לפני כשנתיים, בלונדון, נדונה סוגיית קץ הספרים, והתמורה המוחלטת שתחול בהם, בקרב קבוצה קטנה של אספני ספרים ומשכילים, בערב בלתי נשכח, שיישאר ודאי חקוק בזיכרונו של כל אחד מהנוכחים.
נפגשנו בערב הזה — שבמקרה היה אחד מ"ימי השישי המדעיים" של "המכון המלכותי" — בהרצאתו של סֶר ויליאם תומפסון, הפיזיקאי האנגלי הנודע, הפרופסור באוניברסיטת גלזגו ששמו הולך לפניו משני עברי האוקיינוס מאז מילא תפקיד בהנחת הכבל הטרנס־אטלנטי הראשון.
סר ויליאם תומפסון הכריז לפני קהל של מדענים מזהירים ואנשי חברה, שמבחינה מתמטית, קץ כדור הארץ והמין האנושי עתיד להגיע בעוד עשרה מיליון שנה בדיוק.
בהסתמך על התיאוריות של הֶלמהוֹלץ, שהשמש היא עצם כדורי נרחב המצוי בתהליך של התקררות, כלומר, מתכווץ בהשפעת כוח המשיכה על המסה כשההתקררות מתרחשת, ולאחר שהעריך את כמות השמש הנחוצה ב־476,000 מיליון כוח־סוס למטר מרובע של פני שטח הפוטוספירה, קבע סר ויליאם כי קרן הפוטוספירה מתקצרת בכסנטימטר באלפיים שנה, ואפשר לקבוע את השעה המדויקת שהטמפרטורה תיהפך לבלתי מספקת להמשך קיום החיים על פני הכוכב שלנו.
הפיזיקאי הדגול הפתיע אותנו לא פחות כשניגש לסוגיית גילו של כדור הארץ כאל בעיית מכניקה טהורה, היות שכבר עבד על תזה בנושא הזה; הוא כלל לא ייחס לו גיל העולה על עשרים מיליון שנה, חרף טענת הגיאולוגים וחוקרי הטבע, והראה שהחיים הופיעו על פני האדמה כבר עם לידת השמש, יהיה אשר יהיה המקור של הכוכב המפרה זה, אם בעקבות התפוצצותו של עולם קיים, ואם באמצעות התגבשות של ערפילית אבק קוסמי שהיה מפוזר קודם לכן.
יצאנו מה"מכון המלכותי" נרגשים מהחידות הגדולות שהפרופסור המלומד מגלזגו התאמץ לפתור בדרך מדעית באוזני מאזיניו, וברוח דואבת, כמעט כורעת תחת עוצמת המספרים הכבירים שסר ויליאם תומפסון לִהטט בהם, ושקטים, בקבוצה של שמונה — בלשנים, היסטוריונים, עיתונאים, סטטיסטיקאים וכמה סקרנים מקרב הידוענים האופנתיים — פסענו שניים־שניים לאורך רחובות אַלבֵּמַרל ופּיקָדילי.
אחד מאתנו, אדוארד לֶמבּרוֹק, הוליך אותנו לסעודה במועדון "ג'וּניור אָתֵנֵאוּם", וברגע שעוררה השמפניה את המוחות המהורהרים, נחפזו כולם לדבר ראשונים על ההרצאה של סר ויליאם תומפסון ועל עתיד האנושות.
את ג'יימס ויטמוֹר העסיקה ארוכות העליונות האינטלקטואלית והמוסרית של היבשות הצעירות לעומת העתיקות לקראת סוף המאה הבאה. הוא רמז שהעולם הישן יוותר לאטו על כוחו הכול־יכול, ושאמריקה תוביל את שיירת הקִדמה, בשעה שאוקיאניה, שנולדה אך אתמול, תתפתח להפליא, תחשוף את שאיפותיה ותתפוס את אחד המקומות הראשונים בקונצרט העמים האוניברסלי. אפריקה, הוא הוסיף, אותה אפריקה שמתמידים לחקור אותה והיא נשארת מסתורית תמיד, שבכל רגע מגלים בה שטחים של אלפי קילומטרים רבועים, שגויסה בקושי רב לצד התרבות, לא צפויה, עושה רושם, חרף מאגר האנשים העצום שלה, לשחק תפקיד בולט. היא תהיה למחסן זרעי השפע של שאר היבשות. את הקונצרט ינגנו על שטחה, שייכבש בתורות, עמים שונים. המוני האדם, בתשוקתם הפראית להיות לבעליה של הארץ הבתולית הזאת, ייפגשו שם, יילחמו שם, ושם ימצאו את מותם, אבל התרבות והקִדמה לא ישתכנו שם אלא בעוד אלפי שנים, כשהשפע של ארצות־הברית יהיה במגמת ירידה וכשההתפתחויות החדשות והגורליות יועידו משכן חדש להזרעת הגאונות האנושית.
יוליוס פוֹלוֹק, צמחוני רך מזג ומלומד בתחום מדעי הטבע, צייר להנאתו את גורל חיי האדם כשמצבנו החברתי ישתנה הודות לכימיה ולהשלמת המחקרים העכשוויים, ומזוננו יהיה מנות מדודות של אבקות, תרכיזים וסמי הרגעה שנפחם קטן. לא יהיו עוד אופים, קצבים, ייננים, לא עוד מסעדות, לא חנוונים, רק כמה בתי מרקחת, וכל אחד יהיה חופשי, מאושר, ויוכל לספק את צרכיו תמורת כמה סוּ. הרעב יסולק מיומן העליבויות שלנו, הטבע יחזור לעצמו, כל שטח כדור הארץ שלנו יהיה ירוק כמו גן עצום ומוצל של פרחים וכרי דשא, ובמרכז כל אלה ידמו האוקיינוסים לבריכות שעל פניהן ישוטו ספינות קיטור פרועות גלגלים ומדחפים במהירות של חמישים ואף שישים קשר ללא חשש מפני נדנוד וטלטלה.
החולמני היקר, משורר בדרכו, בישר לנו שחזָרה זאת לתור הזהב ולאורחות קדמוניות, תחיית המתים האוניברסלית הזו של עמק הטֶמפֶּה העתיק, תתרחש בסוף המאה העשרים או בתחילת המאה העשרים ואחת. לדידו, הרעיונות היקרים ללבה של ליידי טֵניסון ינצחו תוך זמן קצר, והעולם יחדל להיות בית מטבחיים דוחה לחיות שלוות, גל פגרים העומד לשירות הגרגרנות שלנו, ויהפוך לגן מענג המוקדש להיגיינה ולתענוגות העיניים. כבוד החיים יחול על עולם החי ועל הצמחים, ובגן־עדן הנגלה מחדש יהיה אפשר לכתוב בכל מקום, כמו במוזיאון של הבריאה האלוהית, את ההודעה למבקרים: "נא לא לגעת".
הנבואה האידיאליסטית של ידידינו יוליוס פולוק זכתה רק להצלחה יחסית. טענו שתוכניתו מעט חדגונית, ושהיא לוקה באדיקות פנתיאיסטית מופרזת. אחדים חשבו שישתעממו למוות בגן־עדן שלו הבנוי מחדש לטובת ההון החברתי של היקום כולו, ועל כן רוקַנו עוד כמה כוסות שמפניה כדי לפוגג את החיזיון של העתיד החלבי הזה, הנכנע לפסטורליה, לחיזיון דמוי הגיאורגיקה של ורגיליוס, לכל זוועות החיים חסרי המעש ונטולי המאבק.
— הרי זו אוטופיה! קרא אפילו ג'ון פול ההומוריסטן; החיות, פולוק ידידי, לא יצטרפו לקִדמה כפי שאתה, איש הכימיה, מבין אותה, וימשיכו לטרוף זו את זו לפי חוקי הבריאה המסתוריים. הזבוב יהיה תמיד הנשר של החיידק, כפי שהציפור הכי לא מזיקה תהיה תמיד הנשר של הזבוב; הזאב ימשיך לזלול שוקיים של כבש והצאן השלֵו ימשיך כמו בעבר להיות הפנתר של הדשא. הבה נעקוב אחר החוק המשותף המכוון את התפתחות העולם, ובעודנו ממתינים שיטרפו אותנו, הבה נטרוף.
ארתור בּלֶק־קרוֹס, צייר ומבקר אמנות מיסטית, אזוטרית וסימבוליסטית, נפש מעודנת מאוד ומייסדו של "בית הספר של האסתטים של מחר" המפורסם למדי, הוזמן לנסח למעננו את מה שלדעתו יהיה גורל הציור בעוד מאה שנה ויותר. אני סבור שאצליח לתמצת במדויק את נאומו הקצר בשורות הספורות הבאות:
— הדבר שאנו מכנים אותו אמנות מודרנית, אם אמנם אמנות הוא, ומספר האמנים חסרי השליחות הפועלים בתחומה בבינוניות במסווה של כישרון, האין הם הוכחות מספיקות לכך שהאמנות היא מלאכה נטולת שאר רוח באותה מידה שהיא חסרת חזון? האם נוכל לקרוא לחמש שישיות מהתמונות והפסלים המכבידים על הסלונים השנתיים שלנו יצירות אמנות, והאם באמת נוכל לִמנות הרבה ציירים ופסלים שהם יוצרים מקוריים? כל שאנו רואים אינו אלא העתקים מכל הסוגים: העתקים של המאסטרים הנושנים המותאמים לטעם המודרני, שחזורים שגויים תמיד של תקופות שנעלמו לנצח, העתקים נדושים של הטבע הנצפה בעין של צלם, העתקים דקדקניים ופסיפסיים באותם נושאים קטנים איומים מהסוג שאייר מֵסוֹנייֶה, שום דבר חדש, שום דבר שיוציא אותנו מגבולות האנושיות שלנו! אבל חובת האמנות, בין שמדובר במוזיקה, בשירה או בציור, היא להוציא אותנו מעצמנו בכל מחיר ולגרום לנו לעופף לרגע בספֵרות לא־מציאותיות, ששם נוכל לעשות מעין טיפול, אווירוֹתֵרַפּיה אידיאליסטית. לפיכך, המשיך בלק־קרוס, אני חושב שקרֵבה השעה שכל היקום יהיה גדוש תמונות, ציורי נוף, דמויות מיתולוגיות, פרקים היסטוריים, טבע דומם ועוד יצירות חסרות ייחוד שאפילו הכושים לא ירצו בהן; זה יהיה הרגע המבורך שבו יגווע הציור ברעב; הממשלים אולי יבינו סוף־סוף את מעשה הטירוף החמור שלהם, שלא ריפו את ידי האמנויות בשיטתיות, בדרך המעשית היחידה להגן עליהן בשעה שמרוממים אותן. בכמה מדינות יחליטו על רפורמה כללית, רעיונותיהם של הכופרים במוסכמות ינצחו; ישרפו את המוזיאונים כדי שלא להשפיע על הגאונות המלבלבת, יַגלו את הבנאליות על כל צורותיה, כלומר את השעתוק של כל מה שנוגע בנו, של כל מה שאנחנו רואים, של כל מה שהאיור, הצילום והתיאטרון יכולים לבטא במידה מספקת, ואת האמנות, שתגיע סוף־סוף לתמציתה הממשית, ירוממו עד לאזורים הנישאים שבהם חלומותינו בהקיץ מחפשים כל הזמן נתיבים, דמויות וסמלים.
האמנות תידרש לבטא את הדברים שכמעט אי אפשר לתרגם אותם, תידרש לעורר אותנו באמצעות מגוון צבעים, תחושות מוזיקליות, תידרש לגעת במוח שלנו על כל רגישויותיו, גם במערכות שקשה להמחיש אותן, לעטוף את החושניות האסתטית רבת הפנים שלנו באווירה מעודנת, לתזמר את תחושות אברינו הרגישים ביותר בהסכמה רציונלית; האמנות תתנגד בכוח למכניזם של המחשבה, ותתאמץ למוטט כמה מהמכשולים החומריים שתוחמים את בינתנו המשועבדת לחושים המקיימים אותה.
או־אז תהיה האמנות לחוג אריסטוקרטי סגור; התפוקה תהיה נדירה, מיסטית, אדוקה, אישית בצורה נשגבת. אמנות זו תִמנה אולי שנים־עשר שליחים בכל דור, ומי יודע! מאה מעריצים נלהבים לכל היותר. מעבר לכך, הצילום בצבע, התחריט על פי תצלום, האיור המדעי, די יהיה בהם לספק את ההמונים. הסלונים יהיו אסורים, וציירי הנוף יפשטו את הרגל בגלל הציור על פי תצלום והנושאים ההיסטוריים שיוצגו מעכשיו ואילך באמצעות מודלים מבוימים, המבטאים, לפי רצונו של המפעיל אותם, את הכאב, הפליאה, תחושת המועקה, האימה או המוות, כל "הציורוגרפיה", במילה אחת, תהפוך לעניין של תהליכים מכניים מגוונים ומדויקים מאוד, כמו ענף מסחרי חדש. לא יהיו עוד ציירים במאה העשרים, אלא רק כמה קדושים, פאקירים ממשיים של האידיאל ושל היופי, שבתוך שתיקתם וחוסר הבנתם של ההמונים יפיקו יצירות מופת הראויות לשם זה.
