מדעי הרוח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מדעי הרוח
מכר
מאות
עותקים
מדעי הרוח
מכר
מאות
עותקים

מדעי הרוח

4 כוכבים (8 דירוגים)

עוד על הספר

פבלו דה סנטיס

פבלו דה סנטיס הוא סופר, עיתונאי ותסריטאי קומיקס ארגנטיני. הוא נולד בשנת 1963 בבואנוס איירס, ובה הוא מתגורר גם היום.

באופן יוצא דופן, כבר מראשית הקריירה שלו זכה דה סנטיס להצלחה, הן מצד הביקורת והן בקרב קהל הקוראים. ספריו של דה סנטיס מערבבים ז'אנרים שונים, ובהם הרומן הגותי, הרומן הבלשי, הרומן הגרפי והפנטזיה. בבסיס כתיבתו נמשכת המסורת של בורחס, תוך פנייה חדשנית ושנונה לכיוון הסוגות הפופולריות. דה סנטיס כתב עד כה חמישה עשר ספרים, ויצירותיו תורגמו לעשרים ושתיים שפות, בין היתר בהוצאות הנחשבות מטייה (צרפת), מונדדורי (איטליה), דום קישוטה (פורטוגל) והארפר קולינס (ארה"ב). הוא זכה בשלל פרסים חשובים – הבולט שבהם הוא פרס "פלאנטה/ קאסה אמריקה" לשנת 2007.
בין ספריו: התרגום (1998), תיאטרון הזיכרון (2000), הפנס השישי (2005), החידה מפריז (2007) וסוחרי העתיקות (2010).

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

לפנינו עלילה מסתורית ומותחת המתפתחת סביב עולם הספר, סביב התשוקה למילים, סביב ספרים נדירים שעלולים להמיט אסון בשל תוכנם. פרוזה נקייה ומכשפת שמכניסה את הקורא אל תוך עולם מבוכי, בעל חוקיות אפלה, בין עתיקות ארכיטקטוניות וספרותיות.
 
אינספור גרסאות של סיפור מופתי אחד הספיקו להבניית האגדה סביב הוֹמֵרוֹ בּרוֹקָה, סופר מסתורי שאיש אינו מכיר ושספק אם היה קיים. אלא שסימנים אחדים מצביעים על כך שבקומה חמישית בבניין נטוש של אוניברסיטה למדעי הרוח לשעבר, בין מסדרונות חשוכים ומאובקים, בין ניירות עזובים מפעם וסכנות בלתי צפויות, נמצאת יצירתו הסודית. המספר הוא אֶסטֵבַּן מירוֹ, סטודנט נאיבי ההופך לבלש, שיפגוש שלושה מבקרים אויבים שיעשו הכול כדי לזכות בבבשורה על הרומן האבוד.
 
במהרה הדרך אל הספר הנסתר מתמלאת גופות. ביקורת הספרות דומה לעיסוק דתי, ואת התעלומות סביב  הומרו ברוקה יזכה לפענח מי שימצא את הניירות האבודים שהותיר הסופר בבניין.
 
הקריאת בספריו של פבלו דה סנטיס דומה לצפייה בטובי הסרטים הגותיים של רומן פולנסקי. אבל הרבה מעבר לכך: דה סנטיס משתמש ברומן ההרפתקאות הקלאסי, בספרות האנגלית של המאה התשע-עשרה, במותחן, ביסודות סיפורי הערפדים, באפיון דמויות בהשראת הקומיקס,  ובספרות הפנטסטית של קורטאסר ושל ביוי קסארס. הוא מגיש לקורא פעם אחר פעם רומנים שאי אפשר לעמוד בפני קסמם, הנקראים בחיוך, במתח עליז ובהנאה צרופה.

פרק ראשון

הקדמה
 
מהבניין הישן של הפקולטה נותרו היום חורבה ושומר בכניסה. ספרים רבים הוסרו מהמדפים, הונחו בארגזי קרטון ובשקיות ניילון, הורדו למרתף הספרייה המרכזית, ושם הם ממתינים לרגע שיקטלגו אותם מחדש. איש לא יודע כמה ספרים אבדו או נקברו שם.
מפעם לפעם מעז חוקר כלשהו לחדור אל ההיכל החרב ולשוטט במסדרונות הגדושים הריסות ובגרמי המדרגות החסומים. לאחר שהוא מטפס על החבלים התלויים בפיר המעליות, הוא מגיע אל המכונים. ברגע האסון עדיין תפקדו המשרדים של פילוסופיה עתיקה, נוירו־בלשנות, שפות מתות, ספרות ושניים או שלושה שאני כבר לא זוכר: גם בראש שלי יש שפע של הריסות.
מאז האסון נכנסתי פעמים רבות אל הבניין כדי לחפש את הניירות שהם לב הסיפור שלי. היום חזרתי, אבל במטרה אחרת: נהייתי נחוש לכתוב את העמודים הראשונים של הדוח שלי. ורק באתר החורבות הזה אני יכול להתחיל.
כשהגעתי קיבלתי, כמו כל מבקר, תג זיהוי (אבסורד, כי אין אף אחד בבניין להציג לו את התג), מסכה לכיסוי הפה והאף שחויבתי לעטות (התיאוריה שאבק ספרים מסוכן לבריאות היא באופנה) ופנס, כי אין שם תאורה מלאכותית, וחלקים גדולים מהחורבה מרוחקים מאור טבעי. חתמתי על המסמכים כנדרש, חציתי את המבואה ופתחתי במסע המחקר שלי. כשצעדתי במסדרונות אמרתי לעצמי "אין אף אחד", אבל היה נדמה לי שאני שומע רעשים מעבר לניירות. רוחות רפאים גדלות במחסה העמודים, החומות והמעברים הצרים שיוצרים הספרים האבודים, המסמכים מכל סוג ומין, גיליונות הנתונים ואלפי המונוגרפיות שנאספו בשמונים שנה.
עליתי אל הקומה הראשונה במה שנשאר מגרם המדרגות המרכזי. מאחר שהגישה אל הקומה השנייה היתה חסומה, צעדתי בין קירות שנוצרו מתיקיות מסמכים דהויות צבע ושׂקי הריסות. בחלק הזה של הבניין מציג האסון סימנים מעורפלים של ארגון. ההריסות מקובצות בקבוצות חסרות פשר. אין זה לצורך מטרה כלשהי. אחרי הכול, המקום נטוש לגמרי ואף אחד לא מחליט לשקם אותו (משימה שתהיה בלתי אפשרית), וגם לא להרוס אותו. אבל המיקום של הכרזות, כמו גם הסרטים הצבעוניים והשקים השחורים יוצרים בחורבה אווירה של היגיון. הפנס שלי תפס בהפתעה צבא של מקקים. ממקום כלשהו נשמע רחש — כאילו מישהו הולך על זכוכיות שבורות — וחששתי שאולי מדובר באחד מהחמוסים צמאי הדם שהרשויות מייבאות מהודו כדי למנוע הִתרבות חולדות. דלת המכון הלאומי לספרות לא היתה נעולה. הנחתי על השולחן את מכונת הכתיבה שלי מדגם "אַנדֶרווּד 1935": הנקישה המחוספסת של המקשים היא הרחש האנושי היחיד שנשמע כעת מסביבי.
קשה לי מאוד לכתוב, וכנראה לא הייתי מתגבר על ההיסוסים האינסופיים שלי אילולא הטילה עלי הנהלת הפקולטה לכתוב את הגרסה שלי למאורעות. הם הבטיחו לפרסם אותה בכתב־העת "בּוֹלֵטין דה הוּמָנידָדֶס". הם מייעדים לה, כך הם אמרו לי, גיליון שלם.
כמה ימים קודם לכן ניסיתי בפעם הראשונה להעלות את ההרפתקה שלי על הכתב. לא הצלחתי לכתוב יותר מכמה שורות לא מובנות. ניסיתי כמה פעמים, בהזדמנויות שונות, במכונת כתיבה ובעט, עד שגיליתי שרק כאן אוכל להתחיל לכתוב את האמת. לכן באתי אל מקום הקור, האבק והפחד.
כשאני מספר לידידי גרוֹג על עלייתי לרגל אל ההריסות, הוא אומר לי: "לא הרוצחים הם אלה שחוזרים אל מקום הפשע, אלא הניצולים."

פבלו דה סנטיס

פבלו דה סנטיס הוא סופר, עיתונאי ותסריטאי קומיקס ארגנטיני. הוא נולד בשנת 1963 בבואנוס איירס, ובה הוא מתגורר גם היום.

באופן יוצא דופן, כבר מראשית הקריירה שלו זכה דה סנטיס להצלחה, הן מצד הביקורת והן בקרב קהל הקוראים. ספריו של דה סנטיס מערבבים ז'אנרים שונים, ובהם הרומן הגותי, הרומן הבלשי, הרומן הגרפי והפנטזיה. בבסיס כתיבתו נמשכת המסורת של בורחס, תוך פנייה חדשנית ושנונה לכיוון הסוגות הפופולריות. דה סנטיס כתב עד כה חמישה עשר ספרים, ויצירותיו תורגמו לעשרים ושתיים שפות, בין היתר בהוצאות הנחשבות מטייה (צרפת), מונדדורי (איטליה), דום קישוטה (פורטוגל) והארפר קולינס (ארה"ב). הוא זכה בשלל פרסים חשובים – הבולט שבהם הוא פרס "פלאנטה/ קאסה אמריקה" לשנת 2007.
בין ספריו: התרגום (1998), תיאטרון הזיכרון (2000), הפנס השישי (2005), החידה מפריז (2007) וסוחרי העתיקות (2010).

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

מדעי הרוח פבלו דה סנטיס
הקדמה
 
מהבניין הישן של הפקולטה נותרו היום חורבה ושומר בכניסה. ספרים רבים הוסרו מהמדפים, הונחו בארגזי קרטון ובשקיות ניילון, הורדו למרתף הספרייה המרכזית, ושם הם ממתינים לרגע שיקטלגו אותם מחדש. איש לא יודע כמה ספרים אבדו או נקברו שם.
מפעם לפעם מעז חוקר כלשהו לחדור אל ההיכל החרב ולשוטט במסדרונות הגדושים הריסות ובגרמי המדרגות החסומים. לאחר שהוא מטפס על החבלים התלויים בפיר המעליות, הוא מגיע אל המכונים. ברגע האסון עדיין תפקדו המשרדים של פילוסופיה עתיקה, נוירו־בלשנות, שפות מתות, ספרות ושניים או שלושה שאני כבר לא זוכר: גם בראש שלי יש שפע של הריסות.
מאז האסון נכנסתי פעמים רבות אל הבניין כדי לחפש את הניירות שהם לב הסיפור שלי. היום חזרתי, אבל במטרה אחרת: נהייתי נחוש לכתוב את העמודים הראשונים של הדוח שלי. ורק באתר החורבות הזה אני יכול להתחיל.
כשהגעתי קיבלתי, כמו כל מבקר, תג זיהוי (אבסורד, כי אין אף אחד בבניין להציג לו את התג), מסכה לכיסוי הפה והאף שחויבתי לעטות (התיאוריה שאבק ספרים מסוכן לבריאות היא באופנה) ופנס, כי אין שם תאורה מלאכותית, וחלקים גדולים מהחורבה מרוחקים מאור טבעי. חתמתי על המסמכים כנדרש, חציתי את המבואה ופתחתי במסע המחקר שלי. כשצעדתי במסדרונות אמרתי לעצמי "אין אף אחד", אבל היה נדמה לי שאני שומע רעשים מעבר לניירות. רוחות רפאים גדלות במחסה העמודים, החומות והמעברים הצרים שיוצרים הספרים האבודים, המסמכים מכל סוג ומין, גיליונות הנתונים ואלפי המונוגרפיות שנאספו בשמונים שנה.
עליתי אל הקומה הראשונה במה שנשאר מגרם המדרגות המרכזי. מאחר שהגישה אל הקומה השנייה היתה חסומה, צעדתי בין קירות שנוצרו מתיקיות מסמכים דהויות צבע ושׂקי הריסות. בחלק הזה של הבניין מציג האסון סימנים מעורפלים של ארגון. ההריסות מקובצות בקבוצות חסרות פשר. אין זה לצורך מטרה כלשהי. אחרי הכול, המקום נטוש לגמרי ואף אחד לא מחליט לשקם אותו (משימה שתהיה בלתי אפשרית), וגם לא להרוס אותו. אבל המיקום של הכרזות, כמו גם הסרטים הצבעוניים והשקים השחורים יוצרים בחורבה אווירה של היגיון. הפנס שלי תפס בהפתעה צבא של מקקים. ממקום כלשהו נשמע רחש — כאילו מישהו הולך על זכוכיות שבורות — וחששתי שאולי מדובר באחד מהחמוסים צמאי הדם שהרשויות מייבאות מהודו כדי למנוע הִתרבות חולדות. דלת המכון הלאומי לספרות לא היתה נעולה. הנחתי על השולחן את מכונת הכתיבה שלי מדגם "אַנדֶרווּד 1935": הנקישה המחוספסת של המקשים היא הרחש האנושי היחיד שנשמע כעת מסביבי.
קשה לי מאוד לכתוב, וכנראה לא הייתי מתגבר על ההיסוסים האינסופיים שלי אילולא הטילה עלי הנהלת הפקולטה לכתוב את הגרסה שלי למאורעות. הם הבטיחו לפרסם אותה בכתב־העת "בּוֹלֵטין דה הוּמָנידָדֶס". הם מייעדים לה, כך הם אמרו לי, גיליון שלם.
כמה ימים קודם לכן ניסיתי בפעם הראשונה להעלות את ההרפתקה שלי על הכתב. לא הצלחתי לכתוב יותר מכמה שורות לא מובנות. ניסיתי כמה פעמים, בהזדמנויות שונות, במכונת כתיבה ובעט, עד שגיליתי שרק כאן אוכל להתחיל לכתוב את האמת. לכן באתי אל מקום הקור, האבק והפחד.
כשאני מספר לידידי גרוֹג על עלייתי לרגל אל ההריסות, הוא אומר לי: "לא הרוצחים הם אלה שחוזרים אל מקום הפשע, אלא הניצולים."