אחריה

טרמפיסט הוא נוסע אקראי הנעזר ברצון הטוב של אדם, מוכר לו או שאינו מוכר לו, כדי להגיע למחוז חפצו. רבים הם הטרמפיסטים שתופסים טרמפ מבלי להתייחס לעצמם כטרמפיסטים. למעשה, כל אחד יכול להיות טרמפיסט, לעתים אפילו בלי שימת לב. בראייה הרחבה ניתן לומר כי כל אדם הוא טרמפיסט.     דיגהיטצ׳ — פורום טרמפיסטים

 

"Only that in you which is me can hear what I'm saying."    באבא רם דאס, תלמידו של נים קרולי באבא

 

 

 

החיים הם מסע שקורה בזמן שאתה עסוק

בלתכנן תוכניות אחרות*

 

בפעם הראשונה שראיתי את סיוון היה קיץ. שמים בצבע שחור עז ללא כל ענן נפרשו מעל מסיבה על גג בניין ישן בפינת דיזנגוף שדרות ח"ן, ליד הבימה, ובאוויר עמדה לחות כבדה עם חום עירוני. בדיוק עברתי לתל אביב מירושלים. הייתי בן עשרים וחמש, מוקף באנשים שכבר ראו הכול, או לפחות כך האמנתי. סיוון היתה בת עשרים וארבע. יפה ופורחת.

 

קיבוצניקית שמנמונת עם תלתלי זהב שצנחו על כתפיה והבליטו את צבע עורה הבהיר. היא לא היתה גבוהה מדי, אבל היתה לה נוכחות חזקה. הרגשתי איך היא שואבת את כל תשומת הלב שלי ושאני צריך להשקיע מאמץ רק כדי שתבחין בי.

 

עיניה נראו לי מסתוריות, מזהירות את כולם, ובמיוחד אותי, מלהתקרב אליה. היא לבשה ג'ינס צמודים עד לקרסוליה, גופייה לבנה הדוקה וצעיף משי רפוי. הצעיף נח סביב צווארה כך ששולי הבד התנפנפו מעבר לגבה. כשחייכה אלי לראשונה בשפתיה הבשרניות נלכדתי כמו במלכודת דבש. נאלמתי.

 

היא שתקה, התבוננה בי במבט שהעניק תחושה למתבונן בה כאילו הוא עומד בדרכה. כאילו היא ממהרת למקום אחר. עמדנו ככה רגע ארוך עד שהיא שברה את השתיקה.

 

"אתה מחפש משהו?"

"את השמלה הלבנה שלך," הפתעתי את עצמי.

"שמלה לבנה?" היא צחקה.

 

רציתי להגיד לה שהיא נסיכה ללא אגדה. נסיכה שנרדמה על קרן אור, שטה ואיבדה את הממלכה שלה אי־שם בסיפור רחוק. רציתי להגיד לה שהרחק מכל הפיח והרעש של תל אביב, הרחק מהבניינים המזדקנים והחצרות הנסתרות, שם נמצאת הממלכה שלה. רציתי להגיד שאני אחזיר אותה לשם.

 

לארמון ולצי הסוסים. רציתי להגיד לה שאהיה שלה. כל הזמן. לעולם. תמיד. רציתי להגיד, אבל במקום זה פשוט שתקתי וחייכתי. באותו רגע ידעתי. ברקע דפק מאיר אריאל על דלתות מרום ואני דפקתי על דלתות לבה. פעמים רבות לאחר אותו ערב תהיתי מהו סוד יופיה שגרם לי כמו לאבד את עצמי. האם היו אלה עיניה הירוקות? תלתלי הזהב? צבע עורה? או שמא היה זה משהו נסתר מעיני. דווקא אני, אחד שתמיד נמצא בשליטה. שמקפיד לראות את הכול.

 

במשך שישה חודשים למדנו זה את זה, בעיקר בסופי־השבוע כשהייתי חוזר לחופשות מהצבא. היינו עושים אהבה כל הלילה ומדברים על הכול. היא עוררה אצלי רגש שכבר מזמן חשבתי שאבד. סיוון אמרה שהדמעות הן המילים של הנשמה, ואני הייתי טועם את מילותיה ומשתוקק לעוד. כשהיינו יחד חשתי מאושר ורגוע יותר. בנוכחותה, אפילו הצחוק שלי היה שונה. לא זכרתי את עצמי צוחק ככה, גם לא בילדות.

 

שישה חודשים לאחר שנפגשנו, סיוון החליטה לקחת פסק זמן מלימודי התואר באמנות. בדיוק היינו בדרך חזרה מארוחה אצל יעל וגנדי, החבר היחיד שלי שסיוון הסכימה להעביר איתו ערב שלם מבלי להצהיר שכבר מאוחר וצריך לזוז הביתה. ישבנו על גדר אבנים ממוטטת ופרועת עשבים בכיכר המדינה, והיא דיברה על חופש. על מקום רחוק לגלות בו. מקום של שקט בארץ רחוקה. עד שלבסוף, קצת בהיסוס, אמרה, ״הודו.״

 

היא הביטה בי בעיני החתול החכמות והזוהרות שלה, עם הצבע הירוק שכמותו רואים רק אחרי הגשם. הכיכר היתה צפופה ולחה, ומסביבנו אנשים צעקו במגפונים נגד הכיבוש. ״מה אתה חושב?״ התקפלה לתוך עצמה, כאילו כל סיפור הודו שלה תלוי עכשיו רק בי. מה כבר יכולתי לומר. הודו היתה בשבילי כמו שלט חוצות ענקי תקוע באמצע איילון. זרה לעולמי.

 

סביבנו שרר רעש, אבל סיוון התמקדה רק בי, מתקשה להסוות את מתיחותה. לא ידעתי מה להגיד, לא היתה לי ממש דעה. וגם אם היתה, לא חשבתי שזה הזמן להגיד אותה. האמנתי שאני חזק מהכול, גם מניתוק ממנה. זה היה כמה חודשים לפני הפציעה, ואז עוד הייתי בטוח שכלום לא יכול לפגוע בי. הייתי סרן בסיירת צנחנים, חזה נפוח, כומתה אדומה, ירכית עד לירך ותמיד ראשון. ראשון לצאת לקרב, ראשון לקפוץ מהמטוס, ראשון במאה מטר וראשון לתור לפלאפל באפטר. אבל באותו רגע, מול המבט שלה שביקש הסכמה שתלך, הרגשתי האחרון שיכול לומר דבר.

 

אומרים שאמת ואהבה גורמים לסורגי הברזל של חיינו להיעלם. אבל מה קורה כשהשער נפתח ואתה לא רוצה לצאת? אני מניח שככה הרגשתי; לבי זעק שהיא לא תלך, ועמוק בפנים לא יכולתי לחכות שכבר תשוב.

 

כמה שבועות אחרי אותו הערב, בבוקר חורפי כשעננים כבדים עומדים כמו פסלי אבן מעלינו, נשקתי לה לשלום בנמל התעופה בן גוריון.

 

עמוק בפנים קיוויתי שכל ההודו הזאת לא תסתדר לה. שהיא תבין כמה היא צריכה אותי לידה. אבל זה לא קרה. והימים עברו, והיא לא שבה. מאותו רגע שעזבה, הכול נראה לי מאובק, כאילו באה רוח מהמדבר וכיסתה עולם שלם בשכבה לא נסבלת של אפור.

 

בבקרים הרגשתי אבוד בלעדיה בין השמיכות הלבנות, במקלחת חיפשתי את פניה בין טיפות המים, ובסוף היום, רחוק מחום גופה, הרגשתי שאני עלול למות מרוב קור. החיים הפכו חסרי משמעות.

 

מדי כמה זמן היתה שולחת מייל ארוך שבו תיארה חופים בדרום הודו הרחוקה שבהם מתרוצצים ילדים אחר כדור חסר אוויר, כלבים חסרי זנב משחקים תופסת, ודייגים חסרי כול פורשים את רשתותיהם.

 

"כאן," כתבה, "חולות הזמן עומדים מלכת ועצי דקל רוקמים תפילה של גאולה." גלים שקטים של חופש תחת שמים זהובים הצליחו למלא את לבה טיפות קטנות של אושר. "החיים הם מסע שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות." כתבה לי בסוף, וחתמה ב"מהם שישה חודשים לעומת חיים שלמים? שלך לנצח, סיוון."

 

ואני חיכיתי. האמנתי שבשביל אהבה אמיתית צריך לחכות. אנשים חצו יבשות, הפליגו מעבר לאוקיינוסים ונלחמו עד מוות בשביל אהבה. אז מה זה כבר לחכות?

 

אבל אז, בלילה אחד, קרה משהו שלא תכננתי. זה היה אמור להיות מעצר פשוט. כוח צלפים, כוח תצפית, חוליית סגירה וחוליית השתלטות. היחידה עלתה על שיחת טלפון, ובשעת ערב מוקדמת הגיעה אינדיקציה שהמבוקש ילון הלילה בבית הוריו במחנה הפליטים בשכם.

 

היה לנו תיאור מדויק של הבית. את סמטאות המחנה, שבהן בילינו שעות רבות בנעורינו, הכרנו היטב. הבטתי בתצלום האוויר, בשרטוטי הכוחות, ולרגע אחד התנתקתי. חשבתי על סיוון ועצמתי עיניים. עפתי למקום אחר, הרחק מכל מכשירי הקשר ופקודות המבצע.

 

הרחק משרטוטי הכוחות והמפות הגדולות שעל הקיר. לרגע הייתי לצדה על חוף הים, לצד ילדים קטנים ודייגים שרוחצים את רשתותיהם. מביט בעיניה תחת עץ דקל, והיא מצטנפת, נצמדת לגופי. אחזתי בידה ולחשתי, אין לך מה לדאוג, אנחנו כבר חוזרים הביתה. ונשקתי לה ברכות על המצח.

 

בסביבות השעה שתיים בלילה התקדמנו בכביש המסתלסל אל מחנה הפליטים ונעצרנו בסמוך לבית הקברות בכניסה. הכוח פרק מהאמרים והחל לנוע אל לב המחנה. צעדנו ברחוב צר וחשוך.

 

הכוחות היו דרוכים. בקשר לחש מפקד כוח הצלפים שהם מזהים תנועה סביב הבית, הייתי בטוח שמדובר בכוח שלנו, לכן פקדתי על כולם לקפוא במקום ולרדת לכריעה. ברקע נשמעו נביחות כלבים מלאות בזעם ואימה. הבטתי לאחור אל החוליה שלי. אגלי הזיעה גלשו על מצחם בעדינות שהיתה שונה כל כך ממה שהתרחש סביבנו. החזה העולה ויורד. האישונים המורחבים.

 

ואז נשמעה שריקה שפילחה את האוויר הקר לשניים ואחריה שריקה נוספת. הסתובבתי לאחור והתחלתי לייצר אש חזקה לכל כיוון. החוליה שלי עשתה כמוני עד שזיהינו את מקור האש, עשינו את מה שלימדו אותנו. רגע לאחר מכן נשמעו שתי שריקות נוספות באוויר. הרגשתי כאילו מישהו צבט אותי בכל הכוח בתחת ואז בחזה. הדבר הבא שאני זוכר היה קריאה בקשר: "חובש." אולי אפילו זעקה.

 

תמיד חשבתי מה קורה שנייה לפני שנעלמים מן העולם. הייתי מדמיין איך כמו בסרטים כל החיים עוברים לנגד עיניך. אבל זה לא קרה. שכבתי שם על החצץ הקר והסתכלתי על השמים של שכם. אני זוכר עננים כבדים שזזו לאט כאילו היה להם את כל הזמן שבעולם, ואני זוכר ירח שוקע שהציץ עלי בחשדנות.

 

איזה נורא, חשבתי, דווקא את השמים של שכם אני צריך לראות לפני הסוף. בתחקיר אמרו שלנער קראו שאדי, ושעדיין לא מלאו לו עשרים. הוא טיפס אל גג של בניין דו־קומתי שצפה לפתח המחנה והתעלם מנביחות הכלבים. הוא המתין בסבלנות, כולו רגשות טינה ונקמה, ואז ירה ארבעה כדורים מטווח שלושים מטר.

 

אחד חדר לי לריאות דרך חריץ קטן בשכפ"ץ, ושני נכנס ברגל ויצא מהתחת. שאדי מת במקום. במשך שבוע ימים שכבתי בבית החולים מנותק. לא יכולתי לדבר עם איש. הסתכלתי מבעד לחלון סדוק וציירתי ציורים על הקירות. הרגשתי אטום, כי הרגתי לפני שהגשמתי את אהבתי.

 

ארבעה חודשים אחרי שסיוון עזבה להודו, כמו תסריט כתוב מראש, היא קטעה את הטיול ועלתה על הטיסה הראשונה מבומביי כדי להאיר את מיטתי בבית החולים שיבא.

 

אף על פי שאיני מאמין בקיומו של אלוהים, הודיתי לו כאשר היא הביטה בי בעיניה הירוקות הגדולות. הרגשתי שציפור נדירה חזרה אל חיי. תהיתי אם שמעה את התפילה שלי באותו לילה, רגע לפני שיצאנו אל המעצר. את הנשיקה. רציתי לספר לה על הרגע הזה, אבל לא אמרתי דבר. היום אני מצטער שלא דיברתי. אולי הכול היה נראה אחרת.

 

במשך ארבעה שבועות היא ישבה על יד מיטתי. בלילות הארוכים שבהם לא עצמתי עין מסיוטים ומריחות של דם, סיפרה לי סיוון על ארבעת החודשים בהודו. היא אמרה שרצתה להישאר, שהנשמה שלה היתה צמאה, אבל בסוף החליטה שלא.

 

לאחר ארבעה שבועות השתחררתי מבית החולים. מפקד החטיבה זימן אותי לשיחה. בקצה חדר ארוך ואפל, ישוב מאחורי שולחן עץ כבד, הוא הביט בי במבט רציני. מעליו היתה תלויה ברפיון כרזה ממוסגרת עם מטרת החטיבה, ועל הקירות סביב היו תלויות מפות הגזרות לצד תמונות של חללי החטיבה.

 

בפינת השולחן ניצבה תמונה שלו יחד עם בתו. אשתו לא היתה בתמונה, כולם ידעו למה. מפקד החטיבה ישב רכון קדימה, זרועותיו על השולחן, קשות, חשופות, כבדות. שער ראשו לבן, ומתחת לעיניו עיגולים שחורים גדולים. בפנים מתוחות הוא סיפר לי עד כמה מרוצים ממני ביחידה ועד כמה החבר'ה מתגעגעים אלי.

 

הוא דיבר על תקופת שיקום שאחריה הוא קורא אותי לדגל. אותו דגל שאני מוכן למות למענו, משום שהמדינה צריכה אותי היום יותר מתמיד. הוא אמר שאני עשוי מהחומר הטוב ביותר, ושאולי, יום אחד, אפילו אשב בכיסא שלו. הוא דיבר ודיבר מבלי לעצור לרגע ולשאול מה אני חושב.

 

השיחה הזאת הזכירה לי שיחות רבות מהעבר, אבל היא גם היתה שונה. היא היתה שונה כי כבר לא ממש הייתי סרן בסיירת, הייתי סרן פצוע בסיירת. היא היתה שונה משום שהייתי קצת עייף. ובינינו, נראה לי שגם הוא. אני לא מדבר על העייפות הזו שמגיעה אחרי לילות ללא שינה; אני מדבר על עייפות אחרת.

 

רציתי להגיד שקצת נמאס לי לנסות לשבור את שיא היחידה במאה מטר ושאני עייף מלחזור הביתה פעם בחודש ולשמוע סיפורים מפיליפ שעומד לסיים תואר במנהל עסקים באוניברסיטה נחשבת, בזמן שאני סיימתי בקושי קורס מגישי עזרה ראשונה. שאני קצת מתבייש לשבת עם החבר'ה של סיוון כשכל מה שיש לי להוסיף לשיחה זה איך נראה מחנה הפליטים של ג'נין או של שכם.

 

רציתי להגיד שנמאס לי לחרבן ב"שירותי משלשלים" ולישון בשק שינה עם נעליים ועם נשק בתור כרית. שנמאס לי להיות עצבני, עייף ורעב כל הזמן. נמאס לי לשקר למשפחות השכולות ולספר להם איזה גיבור היה הבן שלהם אף על פי שאף אחד לא באמת סבל אותו. נמאס לי להיכנס אל תוך בתים באמצע הלילה ולדחוס משפחה שלמה לתוך חדר קטן.

 

נמאס לי להתעורר בלילה שלאחר מכן מצרחות של תינוקות בחלום עם ריח מבאיש של אבק שרפה על הכרית. נמאס לי לשבור את הראש כל פעם מחדש בשאלות מה אנחנו בכלל עושים שם ואיך כל הבלגן הזה התחיל. רציתי להגיד שאני לא רוצה למות. אפילו יותר מזה, רוצה לחיות. אבל שתקתי.

 

שבוע לאחר השיחה חזרתי למפקד החטיבה ובפנים חתומות אמרתי שאני לוקח חופשה. הוא לא צעק, לא הלם על השולחן באגרופיו כפי שנהג לעשות בתחקירים לפני מבצע. הוא פשוט הביט בי במין מבט כזה, מבט עייף שרוצה לשכנע אבל לא יכול.

 

 

* מבוסס על משפט של ג'ון לנון מתוך השיר Beautiful Boy שנכתב על שון, בנם המשותף של ג'ון לנון ויוקו אונו.