של תיאטרון 'הבימה'. הוא תרגם מחזות קלאסיים מאנגלית, ערך ספרי ילדים ונוער עבור הוצאת הספרים 'עם עובד' וערך אנתולוגיות לשירה, הרצה באוניברסיטאות בארץ ובחו"ל והשתתף בפסטיבלי שירה בינלאומיים. בשירתו ניכרת השפעתה של השירה האמריקנית בת-זמנו. זכה במגוון פרסים, ביניהם פרס ברנר (1972), פרס ביאליק (1990) ופרס שלונסקי. ט. כרמי נפטר בכ"ט בכסלו תשנ"ה, 20 בנובמבר 1994.

תקציר

פְּתִיחָה
 
נוּמָה, נוּם.
לֹא הָיֹה,
לֹא הָיָה מַעֲשֶׂה...
וְאַבָּא לֹא הֵבִיא לְךָ שֶׂה
צַח־קָט,
רָחִים,
פּוֹעֶה וְחָמִים
מִדּוּכְנֵי יְרִידִים סוֹאֲנִים.
אָמְנָם אַבָּא הִשְׁכִּים אֶל הַשּׁוּק.
(נוּם)
מִי כָמוֹךָ עִם לַיִל עָשׁוּק
(נוּמָה)
אַבָּא נִשְׁחַט שָׁם כְּשֶׂה.
לֹא הָיֹה, לֹא הָיָה מַעֲשֶׂה...
 
"אין פרחים שחורים" מבוסס על רשמיו של ט. כרמי מן התקופה בה עבד כמדריך לניצולי שואה בבית ילדים בצרפת בין אוקטובר 1946 ליוני 1947. הספר ראה אור לראשונה בשנת 1953 והיה ליצירה חשובה ופורצת דרך בתחום ספרות השואה. בפתח הספר בחר כרמי לכתוב: "השמות, וכן פרטי הדמויות וההתרחשויות – בדויים". אלא שהחומרים הארכיוניים מגלים דווקא קשר הדוק בין המציאות ההיסטורית ובין היצירה.
חוקרת הספרות ד"ר רחל סטפק יצאה למסע חיפוש ומחקר בעקבות היצירה והצליחה, בין השאר, להתחקות אחר הגיבור הממשי של היצירה, המתגורר כיום בפריס.
מהדורה מחודשת זו מלוּוה באחרית דבר פרי עטה, ובה נחשף הסיפור העומד מאחורי היצירה, בהקשריו הספרותיים, ההיסטוריים והביוגרפיים.

פרק ראשון

הזמן
חורף 1945–1946
 
המקום
מוסד לילדי פליטים בבקעת הַשֶׁוְרוֹז, בצפון צרפת.
המוסד, ארמון מפואר מימי המאה ה־18,
מבודד לחלוטין בבקעה. על כתלי הקיטוניות
מצוירים כרובים ורדרדים. במרכז הגן
הגדול צומח אילן במבוק — נטע זר, שהובא לפני
שנים רבות מארץ רחוקה.
 
הנפשות
רְנֵי, מַרְסֶל, זַ'קּוֹ, נערים בני 12–14
אַנְדְּרֵי, ילד בן 5
אִמּוֹ שֶׁל אַנְדְּרֵי
זַ'נִּין, מדריכה צעירה
מִינִיסְטֶרְיוֹן הַפְּנִים, גוּף ממשלתי שפיקח על מוסדות הפליטים
לֹא־אִמִּי, מנהלת המוסד
 
 
שִׁירוֹ שֶׁל רְנֵי 
 
שיר ראשון
 
בְּהִיר־שֵׂעָר, לְבֶן־פָּנִים־וָגֵו אֲנִי.
בָּהִיר כְּשַׂעֲרוֹת אִמִּי;
לָבָן כְּדוּמִיַּת אָבִי
יוֹם בּוֹ עָלָה בְּמַרְכְּבוֹת־עָשָׁן.
וְלָמָּה לָאֲטָה לִי לֹא־אִמִּי לְאוֹר־הַכְּפוֹר:
'רְנֵי, אַתָּה הַפֶּרַח הַשָּׁחוֹר.'
בְּרֵאָתִי אוֹרֵב הַדָּם
לְלֹבֶן כְּפוֹר, סָדִין,
וּבְשִׁנַּי כּוֹסֵס הַמַּק —
הֲמִשּׁוּם כָּךְ?
לַחְִמִי אֵינוֹ עָבֵשׁ עַתָּה.
שׁוּב אֵין זוֹמֵם לְהַעֲרִים
עַל רַעֲבוֹנִי.
אַךְ לַיְלָה־לַיְלָה לֶחֶם־הַתִּירָס
עוֹד נֶעֱרָם מִתַּחַת מִזְרָנִי,
אוֹרֵב,
קְמוּר־גַּב,
לְרַעֲבוֹן־חֲצוֹת שֶׁלִּי —
הֲמִשּׁוּם כָּךְ?
אָמַרְתִּי לָהּ:
אַפּוֹ שֶׁל זַ'קּוֹ מְצֻלָּק;
אָחִי הָיָה טְהָר־פָּנִים.
עֵינֵי מַרְסֶל נוֹקְמָנִיּוֹת;
עֵינֵי אָבִי — רַק מֻרְדָּפוֹת;
יְדֵי זַ'נִּין שַׁמְנוּנִיּוֹת;
יַד אֲחוֹתִי, כִּכְפוֹר עַל מֵצַח —
הֲמִשּׁוּם כָּךְ?
אָמַרְתִּי לָהּ:
וְאַתְּ,
חוּמַת שֵׂעָר חָמִים וָרַךְ,
אַתְּ לֹא־
אִמִּי,
חוּמַת־שֵׂעָר —
הֲמִשּׁוּם כָּךְ?
מָה רָאֲתָה וּמַה שָּׁמְעָה לְאוֹר־הַכְּפוֹר
שֶׁכָּךְ תִּלְאַט:
'רְנֵי, אַתָּה הַפֶּרַח הַשָּׁחוֹר?'

ט. כרמי

ט. כרמי נולד בניו-יורק י"ד בטבת תרפ"ו, 31 בדצמבר 1925 למשפחה יהודית דוברת עברית. כרמי (במקור, כרמי טשרני), מחשובי המשוררים העברים המודרנים. כילד שהה בארץ-ישראל. בשנים 1946־1947 עבד עם ילדים-פליטים בצרפת וב-1947 עלה ארצה והשתתף במלחמת העצמאות, לחם בחזית ירושלים ושירת כקצין בחיל האויר. שנים רבות ערך את העיתון הספרותי 'משא' והיה חבר ועדת הרפרטואר של תיאטרון 'הבימה'. הוא תרגם מחזות קלאסיים מאנגלית, ערך ספרי ילדים ונוער עבור הוצאת הספרים 'עם עובד' וערך אנתולוגיות לשירה, הרצה באוניברסיטאות בארץ ובחו"ל והשתתף בפסטיבלי שירה בינלאומיים. בשירתו ניכרת השפעתה של השירה האמריקנית בת-זמנו. זכה במגוון פרסים, ביניהם פרס ברנר (1972), פרס ביאליק (1990) ופרס שלונסקי. ט. כרמי נפטר בכ"ט בכסלו תשנ"ה, 20 בנובמבר 1994.

עוד על הספר

אין פרחים שחורים ט. כרמי
הזמן
חורף 1945–1946
 
המקום
מוסד לילדי פליטים בבקעת הַשֶׁוְרוֹז, בצפון צרפת.
המוסד, ארמון מפואר מימי המאה ה־18,
מבודד לחלוטין בבקעה. על כתלי הקיטוניות
מצוירים כרובים ורדרדים. במרכז הגן
הגדול צומח אילן במבוק — נטע זר, שהובא לפני
שנים רבות מארץ רחוקה.
 
הנפשות
רְנֵי, מַרְסֶל, זַ'קּוֹ, נערים בני 12–14
אַנְדְּרֵי, ילד בן 5
אִמּוֹ שֶׁל אַנְדְּרֵי
זַ'נִּין, מדריכה צעירה
מִינִיסְטֶרְיוֹן הַפְּנִים, גוּף ממשלתי שפיקח על מוסדות הפליטים
לֹא־אִמִּי, מנהלת המוסד
 
 
שִׁירוֹ שֶׁל רְנֵי 
 
שיר ראשון
 
בְּהִיר־שֵׂעָר, לְבֶן־פָּנִים־וָגֵו אֲנִי.
בָּהִיר כְּשַׂעֲרוֹת אִמִּי;
לָבָן כְּדוּמִיַּת אָבִי
יוֹם בּוֹ עָלָה בְּמַרְכְּבוֹת־עָשָׁן.
וְלָמָּה לָאֲטָה לִי לֹא־אִמִּי לְאוֹר־הַכְּפוֹר:
'רְנֵי, אַתָּה הַפֶּרַח הַשָּׁחוֹר.'
בְּרֵאָתִי אוֹרֵב הַדָּם
לְלֹבֶן כְּפוֹר, סָדִין,
וּבְשִׁנַּי כּוֹסֵס הַמַּק —
הֲמִשּׁוּם כָּךְ?
לַחְִמִי אֵינוֹ עָבֵשׁ עַתָּה.
שׁוּב אֵין זוֹמֵם לְהַעֲרִים
עַל רַעֲבוֹנִי.
אַךְ לַיְלָה־לַיְלָה לֶחֶם־הַתִּירָס
עוֹד נֶעֱרָם מִתַּחַת מִזְרָנִי,
אוֹרֵב,
קְמוּר־גַּב,
לְרַעֲבוֹן־חֲצוֹת שֶׁלִּי —
הֲמִשּׁוּם כָּךְ?
אָמַרְתִּי לָהּ:
אַפּוֹ שֶׁל זַ'קּוֹ מְצֻלָּק;
אָחִי הָיָה טְהָר־פָּנִים.
עֵינֵי מַרְסֶל נוֹקְמָנִיּוֹת;
עֵינֵי אָבִי — רַק מֻרְדָּפוֹת;
יְדֵי זַ'נִּין שַׁמְנוּנִיּוֹת;
יַד אֲחוֹתִי, כִּכְפוֹר עַל מֵצַח —
הֲמִשּׁוּם כָּךְ?
אָמַרְתִּי לָהּ:
וְאַתְּ,
חוּמַת שֵׂעָר חָמִים וָרַךְ,
אַתְּ לֹא־
אִמִּי,
חוּמַת־שֵׂעָר —
הֲמִשּׁוּם כָּךְ?
מָה רָאֲתָה וּמַה שָּׁמְעָה לְאוֹר־הַכְּפוֹר
שֶׁכָּךְ תִּלְאַט:
'רְנֵי, אַתָּה הַפֶּרַח הַשָּׁחוֹר?'