הזמן
חורף 1945–1946
המקום
מוסד לילדי פליטים בבקעת הַשֶׁוְרוֹז, בצפון צרפת.
המוסד, ארמון מפואר מימי המאה ה־18,
מבודד לחלוטין בבקעה. על כתלי הקיטוניות
מצוירים כרובים ורדרדים. במרכז הגן
הגדול צומח אילן במבוק — נטע זר, שהובא לפני
שנים רבות מארץ רחוקה.
הנפשות
רְנֵי, מַרְסֶל, זַ'קּוֹ, נערים בני 12–14
אַנְדְּרֵי, ילד בן 5
אִמּוֹ שֶׁל אַנְדְּרֵי
זַ'נִּין, מדריכה צעירה
מִינִיסְטֶרְיוֹן הַפְּנִים, גוּף ממשלתי שפיקח על מוסדות הפליטים
לֹא־אִמִּי, מנהלת המוסד
שִׁירוֹ שֶׁל רְנֵי
שיר ראשון
בְּהִיר־שֵׂעָר, לְבֶן־פָּנִים־וָגֵו אֲנִי.
בָּהִיר כְּשַׂעֲרוֹת אִמִּי;
לָבָן כְּדוּמִיַּת אָבִי
יוֹם בּוֹ עָלָה בְּמַרְכְּבוֹת־עָשָׁן.
וְלָמָּה לָאֲטָה לִי לֹא־אִמִּי לְאוֹר־הַכְּפוֹר:
'רְנֵי, אַתָּה הַפֶּרַח הַשָּׁחוֹר.'
בְּרֵאָתִי אוֹרֵב הַדָּם
לְלֹבֶן כְּפוֹר, סָדִין,
וּבְשִׁנַּי כּוֹסֵס הַמַּק —
הֲמִשּׁוּם כָּךְ?
לַחְִמִי אֵינוֹ עָבֵשׁ עַתָּה.
שׁוּב אֵין זוֹמֵם לְהַעֲרִים
עַל רַעֲבוֹנִי.
אַךְ לַיְלָה־לַיְלָה לֶחֶם־הַתִּירָס
עוֹד נֶעֱרָם מִתַּחַת מִזְרָנִי,
אוֹרֵב,
קְמוּר־גַּב,
לְרַעֲבוֹן־חֲצוֹת שֶׁלִּי —
הֲמִשּׁוּם כָּךְ?
אָמַרְתִּי לָהּ:
אַפּוֹ שֶׁל זַ'קּוֹ מְצֻלָּק;
אָחִי הָיָה טְהָר־פָּנִים.
עֵינֵי מַרְסֶל נוֹקְמָנִיּוֹת;
עֵינֵי אָבִי — רַק מֻרְדָּפוֹת;
יְדֵי זַ'נִּין שַׁמְנוּנִיּוֹת;
יַד אֲחוֹתִי, כִּכְפוֹר עַל מֵצַח —
הֲמִשּׁוּם כָּךְ?
אָמַרְתִּי לָהּ:
וְאַתְּ,
חוּמַת שֵׂעָר חָמִים וָרַךְ,
אַתְּ לֹא־
אִמִּי,
חוּמַת־שֵׂעָר —
הֲמִשּׁוּם כָּךְ?
מָה רָאֲתָה וּמַה שָּׁמְעָה לְאוֹר־הַכְּפוֹר
שֶׁכָּךְ תִּלְאַט:
'רְנֵי, אַתָּה הַפֶּרַח הַשָּׁחוֹר?'
