אלישע אחר השני

פרק א

 

באזור סוס הדרומי-מזרחי של מרוקו משתרעים שני כפרים מקבילים. אחד בשם אגמאד שתושביו מוסלמים, ואחד בשם תילין המאוכלס יהודים. שניהם שוכנים על שיפוליהן של שתי גבעות כשערוץ צר מפריד ביניהם. השם תילין הוא מונח גיאוגרפי בלבד, כי השם השגור בפי היהודים הוא מללאח. אפילו המוסלמים מן הכפר שממול מכנים אותו "אִיגֵמָּה וּדֵאיִן" (הֵבית היהודי) בשלוחית המדוברת. בין שתי האוכלוסיות שררו יחסים חברתיים. המוסלמים (ערביי מרוקו מכונים מוסלמים בפי היהודים. זה הכינוי השגור גם בפי הערבים עצמם. למעט הצרפתים שהשתמשו בכינוי ערבי). נהגו לבקר בתמידות במללאח בשעות הערב, במיוחד בערבי הקיץ. הם חוברים לכמה יהודים יושבי קרנות ומנהלים שיחה קולנית מתובלת בדברי לצון. מדי פעם זוקפים את ראשם ומישרים מבט לעבר הגגות שעליהם יושבות נשים כדי לפוש מעמל היום, נשים צעירות ויפות גוררות מיד קריאות ייחום. אף שלשון הכפריים באזור סוס היא שלוחית המדוברת גם בפי היהודים, הרי במפגשים אלה מדברים ערבית יהודית. תושבי הכפר אגמאד הם היחידים מכל גויי האזור שדיברו ערבית יהודית על כל ניביה העבריים, כמו: “שבח לאל״, “השם יצילנו״ “יימח שמו״, “חס ושלום״, או למשל כשילד נתקף בהלה ממשהו, האימא מיד משננת: “אל שדי״ כסגולה להרגעה. וכן: “פסח הוא לה׳״ על מנת להסיר דאגה כלכלית מהלב ועוד. הם הכירו כמה ממנהגי ההווי היהודי וידעו את שמות כל החגים. לעומת זאת, היהודים מדירים את רגלם מהישוב המוסלמי. השם אגמאד הוא סמל להתאסלמות. “הלכת לאגמאד?״, מטיחים כלפי יהודי שחטא בעבירה כלשהי.

שני מבואות צרים חוצים את הישוב היהודי מצפון לדרום, ומבתרים אותו לשלושה גושים. במזרח גוש של בתים שפלי קומה בנויים מאבן וטיט, שאותות הבלייה ניכרים בהם, לעומתם בגוש האמצעי והמערבי מזדקרים בתים בנויים מאבן צור מסותתת. וחזיתם חרוטה תבליטים הבוהקים בצבעם הכחול. בין התבליטים נמתחת שורה של קערוריות בצבע אפור — מעשה ידיו של גלף, המשמשות מקום קינון לציפורים. בצד האחורי של הבית שבשני הגושים האלה משתרעת חצר מגודרת אבנים, או שיחים קוצניים המשמשת מקום למשחק ילדים, לתרנגולות המשוטטות כבני חורין ומנקרות כל שבא בדרכן, וחלק ממנה מוקצה לגינת ירק שצמחייתה העיקרית היא כל מיני תבלינים. החצר נקראת בעגה המקומית אַגַּנּוּי, אולי שיבוש של השם גן נוי. הבתים בשני הגושים הם בני שלוש דיוטות. הדיוטה התחתונה מחולקת לשניים. החלק הפנימי כולל חדר הריחיים, מרתף חשוך וקריר שבו מאחסנים פירות יבשים ושמן בתוך כדי חרס, ומחייה (ערק) בכדים מזכוכית. והחלק החיצוני משמש כמעין טרקלין המכונה "אסאראג" שבו חוסים בימות הקיץ מפני החום הלוהט. הדיוטה השנייה היא מדור המגורים העיקרי וכוללת כשישה חדרים, לרבות חדר הנפישה. היא בנויה בצורת מלבן, ומוארת דרך צוהר רחב שבתקרה. למעלה ממנה הגג הגדור מעקה בגובה קומת אדם, ובו חדר עלייה, מטבח ומתקן כביסה. הגג משמש כמקום נופש ומרגוע בלילות הקיץ.

ההבדל הזה שבין הגוש המזרחי הישן לגוש המערבי החדש ניכר גם במבנה של בתי הכנסת. זה שבאזור המזרחי בנוי בקצה הגוש ומוקף שיחי צבר. ההיכל והתיבה עשויים מעץ פשוט שלא הוקצע, ספרי תורה כתובים על גוויל גס ודהוי. הכול טבוע בחותם של קדמות. בעבר הרחוק זה היה בית כנסת יחיד, כך מספרים. אלא, שבמרוצת הזמן התגלעו חיכוכים בקרב הקהילה, שהניעו את תושבי הגוש המערבי לייסד בית כנסת משלהם. הם החליטו שהחלקה בין ביתו של יצחק ישראל למקווה מתאימה לכך. זה היה שדה נטוש שבו צמחו עשבי בר, קוצים וברקנים למיניהם. יצחק ישראל שש על הזכות שנפלה בחלקו והביע את רצונו לשאת בכל ההוצאות. הוא טרח להביא בעלי מקצוע מהעיר הקרובה כשהם מצוידים באבני גזית, בעץ מהגוני, סיד, מלט וצבעי שמן, ותוך זמן קצר עמד בית הכנסת על מכונו. הם קבעו את הבימה בחלק הקדמי של המבנה במרחק שווה משני הקירות, וליד כל אחת מזוויותיה הציבו עמוד גלילי מן הרצפה עד התקרה, ומירקו את העמודים בצבע שמן חום. הבימה נועדה כמקום ישיבה לנכבדי הקהילה. בין שני עמודים ניצבת התיבה מעץ מהגוני שלידה מתפלל שליח ציבור. בחזית בית הכנסת מתנוססת כתובת בהאי לישנה: "בית הכנסת "אוהל שם" הוקם על מכונו בראש חודש אלול בשנת: 'ותפ"ק לרעב נפשך (ישעיה, כח, י) לפ"ק'. לימים שככו המריבות בין הצדדים, העוינות נדחקה מפני יחסי אהבה ורעות שהתעוררו בעקבות קשרים משפחתיים, והוחלט לשים קץ לפילוג מבלי לפגוע במעמדו של אחד מבתי הכנסת, באופן שכל בית כנסת ישרת את הקהל במשך שבועיים לפי התור. בו בזמן בית הכנסת הישן ישמש חדר לימוד לילידים.

לא שפר חלקו של הכפר לזכות בבתי ספר שבהם לומדים השכלה כללית. האליאנס ייסדה בתי ספר כאלה בערים בלבד. גם הציביליזציה הצרפתית פסחה על הכפרים. לכן, החינוך בכפר היה תורני, ותו לא. שנת הלימודים מתחילה אחרי סוכות ומסתיימת בערב ראש השנה. החודשים תשרי וניסן הם ימי פגרה מלימודים. בחדר לומדים תורה לפי מחזור הפרשיות החל מפרשת בראשית וכלה בפרשת ברכה. ספרי נביאים וכתובים אינם זוכים ללימוד אינטנסיבי לא בחדר ולא בישיבה, הללו נלמדים מתוך ההפטרה, או מקריאת חובה לפני תפילת מנחה של שבת. משבת "בראשית" עד שבת "זכור" קוראים פרקים מספר שמואל, בשבת זכור מגילת אסתר. "בשבת הגדול" שיר השירים, בשבתות שבין פסח לשבועות ספר משלי, בין שבועות לט' באב ספר איוב, ובין ט' באב לראש השנה ספר דניאל. שאר המגילות נקראות בהתאם למועד. רות סמוך לשבועות, איכה סמוך לט' באב וקהלת סמוך לסוכות. זהו המגע היחיד עם נביאים וכתובים. ילדי החדר לומדים תורה בליוויו שראח (תרגום ערבי), שנועד, כביכול, להקל על הילד את הבנת הנקרא. אלא, שהלהג הערבי המדובר בפי קהילה זו שונה לגמרי מלשון השראח כלשון ערביי המזרח, ומבחינה זו השראח מחטיא את מטרתו, אך לימודו התקיים כחובה דתית. משהילד מסוגל להבין את פרשנות רש"י לתורה, הוא עובר לישיבה. הפרשנות של רש"י הנלמדת על פי הדיאלקטיקה של קושיות ותירוצים מכינה את התלמיד לשלב הגמרא. לעתים מסתייע המלמד גם בפירושו של החיד"א — "חומת אנך". וכשתלמיד מגיע לרמה של הבנת הפירוש בכוחות עצמו הוא נספח לתלמידי הגמרא. רב הישיבה נוקט סלקציה קפדנית, ללא עוררין. משום כך מגיעים ללימוד התלמוד בודדים בלבד. המסכתות העיקריות הנלמדות בישיבה כפרית זו הן: ברכות, שלוש הבבות, גיטין וחולין.

בקהילה כפרית זו נולד אלישע למשפחת בן שבת בכ"ה בתשרי, שנת: "ופועל ידיו תרצ"ה (דברים, לג יא)". היה זה במוצאי שבת בשעה שהקהל בירך על "מאורי האש", קריאות שמחה (זג'ארט) שבקעו מבית משפחת בן שבת, בישרו לרפאל שנולד לו בן זכר. ברכת "מזל טוב" נשמעה מכל עבר לאחר התפילה. רפאל נחפז להגיע לביתו עם כמה מידידיו ובני משפחתו, אך חמותו שעמדה אותה שעה בפתח לא הרשתה להם להיכנס לחדר הנפישה שהיה עדיין הומה מנשים. הם התיישבו ליד השולחן ופתחו בזמירות ההבדלה, ועד שסיימו התרוקן החדר מהנשים שפנו כל אחת לביתה, למעט המיילדת ושתי הסבתות הטריות, היולדת עלתה על ערשה שבו תבלה שמונה ימים. בערבו שלמחרת הלידה לאחר תפילת ערבית מגיעים אנשים אחדים, בעיקר ידידים וקרובים, לשם עריכת טקס "אתחדיד", שלפי האמונה הוא מגן על הנפישה והתינוק מפני השדים. הטקס נפתח בקריאת מזמור קד'. אחד הקרואים שולף פגיון מנדנו ומעביר את חודו על אחד הקירות תוך מלמול דברי נחש לשם גירוש לילית הרשעה. עם תום הטקס פוצחים בזמר פיוטים שנושאם הוא אליהו הנביא. כך נוהגים בכל לילה עד הברית. ביום שלישי לחייו של הנולד עורכים טקס "פתיחת פה". אחת הסבתות אוחזת את התינוק בחיקה, והאיש שנבחר על ידי המשפחה טובל את אצבעו בכוס מים ומורח על שפתיו של התינוק כשהוא מברך אותו, שיהיה חכם, צדיק וכו', בו בזמן הפייטן מזמר את הפיוט: "בסימן טוב". ונועלים את הטקס בתקרובת של סופגניות ותה.

לאחר ברית מילה נמוגה החגיגיות על כל מנעמיה ומפנה מקום לשגרת החולין בחיי המשפחה. כל חובתה של האם שמחה כרוכה בדדיה בלבד. מעתה חמותה רחל תהיה האומנת הבלעדית של התינוק שבו תמצא נוחם ליגונה כאלמנה, וכאם שכולה מבנה הבכור. למזלה היה זה תינוק כה רגוע שאינו מגלה עניין בשום דבר מהעולם שאליו הגיע. בהתחלה היא ראתה בכך סימן לבריאות תקינה, אולם משמלאו לו שלושה חודשים בלי שום סימן של פעילות כדרכם של תינוקות, החלה לחשוש שמשהו אינו כשורה בבריאותו. בוקר אחד אחרי שאמו סיימה להניקו והושיבה אותו בעריסה כדרכה, סבתו רחל הוציאה אותו לחצר. היה זה יום חורפי בהיר שלאחר כמה ימי סגריר. השמש הפזה את הנוף בקרניה הזהובות והאלכסוניות שהפיחו נופך של רעננות בחי ובצומח. רצועת האדמה שבשולי הגדר התקשטה בפרחי בר ססגוניים: נורית, חרצית, כלנית ועוד, ובגינה שבזווית פורחות ערוגות של פלפל, כרוויה, נענע וקוסברה. לאחר שרחל הזינה את עיניה ממראה צנוע זה השטוח לפניה, היא שלפה מחוצנה מכחול שחור ומרחה על מצחו של התינוק קו דק כסגולה נגד עין הרע. שיהוק רועם נפלט מקיבתו של התינוק: "אסותא, עביבאסק", קראה רחל בנימה של שביעות רצון וטרדה את הזבוב מעל חוטמו. לפתע הוא החל לזמזם תוך חיוך רחב כשהוא בוטש בידיו אנה ואנה. לבה של רחל נפעם לרגע כלא מאמינה. "כפרה, מה אתה רוצה מתוקי",פנתה אליו בנימה מתפנקת כשפניה אורו מהבעה של אושר. היא הוסיפה לפטפט אתו כגירוי לפעילות רצופה עד שלפתע הגיחה מזל חברתה לביקור שגרתי: "את שומעת איך הוא מזמר", היא פנתה כלאחר יד לחברתה בלי להשיב על ברכת הבוקר שלה ובלי להסיט את מבטה מהתינוק. "שבח לאל, אמרתי לך כל הזמן שאין לך מה לחשוש". השיבה מזל, והתיישבה על המחצלת הפרושה. עוד הן שואלות זו לשלומה של זו כשהתינוק מנסה להגות הברות סתמיות. "הנה הוא כבר מתחיל לדבר, כַמְסָה עֲלֵיהּ", (כמסה באות כ' רפויה היא סגולה נגד עין הרע) קראה מזל בחיוך רחב. "יאללה תפסיקי לדאוג וקומי להכין לנו תה", הוסיפה בתנועת יד של זירוז. "וואכה אכתי (בסדר אחותי), צייתה רחל והתרוממה כשפניה מועדות לתוך הבית. מזל ממשיכה לשחק עם התינוק תוך גרגורים ועוויות פנים עד שהגיעה רחל כשבידה "מקרז" (קומקום) תה וכוסות. הן גומעות את התה תוך שירוקים כביטוי להנאה מבלי להסיר את מבטן מן התינוק שעדיין מייבב. מזל עמדה לומר משהו על ניחוחו של הנענע, אך רחל שסימני דאגה ניכרו על פניה וכוס התה קפאה בידה, היסתה אותה. "הביטי בו", פנתה אליה בהבעת חרדה. מזל ראתה שהתינוק מהדק שפתיו עד כדי התפשטות אודם על פניו כאילו מתאמץ לעשות צרכיו, "אווייה כלאס (ביטוי המביע יחס של ביטול), זה שום דבר, הוא פשוט עושה את צרכיו". הרגיעה אותה מזל בתנועת יד של ביטול. אלא שלפתע נפלטה מפיו של התינוק המילה מאמא. "האי, האי, מאמה", קראו שתי הנשים בבת אחת תוך התרגשות רבה. "כמסה עליה", התפעלה מזל מהעובדה שלתינוק מלאו אך שמונה חודשים וכבר מדבר, ואילו רחל רוחשת בלבה דברי נחש נגד עין הרע. מאותו יום ואילך פטפט אלישע ללא הרף. כאילו מישהו ניקה את מוחו מסתימה בת שבעה חודשים.

לפי המנהג המקומי, ליל הסדר הראשון בחייו של כל תינוק מזכה אותו במעמד בכורה של "בבהילו" לפני כל המסובין. לאחר הקידוש נטל רפאל את קערת הסדר והחל לנענע אותה על ראשו של בנו כשהמסובין מזמרים את פתיחת ההגדה: "בבהילו יצאנו". ובעיצומו של הטקס הגה אלישע את המילה: "ב...ב...בי...לו" בקול רם כמה פעמים. המומים החלו ללחוש: "שְמָא דְמָרַךְ עָלַךְ" (שם אדונך עליך) כסגולה למיתון תופעה לא טבעית. אותו לילה ארך הסדר יותר מן הזמן הרגיל. במרוצת הזמן התפרסם אלישע בקרב הקהילה כילד חריג. "הא כיצד, תינוק בן שנה בלבד וכבר מדבר"?, הם תמהו. יש שראו בכך תופעה חריגה ממנהגו של עולם, "לא אליכם", ויש שראו בכך מתת אלוהים. מעתה יספרו את שנות חייו לפי המילה "בבהילו". כשאם תישאל על גילו של בנה, היא תענה: "הוא בן ארבע בבהילו".

חלף זמן מה עד שאלישע בן החמש הובל לחדר יחד עם שני ילדים בני גילו. אחת האימהות הושיטה צנצנת דבש למלמד, והלה טבל את אצבעו בדבש ורשם את האות א' על לוח עץ חלק: "א", הוא הוגה בקול רם, והילד חוזר אחריו אף הוא בקול רם ומלקק אותה בלשונו. כך הוא נוהג לגבי כל האותיות כשהילדים עוברים בזה אחר זה. כתום הטקס פורצת אחת האימהות בקריאות שמחה (זג'ארט), כשאחרת מכבדת את כל ילדי החדר בחופן של שקדים וצימוקים, ונפרדות מילדיהן בנשיקות. המלמד נטל שלושה לוחות מן השידה וכתב עליהן אותיות א"ב: "עליכם לדעת לזהות את האותיות תוך שלושה ימים", הורה לאותם ילדים. בו ביום, כשלוש שעות לאחר הטקס, הניח אלישע את הלוח בצד כשהוא בוהה בקיר. "המשך ללמוד, בטלן", גער בו המלמד. "אני יודע הכול". השיב אלישע בנימה חצופה. "קרב הנה, סורר", פקד עליו במבט מאיים. אלישע תחב את הלוח תחת בית שחיו וצעד בהיסוס מה. "הנח את הלוח בצד". הורה לו. הוא ציית כשעל פניו הבעת חרדה. המלמד פתח את החומש שהיה בידו והחל להצביע על האותיות בערבוביה. אלישע זיהה את כל האותיות שלא כסדרן, וזכה לטפיחה על השכם ולפטור מלימודים באותו יום. לא חלף, אלא זמן קצר של חודשיים בערך עד שאלישע ידע לקרוא ברהיטות טקסט מנוקד, ובכך הקדים את בני גילו כמעט בשנתיים.. נדהם ונבוך התלבט המלמד, מה לעשות בבכור שטן זה שתפיסתו יוצאת מגדר הרגיל. אם ישאיר אותו בכיתת לימוד קריאה הוא ישתעמם ויתחיל להפריע, אם יספח אותו לכיתת ילדי החומש הוא יעורר בכך ביקורת מצד הורי שאר הילדים, הוא החליט לבסוף לבחור באפשרות השנייה. בשחרית של שבת כשפייטן מזמר פיוט על שירת הים, יצא המלמד מכלוף לְעֲזָרַת נשים והסתודד רגע עם אימה רחל.

למחר בבוקרו של יום ראשון אחד מימות החול שבהם קריאת הגבר היא השעון המעורר, משכימים הגברים לבית הכנסת והנשים עוסקות בהכנת פת שחרית. העניים מסתפקים בהכנת "חשו" — מעין דייסה מגריסי שעורה, ואילו בעלי יכולת אופים קרצה (חררה) מקמח חיטה שאותה אוכלים עם שתיית תה. אימא רחל פקחה את עיניה לאורו של שחר שהסתנן מבעד לחלונה. ניערה מעליה את הסמיכה, שהתה קמעה כדי פיהוק, התרוממה ממיטתה ויצאה מחדרה בצעדים זריזים עד שהגיעה לחלון הקשתי הפונה לצוהר הרחב שבתקרה. דרך צוהר זה תעלה תפילתה למרום. היא נטלה את כד המים שהיה מונח על המעקה, יצקה מים על ידיה והסיטה את ראשה אחורה כשעיניה נשואות לשמיים האפרוריים: "ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים" דובבו שפתיה בלחש. היא השתוחחה כשידיה פשוטות אחורה, ובתחינה חרישית היא התוודתה על חטאיה, בקשה רחמים על נשמות בעלה ובנה וסיימה בבקשת בריאות ואריכות ימים לבניה ולנכדיה. ירדה לדיוטה התחתונה שממנה יצאה לחצר כשפניה מועדות ללול התרנגולות. קרקור מחריש אוזניים קידם את פניה. היא פתחה את דלת הלול וזרם ססגוני פרץ החוצה תוך קרקור סואן כתודה, לא רק על לחם חוקם, אלא גם על החירות שבה זכו. הנועזים שביניהם מקיפים את אשת חסדם ומנקרים את שולי שמלתה: "נשיקות חיבה", הייתה ממלמלת, כשהיא חופנת מן השעורה שבחבית ומזרה למרחב. המולה מתחוללת בקרב המחנה, ועד שהם בולעים את גרגירי השעורה ודוחפים את זה מנחלתו של זה, היא פנתה ללול הקטן של האפרוחים המצייצים לקראת מזונם. אפרוח אחד צבעוני משך את תשומת ליבה. היא נטלה אותו בידה והחלה לדחוף למקורו גרגירי חיטה, אולם הפעם עשתה את כל מלאכתה השגרתית כלאחר יד, משום שהרהוריה היו מרוכזים בנכדה האהוב.

היא נטשה את הכול והזדרזה לשוב לחדרה על מנת להתכונן למאורע. גל של גאווה הציף אותה: "כפרה על נכדי החכם בן חמש והוא כבר עומד ללמוד תורה", מלמלה תוך הליכה כשהיא לוחשת תפילה למלכו של עולם, שישמור על נכדה מעין הרע. כשנכנסה לחדרה פשטה מיד את כותנתה ולבשה "באטה" (שמלה ארוכה) סגולה, עטתה את ראשה בשביס חום, השחילה את רגליה לתוך נעלים שטוחות ויצאה כולה זוהרת. "בוקר טוב" היא ברכה את הנוכחים בהבעה צוהלת. שני בניה ונכדה שאך הגיעו מתפילת שחרית קמו לנשק את ידה כדרכם, כל אחד בתורו. היא חיבקה את אלישע כשהיא ממטירה נשיקות על לחיו, ומעטירה אותו בכינויי חיבה. "אני לא רוצה לאחר לחדר", הוא קבל במבוכה ונשמט מחיבוקה. בשעה שהם אכלו פת שחרית היא פרשה לקרן זווית, משום שהייתה בתענית של ימי "השובבי"ם" (ר"ת: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו משפטים —כל הימים האלה הם ימי צום, ונקראים צומות השובבים). ר' שלום אמר לה שתענית זו מקרינה חסד לנשמת המתים. לאחר פת שחרית כשכל אחד פנה לעיסוקו, היא ליוותה את נכדה לחדר הלימוד. צמחיה אביבית ירוקה ומעוטרת בפרחי בר ססגוניים, קידמה את פניה. מרחוק להקת ציפורים הפוצחים בזמר כנהנים מפיקניק על צמרות עצי ארגאן, חרגולים, חגבים, חרדונים, צרצרים וכל מיני שקצים ורמשים למיניהם תורמים אף הם את חלקם להתעוררות של הטבע. ומעל לכול שדות הקמה ששיבוליה כורעים ומשתחווים לחמה שהפיחה בהם ויטליות ורעננות. הנוף צוהל כולו בדומה לקהל היהודים שמזמר את פרקי ההלל לזכר מאורע היסטורי. היא שירכה את דרכה כשחיוך של חדווה התפשט על פניה עד שהגיעה לחדר. המלמד קיבל את פניה בחיוך מעושה, "הואילי נא לשבת". הוא הצביע על המקום המיועד לאימהות. אלישע הצטרף לשמונת הילדים שישבו על מחצלות בחצי גורן כשספרי חומש פתוחים מונחים על ברכיהם. לתנועת ידו של המלמד שאותת להם, הם פתחו את פרשת השבוע בקריאה מנוגנת כמו מקהלה כשמנענעים את ראשם הלוך ושוב. אלישע, שלחן הפרשה לגביו חדש, נסחב אחריהם. יעברו עוד כמה שבועות עד שילמד את הלחן של טעמי המקרא.

סבתו ישבה במרחק מה והתבוננה בו כל העת תוך הטיית אוזן לשמוע את קולו, שנבלע בקולם של שאר הילדים. הוא נראה לה כה צעיר וחלוש יחסית לשאר הילדים המבוגרים ממנו בשנתיים כמעט, והתגנב חשש ללבה שמא יציקו לו. מבטה נח על אחד מהם שבלט בגופו המסורבל ובלבושו הבלוי. זה היה בנו של משה זוביב המכונה “משה חקה״, זאת משום שהיה פולט מפיו את המילה “חקה״, כסגולה נגד השכחה. היא הכירה אותו מיד: “הא, הא, זה הבן של חקה״, מלמלה לבסוף בחשאי כשבלבה גמלה החלטה. בשובה הביתה היא תיקח שתי יריעות מן הבד שהיה לה במרתף, ותבקש מבתיה התופרת לתפור ליעיש בנו של חקה כמה קסבים (חלוקים). כוונתה הייתה לשחד אותו למען הנכד. הרעיון הסב לה קורת רוח, אלא שהחלה לחוש סחרחורת. היא העיפה מבט אחרון בנכדה, קמה דומם ממקומה וצעדה חרש אל הדלת. נשקה את המזוזה ויצאה בחשאי מבלי לעורר תשומת לב. השמש האביבית והאוויר הצח שיפרו את הרגשתה. רוח קלילה שנשאה בכנפיה ניחוח של שדמות רחוקות, טפחה על פניה, היא שאפה את מלוא הריח דרך נחיריה: “א-ריבונו של עולם, מה רבו נפלאותיך, ותסלח לאישה נבערת מדעת כמוני, אם אומר, שהפלא הגדול ביותר הוא גלגול נשמות, ישתבח שמך״, כך רחש ליבה מתוך אמונה, שנשמת בנה הבכור התגלגלה בנכדה. “הוא יהיה חכם כמוהו בעזרת השם״, דובבו שפתיה חרש והמשיכה בדרכה כשלפתע קיבתה הזכירה לה את הצום. “היום אלך לבית הכנסת לפני תפילת מנחה כדי לשמוע את קריאת הזוהר“, נדרה כשרגליה דרכו על מפתן הבית.

שני מכשולים עמדו בפני אלישע כתלמיד החדר. הראשון היה הניגון בהתאם לטעמי המקרא. הוא שם לב לכך, שכאשר טועים התלמידים בלחן של טעם מסוים, המורה נוקב מיד בשמו של הטעם כסימן שהילדים טעו, ממש כמו שהמתפללים נוהגים כששליח ציבור טועה בלחן. לפיכך שקד ללמוד בכוחות עצמו את שמותיהם של טעמי המקרא. ימים אחדים אחרי זה הוא למד גם את הניגון של כל טעם, למעט “השלשלת״, שבה התקשה בשל נדירותה. המכשול השני היה, התרגום הערבי המכונה “שראח״ שהרתיע אותו מפאת זרותו. הילדים משננים אותו מבלי להבין את רובו, כך, למשל המילים: “ארגמן״, “תולעת שני״, ושאר כלי המשכן נותרו סתומים חרף התרגום הערבי. שתועלתו היחידה היתה הצחוק שעורר בקרב הילדים. המכשול הזה העכיר את רוחו של אלישע שסקרנותו לדעת את הצבעים והכלים הנזכרים בבניין המשכן לא באה על סיפוקה. יתרה מזו, בכפר מולדתו אין שום כלי שאמור להמחיש את הכלים המפורטים בתורה, כמו כיור, פעמון, קרסים ועוד. “מדוע לומדים שראח ששפתו אינה מובנת לנו״, הוא שאל פעם את המלמד. “גם לשון התורה אינה שגורה בפינו״, ענה המלמד. “אבל את התורה חייבים ללמוד״, הקשה אלישע. “השראח הוא חלק מלימוד תורה״, השיב המלמד והתרה באלישע לבל יוסיף לשאול. המלמד השתומם על שאלותיו של אלישע לנוכח העובדה, שבמשך שנות עבודתו כמלמד לא שמע מעולם ילד שמפקפק בכשרותו של השראח: “עוד מעט ישאל את שאלת הרשע בהגדה: ‘מה העבודה הזאת לכם׳, הוא הרהר והחליט לדבר עם אביו. אך אלישע אינו מרפה. “מה זה ארג׳ואן? (התרגום של ארגמן)״, הוא שאל. “ילדים, תסבירו לטיפש הזה מה זה ארג׳ואן״, פנה המלמד לילדים בחריקת שיניים. “צבע אדום״, ענו אחדים. הוא עמד לשאול: “מדוע בתורה כתוב ארגמן, ולא אדום״, אך הבעת פניו של המלמד הרתיעה אותו מכך. עד כה הוא נמנע מלשאול את אביו לבל יחשוב שאינו מרוכז בשיעור, אך הפעם החליט לשאול אותו. תחילה הוא שאל אותו על המילה ארגמן. “אימא, הראה לו את הקפטאן שלך (מעין אפודת הידור במאורעות מיוחדים)״, פנה רפאל לאמו, “זה צבע ארגמן, שנקרא בערבית שלנו מובאר׳״, הסביר רפאל לבנו כשאמו הציגה את הקפטאן, “ומהי תכלת״, הוסיף אלישע לשאול. “כתוב בתלמוד, שתכלת דומה לים, ולרקיע״. הסביר אביו. “השמיים כחולים כשאין עננים״, הסיק אלישע. וכך משם אחד למשנהו, אף שלא לכל שם נמצא הסבר עד שהגיע לכיור. “זו קערה עמוקה, להבדיל מקערה שטוחה של האוכל״, הסביר אביו. “המלמד לא מסביר לכם את כל זה״, שאלה סבתו רחל שישבה כל אותה שעה בצד כשבת צחוק של נחת על פניה. “הוא לא יודע כלום״, קבל אלישע, ועמד לקום, אך אביו אחז בידו: “בני התוכן של הפרשה חשוב יותר מהכלים והצבעים האלה כל עוד בית המקדש חרב בעוונותינו״. אלישע הניד את ראשו, אף שלא הבין את משמעות הדברים.

 

מה שאביו והמלמד לא הבינו הוא שאלישע אינו שוחר דעת ממש, אלא כל רצונו היה לדמיין לעצמו את המשכן. בהתחלה כשלמד את הפרקים הראשונים בפרשת המשכן הוא דמיין את תבנית המשכן לחדר שבו ניצב ארון הספרים. אולם התבנית שבמציאות לא הייתה שלימה כזו שבסיפור. שלימותה כרוכה בידע על כל הצבעים והכלים המתוארים בסיפור, וכשהתברר לו שידע רחב כזה הוא מן הנמנע הוא נאלץ לוותר ולפצות את דמיונו במראות אחרים. איש לא שם לב שאלישע נמנה עם אותם ילדים שהטבע חנן אותם בדמיון פורה, לעתים עד כדי הזיה. עוד טרם בא במגע עם הספר נהג להתבונן בכל הסובב אותו בעולמו הצר. "הפרינה" (תנור אפייה בנוי מטין) נדמית לו כחטוטרת של ר' שלום הרובץ בפינה כשראשו רכון על ספר. אפלולית על הקיר בשעות הערביים היא זקנו השחור והפרוע של אהרון הצורף. קרני האור המוקרנים מן העששית לתוך אישוני עיניו הם "סקלי" (רקמה מחוטי זהב). הגשם שיורד דרך האשנב שבתקרה, מצטייר בדמיונו כחוטי פשתן שמזל השכנה טווה בנול שבידה. "מי שוזר את החוטים האלה שיורדים דרך האשנב", הוא תהה פעם?, לעתים הוא נזכר גם במה שאמרה לו סבתו פעם, כי מעל השמים יש אגם מים ענק שממנו יורד גשם ודימה לעצמו, שאחד מהמלאכים שמשוטטים בשמים נוקב חורים ברקיע שמהם יורד גשם מהאגם.

עד שלא הגיע לגיל החדר הוא הזין את דמיונו מאופק צר של מקום מגוריו, משנכנס לחדר כאחד מילדי החומש התגלה לעיניו אופק רחב. נוף רבגוני שלא ראה עד כה משתקף מן החלונות של הבניין. אך אסור ליהנות ממנו בשעת הלימוד. המלמד קבע את הכלל הידוע מפרקי אבות: "המפסיק ממשנתו ואומר, מא נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה...מתחייב בנפשו" (אבות פ"ג ט). אך לא ילד כמו אלישע ידיר את עיניו מפלאי הבריאה. לפעמים הוא מפנה מבט גנוב לעבר החלון ונהנה ממה שמתחולל לאור השמש. צל כנפיים של נשר שטס נמוך כמחפש טרף. ציפור שמנתרת ממדמנה למדמנה ומנקרת כל מה שערב לחיכה, ולטאה שלופתת חגב בטפריה. פעם כשהמלמד טיפל בכיתת ילדי טרום החומש, אלישע ניצל את ההזדמנות ועמד ליד החלון. הוא סקר את הנוף הקרוב עד שהגיע למרחב הרחוק, ולעיניו עדרי בקר מדשדשים על אפר המרעה ומלחכות את הירק. הפרות זוקפות את ראשן ופולטות געייה ארוכה שמהדהדת כמו תקיעה שופר באין לדעת, אם זו געיית שובע, או געיית רעב. רועים ורועות יושבים בצד על תילי עפר ועל גדר אבנים, ומשגיחים על עדריהם. הוא הביט ברועות המעולפות שחורים מכף רגל ועד ראש, "מדוע הן לובשות שחורים", הוא תהה, ונזכר מיד באמונה שצבע שחור הוא סגולה נגד עין הרע. אלא שעין הרע פוגעת רק ביהודים, כך שמע מסבתו. "אה, אני יודע, צבע שחור לא מתבלה", סח לעצמו, והסיט את מבטו לעבר חורשת עצי הארגאן הנצבים במרחק שווה כמעט זה מזה, למעט אחד שעמד בודד בצד גבוה מכולם. "זה בטח המנהיג כמו השיך שארמונו פרוש מכל בתי התושבים", הרהר. מעבר לחורשת הארגאן משתרעים שדות בור זרועים שיחים קוצניים שהבולט ביניהם הוא הקקטוס הנקרא בפי המקומיים בשם "טיקוית". ההורים מזהירים את הילדים לבל התקרב אליו מפאת קוציו הממאירים, ומפאת הנוזל הנפרש ממנו שגורם לעיוורון. כשקלט בזווית עינו את הקקטוס, הוא עצם את עיניו מיד ומלמל משהו. וכשפקח אותן הוא מיהר להפנות את מבטו לעבר הר סאראוו כחומק מן הקקטוס. גובהו של ההר שכיפתו נושקת את השמיים הקרין עליו יראת כבוד, "מי שיעלה לראש ההר הוא יוכל לגעת ברקיע וידע אם הוא עשוי מנייר, או מבד", הוא דימה לעצמו. צורתו המקומרת של ההר נדמית לו כבטנה של מאחה הידועה בכינוי "בעלת כרס". הוא היה כה שקוע בנוף שלא חש בשתי אצבעות הצובטות את אוזנו: "על מה אתה מסתכל, ילד פורק עול", צרח עליו המלמד. "מאחה", פלט אלישע מפיו במבוכה כשעווית של כאב על פניו. "מאחה?, אתה הוזה רחמנא ליצלן", נזף בו המלמד. רכון ראש הסתובב אלישע אחורה בחיוך מבויש והתיישב במקומו.

פעם התחוללה סופת גשם עזה מלווה בחזיזי רעם והבזקי ברק שהסתננו דרך החלונות, גשם זלעפות ששאונו כשל טיגון בשר על להבה, ניתך ארצה, אחוזי בעתה מתפללים הילדים חרש לשוך הסערה כששפתותיהם רועדים מחמת הקור. אפילו המלמד מגלה אותות של חרדה ומברך בלחש על כוחו וגבורתו של הבורא. ואילו אלישע מתבונן דרך החלון בשלולית הגדולה כשטיפות הברד הניתכות עליה יוצרות בועות הדומות בגודלן לכיכרות לחם, "במקום שתודו להקב"ה על הברכה, אתם מתפללים שיעצור אותה", הטיף להם. "קץ העולם מתקרב, ואתה מדבר על ברכה", גער בו אחד הילדים. "אם העולם ייחרב אז הקב"ה יברא עולם חדש יותר טוב בבוא המשיח", התריס אלישע. "פגע רע הילד הזה", הרהר המלמד, "מנין לך שכך יהיה", הוא שאל אותו. "כך אמר ר' שלום", השיב אלישע. ר' שלום ידוע לכול כבעל תורת הסוד הנוהג בפרישות, אין פלא, שתשובת אלישע הפתיעה את המלמד. "איך ר' שלום המדיר את עצמו משיחות חולין מצא לו בר שיח בילד פרוע כזה?", תמה המלמד. בינתיים החלו סימנים של שיכוך הסערה, והמלמד הורה לתלמידים לפתוח את הספרים ולהמשיך בקריאת הפרשה. "מדוע צריכים לשנן את מה שאנו יודעים לקרוא?", שאל אלישע. "אינך יודע, כי מי ששונה פרקו מאה ואחת יודע יותר ממי ששונה אותו רק מאה", הקשה המלמד בחיוך אירוני. "ווה, ווה, אפילו חודש לא יספיק כדי לקרוא את הפרשה מאה פעמים", העיר אלישע. הצחוק שדבריו עוררו בקרב הילדים הרתיח את המלמד עד כדי איבוד שליטה, והנחית סטירה על פניו של אלישע. "מדוע אתה מכה אותי" מחה אלישע בעיניים דומעות, "ולמה אני חייב לשנן, כשאני יודע, בחן אותי ותראה", התריס בקול חנוק. דומם הפנה המלמד את מבטו הצידה. כי מניסיונו יודע, שאלישע אינו זקוק לשינון בשל תפיסתו המהירה. "הוא ילד מחונן, אך ממזרון קטן", הרהר. לא נותר, אפוא, אלא להודות בטעותו כשתחושת חוסר אונים כרסמה בלבו כל אותו יום. בלית ברירה הוא פייס את אלישע בשעת תפילת מנחה, וביקש ממנו שלא יספר לסבתו.

גגות הבתים בכפר משמשים משכן שבו מתרווחים התושבים בערבי הקיץ כדי ליהנות מאוויר קריר. יש שמנהלים שיחת חולין תוך שתיית תה ועישון, או כאלה שסתם נחים מעמל היום ומתרכזים במשאלות ליבם. כמו אימא רחל שיושבת דומם בפישוט רגליים כשעל פניה מעיב דוק של עצבות. אותה שעה אלישע שוכב פרקדן כשלמראשותיו ברכי סבתו ומבטו נעוץ בשמים עד שהחליפו את כסותם האפרורית בכסות שחורה מקושטת ביהלומים. כך הגדירה סבתו את הכוכבים, ואף הראתה לו טבעת יהלום בין התכשיטים שמהם התפרקה מאז מות בעלה ובנה הבכור. "באמת, הכוכבים הם יהלומים"?, הוא שאל את סבתו. היא הייתה כה שקועה בהרהורים שלא שמעה. "את מששק.. "האיי", נפלטה מפיו צעקה חדה ואחריה צווחות של כאב שהחרידו את סבתו עד כדי היסטריה. אחוזי בהלה נחלצו הוריו לעזרתו בלי דעת את סיבת הבכי. "עקרב", שאגה אמו שראתה את השרץ רץ למקום כלשהו כבורח מן ההמולה. היא חלצה את נעלה וחבטה בו בקור רוח, בניגוד לאביו וסבתו שנראו כאובדי עצות, היא בדקה עד שאיתרה את העקיצה בקרסול וקשרה את רגלו ברצועת בד שקרעה משמלתה. בינתיים הופיעה אימא זוהרה שהוזעקה על ידי אחד השכנים, ובידה סל מלא צרורות. תחילה היא ליטפה בכף ידה את מצחו של אלישע שעדין נאנק מכאב: "אל שדי עמך" לחשה כמה פעמים עד שנרגע, והגישה לפיו משקה שהכינה מזירעונים שונים כשהיא לוחשת: "זו תרופה מאת יוסף הצדיק ואסתר המלכה".

כעבור יומיים החלים אלישע ושב לשגרת הלימודים. המלמד ברך אותו לרגל החלמתו ומשך אותו לאחת הפינות: "מהיום אתה תלמד בכיתת הפרשנות", בישר לו. אלישע שש על הבשורה מתוך תקווה, שלימוד תורה על פי פירוש רש"י מבטל את השראח השנוא עליו, אך כוונת המלמד הייתה להעמיס על מוחו הקט מכסת לימודים יותר קשה שתמנע ממנו זמן פנוי, בהתאם לאמרת חז"ל: "אספי ליה כתורא (כתובות, נ, א) (האבס את התלמיד בתורה כמו שמאביסים שור)״. חלפו כמה דקות עד שהמלמד הוביל אותו לפינה שהוקצתה לתלמידי הפרשנות — ארבעה במספר. עודנו תר אחר מקום לשבת כשהארבעה נעצו בו מבט בוחן האומר: "מה לזאטוט הזה בינינו"?, אלישע היה דרוך לקראת החידוש מכדי לחוש במבטם. מה שלא הטריד אותו זה כתב רש"י שהוא למד בכל יום שישי כנהוג בכפר. אכן, בשיעור הראשון הוא השתלב בכיתה ללא קושי כלשהו, משום שעסקו בפירוש רש"י כהסבר גרידא למילים ולמונחים כמו אפוד, חושן, אבנט וכדומה, אולם הדיאלקטיקה התלמודית של קושיות ותירוצים, הקשתה עליו את הבנת הפירוש. כך למשל כאשר קראו את פירוש רש"י לכתוב: "ששת ימים" (שמות לה א) רש"י מפרש שהתורה הקדימה את השבת לפני המשכן כדי לרמוז, שמלאכת המשכן אסורה בשבת". המלמד שאל: "איזו בעיה בא רש"י לפתור בפירושו זה", פנה המלמד לתלמידים. הללו שלמדו את השיטה ניסו בדרך חשיבתם למצוא את התשובה הנכונה. "הבעיה היא, שמשה עמד לדבר על המשכן ופתאום מדבר על השבת?", כך הסביר אחד התלמידים. "נכון", אישר המלמד בחיוך של שביעות רצון. לאחר כמה תרגילים מסוג זה שהניבו תשובות נכונות, התעורר חשש בלב אלישע, שמא הבנתו לקויה. "כי איך אפשר להבין דבר שאינו כתוב", הוא תהה. והמחשבה שעומד להיות רק זנב לאריות העכירה את רוחו. המלמד הביט בו וחייך בהנאה: "דיכאתי את משובתו", התפאר בפני עצמו.

בלילה, לאחר ארוחת ערב בשעה ששמחה עקרת הבית מפנה את השולחן, ישבו שני הגברים — רפאל אב המשפחה, ור' שלום שהפך לבן בית מאז התאלמנותו וגלגלו שיחה על חג הפסח הממשמש ובא. ר' שלום גילה לבן שיחו סודות אחדים על פסח לפי תורת הנסתר. אותה שעה פרש אלישע לקרן זווית ומעיין בפירוש רש"י, כשכוונתו לאתר את המוקשה לרש"י בכמה פסוקים. הוא עבר מפירוש אחד למשנהו, אך ללא הצלחה. הוא עמד לסגור את הספר, אלמלא פסוק אחד שבצבץ לעיניו ועורר בו דחף. לכן החליט לעיין בו, אולי יצליח הפעם לגלות את הקושי בפירוש רש"י. שני קשיים עלו במוחו, אך הוא שלל אותם, כפי ששלל את הקשיים בפסוקים הקודמים, לפתע אורו עיניו: "אהה, לפי הכתוב הכוהן הוא גם לוי, וזה לא ייתכן, זהו הקושי של רש"י", הוא מלמל חרש בחיוך של קורת רוח, והמשיך לחפש עוד פסוקים: "במה אתה מתעמק, בני"?, שמע את קול אביו מאחורי גבו. ובטרם הספיק להסב את פניו, התיישב אביו לידו: "יפה מאד עביבאס (יחול עלי מכאובך), אתה מקיים את הכתוב: 'והגית בו יומם ולילה', מי ייתן ואל שדי ישמורך מכל רע", החמיא לו כשהוא מחליק על שכמו. "אבא", מה מוקשה לרש"י כאן", התפרץ כשהוא מצביע על הכתוב (דברים י"ז ט). "ההה", חייך אביו. "לא ייתכן שהכוהן הוא גם לוי", השיב בניחותא. "כך שיערתי", אמר אלישע בחיוך של שביעות רצון. "השערה אינה תמיד נכונה, אבל הקשיים שרש"י מעלה בפירושו הם תמיד נכונים. מעתה, כשתבין היטב את התירוץ תבין גם את הקושי ללא צורך בהשערה", הנחה אותו אביו.

משהתוודע אלישע לפירושי רש"י ואחרים נפתרה בעיניו תעלומת הטבע. עתה הוא יודע את תפקידם של שני המאורות. הירח אינו "מומו" (תינוק שעשועים של אלוהים), כפי שסבתו הסבירה לו, אלא יריב שקרא תיגר על מעמדו של השמש, ובשל כך עומעם אורו כעונש. בעצם כל מה שהוא רואה בנוף הטבעי והאנושי של סביבתו מתפרש אצלו כבבואה של הנוף המקראי. הר סאראוו שהיה חידה בעיניו, הוא כעת בבואה של הרי אררט שעליהם נחה תיבת נוח, וכשהרועים משקים את הצאן מן הבאר שבשיפולי הכפר המוסלמי, הוא מדמיין אותם לרועים שפגש יעקב בדרכו לחרן, ושפתיו רוחשות את הכתוב: "הידעתם את לבן בן נחור?". כך שאל יעקב את הרועים. פופו ונסים — שני בחורים בני עשרים ומעלה, חסוני גוף, ואמונים על תגרות ידיים הם בדמיונו העתק של שמעון ולוי, כפי שרש"י מתאר אותם בברכת יעקב. בימות הקציר כשהמוסלמים מן הכפר הסמוך קוצרים את התבואה במגל, הוא מתבונן בהן ארוכות, ומדמיין לעצמו את הקוצרים בשדה בועז, שעוד מעט הוא יגיע ויברך אותם במילים: "ה' עמכם". והם יענו..."ששש, ייסכר פיך אלישע, אלה גויים", הוא נזף בעצמו. פעם בדרכו לחדר עם חבריו הוא עצר לפתע: "הביטו", קרא כשהוא מורה בידו על הערוץ החוצץ בין הכפר המוסלמי למללאח היהודי כששני היישובים שוכנים על שני מדרונות זה מול זה. "מה מה...", גמגמו אחדים. "ובני ישראל עומדים על ההר מזה, והפלישתים על ההר מזה, והגיא ביניהם", הוא ציטט את הכתוב. (שמואל א, י"ז, ג). "בטלן", נזף בו אחד הילדים. "ריקא, הלא הם מוסלמים ולא פלישתים", התריס כלפיו המבוגר שבחבורה, ודחק בכולם לנוע לבל יאחרו לשיעור.

מכלוף לוגאסי — בחור כבן שלושים, כחוש גוף ושחור זקן צפוף וזיפני, בעל עיניים דהויות השקועות בתוך ארובות דמויי גומחה. לחיים קעורות, פנים ארוכים ונסוך עליהם דוק של יראת שמיים. הוא נמנה עם אותם קשי יום שבקהילה מפאת שכרו הזעום כמלמד דרדקי. אך יותר מכל האווירה העכורה בבית שבו אין, "לא אישה נאה, ולא כלים נאים", והמריבות בין בני הזוג הם דבר שבשגרה, במיוחד לנוכח העובדה שטרם זכה לבן זכר, וכמקובל אשתו אשמה בכך. אומנם ההוראה הביאה מזור לנפשו הפצועה, אך התנהגותו של אלישע מוסיפה להטריד את מנוחתו. כי התכנית שנועדה לחנוק את מוחו הקט בפרשנות על מנת להתפטר מתעלוליו, לא צלחה. לתדהמתו, אלישע תפס בקלות את שיטת הפרשנות של רש"י במידה כזו, שעלה בהבנתו על שאר התלמידים המבוגרים ממנו בשלוש שנים. תפיסתו המהירה שנסכה בו ביטחון, דחפה אותו לחזור לסורו, כשהוא הוזה, מהרהר, או מעיין בפירוש אחר של "חומת אנך", בשעה שחבריו משננים את הטעון שינון. האמצעי היחיד שאמור להכניע אותו הוא המבחן. אך הוא עמד בקלות בכל המבחנים. הוא אף העז באחד הפירושים לחלוק על המלמד שגילה חסר אונים, כי לא עמדה לזכותו שום תואנה שתצדיק אמצעי ענישה. הוא יודע שעונש פיזי נועד לחנך תלמיד פרוע, או קשה תפיסה, ואלישע אינו נמנה עם שניהם. ובליבו קינן חשש, שהימנעותו מהענשת אלישע על התנהגותו וחוצפתו תשפיע לרעה על התלמידים, ותערער את מעמדו בעיניהם. בצר לו הוא גמר אומר לשוחח עם סבתו שעל פיה יישק כל דבר, אולי ישכנע אותה להעביר אותו לישיבה.

בבוקרו של אחד מימי ששי לאחר שחרית כשילדי החומש והפרשנות עוסקים בתרגול כתיבה, הוא מינה את אחד הילדים כמשגיח, ועשה את דרכו לביתה של משפחת בן שבת. רוח קלילה שנשבה עם הזריחה טפחה על פניו ורעננה אותו מן התשישות של ליל הסליחות. הוא שאף אוויר מלוא ריאותיו, והחליט לצעוד על המשעול העוקף את המללאח שבו אין עוברים ושבים. מימינו הקירות האחוריים של בתי המללאח שלרגליהם אדמת בור זרועה חרולים וברקנים. משמאלו טירת השיך ברהים עטורה עצי נוי ועצי פרי בשלושת עבריה, וביניהם צומחים פרחי בר ססגוניים. לאחר שהתבונן חליפות בשני הנופים, הוא השהה את מבטו על טירת השיך שהייתה לצנינים בעיניו. לבו התחמץ למראה הגדולה שאליה הגיע צורר ישראל זה: "כל הַמֵּצֵר לישראל נעשה ראש (גיטין נו ב)",

דובבו שפתיו את דברי חז"ל תוך אנחה עמוקה. "אחח, ריבונו של עולם, מתי תפרוק מעלינו את עול הגלות", רטן, והחל לפזם את הקינה: "שבט יהודה בדוחק ובצער", עד שמצא את עצמו עומד בפתח הבית שדלתו פתוחה. הוא היסס כדי קריאת המזמור (תהילים כא) סגולה להצלחה, נשק את המזוזה ונכנס.

אימא רחל ישבה בדיותה התחתונה ועסקה בביקוע אגוזי ארגאן לשם הכנת שמן לבישול. לצידה מונחת 'צינייה' (מגש מנחושת) ועליה 'מקרז' (קומקום תה), כוסות וכעכים. במרחק מה ישב ר' שלום שארח לה לחברה כהרגלו, "בוקר טוב", ברך אותם מכלוף בפנים חתומות. "צבאח אלכיר", השיבה אימא רחל לקונית כמופתעת מביקורו ומסימן המצוקה שבהבעת פניו. "במה זכיתי לביקור המלמד הדגול", פנתה אליו במאור פנים כדי לשחרר אותו מן הלחץ ואותתה לו לשבת כשהיא מורה בידה על השטיח, "שלום, מזוג לנו תה", ביקשה מר' שלום ופנתה למכלוף לטעום מהכעכים: "הם מאפה ידי", התפארה. תוך שתיית התה וכרסום הכעכים הם שוחחו על דא ועל הא עד שלפתע פנתה למכלוף: "מה אתה עומד לספר על נכדי, שיחיה", שאלה בהבעה חייכנית, כמנסה לדובבו. הוא הרכין ראש קמעא כמהסס לומר את אשר עם לבו. לבסוף הוא פתח בדברי שבח על תפיסתו המהירה של אלישע, על השכל שבו חנן אותו הבורא וסיים בביקורת על התופעות השליליות הנובעות מכך תוך הדגשה שכשרונו המיוחד מעורר קנאה בקרב הילדים, ולכן ראוי להעביר אותו לישיבה. "כפרה על נכדי החכם, ישמרנו האל מעין רעה", מלמלה בלחש אימא רחל. "אם כך, מן הדין הוא שתבקש מהרב אליהו שיקבל אותו לישיבה" התערב ר' שלום. "עצה חכמה", הגיבה אימא רחל כולה קורנת מאושר. פניו הנפולות של מכלוף אורו לפתע: "הודו לשם כי טוב, צדיקים מלאכתם נעשית ביד אחרים", חייך לעצמו. "אל תדבר עם אביו", הורתה לו אימא רחל. "ואכא (בסדר), ענה מכלוף, והתפלל בסתר לבו שאביו לא יתנגד.

שני תלמידים חדשים עומדים להצטרף לישיבה בשנת הלימודים החדשה שתתחיל מיד אחרי סוכות. דוד סבג בן השתים עשרה, ואלישע בן שבת בן השמונה, שסיכויו להתקבל לישיבה עלול להיות קלוש, לא רק לנוכח גילו, אלא גם לנוכח אמות המידה שלפיהן הרב קובע מי ראוי ללמוד בישיבה: "די לך ביראת שמיים, בני", הוא פוסק למי שאינו ראוי. אך המלצתו של המלמד רצופת נימוקים שונים עשויה לרכך את עמדתו הנוקשה של רב הישיבה. ביומם הראשון ישבו השניים בצד ממתינים לרב שהיה עסוק עם ארבעת התלמידים הוותיקים בליבון אחת הסוגיות, המחזה של התלמידים המנענעים את הראש ומקישי כפיים, עורר צחוק אצל השניים. "משוגעים", לחש דוד לאלישע. אך מה שמשך את תשומת לבו של אלישע היה מראה הישיבה — חדר עלייה עלוב שעל קירותיו מופיעים סימני טחב, וספרי תלמוד בלויים מונחים בתפזורת על אצטבה מחימר. יותר מכול הטרידה את מנוחתו דמותו של אחד התלמידים. נער בן חמש עשרה רחב גרם ושחור שיער מקורזל, מצח צר כמו רצועת גוויל חום, ועיניים מבריקות כמו זיתים שחורים. הוא לפת קלות את ידו של דוד, עד שהלה הפנה את מבטו אליו. "מי זה", הוא אותת בסנטרו על הנער. "זה יוסף איבגי שחומד "משכב זכור", לחש דוד באוזנו של חברו. "בר נידה", נפלטה קללה בלחש מפי אלישע שהיה מזועזע. מפאת תחושת הפחד שקיננה בלבו מפני תלמידים המבוגרים, הוא החליט לנקוט את הכלל: "חכם אינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחוכמה ובמניין" (אבות ה, ט)

בינתיים התפנה הרב ואותת להם לגשת אליו. הוא פתח את "חוק לישראל", והורה להם לקרוא את הקטע הלקוח ממסכת "ברכות", שרובו ארמית. אף שלמדו ארמית מתרגום אונקלוס, הם התקשו בהבנת הקטע עקב שינויים אחדים שבין ארמית מקראית לזו של התלמוד. הרב גילה הבנה וניסה להסביר להם את המונחים התלמודיים המופיעים בקטע. מששוכנע שהבינו את לשון הדברים, הוא המתין עד שנרגעו מן הלחץ. הוא שרטט בעפרון פס על הקיר במרחק של אצבע מאור השמש שהסתנן דרך החלון. "בקטע שלפניכם יש שתי קושיות, תסבירו רק אחת מהן", הוא הכריז והקציב להם את הזמן שבו יגיע אור השמש לסימן שעל הקיר". הם עיינו בקטע כשמדי פעם החליפו מבטים. "זמנכם מתקרב לקיצו" הכריז בחיוך. אלישע זקף את ראשו הרכון. "ובכן", פנה אליו הרב. "סתירה בין שני כתובים" השיב אלישע. "זו גם תשובתך"?, הוא פנה לדוד. "הן", לאט הלה בפנים חיוורות. "שפיר", אמר הרב. תשובתו הייתה סתומה מכדי לשחרר אותם מהמתיחות עד ששלף "מסכת ברכות" מעל האצטבא והורה להם ללמוד את שלושת הדפים הראשונים עד מחר. הם החליפו חיוך גנוב ביניהם והחלו מיד בקריאה דמומה. הרב התבונן רגע באלישע: "ילד חריף בלי ספק" הרהר, ופנה לאגף של הוותיקים. "הצלחנו, תודה לאל", צהל דוד כשהוא טופח קלות על צווארו של חברו. אלישע ניער את היד של חברו מעל צווארו ואותת לו להמשיך לקרוא. מכאן ואילך הם למדו בשקדנות רבה על מנת להסב קורת רוח לרב. בשעות הלילה הם למדו בבית אלישע על מנת להסתייע באביו בעת הצורך. הסבתא וההורים הופתעו מן התפנית החיובית שחלה בהתנהגותו של אלישע ושבעי רצון מהתקרבותו לדוד, שלדעתם עוררה באלישע חדוות חיים. מה שלא הבינו היה, שדוד עצמו נשכר מכישרונותיו של אלישע. בימים הבאים השתדלו שני התלמידים להוכיח, שהם ראויים ללמוד בישיבה לפי אמות המידה שהרב קבע. לאחר שלושה חודשים סיפח אותם הרב לתלמידים הוותיקים, ועל מנת לאזן ביניהם לבין הוותיקים הוא החליט לפתוח במסכת "בבא בתרא" כחומר חדש לגבי כולם.

לפי המסורת המקובלת בכפר, הלימוד מתחיל לאחר ארוחת בוקר לאור קרני השמש הראשונים, ומסתיים בין הערביים, למעט שתי הפסקות. אחת למנוחה קצרה, ואחת לארוחת צהריים. השלב הראשון בשיעור הוא קריאת הטקסט התלמודי. התלמידים קוראים במקהלה, כשהרב מקשיב בעיקר לניגון של הקריאה. הוא מתערב רק כאשר הם משתבשים בניגון. משום שהניגון ממלא תפקיד של פיסוק, לכן ניגון נכון הוא סימן להבנת הנקרא. בשלב הבא מעיינים בפירוש רש"י המבהיר את הבעיות הקשות. ובשלב האחרון מתנהל דיון בסוגיא כשהרב שואל והתלמידים עונים. עם תום השיעור בסוגיא שנמשך כארבע שעות, כשהתלמידים מגלים סימני עייפות, הרב מכריז על הפסקה. התלמיד התורן הולך לביתו כדי להביא תה ודברי מאפה, ועד שהוא מגיע, מתנהלת שיחה בין הרב לתלמידיו שעיקרה חידות, או שעשועי לשון מסוג נוטריקון וגימטריאות. לגבי החידות התלמידים מסתייעים בחוברת החידות המצויה בכל בית, לכן הם עונים בקלות על כל חידה. אך כשהרב עצמו מחבר חידה שאינה בחוברת, התלמידים מתקשים בפתרון, כדוגמה הבאה:

"שמיים אומרים לא בתוכנו היא, אלא בתוך הארץ, והאדמה אומרת לא בתוכי היא, אלא היא בראש הרקיע, ודברי שניהם נכונים". אחדים מן התלמידים הלכו שולל אחרי הכתוב: "לא בשמיים היא" לפי המדרש ונתנו תשובות, שנדחו. "תזכרו מה שלמדתם ביום הראשון בחדר", רמז להם הרב. "אותיות", הבזיקו בזיכרונו של אלישע ששתק כהרגלו עד שגדולים ממנו ידברו, שש על הרמז הוא החל לסקור במבטו את החידה שעל הלוח עד שהגיע לביטוי "בראש הרקיע". המתין רגע כשחיוך הסתמן על פניו. האות "ר", קרא בקול רגוע. "כ—ן", אישר הרב בחיוך רחב תוך פישוט ידיים, וביקש להסביר. "האות ר' לא נמצאת במילה 'שמים', אך היא נמצאת במילה 'הארץ'. היא לא נמצאת במילה 'אדמה', אך היא נמצאת בראש המילה 'רקיע", הסביר אלישע. "ברוך שנתן מחוכמתו לבשר ודם". החמיא לו הרב. החניך תורן מגיע כשבידיו מגש של עוגיות ותה. ואחר הכיבוד ממשיכים בשיעורי הגמרא.

 

עקב יכולתו השכלית של אלישע המאפשרת לו להבין את הסוגיא התלמודית על כל אביזריה בשמינית מן הזמן שחבריו משקיעים לשם כך. פחתה ערנותו, ועולמו הפנימי שב לחסימתו בפני המתרחש סביבו, גם היחסים בינו לדוד התרופפו. מרגע זה ואילך הוא מסיח את דעתו מפעילות שכלית, וממריא על כנפי הדמיון המתרגם את העולם הנשקף מן התלמוד למציאות של ההווה: המלווה והלווה, בעל חזקה מול בעל מחאה, המפקיד מול שומר הפיקדון ועוד. כל אלה המשמשים רק דוגמה להבהרת החוקים, הם מתורגמים לדמויות חיות בקרב הקהילה, המחזיק בנדל"ן הוא יצחק ישראל התקיף שבקהילה, והמוחה על חזקת השדה הוא עקו (יעקב) איפרגן, הלווה הכופר בחוב הוא יזאח המכונה שמיהי (בעל מבט מאיים), שומר הפיקדון הוא מסעוד התייש, והמפקיד הוא מכלוף המלמד. ברם, הנוף שקסם לו יותר היו הישיבות: נהרדעא, פומבדיתא וסורא. תחילה הוא מצא עניין בשם נהרדעא שהרב הסביר להם את משמעותו בביטוי: "נהר דעה". הרשימה אותו במיוחד דמותו של שמואל הבקי באצטגנינות, כפי שמעיד על עצמו: "נהירין לי שבילי רקיעא כשבילי נהרדעא (שבילי השמיים ברורים לי כמו השבילים של נהרדעא)". והעובדה שאינו מתגדר בכינוי "רבי" הקסימה אותו במיוחד. הוא גם אהב את אמרתו על ימות המשיח שבהם לא ישתנה דבר, חוץ משעבוד מלכויות. "איך שמואל יודע את מסילות הכוכבים והשפעתם על בני אדם", שאל פעם את אביו בנימה של התפעלות. "ברוח הקודש", השיב אביו בפסקנות שאין עליה עוררין. התשובה לא הניחה את דעתו. ״אבל כל חכמי התלמוד זכו לרוח הקודש, ואיש מהם אינו יודע את תורת האצטגנינות", הוא הקשה כמפקפק בדעת אביו. "הוא זכה לרוח קודש יתרה, כמו נשמה יתרה", ניסה אביו לשכנעו. הוא הגיב בכיווץ שפתיו.

 

יום אחד בשעת הפסקת התה כשהרב העסיק את תלמידיו בשעשועי לשון, הפליג אלישע בהזיותיו לעבר הרחוק. הנה הוא יושב עם התלמידים בישיבת נהרדעא כשעל הדוכן עומד שמואל שהצטייר בדמיונו כאיש בגיל העמידה, לבוש גלימה לבנה, רקומה פסים שחורים כזו שלובשים בכפר, בעל קומה ממוצעת, פנים עגולים שופעים זוהר, עיניים בהירות כמו עיני סבתו רחל, וזקן קצר המקיף את צדעיו וסנטרו כמו סהרון כסוף. הוא פתח בסוגיא העוסקת בתלונת הקונה על המוכר שהונה אותו כשמסר לו שור נגח במקום שור עבודה, כפי שסיכמו. "מדוע אתה דוחה את תלונת הקונה", שאל לפתע אחד התלמידים את שמואל, והלה עונה: "אתם רוצים תשובה עכשיו או יפה שעה אחת קודם". ובעודו תוהה על תשובתו של שמואל, נדחף מרפק בצלעותיו שניער אותו מהזיותיו. "מצאת את התשובה", לחש לו דוד. "על מה" שאל אלישע בפלבול עיניים. "בעל חלומות שכמוך, הרב שאל מה זה ישאק בר"ת", והראה לו פתק שעליו כתוב: 'ישא"ק' בנוטריקון. "אתם רוצים שאגיד את התשובה עכשיו, או יפה שעה אחת קודם", חזר הרב אליהו על הצעתו. אלישע שהספיק בינתיים לעיין בכתוב, הבין, שעיניו היו בישיבת נהרדעא, ואוזניו בישיבת תילין. "אתם רוצים",.., עמד הרב לחזור על הצעתו: "התשובה כלולה בדבריך", קטע אותו אלישע בחיוך מבויש. דבריו עוררו רחש וחילופי מבטים בין התלמידים. "הא כיצד", בחן אותו הרב. "ישא"ק ר"ת: יפה שעה אחת קודם". השיב אלישע בקול רגוע. "ואה, ואה, איך לא הבינונו את הרמז שהיה כה ברור," הגיבו התלמידים בקריאת השתוממות. "מתת חסד הילד הזה", התפעל הרב בלבו. יצר הדמיון שאינו מרפה מאלישע מוביל אותו מדי פעם לאותה מציאות הזויה שבה הוא חי עם בני תקופת התלמוד יותר משהוא חי עם בני דורו. התנאים, האמוראים קנו שביתה בחזיונותיו, וראשי הישיבות הם רבותיו. פעם הוא רואה את עצמו כתלמיד של זה, ופעם של אחר. הרב אליהו התחקה אחר התנהגותו, כשהוא מנסה מדי פעם לנער אותו מהרהוריו בשאלה זו או אחרת, וכשהופתע מתשובות נכונות, הוא החליט להרפות ממנו. "מה מטריד את מוחו של הילד הזה?", ניקרה השאלה במוחו של הרב. הוא שוחח עם אביו על כך, אך לא לפני ששיבח את מוחו החריף של אלישע. "גם בבית הוא שוקע בהרהורים במיוחד לאחר שעיין בספר כלשהו", סיפר האב. וכשלא מצא תשובה גם בשיחה עם האב, הוא הניח שלפניו ילד חריג.

 

ארון הספרים בבתי המשפחות בכפר דל מאד. אינו מכיל לא ספרי הגות, לא מדרשים ולא תלמוד, וכל מה שיש בו הם סידור תפילה, מחזור לחגים, ספר קינות ('קול תחינה') והחומש. הספר היחיד מכל ספרי ההגות המצוי בכל בית הוא ספר הזוהר, שכל אנשי הקהילה מתייחסים אליו בחרדת קודש, והמגע בו מחייב היטהרות מיוחדת. תלמידי חכמים שבקהילה קוראים בו כחובה דתית החל מן השבוע הראשון של ימות השובבי"ם כל יום ופרקו, ומסיימים בל"ג לעומר המוקדש כולו להילולא של ר' שמעון בר יאחי. האירוע המרכזי בהילולא היא ארוחת ערב קולקטיבית כשכל משפחה תורמת את חלקה, לפי מצבה הכלכלי. זוהי ארוחה חגיגית לכל דבר המתקיימת בבית הכנסת ליד שולחנות ערוכים ומלווה בפיוטים שמוקדשים לכבודו של רשב"י, ולדמות פלאית אחרת הידועה בכינוי: "בעל האבן הקדוש".

אגדה שעברה מדור לדור מספרת על אלמוני שהגיע למללאח ביום לג' לעומר. הראשונים שראו אותו הניחו, שהוא קבצן כשאר הקבצנים הפוקדים את הכפר לעתים. הגזבר מצא לו אכסניה באחד הבתים, אך הוא הודיע, שאינו בא להתארח, אלא למות ולהיקבר בכפר על פי גזרת בית דין של מעלה. כשהבחין בחיוך הלגלגני על פניהם, הוא הצביע על בית העלמין: "אני ממתין לכם שם", אמר בנימה עצובה, והחל לצעד לכיוון בית העלמין. "מאין הוא יודע את מקומו של בית העלמין"? תהו האנשים. בינתיים פשטה שמועה על האיש המסתורי, ואנשים החלו לנהור לרחבה של המללאח. בעיצומה של ההמולה מגיע גם הרב דמתא למקום. "נלכה לבית עלמין", הכריז. כשהגיעו למקום החלו לתור במבטם אנה ואנה, עד שלפתע הגיה שביב אש אי שם. הרב אותת להם לנוע לשם. לכשהגיעו הם הוכו בתדהמה למראה מת לבוש תכריכין ושרוע בקבר. "שמע ישראל", החל הרב לקרוא ברטט. איש אחד עמד לגרוף עפר כדי לכסות את הקבר, אך בטרם הספיק פרץ רעש אדיר שהבעית את כולם. זו הייתה אבן חצובה שנעתקה מראש ההר והחלה להתגלגל עד שנחתה על הקבר. אחוזי פלצות עמדו כולם קפואים על מקומם: "מנוחה נכונה..." קרא הרב את ההשכבה. מאחר שלא גילה לאיש את שמו החליטו לקרוא לו "הקדוש בעל האבן". עקב פטירתו בל"ג לעומר צמחה האמונה שהוא גלגולו של רשב"י, ולכן מקצים לו מקום בהילולא של ל"ג לעומר. האמונה בסגולתו לרפא חולים, לפתוח רחם עקרות ולחולל נסים, הכתה שורש לא רק בקרב קהילתו אלא גם בקרב ישובים רחוקים, שמהם נוהרים אנשים כדי להשתטח על קברו ולבקש מזור למכאוביהם.

הילדים ובכללם אלישע ידעו את האגדה על "בעל האבן". אלא שאלישע נטה להסתייג מצדיקים בעלי המופת הידועים לו מקבצי סיפורים למיניהם. משום שהם מטילים אימה על הסובבים אותם, ואף מזיקים לכל מי שאינו נכנע לרצונם. פעם קרא על צדיק אחד ששלל מתלמיד חכם את תורתו והפך אותו לעם הארץ. צדיק אחר הטיל קללה על אישה שלא חלקה לו כבוד הראוי לו, והיא לקתה בשיתוק רגליים. "הם עריצים ולא צדיקים", התריס פעם נגד סבתו. "שש... חלילה", התחלחלה מדבריו. "אלוהים תסלח לו, הוא רק ילד", התחננה כשהיא נושאת את עיניה למרום. "ואכה (בסדר), אני חוזר בי", התוודה כדי להרגיעה. אולם לגבי "בעל האבן", הוא גילה יחס שונה. באחד הימים הוא התלווה לאביו לבית העלמין לפקוד את קברו של בעל האבן: "אלמוני זה ראוי להוקרה על שלא התגדר, לא בתואר צדיק, ולא בתואר אדמו"ר", חיווה את דעתו לאחר שאביו סיים את קריאת ההשכבה. אביו הנהן בראשו. "ולא זו בלבד שלא הזיק לאיש כמו הצדיקים, אלא אף לא הטריח את הקהל בסידורי הקבורה", הוא הוסיף כמתגרה באביו. "זכותו וזכות כל הצדיקים תעמוד לנו בעת צרה, בני", הגיב אביו במבט רציני. והניח את כף ידו על עורפו של בנו כמוביל אותו לשוב הביתה.

הם צעדו דומם כל אחד ומחשבותיו: "מדוע הוא מקל ראש בגדולת הצדיקים והאדמו"רים" הרהר האב בתחושת חרדה. "ריבון העולמים, הנחה אותו בדרך ישרה", התפלל בלב חרד כשנגד עיניו ניצבים אותם בחורים עירוניים קצוצי פאות, מגולחי זקן ומשוללי יראת שמיים, כפי שראה במו עיניו, ומי יודע מה צופן העתיד לשני אחייניו שחיים בעיר אגדיר. אלישע ראה בעלטה שעל פני אביו סימן של צער על נכסיו ההולכים ומתמוטטים בשל עסקים כושלים. "האם אמת, שר' שלום למד את תורת הסוד מבעל האבן בדרך ההתגלות", שאל כמתכוון להסיח את דעת אביו מיגונו. "זו אמת ללא צל של ספק המסתמכת על עדות ראייה", השיב אביו. "אף שר' שלום אינו מודה בכך"?, הקשה אלישע. האב חש דקירה בקרביו: "מתוך ענווה בוודאי", הוא ניסה להסביר, והוסיף מיד: "באיזו סוגיא בגמרא עסקתם היום". אלישע הגיב במבט אלכסוני. "כמה שנות חייו של ר' שלום", הוא שאל כמתחמק מכוונת אביו לשנות את הנושא. האב הגיב בתנועה אגנוסטית, אך לאחר שהייה קצרה הוסיף: "כשהייתי בגילך צמחו לו כבר שערות שיבה". אלישע צחקק כנהנה מההלצה של אביו.

"וא רפאל, וא רפאל", הדהד פתאום קולו של ביהי. "הוי, הגוי הזה אינו מבשר טובות", מלמל רפאל בנימה של חרדה. "חיילי הפרנסיס הגיעו למללאח ומחפשים את היהודי שמכר 'מאחייה' לגומי (כינוי לחייל מוסלמי), סיפר ביהי בהתנשפות עמוקה. "אתם היהודים עושים בעיות עם השתייה שלכם", הטיח ופנה לדרכו. "אוי ואבוי" קרא רפאל תוך מנוד ראש. אחוז בעתה הוא החיש את צעדיו כשבליבו מקנן חשש, שמא אחיו יוסף הוא האיש המבוקש, חשש שעורר בליבו הרהורים נוגים. אלישע הביט בפניו החיוורים של אביו, ולא ידע מה הסיבה. עד ששמע אותו ממלמל: "פורץ גדר זה מלא שטויות כרימון, חוטא להכעיס, פזרן, ויצרו הרע גדול מזה של קין". ומיד הבין שהכוונה לדודו יוסף. רחמיו של אלישע נכמרו לשמע אנחתו של אביו שפוף הקומה, וכל מה שנותר לו לעשות הוא לשרך את דרכו עמו בשביל העוקף את המללאח כדי לחמוק מעיני החיילים. "איפה יוסף" נהם רפאל בהיכנסם לביית דרך הפתח האחורי. אין מענה. הוא חזר על שאלתו בקול ניחר. "אני כאן", נשמע קול עמום מן המרתף. אחוז רוח תזזית הוא ירד מן המדרגות בדילוגים. אף שקולו של אחיו מוכר לו, הוא לא נרגע עד שראה אותו במו עיניו. הוא התבונן בכול בני הבית שהסתתרו במרתף מפחד מהחיילים מבלי להוציא הגה. יוסף מעסה את העורף של אמו כדי להרגיע אותה מכאבים שהחלו לפקוד אותה מלפני חודשים כשהסיבה לכך היא עין הרע. בעודו מתבונן באחיו תוך נקיפות מצפון על הגידופים שהטיח כלפיו, שמע מישהו אומר: "הם אסרו את שלמה ישראל". הוא התיישב כשהוא מהמהם תוך מנוד ראש כלא מאמין לבשורה הרעה: "בתוקף מעמדו של אביו, אני מאמין שהוא ישוחרר תוך ימים ספורים בעזרת השם", הוא הגיב בנימה רגועה.

בחודש אב מגיע חום הקיץ לשיאו. השרב היומיומי משווה לנוף הכפרי מראה של מדבר צחיח. על השדות השחומים והמבוקעים מזדקר גוון צהוב של צמחיה קמלה, למעט עצי הארגאן שאחדים מפארותם שומרים על לחותם, ובולטים בצבעם הירוק. המרחב כולו נתון לשליטתם של השקצים והרמשים למיניהם, החל בנמלים שחורות, חרגולים צרצרים, וכלה בעקרבים ונחשים. המסוכנים מביניהם הם העקרב הצהוב והאפעה, שמעוררים פלצות בעיני כל מי שנתקל בהם. לנוכח אווירה זו בני אדם מדירים את רגליהם מן הרחוב במשך היום, והכפר נראה כמו עיר רפאים, במיוחד בימי "בין המצרים" שהם אבל לכל דבר. בני המשפחה נוהגים לחסות באוויר הצונן השורר בדיותה התחתונה, הן מפני החום הלוהט של הקיץ, והן גם מפני כוחות האופל, שלפי האמונה, הם אורבים בימי "בין המצרים". בין אבות המשפחה יש כאלה המספרים על שני החורבנות, אחרים קוראים קצידות שנתחברו בערבית יהודית כמו הקצידה על חנה ושבעת בניה, הקצידה על עשרה הרוגי מלכות, או על סוליכה הצדיקה. הנשים שומעות ומזילות דמעות. באווירת אבל זו גם החדר והישיבה שובתים מלימודים. אלישע, כדרכו, פורש מן המשפחה ומתבודד בחדר הספרים. ימים אלה לגביו הם שעת כושר לקרוא דברים שאינם מחייבים מאמץ שכלי. למזלו, ארון הספרים בביתו, היחיד בכפר, גדוש בכתבים למיניהם החל מספרי הגות, ספרות חז"ל וכלה בקובצי סיפורים, הודות לדודו יצחק ז"ל, שבכל נסיעה עסקית לעיר אצוירה היה קונה ספרים משדרי"ם, מבלי לבחון את טיבם, די לו במצווה שבכך.

עתה אלישע עומד שוב כמנהגו וסוקר את ארון הספרים מלמעלה למטה. על האצטבה העליונה מונחים אלה המוכרים לו: הש"ס, התלמוד והמדרש. למטה מהם ספרי דרוש ופרשנות, כתבי הרמב"ם, אחרי זה באים ספרי קבלה: "רק ר' שלום מבין מה כתוב בהם", דובבו שפתיו. מבטו נח, בלי משים, על קבצי הסיפורים, שכבר קרא עוד כשהיה תלמיד בחדר: "סתם מעשי נסים ונפלאות", הגיב בעווית פנים. לא סיפורים על צדיקים הוא מחפש, אלא, סיפורים על חורבן שני הבתים. אומנם הוא קרא על כך בתלמוד, אך הוא מחפש משהו חדש. בינתיים הוא חש סחרחורת וישב לנוח. לאחר שהתאושש, הוא החליט לחפש בארגז, שבו גנוזים ספרים מפוקפקים כפי שאביו הגדיר אותם. הוא הרים את המכסה והחל לשלוף ממנו ספרים שלפי שמותיהם אינם עונים על ציפייתו, עד שלפתע על גב כריכה של אחד מהם כתוב: "יוסף בן מתתיהו, 'תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים". הוא פתח את הספר בידיים רוטטות. אחוז התרגשות קרא בקול צוהל: "זהו", ומיד ניסה לדכא את צהלתו בגין ההלכה האוסרת לשמוח בימי "בין המצרים". הוא ישב והחל לקרוא, אך התקשה בהבנת הכתוב. עד מהרה התברר לו, שלשון הספר שונה לגמרי מזו של התלמוד והמדרש הידועה לו. מיואש הוא הניח את הספר על המדף, ויצא מהחדר כדי לסעוד את לבו בפת שחרית יחד עם המשפחה.

"מה לא כשורה בספרים שבארגז"?, שאל אלישע את אביו בשעה שאמו שמחה יוצקת לתוך צלחותיהם דייסת גריסין רותחת. אביו שהספיק לגמוע מלוא כף מן הדייסה שצרבה את גרונו החל לכחכח. "אחרי האוכל", גמגם בקול צרוד. אלישע גמע ברעבתנות את מה שהיה בצלחתו. רפאל ראה בכך חוסר סבלנות, לכן הוא מלמל את ברכת המזון בחופזה, והחל לספר, "שלפני כמה שנים התאכסן בבית המשפחה שד"ר אחד מירושלים. יום אחד הוא נכנס לחדר ליטול ספר, וכשהבחין בספרים שהיו מונחים באצטבא התחתונה, הוא החל לנענע את ראשו אנה ואנה, כשהוא מקונן: "הוי, שומו שמים". דודך יצחק ע"ה שהיה בחדר הסמוך עם כמה אורחים חשב שקרה לו משהו, וחש מיד לעזרתו. השד"ר, נזף בו על שהוא מחזיק כאן ספרי טומאה ליד הקדושה, רחמנא ליצלן, לשוא ניסה יצחק ז"ל להצטדק, שקנה את הספרים משדרי"ם שבאו מירושלים. "הספרים נכתבו על ידי כופרים, והשדרי"ם הם שלוחי עבירה, שאין להם חלק בעולם הבא" הצהיר, והוסיף: "לשרוף את הספרים מיד". דודך ע"ה קיבל עליו את הדין, וקרא לי למלא אחר הוראתו של השד"ר. אספתי את כל הספרים שעליהם הצביע, הייתי עדיין רווק צעיר שוחה בים התלמוד כמוך, והחלטתי לגנוז אותם במקום לדון אותם לשרפה, עד היום איני יודע את הסיבה, אלוהים יסלח לי", סיים אביו את סיפורו. "עשית כר' עקיבא שהציל את שיר השירים מידי המקטרגים", הצדיק אותו אלישע.

"יישר כוחך, אבא", הוא מלמל בלחש לאחר שנפרד ממנו. כי החרם של השד"ר על הספרים לא הרתיע כלל את אלישע, אלא אף עורר בו סקרנות רבה לגבי טיבם של הספרים, שאחד מהם הוא הספר של בן מתתיהו. כך שלמחרת אותו יום חזר לעלעל בו תוך ריכוז מחשבתו כשהוא חוזר על כל עמוד פעמיים, או יותר, עד שלפתע תוך עלעול בספר הוא גילה את הנספח המכיל "הערות וביאורים", וזה סלל את דרכו להבנת הנקרא. הוא התייחד עם הספר תוך התנתקות מכל הסובב אותו במשך שלושה ימים. למעט הארוחות שאכל עם המשפחה. התיאורים שבספר עוררו בנפשו ריגושים שונים, לעתים של תוגה ואכזבה ולעתים של רוממות רוח. אך מה שהסעיר את נפשו עד כדי דמעות היה התיאור על מצדה. רפוי גוף הוא שמט מידיו את הספר, עצם את עיניו, ושהה במצב של נים ולא נים, עד שלפתע פקח את עיניו, וטפח על מצחו: "אהה", קרא כמוצא שלל רב, "השד"ר פסל את הספר משום שיש בו דברים רבים, לרבות שמו של המחבר, שאין להם זכר בתלמוד". אחוז מפח נפש הוא ניסה לשחזר את המאורעות בדמיונו, אולם נפשו הייתה סחוטה לגמרי. אפילו הדמויות של שמעון בר גיורא, יוחנן מגוש חלב ואחרים שעוררו בו הערצה גדולה, רפתה רוחו מכדי לתאר אותם בדמיונו. הוא החליט אפוא לבקר את סבתו החולה בתקווה שנוכחותו תקל את סבלה.

כשאלישע הגיע למרתף שבדיוטה התחתונה הוא פלבל בעיניו עד שהסתגל לאפלולית. ובעוד מביט כה וכה התנערה סבתו ממיטת חולייה, משכה אותו אליה בקריאה צוהלת. "כפרה, עוד לא התעייפת מקריאת ספרים?", שאלה כשהיא לופתת את חלציו. הוא הגיב בחיוך של מבוכה, והחל לסקור את היושבים. לבד מאמו ושני אחיו הייתה גם דודתו קמרה שבאה מאגדיר כדי לסעוד את אמה החולה, ועמה גם בנה יזאק שנמצא בפגרת הקיץ, אהרון הצורף הידוע בכינוי "בֶגֶד כֶּפֶס" (על משקל המונח הידוע בתורת הדקדוק בשם "בגד כפת") בשל מלבושו המלוכלך. המילה "כפס" בעגה המדוברת פירושה לכלוך. מאז שהתאלמן הוא מנסה להתקרב למשפחת בן שבת. ואחרון ר' שלום שישב בקרן זווית דומם ועצום עיניים. אלישע קלט אותו בזווית עינו: "הוא הוגה בתורת הסוד", סח לעצמו, וקיווה שאם יוקל לסבתו, היא תספר לו על האיש המסתורי הזה. “בגד כפס" המשיך בדברי התוכחה תוך התעלמות מהופעתו של אלישע, ודיבר על חטאי אבותינו שגרמו לחורבן הבית, ומספר באריכות על התפקרותן של "בנות ציון" בימי בית ראשון, ועל שנאת חינם בימי בית שני. מכאן הוא עובר לדבר על מצוקת היהודים בהווה, על השמדת היהודים במדינת בולניה ("פולין", תיקן יזאק) בגזירת השליט האלמאני (הגרמני), שהולך ומתקרב למרוקו כדי להשמיד את מה שנשאר מהיהודים: "הוי, הוי", הוא מקונן במנוד ראש, וכולם אחריו. יזאק — נער קצוץ פאות, וגלוי ראש החל לצחקק, ואילו אמו קמרה הגיבה במבט עוין לעברו של אהרון כמפגינה תיעוב על נבואות הזעם שלו.

נעלב מצחוקו של הנער יזאק וממבטה העוין של אמו, הגיב אהרון בדברי גנות על לבושו של הנער הנוגד את הצניעות, על השחתת פאותיו כעבירה על "בל תשחית", על שמו שאינו שם יהודי, ועל העובדה שהוא לומד חוכמת אדום במקום ללמוד תורה כמו..."די", שיסעה את דבריו אחת מבנות המשפחה. "אתה נטפל לילד ושוכח את בנך שמגלח את זקנו ופאותיו ואף עובד בשבת", הטיחה לעברו. "מה לעשות?. ככה הם החיים בעיר", הוסיפה כדי לרכך את דבריה הבוטים. הוא עמד לומר משהו, אך למראה מגש התה בידה של שמחה עקרת הבית הוא שם מחסום לפיו, אם כי בתוך תוכו הוא מודה בצדקת דבריה. בשעה שכולם לוגמים גמיעות בשירוקים מן התה, אלישע ויזאק החליפו מבטים: "ספר לנו קצת על חוכמת אדום", פנה אליו אלישע תוך קריצת עין כשהוא מדגיש את המילים "חוכמת אדום". יזאק הפנה מבט לאמו, וכשזו אישרה לו בתנועת ראש, הוא החל לספר על מכוניות כשהוא מתאר באצבעותיו את הטכניקה של הדלקה והנסיעה, כפי שאביו הנהג הסביר לו, אחר כך הוא עובר לספר על הרדיו והקולנוע, שהדהימו את השומעים. "סתם מעשה כשפים", לעג אהרון. שני הנערים פרצו בצחוק. "נכון שאבא שלך ממלמל דברי נחש למכונית והיא נוסעת", התבדח אלישע בהפנותו מבט לעבר יזאק. אהרון נעלב מלגלוגם של הנערים, ועזב בכעס את החבורה. אחדים הגיבו בהבעת השתוממות, ואחרים הביעו אנחת רווחה. אלישע ניצל את הסחת דעתם של היושבים מנטישתו של אהרון, והזכיר ליזאק את הבטחתו ללמד אותו קצת צרפתית. "בוא", השיב לו הלה. שניהם איחלו לסבתא החלמה מהירה, ויצאו מן המרתף האפלולי. בדרכם לדיוטא העליונה עמדה מול עיניו של אלישע דמותה של סבתו החולה. מה צר לו לראות את התדרדרותה מגבירת על בעלת אישיות מרשימה לאישה מצומקת ומגובנת, ופניה היפים והזוהרים הפכו לפנים כמושים וחיוורים. "מדוע ר' שלום אינו עושה דבר למענה", הוא תהה. והתשובה היחידה שעלתה במחשבתו היא, שכנראה ר' שלום הידוע כגדול בתורה ובעל תורת הסוד, אינו מאמין במעשי פלא כאלה שהצדיקים מחוללים, כי הנסים שלהם אינם אלא אחיזת עיניים. והחליט לפקוד אותה מדי יום. ברור לו עתה, שסבתו אינה מסוגלת לספר לו על ר' שלום בשל מצבה, ועל תקוותו זו שנגוזה בקעה אנחה מליבו.

בשעה שישבו לאכול ארוחה מפסקת של צום ט' באב, בקש רפאל מאמו לבל תצום, "אנוס רחמנא פטריה", ציטט מדברי חז"ל. "שטויות" הגיבה בלעג, "המזון אינו משכך כאבים", נימקה את סירובה. עודם מנסים לשכנע אותה, ועאליה אמו של שמעון סבג הופיעה. ישישה זו נוהגת לסיים סעודה מפסקת לפני הזמן, ומזדרזת לקרוא לבנות גילה להתאסף ליד הבאר כדי לקונן על חורבן בית המקדש — מנהג הידוע בשם "אגזדור (הספד)". אמנם היא יודעת שאימא רחל אינה מסוגלת להשתתף בהספד בשל מצבה הבריאותי, אך ביקורה היה מחווה של נימוס. לאחר שברכו זו את זו, פרשה אימא רחל את כפות ידיה כאות לחוסר אונים כשדמעות זולגות מעיניה. עאליה הזדרזה להיפרד ממנה לבל תאחר להספד. בו בזמן שהנשים מקוננות, הגברים יושבים על הארץ בבית הכנסת וקוראים קינות לאור הנר. אלה המבינים את הכתוב מייבבים תוך קריאה, ומי לא יבכה למשמע הדימוי של כנסת ישראל "לבתולה חגורת שק על בעל נעוריה". אלישע קורא בדממה כשאוזנו נטויה לקולו הנוגה של שמעון סבג. מדי פעם הוא מביט באביו שעיניו דומעות, ובשמעון שפניו רגועים ללא סימן של יגון. "הוא כמו חליל, שאינו חש בתוגת השומעים הבוקעת ממנו", הרהר. הקהל חותם את תפילת ערבית בקריאת מגילת איכה.

אחרי תפילת שחרית פוצחים בקריאת קינות. וכשהקהל קורא את הקינה "איך נָוִי" על בנו ובתו של ר' ישמעאל שנשבו על ידי הרומאים, ניצבו לנגד עיניו של אלישע התמונות המתוארות בספר "מלחמות היהודים ברומאים". נפשו כה דאבה כשנזכר בגורלם הטראגי של אותם גיבורים שנחלו מפלה, והוא חש השפלה במפלתם: "בדרך אחד תצא אליו, ובשבעה דרכים תנוס לפניו". דובבו שפתיו את הכתוב. (דברים, כח כה) "הכול בגלל שנאת חנם, כפי שאמרו חז"ל", בקעה אנחה מלבו, ונזכר במסופר בתלמוד על קמצא ובר קמצא, על הבריונים ששרפו את אוצרות המזון שתרמו עשירי ירושלים, אולם החורבן לא היה עונש מן השמים, אלא תוצאה של סכלות. כך הוא הבין מספרו של בן מתתיהו שהביע הערצה לרומאים ובוז כלפי המורדים, ייתכן שבשל כך הוקיע אותו השד"ר ככופר, או אולי בגלל התחבולה שבה הוא הציל את עצמו. אלא שמיד הוא נזכר בר' יוחנן בן זכאי, שאף הוא הציל את עצמו בדרך תחבולה. מכאן הוא עובר לשאלות היפותטיות, מה היה קורה אילו... וכך הוא היה שקוע בהרהוריו עד סיום תפילת עמידה של שחרית. הבכי המר והיבבות שניסרו בחלל בית הכנסת עם פתיחת ההיכל, ניערו את אותו מהרהוריו, מה המתה נפשו למראה ספר תורה עטוי שחורים: "במקום אשרי העם, איכה יועם", פותח החזן בקול רוטט. השרת עובר בין הקהל כשבידו קערת חרס מלאה אפר, וכל אחד קומץ באצבעותיו מן האפר ומורח על מצחו. ספר תורה מונח על בימה נמוכה בנויה מטיט ואבן, והקהל פוצח בקינה: "על היכלי אבכה" תוך בכי מר. כתום תפילת שחרית ממשיכים שוב בקריאת קינות, וחותמים בספר איוב...

בכפר תילין אין לא בית קפה, לא קברט, לא מגרש משחקים, ואף לא חנות מרכולת. האתר היחיד העונה על מאוויי הנפש הוא בית הכנסת, שאומנם בימות החול הוא משמש כמקדש לפולחן שגרתי, אולם בשבת, בחג ובאירועים משפחתיים הוא מעין מועדון תרבותי שהפולחן וההווי משמשים בו בערבוביה בבחינת: "חציו לה' וחציו לכם". ההווי התרבותי מתבטא בפיוטים שזמרים בעלי קול ערב שרים אותם במהלך התפילה. הפיוטים שבחלקם ידועים משירת יהודי ספרד, ובחלקם של משוררים מבני מרוקו, מזינים את הנפש ומרוממים את הרוח. הפייטן שר, והקהל מלווה אותו בפיזום חרישי תוך תנועת ראש כסימן להבעת הנאה. פעמוני הזמר מגיע גם לאוזני הנשים היושבות בעזרה, מהן כאלו שקסם קולו הערב של הפייטן מסתנן ללבן, וכאלו שלמדו משפטים אחדים מן הפיוט, ומפזמים אותם כשהן עוסקות במלאכת הבית. יש בין הפיוטים כאלה המנוסחים בסגנון רומנטי של אהוב שנפשו כמהה לאהובתו, ושופך בפניה את ערגת נפשו. ולעתים הסגנון מפליג עד כדי ארוטיקה. אך הכל יודעים שאין מדובר באהבה חושנית, אלא באהבה שבין עם ישראל לתורה, או לאל, כדוגמת פרשנות המדרש לשיר השירים. שונים לגמרי הם הפיוטים של ראש השנה ויום הכיפורים, שהגנוז בהם אינו היופי, אלא השגב המעורר חרדת קודש. אלו הן הרשויות, היוצרות והבקשות המשובצות בתפילות, ועליהן יש להוסיף עוד יצירות בכתבי יד הנקרא "מגן" לר"ה ויום הכיפורים. קובץ זה מצוי בקהילה זו בלבד (כה"י מצוי במכון בן צבי, ומספרו 9029, תרומה ממני). חלק מהיצירות האלה מושרים בפי כל הקהל, לכן ילדי החדר לומדים אותם בכמה ימים לפני ראש השנה. הלימוד מתייחס רק לקריאה נכונה וללחן, ללא הבנת התוכן. גם המבוגרים שרים מבלי הבן דבר, למעט תלמידי חכמים. מפאת לשונם הפיוטית והמהוקצעת הם מוחזקים כטקסט מקודש וחתום, מעין ריטואל פולחני שהחובה חלה על קריאתו בלבד, ולא על הבנתו.

גם אלישע בהתחלה קרא כמו כל הילדים בלי להתעניין בהבנת התוכן, עד שקרא את ספרו של יוסף בן מתתיהו ואת הסיפור "לישרים תהילה" לרמח"ל. לשונם של החיבורים האלה הקלה עליו את ההבנה בלשון הפיוט. אולם התברר לו כי הבנת הלשון כפשוטה ב"רשויות" וב"יוצרות" של ר"ה ויום כיפור אינה מבהירה את פשר הנקרא, והדברים אמורים באותם ביטויים שבהם גלומים רעיונות פילוסופיים, או קבליים. כדוגמת הביטוי: "ברחקי ממך מותי בחיי, ואם אדבק בך חיי במותי" (ריה"ל). כאשר שלושת השליחים עומדים לפני התיבה בראש עטוי טלית ומזמרים את ה"רשות", "לך כתר וחכמה" בקול רוטט ומייבב, מביט בהם אלישע, ואינו מבין מדוע הם מייבבים, "הרי אלו מילים פשוטות, שאין בהן כדי לעורר בכי" מהרהר. תהייתו גברה עוד כאשר היו מסלסלים בביטוי: "וקוצץ בם תהי נפשו קצוצה", כשהבעת חרדה על פניהם. הוא סוקר את פני המתפללים, שמבטם מרוכז בספר, אך מתברר לו שגם הם כמוהו אינם מבינים דבר. הוא מסיט את מבטו לעבר ר' שלום, אך הלה הליט את פניו בטליתו ומנענע את ראשו ימינה ושמאלה. הוא מוסיף להתבונן בו עד שהשליחים סיימו, והקהל פצח בפיוט אחר. במרוצת הזמן הוא ישאל את ר שלום, והלה יטעים אותו "בטדוויק (דגימה) אחת מהמטען הקבלי שבמילים הללו.

הלימוד בישיבה מקנה לאלישע מעמד של מבוגר שחובת המצוות חלה עליו, אף שטרם הגיע לגיל בר מצווה. אמנם הוא מקיים את המוטל עליו, אך יש חובה אחת שמבעיתה אותו במקצת. הכוונה לטקס "המלקות" הנהוג בערב יום כיפור. לפני תפילת מנחה מתכנסים בבית הכנסת, ואחד אחד נשענים על עמוד מעץ שהוכן מבעוד יום כשגבם חשוף. ר' שלום מצליף בשוט שלושים ותשע הצלפות על גבו של כל אחד כשהוא ממלמל את הכתוב: "והוא רחום" שלוש פעמים, ומסיים במילים: "וסר עוונך וחטאתך תכופר". אלישע מתבונן בחיוורון פנים. וכשהגיע תורו הוא צעד לכיוון העמוד בפרפור הלב. אחרי כמה הצלפות הוא נרגע, והחל למלמל את תפילת הווידוי בלחש כשהוא הולם ביד קמוצה על חזהו. כתום ההצלפות נשק את ידו של ר' שלום, והלה חייך אליו וטפח בחיבה על פניו. זה היה המגע הפיזי הראשון ביניהם. הוא צעד לכיוון חבריו: "לא כאב כלל", בישר להם בחיוך.

האווירה של יום הדין מרחפת בשמי המללאח, מיד לאחר סעודה מפסקת. גברים, נשים וטף נוהרים לבית הכנסת בלבוש לבן וברגלים יחפות כשחרדת יום הדין מפעמת בלבם. חיי החולין נמוגו כליל מן היישוב. בני ישמעאל השכנים שנוהגים לבקר תכופות במללאח, נמנעים מכך ביום כיפור, לפי הוראת השיך. אפילו בהמות הבית כובשות קולן, חמור אינו נוער, ותרנגולת אינה מקרקרת, כאילו יודעות שיום כיפור הוא גם יום מתן תורה. על רקע הדממה בוקעים קולות של תפילת "כל נדרי" המהדהדים עד למרחוק. ההלכה, שיום כיפור לילו כיומו מתקיימת כאן במלואה. האנשים מדירים שינה מעיניהם. ולאחר ערבית הם קוראים פרקי תהילים, פרקי זוהר, "כתר מלכות" לרשב"ג, ומסיימים בבקשות מתוך הקובץ "מגן". עם עלות השחר פותחים בתפילת שחרית. אלישע אינו מן המהדרין, הוא אף מקל ראש בכמה מצוות. אולם הפעם החליט להדיר שינה מעיניו וליטול חלק בריטואל כמו המהדרין, והמניע הוא סקרנותו הגדולה לגבי מהותו של "כתר מלכות", שמתייחסים אליו בחרדת קודש משום שבו לוטים סודות גדולים כמו ספר הזוהר. בהתחלה הוא התאכזב מן הפתיחה של השיר, שאין בה יותר מאשר תיאור פעולותיו של האל בנוסח המקרא, עד שהגיע לביטוי: "אחדותך היא אחד שאינו במספר", ושהה לרגע: "מהו אחד שאינו במספר", תהה, והמשיך הלאה עם הקורא, כשהוא נתקל בביטויים, שאינו מבין את משמעותם כדוגמת הביטוי: "גבורה שאין לה שינוי ותמורה", וכאשר הגיע לתיאור הגלגלים הוא נוכח לדעת שהדברים הם למעלה מבינתו. הוא שמט מידיו את הספר ונרדם. גם בתפילת עמידה של שחרית ומוסף כשהשליחים מזמרים את "הקדושות" בסלסול רב, והמתפללים מאזינים במבט צמוד לספר כששפתותיהם נעות חרש, הוא עמד שוב אחוז מפח נפש בפני ביטויים שאינו מבין את פשרם. אחד מהם הוא הביטוי: "מלאת הכול ולא יכילוך", ושאלתו הייתה "במה הוא יתברך ממלא את הכול?, אם תימצי לומר בנשמה, מלאת אדם מבעי ליה (צריך לומר), מהו הכול", וכך הולך ומתפלפל בנוסח התלמוד, ותוך כך הזדקר לעיניו הביטוי: "גבהת מכל מרכבה" שהזכיר לו את דברי חז"ל: "אין דורשין במעשה מרכבה ביחיד, אלא אם הוא חכם", והוא מצא בהם צידוק להסחת דעתו מכל מה שאינו מובן: "מאחר שאיני חכם, אסתפק בנגלה, ולהתרחק מן הנסתר", סיכם לעצמו...

בין חגי ישראל פורים הוא הטעון חוויות רבות לגבי הילדים. כי שלא ככל החגים שבהם פעילות המבוגרים היא המקרינה את השמחה, בפורים הילדים הם המככבים על בימת החג כשהמבוגרים צופים מן הצד ונהנים. בשתי השבתות שלפני פורים הילדים קוראים את מגילת אסתר לפני תפילת מנחה כשהיא מחולקת לשניים. חלק בשבת 'שקלים' וחלק בשבת 'זכור'. בתפילת שחרית של שבת 'זכור' כאשר הקהל מגיע לכתוב: "כל עצמותי תאמרנה" הילדים פוצחים בשיר: "מי כמוך" לר' יהודה הלוי. יומיים לפני החג הם יוצאים יחד עם המלמד לשדות הבר מצוידים במגלים שבהם קוצרים "איפרכסל" (שיחים קוצניים). הם פועלים בזוגות, אחד קוצר ובן זוגו עורם. כשהם מגיעים למללאח בערמות על גבם הם זוכים לקבלת פנים מחמיאה מצד האימהות. בערמות השיח הם בונים את דיוקנו של המן ברחבת המללאח. בליל פורים לאחר קריאת המגילה על כל ההמולה המלווה אותה, יוצאים כולם לרחבה. שני ילדים מקיפים את דיוקנו של המן כשבידיהם שני לפידים, ומציתים את הדיוקן. האש מתלקחת מיד, ולשונות לוחשות כמו נחשולים בשיטפון הנהר מתרוממות למעלה ומתיזות גצים וניצוצות. "אלה בני המן", קוראים הילדים, ויורים בהם במפצים שהכינו משעם. השמחה כה גדולה שהיא מסיחה את הדעת מן הקיבה המפזמת מתענית אסתר. כתום המחזה המרגש הזה, הולכים איש לביתו, סועדים את לבם בארוחה חגיגית, ומסיימים בקריאת המגילה בשביל הנשים. למחרת אחרי שחרית וקריאת המגילה נוהגים לאכול ארוחה חלבית, ועד לסעודת מרדכי שזמנה בין הערביים, מבלים את הזמן במשחק "דמקה". זהו משחק פורים שבו נוטלים חלק גם המוסלמים השכנים, והוא טעון מתח רב, שמביא לידי קטטה. בני המעמד העליון עוסקים במשלוח מנות, המיועד לעניים על מנת לסייע להם בהוצאות לפסח, המשלוח כולל כסף, או בד לתפירת בגדים חדשים לפסח. הובלת המשלוח לנמענים מוטלת על הילדים הששים למלא תפקיד של שליח מצווה.

אלישע ראה במעמדו כתלמיד ישיבה עילה להיפטר מכל הפעילות של הילדים בפורים, ובשעה שהכול נהנים משמחת החג הוא רובץ ליד הארון, וסוקר את הספרים מבלי לדעת מהו מחפש. עד שראה את הספר "מקדש מלך". שם הספר סקרן אותו בחושבו שזה סיפור על בית המקדש. אך כאשר החל לעלעל בו התחוור לו, שאין זה סיפור, אלא בליל של מילים ושמות שחלקם מסומנים בגרשיים, דברים שמעבר להבנתו. "זו תורת הסוד שרק ר' שלום מבין אותה", מלמל והניח את הספר במקומו. הוא נטל את מסכת "חולין" כשכוונתו לבדוק מדוע לימודה חובה על מי שעומד להיות שוחט, אך טרם הספיק לעלעל בה הגיע לאוזניו טיפוף צעדיה של אמו. הוא חש התכווצות קרביים, היא שוב תנדנד לו, שיפסיק לנבור בספרים, ויצא להשתעשע כמו כל בני גילו. להפתעתו ניחושו היה מוטעה. "א בני", פנתה אליו במאור פנים, "סבתא ביקשה שתיקח מנות לעניים", הודיעה כשהיא מטביעה נשיקה על מצחו. "ואכה" (בסדר), נפלטה מפיו תשובה רפויה, והתלווה אליה.

בטרקלין ישבו בני המשפחה וקרוביהם. "הנה האור הגיע", קראה אימא רחל בקול צרוד כשהיא מתקשה לזוז ממיטתה כדי לחבקו. סמוק פנים הוא התבונן באביו שהיה מקצה יריעות בד כשהוא ממלמל, זו לפלוני, וזו לאלמוני. לבו נחמץ על העדר צרור הכסף שאביו נהג בכל שנה לתחוב לתוך היריעות. זה היה לגביו אות לירידת אביו מנכסיו. רפאל קרא לשני בניו כשהוא מהסה את השיחה הקולנית של הנוכחים. "קח מחמדי את היריעה הצבעונית למסעוד אזוביב", הוא הורה לאלישע, "מסעוד משרוקית" (כשהוא מדבר נפלטות מפיו שריקות בשל חוסר שיניים), חיקה הילד משה את מסעוד תוך שירוק לשונו, וכולם פרצו בצחוק. "פחזן", קרא לעברו אביו במבט חייכני. "קח את זה לאהרן הצורף", הורה לו כשהוא מצביע על יריעה לבנה. "ווה ווה, אהרון בגד כפס?, לא רוצה", השיב בנענוע כתפיים כאות לסירוב. "חצוף", נזף בו אביו. "מה, אלישע יותר טוב ממני, שאתה תמיד מעדיף אותו"? התריס כלפי אביו כשעל פניו עווית של בכי. "בסדר, אני אקח לאהרון", הציע אלישע כדרכו לנהוג בוותרנות במקרים של חיכוך. "כפרה עליך, אתה מתלמידיו של אהרון הכוהן שאוהבים שלום", התפעלה סבתו מוותרנותו. הוא גיחך בסתר לבו כשעל פניו זה נראה כחיוך, משום שמטרתו הייתה לסיים את המשימה מהר, כדי להתפנות לדברים חשובים יותר. הרעיון שעלה במוחו היה, למסור את המשלוח לאחד מבניו של אהרון, ולחמוק מהר. אלא שהדממה שבה נתקל בהיכנסו לדיותה התחתונה של הבית, הביאה אותו לידי ספק בתכניתו, אף שקיווה למצוא מישהו בדיותה העליונה. אך גם שם לא מצא את מה שביקש. הוא הביט אנה ואנה עד שראה דלת פתוחה כדי סדק. הוא צעד חרש עד הסדק, והסתכל בחצי עין לתוך החדר. ליד הצוהר שדרכו מסתנן האור לתוך האפלולית, ישב אהרון ומעיין במגילת הקלף שהייתה פרושה על ברכיו כשעל פניו עקבות של פיח, ולבושו המרופט מדיף ריח של צחנה. הוא היסס רגע, עד שדחף במרפקו את הדלת פנימה. לשמע חריקת הדלת הפנה אהרון את מבטו לעבר האורח.

"היי, היי! הגאון בכבודו ובעצמו", הוא קידם את פני האורח ספק מחמאה, ספק לעג. "מועדים לשמחה" ברך אותו אלישע בפנים סמוקות כשהוא מושיט לו את המשלוח, ופנה לצאת: "שב א בני, ישמורך השם", ביקש ממנו אהרון בתנועת יד. אלישע ציית למורת רוחו כשהצער על כישלון תכניתו עימם את פניו. אהרון הבחין בפניו העגומים של אלישע: "אתה צודק ילדי שאינך קורן משמחת החג כמו אחרים, הוא ניסה להחמיא לו. ולאחר שהייה בת רגע הוא הוסיף: "כי איך אפשר לשמוח בשעה שסכנת כליה מרחפת עלינו"? אלישע הגיב בהרכנת ראש. "אתה ילד חכם בלי עין הרע, ולכן אני רוצה לשאול אותך", פנה אליו אהרון (אלישע חש עקצוצים בגבו), "מדוע הקב"ה אינו מושיע אותנו מידי הצורר האלמני (הגרמני), כפי שהושיע את אבותינו מידי המן?, "הנסתרות לה' אלוהנו" (דברים, כט כח), השיב לקונית, וקיווה שתשובה אגנוסטית כזו אינה מותירה מקום להסברים נוספים. "תבארכ אללה עליכ, א וולדי, (יברכך האל, בני) תשובה קולעת", הטעים תוך טפיחת יד על שכמו של אלישע ("הצלחתי", חייך אלישע לעצמו, אך הוא טעה), "הנסתרות", החל אהרון לפרש, "הן עבירות שאנחנו עושים בסתר, כמו שנאה, גאווה, שקר ומרמה, והן ידועות רק להקב"ה. מה כתוב בהמשך: 'והנגלות לנו', הן עבירות שאנחנו עושים בפרהסיה (ברכיו של אלישע החלו נוקשות זו את זו), כמו זלזול בתפילות, שכרות, הטחת עלבונות, והחמורה מכולן לשון הרע", הוא סיים את דבריו, ונטל את השבשי (מין מקטרת) שהיה מונח ליד הכיריים, מילא אותו בטבק והצית אותו בגחל מן הכיריים. לאחר שאיפה ארוכה הוא פלט מפיו ומנחיריו עשן סמיך, שעמעם את עיניו של אלישע. "האח", בני התמים, הוא התאנח. "חטאים אלה שפשו בקרבנו הם כאין לעומת חטאי העירוניים, שאינם מתפללים לא בחול ולא בשבת, מגלחים זקן ופאות, וגם מחללים שבת, רחמנא ליצלן". הוא שהה כדי שאיפת עשן ופליטתו, והוסיף: "אין לנו שום זכות להתאונן עליו יתברך על שהפקיר את עמו בידי האלמני (הגרמני) הצורר, חטאינו הם שהגבירו את שרו של עשיו, והוסיפו כוח בקליפה, כפי שר' שלום אומר". הוא שמט את השבשי מידו, והביט באלישע שישב כמי שכפאו שד: "האם זה זמן לשמחה בשעה שאחינו שם על נשיהם וטפם מומתים בכל מיני מיתות משונות מי בחומר נפץ, ומי בשרפה", הוא שאל בגרון חנוק. "ילדים שלא טעמו טעם חטא כמוך נקברים בבורות בעודם חיים, אללי לי", קרא בגרון חנוק, והעיב בידו על עיניו הדומעות.

אלישע התרומם אט אט ממקומו ויצא חרש למרחב שבו האביב חוגג את התחדשותו. השמש הזוהרת כמו נזר זהב על מצחה של כלה, מקרינה מזוהרה על נוף קדומים זה, רצועות הבר שמשני צדי המשעול נראים כמו שטיח צבעוני, השיבולים שעדיין בראשית בשלותם מתנופפים אנה ואנה כאילו נהנים מליטופי הרוח הקלילה, עצי הארגן עמוסי ניצנים, שבקרוב יהפכו לאגוזים, על ענפיהם מנתרים עפרונים, דרורים, קיכלים ושרקרקים, ולאחר שמילאו את קיבתם מצייצים את ברכת המזון כדי להודות ליוצרם. אולם אלישע, שצעד לאן שרגליו הובילוהו, היה כה נפעם מכדי ליהנות מהדר הטבע. דמותו של אהרון המתייפח נגעה מאד ללבו, במיוחד כשהבין שהסיבה לדאבון לבו של אהרון אינה מצבו האישי כאביון וכאלמן, אלא צרת היהודים באשר הם. לכן הוא מצר על העובדה, שאיש טוב לב כזה, לא די שאינו אהוב, אלא אף מעורר סלידה בלב רבים, ואשמתו היחידה היא אמירת האמת כמו הנביאים. "אולי הוא גלגולו של ירמיהו", עלתה מחשבה בלבו, ודמיונו הפורה החל מיד לפעול. הנה הוא רואה את אהרון עומד בפתח בית הכנסת, ומתריע על הפורענות העומדת להתרחש, ויצחק ישראל הגביר שבקהילה מנחית סטירה על פניו, כפי שפשחור היכה את ירמיה.

"התעורר, שוטה, מהזיותיך", לעג לעצמו. אך סיפורו של אהרון על הזוועות, שהאלמנים עושים ביהודים שם, עדיין מהדהד באוזניו. "מניין הוא יודע את כל הדברים האלה, הוא תהה, והמשיך ללכת עד שחש את האדמה נעה מתחת לרגליו, הוא יישר מבט והנה גם הנוף מתנועע: "נוע תנוע ארץ כשיכור", הוא נזכר בדברי הנביא כשלפתע חש בחילה מלווה בזמזום אוזניים. הוא הפנה את מבטו הצידה כמבקש עזרה. במרחק מה ממנו עומד סלע גדול המצל על ארבע אמות שלרגליו. הוא הזדחל ברגליים כושלות עד שהגיע לצל. רפה אונים הוא השתרע פרקדן. עפעפיו פרשו את חסותם על ארובות עיניו, ולפניו מופיעים בני ענק בלבוש חקי כמו חיילי הפרנסיס. פניהם בשרניים, ומבטם מזרה אימה. הם פורצים לבתים בשאגות, ופוקדים על בני הבית לצאת כשהם מצליפים בפרגולים בכל מי שאינו מציית לפקודה. בין לבין הוא מוצא את עצמו בין קהל גדול של ילדים כפותים בשלשלאות, ומובלים לאותה באר שלידה נוהגות הנשים הזקנות לקונן בליל תשעה באב. אחד החיילים משליך את הילדים אחד אחד לתוך הבאר, וכאשר הגיע תורו הוא חש ביד אחת לופתת את צווארו. הוא פקח את עיניו תוך פליטת צעקה, והנה חנניה אלקראע (גזוז ראש) רכון עליו כשידו אוחזת בצווארו: "יצאת מדעתך, אין לך בית, שבאת לישון פה?", נזף בו. אלישע שהיה המום מחלום הבלהות פלט מפיו כמה מילים חסרות מובן. האיש תחב את צמח החבאק שבידו לחוטמו של אלישע: "תריח, זה יעורר אותך יא זעבול (חנון)", אמר לו בחיוך מלגלג. הוא הריח תוך המהום בעיניים פקוחות לרווחה. "מאיין זה", שאל. "מתגנית (כפר מוסלמי בסביבה)", השיב. "ואה. ואה", זו לא הדרך לתגנית", הגיב אלישע כמשתומם. "לא למדת בגמרא שהכול ממנו", נזף בו חנניה כשהוא מורה באצבעו על השמיים, אלוהים הכניס לי לראש לעבור דרך השדות כדי למצוא אותך, וכשראיתי אותך שוכב נבהלתי, כי חשבתי שאתה אחר (כינוי לשד)", סיפר חנניה בנימת התנצחות. "לשוא נבהלת, כי האחרים (השדים) מגיחים רק בלילה", גיחך אלישע. "קום יא זעבול, ההורים שלך בטח מחפשים אותך", זירז אותו חנניה. שניהם צעדו לכיוון המללאח. "לו אני אביך הייתי מצליף בך עד שיתבקעו בועות בגבך, ואוסר עליך להשתתף בסעודת מרדכי", הטיח בו חנניה תוך הליכה. אלישע הגיב בצחוק...

בשעה שהקהל מתפלל שחרית של יום שושן פורים, עמד עבדללאה המשרת של השיך ליד פתח בית הכנסת. אלה שראו אותו מבעד לחלון, אותתו לאחרים, ומיד החל רחש של חרדה בין המתפללים. הגזבר הורה לשרת לברר את סיבת בואו של האיש. כעבור דקה שב השרת ובידו מעטפה ממוענת לרב אליהו. הלה שאף הוא גילה סימנים של לחץ, הזדרז לסיים את התפילה, והורה לקהל להמתין לקריאת המכתב: "לאחינו בני ישראל, שלומכם יסגה, ביום ה', כ' בחודש אדר, אנו מכריזים על יום תענית ותחנון לשם בקשת רחמים על אחינו היהודים בארצות עשו, המובלים לטבח על ידי היטלר הרשע יימח שמו". המכתב נשלח מר' שמעיה לחמי רבה של קהילת מוגדור. החרדה מחשש לגזירה כלשהי על הקהילה, פינתה מקום לתחושת הצער על מה שקורה ליהודים בארצות שמעבר לים. המתפללים הראשונים שהספיקו לצאת מבית הכנסת בדרכם הביתה נעצרו על ידי חיילים צרפתים שהמתינו במרכז הכפר. תוך זמן קצר רוכזו כל היהודים ברחבה, בין החיילים היה יהודי עירוני אחד שמפאת לבושו וחזותו החיצונית לא זוהה כיהודי על ידי תושבי הכפר. אין פלא שהופתעו כשפנה אליהם בלשון הערבית:

"אחינו היקרים, חיילים אלה באו לרשום אתכם ואת רכושכם, שאם חלילה יגיעו הנה קצבי הצורר, יימח שמו וזכרו, יהיה גורלכם כגורל אחינו שמעבר לים, בינתיים תישמעו להוראות של החיילים עד שימלאו את המשימה שהוטלה עליהם מטעם הגניראל וישי. וכל מה שנותר לכם ולנו הוא להתפלל לאל שיעביר את רוע הגזירה", הכריז האיש. דוק של קדרות עטה את פניהם של השומעים, שהחלו להתלחש ביניהם, איך לקדם את פני הגזירה, כשהשאלה שהעסיקה אותם הייתה, אם לדווח על כל הרכוש, או להעלים את חלקו. "אבא, איפה אפשר להסתיר את הספרים", שאל אלישע את אביו חרש במבט נוגה. "השם ירחם", הוא ענה בעיניים דומעות. מה שם אותו רשע ששלח את החיילים?", שאל מישהו. "בישי", ענה שכנו (וישי — חוקי וישי), וכל החבורה פרצה בצחוק חרף האווירה העגומה, משום שהשם "בישי" הוא כינוי לאיבר המין של האישה בשפה השלוחית. "בחיי, זה מתאים לו", העיר מישהו. "א-ררשעים, אנחנו בעת צרה, ואתם מתלוצצים, לא די בעבירות שאתם עושים כל השנה", נזף בהם אהרון הצורף במבט של ניצחון על שנהגו ללעוג לנבואות הזעם שלו. "אייווא כלאס אהרון, לא נמאס לך להטיף כל הזמן", התריס נגדו נסים אמהאווס (שמו של מוסלמי הידוע כבריון). בינתיים נסתיימה ההרשמה וכשהחיילים עמדו לעזוב, ביקש הרב אליהו מהיהודי הזר לשהות במללאח כדי לספר על תלאות היהודים שמעבר לים, והלה נענה לבקשתו.

לפני תפילת מנחה כשכל הקהל נכח בבית הכנסת, עמד האיש והציג את עצמו בשם מיכאל בן דנן, והחל לספר להם ממה שקרא בכלי התקשורת על הזוועות שפקדו את יהודי אירופה. אנשים הוכו בתדהמה לשמע הפרטים שסיפר על מחנות הריכוז. "מה הסיבה לשנאה העזה הזאת ליהודים", שאל מאן דהוא את המספר. "החטאים שלהם", הזדרז אהרון לענות. "איזה שחור לב הבגד כפס הזה״, לחש אחד לשכנו. "אתה טועה, היהודים הפולנים הם דתיים יותר מכל קהילה אחרת", התריס נגדו המספר, והמשיך בסיפורו על הרעב בגטו — מה שהזכיר להם את תיאור הרעב במגילת איכה. הרגשנים שביניהם החלו להזיל דמעות. "ריבונו של עולם, אם רצונך בהשמדת עמך ישראל, אנא, השמד גם את הצוררים, וזאת תהיה נחמתנו", קרא שמעון הפייטן בקול חנוק כשבמבטו מופנה לתקרה. "נתפלל כולנו לאל שיעניש את הרשעים ויחון את עם ישראל". אמר הרב אליהו לאחר שהאורח סיים את סיפורו. הס הושלך למראה ר' שלום מתרומם ממקומו. "ועת צרה היא ליעקב, וממנה יִוָּשֵעַ", הוא ציטט את דברי הנביא (ירמיה, ל' ז'), ושב למקומו. הכול מאמינים, שלדבריו של האיש יש משמעות.

אווירת נכאים שררה כל אותו שבוע. כמו בימי בין המצרים. בבוקרו של יום ה' כ' באדר השכימו אנשי הקהילה לשחרית. הם הגיעו לבית הכנסת אבלים וחפויי ראש, וביניהם גם כאלה שעטו מצנפת שחורה כביום ט' באב. לאחר תפילת עמידה, החל התחנון שהיה מלווה בתקיעת שופר ובקריאת: "ויעבור" כבימים נוראים. אלישע הביט במתפללים המכים על חטא שחטאנו...ותהה, אם באמת הם מתוודים בתום לב, כי לא ייתכן שכולם עשו את כל העבירות המפורטות בווידוי. בוודאי יש ביניהם אנשים שלא חטאו בניאוף. אז אם הם מודים בחטא שלא עשו הרי זה שקר, והוא מתבונן בשפתיים של אביו, אם יאמר: "ניאפנו", או יפסח על המילה. איך, למשל, ר' שלום המתנזר משיחות חולין יאמר: "דברנו דופי ולשון הרע", יתרה מזו, יש עבירות שכל המתפללים דשים בהם יום יום, ואינן מפורטות בווידוי, כמו העלבת הזולת שבה מצטיינים כולם. ומדוע אנחנו צריכים להודות בכל החטאים הללו, כשכוונתנו היא לבקש עזרה, הרי לפי הדין, אנשים שעשו את כל העבירות המפורטות בווידוי, אינם ראויים לרחמים. אולי משום כך, האל אינו נענה לתפילות שלנו. אך מה שהדאיב יותר את לבו היא העובדה, שאין אנחנו מסוגלים להגן על עצמנו. צדקו הגויים שמכנים אותנו: "בן שמיחה" (היהודים כמו אישה שאינה מסוגלת להילחם). הוא נזכר בספר "מלחמת היהודים ברומאים". לפחות אלה נלחמו, גם אם נחלו מפלה...רחש של המהומים שעבר בין הקהל, הסיח את דעתו מהרהוריו. זו הייתה משענתו של הסבא הישיש אברהם שנשמטה מידו ונפלה על הרצפה בשעה שעמד לקריאת "עלינו לשבח", המסיימת את התפילה. ומחשש שהישיש ייפול חשו כמה אנשים לתמוך בו — מה שעורר מהומה קלה. בשעה שהמתפללים מקפלים את טליתותיהם וטוטפותיהם, ראה אלישע את דוד חברו לישיבה מתקרב אליו. "אתה בתענית?", שאל אותו. אלישע השיב בשלילה, ונימק זאת בגילו שטרם הגיע למצוות.

חג הפסח מתחיל להדיף את ריחו מיד אחרי חנוכה כשאנשים קונים חיטה לשם אפיית מצות. אחרי טו בשבט פורשים סדין לבן נקי על שולחן בחדר שהוכשר לשם כך, ושוטחים עליו את החיטה כששתי נשים בלבוש נקי מנקות אותה מגרגרי עפר. לנשים אלו אסור לדבר כדי למנוע התזת רוק על החיטה. אחרי חג פורים טוחנים אותה בריחיים שהוכשרו. שבועיים לפני פסח מתחיל תהליך של אפיית מצות, לפי תור. יום אחד בביתו של זה, ולמחר בביתו של אחר. מניחים "אקפף" (תבליט מאבן מסותתת — ירושה מדור לדור). עשרה אנשים יושבים מסביב לאקפף. ליד חבית הקמח יושב ילד שתפקידו למלא כלי בקמח וליצוק אותו לתות קערה. ילד אחר יוצק מים לתוך הקערה. איש אחד לש את הקמח לכדי עיסה ומעביר הלאה לשלושה אנשים שפורסים אותה לחתיכות קטנות תוך עיסוי, שלושה אחרים מרדדים את החתיכות במערוכים שבידיהם לכדי עגולה, ומיד לתנור, ממש כמו סרט נע, הם משתדלים לעבוד במהירות האפשרית לבל יחמיץ חלילה הבצק.

בליל הסדר יושבים כל בני הבית ליד שולחן ערוך. הנשים בלבוש ססגוני כשצבע ארגמן דומיננטי. הגברים בלבוש לבן. על השולחן קערת הסדר עטויה מטפחת רקומה מחוטי זהב. העומד בראש השולח פותח את הקידוש בכתוב: "ליל שימורים הוא לה'" ברוח מרוממת כאילו זה עתה יצאו כולם ממצרים. אחרי זה בא "יחץ", ומיד הטקס הנפלא של סיבוב הקערה על ראש המסובין תוך שירת המילים: "בבהילו יצאנו ממצרים". בחלק השני של ההגדה מרבים בפיוטים אלה הידועים מן הספרים כמו "כי לו נאה", "אחד מי יודע", "חד גדיא", ופיוטים אחרים מכתב יד. נועלים את הטקס בשיר השירים. בשביעי של פסח עורכים טקס הידוע בשם "ברכת האילנות". ביום שמיני של פסח הילדים בונים מגדלים ליד הנחל "תאנאת" ולאחר תפילת מנחה מצטרפים אליהם כל המתפללים. הרב מברך את כל הקהל, ואחר כך מברך את חג הפסח בזו הלשון: "מי שבירך... הוא יברך את ר' פסח הזקן, וישמור לו האל את בנו חמודו שבועות". אחרי זה הילדים הורסים את המגדלים, ומתחילה תהלוכה לבית כנסת תוך הפיוט: "נפוצותינו כנס אל עיר נאמנה, אז נשיר שירה ברננה", בהגיעם לבית כנסת פותחים בפיוטים שכולם מוקדשים לביאת המשיח, מסיימים בקטעים מספר משלי ומ"אזהרות" לשבועות. בבית הם מתיזים זה על ראשו של זה קמח, על השולחן מונחים שיבולים, ודברי חלב. בקהילה זו אין זכר לחג הידוע בשם המימונה.

מותה של אימא רחל הוריד את קרנה של משפחת בן שבת ודלדל את מעמדה החברתי. אמנם המשפחה הייתה שרויה לאחרונה בתהליך של שקיעה כלכלית, אך כל עוד אימא רחל הייתה בחיים היא סימלה עדיין את ההילה שאפפה את המשפחה בשעתה כעתירת נכסים. זה היה בימי בעלה ז"ל שרבים שיחרו לפתחו כשעל פיו יישק כל דבר. עתה משהלכה לעולמה נתערטלה המשפחה מהינומת פארה. הבית נתרוקן מבאי מועד, אפילו אותן נשים שנהגו לבלות במחיצתה של אימא רחל, ניתקו מגע עם המשפחה, ובבית שררה אווירה של דיכאון. אלישע השתדל למצוא נוחם בספרים שהסיחו את דעתו מרוח הנכאים ששררה בקרב המשפחה: "המוות גאל אותה מייסוריה", ניסה פעם לנחם את אביו שהלך כל הזמן שפוף קומה. אביו הגיב בהנהון כמסכים לדבריו, וחייך מתוך תחושה של נחת מבנו בן האחת עשרה שזכה לתואר עילוי: "אין לו עוד מה ללמוד בישיבה שלנו, שלח אותו לישיבה הגדולה במרקש", דבריו אלה של הרב אליהו הדהדו באוזניו כשהעקירה מן הכפר עמדה על הפרק לאחר מות אמו, וכאשר התלבט בשאלה, אם להגר למרקש, או לעיר אגדיר, הוא החליט לבסוף להגר לאגדיר עיר מגוריה של אחותו, שאמורה להקל עליו את חבלי הקליטה, ויותר מכך, באגדיר הובטחה לו משרת שוחט ומוהל.

כשלושה חודשים לאחר פטירת אימא רחל ארזה המשפחה את מטלטליה, העמיסה אותם על שתי פרידות, ועשתה את דרכה בלוויית קרובים וחברים. מימינם גבעה סלעית זרועה שיחי בתה קוצניים ועשבי בר למיניהם, משמאלם ערוץ פעור שבתחתיתו זורם קילוח דק של מי אפסיים, ומדרונותיו מכוסים בצמחייה עבותה, שהבולטים בה הם ההרדוף והאשחר. הייתה זו שעת בוקר של אחד מימי חשוון. רוח קרירה המבשרת על בוא החורף טפחה על פני ההולכים. מן האופק מגיח החתן עטוי אדרת מוזהבת, מטאטא מן השמיים את שיירי האפלולית של הלילה, ומקרין מזוהרו על הסלעים האפרוריים המזדקרים פה ושם, ועל האדמה הצהבהבה, שבה רוחשים שרצים וחרגולים למיניהם. כאשר הגיעה הפמליה לגבעת "אסברה" שבה נוהגים לערוך טקס פרידה, נשתררה דומייה. כולם הסתופפו תחת הצל של עצי השיטה המקיפים את הגבעה, הנשים חדלו להתייפח כשהן מוחות את דמעותיהן, הגברים החליפו מבטים ביניהם תוך מנוד ראש כהבעת צער על עקירת המשפחה, ואילו הילדים שהמאורע לא נגע ללבם, הפגינו פעלולים בטיפוס על העצים. "פתח", פנה הרב לרפאל אב המשפחה. "שיר המעלות אשא עיני...מאין יבוא עזרי", פתח רפאל בקול חנוק, והקהל עונה: "אל ייתן למוט רגלך וגו'". לאחר קריאת המזמור שלוש פעמים במקהלה באה הפרידה מלווה בחיבוקים ונשיקות. המשפחה תמשיך בדרכה עד שוק "אנזי", ותמיר את הפרידות במשאית שתוביל אותה לאגדיר הרחוקה מן הכפר בכמאה ושלושים קמ"ר. לגבי בני המשפחה, למעט רפאל האב, זה יהיה המגע הראשון עם הטכנולוגיה המודרנית.

עצוב ונרגש ישב לו אלישע על אבן אחת וצופה במללאח כשתמונות מילדותו עוברות לנגד עיניו. הנה רועים ורועות מבני ישמעאל יושבים על תל עפר, ומשגיחים מי על צאנו, ומי על בקרו. לעתים הם פולטים מפיהם צרחות חדות, ולעתים הם שרים בשפה שאינה מובנת לו. המראה הפסטורלי הזה מזכיר לו את הצוק המכונה "צוק הרומיים". הניצב כמו הר במרחק הליכה של חצי שעה מהמללאח. ההוד האופף את מראהו, מעורר השתאות, ורבים נוהגים לבקר בו בימי חול המועד. בתחתיתו חבוי מעיין צנוע המפכה חרש טיפות מים זכים ומתוקים, ולפי האמונה לגימה מהם משככת צירי לידה. כך הוא עובר מתמונה אחת לרעותה, עד שהופיעה לנגד עיניו תמונת הישיבה — חדר בעליית גג של בית עתיק יומין. מראה החדר ריגש אותו עד כדי דמעות: "חדר עלוב זה", לחש לעצמו, "שקירותיו טחובים ודהויים כמו דפי גמרא בלוייה, גונז בתוכו 'אור שבעת הימים', ומן הצוהר כעור הצורה שבתקרה משקיפה השכינה, ומתמוגגת מנחת לשמע קושיות ותירוצים מפי נערים, תודה לך חדר יקר על הממ...חבטה יבשה שניחתה על גבו הבהילה אותו "בוא כבר יא מדהוס (חולם בהקיץ), מחכים לך", זירז אותו משה אחיו, וכשראה שאינו זז, הוא תפס בשרוולו וסחב אותו. אלישע נגרר אחריו כשהוא מעיף מבט אחרון בכפר.

אחרי טלטלה של ארבע שעות שחלקה על גבי בהמה, וחלקה בתוך רכב מנועי, הגיע רפאל עם משפחתו לאגדיר, הוא התארח זמנית אצל אחותו קמרה עד שימצא דירה בשכירות, וביתה של קמרה המה צאן אדם במשך שבועיים. שלוש עשרה נפשות הצטופפו בדירה קטנה בת שני חדרים ומטבח, ועליהם התווספו גם השכנות שהיו באות כל יום לסייע בידה. הללו היו נשות אנשי עמל וקשי יום, שחוננו בלב רחב כשהושטת יד לזולת מסבה להן הנאה. הזריזה מכולן הייתה מזל, שהקדימה לבקר בביתה של קמרה כשבידה חבילת בגדים לילדי המשפחה החדשה. לאחר שקמרה הודתה לאורחת, היא הזמינה אותה לתה וסופגניות שהיו מונחים על השולחן. שתיהן התיישבו, ובעודן גומעות את התה המהביל, שאלה מזל על שמה של האישה שעמדה כל הזמן מבלי להוציא הגה מפיה כשזאטוט נח בין זרועותיה: "זאת שמחה גיסתי", הודיעה קמרה כשהיא שולחת מבט חייכני לעבר שמחה. "ומדוע אינה יושבת עמנו"?, שאלה. "היא לא תטעם דבר עד שבעלה יגיע מבית הכנסת, כך נוהגים בכפר", הסבירה קמרה. עודן משוחחות כשהדלת נדחפה ושלושה ילדים בני שלוש, שש, ושמונה פרצו לתוך הבית. "בוקר טוב", ברכו במקהלה את הנשים. תמו (כינוי חיבה לתמר) אחת המבקרות — בחנה אותם במבטה: "אלה בניך", שאלה את שמחה. "כן, השם ישמור את שלך", ענתה שמחה במבט מבויש: "איפה אביכם", שאלה מיד את הילדים: "הוא בדרך", ענה משה המבוגר. מזל התעניינה בינתיים בגיל הילדים המבוגרים. "בואו חמודים", פנתה ליצחק ומשה. הילדים הרכינו ראש תוך חיוך ביישני. אך מפאת זמנה הדחוק היא אחזה בידיהם: "אני הולכת לרשום אותם לבית ספר", הודיעה ופנתה לצאת. קמרה עמדה לומר משהו, "הם יאכלו אצלי", קטעה את דבריה של קמרה ביודעה מה הטריד אותה.

מזל אישה כבת ארבעים בעלת גוף מלא בשר ומסורבל, שקולה העבה נשמע כמו הד העולה מבאר עמוקה. היא מנהלת משק בית של משפחת אביצרור. עקב חריצותה ומהימנותה היא זכתה למעמד של בת משפחה, בעלת יד חופשית בכל משק הבית. אין פלא שעוד באותו בוקר ליוותה את שני הילדים לבית, הכינה להם ארוחת בוקר, ותוך כך הורתה לשתי המשרתות את שעליהן לעשות. "בואו חמודים", היא פנתה לילדים לאחר שסיימו לאכול, וצעדה עמם למשרדה של מארי. "בוקר טוב, בתי", היא ברכה את גברתה בנימה אימהית כהרגלה. מארי הופתעה מביקורה של מזל בלוויית שני ילדים זרים בלבוש כפרי. מזל חשה בהבעת פניה של מארי, והחלה לגולל בפניה את פרשת המשפחה שהיגרה מן הכפר לעיר, ותוך כך נתגלה לה שיעקב זעפרני בעלה של קמרה הוא אחד הנהגים בחברת התובלה של אביצרור: "את היחידה שיכולה להשפיע על המנהל שיקבל אותם לבית הספר, זאת מצווה גדולה, בתי", סיימה מזל את דבריה. מארי המהמה בנענוע ראש, ולאחר שהייה בת רגע היא שאלה על גיל הילדים כשהיא מחייכת אליהם בחביבות. "זה בן שש, וזה בן שמונה", השיבה מזל. "קחי אותם לספר שיוריד להם את הפאות, ויספר אותם כמו ילדי העיר, קני להם תלבושת של ילדי בית ספר, ומחר בשעה שמונה תלווי אותם לבית הספר". היא הורתה לה, ונטלה מיד את השפופרת. היא פנתה לסגן ראש הקהילה, שבזכותו השיגה את מבוקשה.