חלק ראשון
מירה סגרה אחריה את הדלת כמעט בטריקה, מרוב להיטוטה להגיע למשיבון מהר ככל האפשר, ואף-על-פי-כן עברה בצעדים מתונים מחדר הכניסה אל הסלון. היא הלכה לאט במתכוון, כשבעצם רצתה לרוץ, להגיע מייד אל הגומחה שבה ניצבו מכשיר הטלפון והמשיבון. המתח שגרמה לה הציפייה לשיחת טלפון התעצמה באותן פעמים כשחזרה לביתה אחרי היעדרות מה. כך זה היה בכל פעם אחרי שנעדרה זמן מה מביתה.
נורית השיחות הנכנסות הבהבה בקצב תזזי — כך נדמה לה — אף כי לא היה שונה מבפעמים אחרות, ואף-על-פי-כן אחזה בה תחושה שהפעם צפון בקופסה האפורה הזו המסר שהיא מצפה לו. היא התבוננה בה בפעימות-לב של תקווה ובו בזמן החל מזדחל בשרירים שמתחת לברכיה קיפאון של חשש מפני אכזבה נוספת. כבר זמן רב שהיא מחכה לשיחה שהובטחה לה: "כשנדע משהו נודיע לך מייד." וה"מייד" התארך והתרחק.
כעת ידעה שבפעם הזו — זו השיחה המיוחלת.
אני יודעת את זה. אני מרגישה שזה קשור בעמי.
היא ידעה ברגע שהושיטה ידה אל מתג ההפעלה של המשיבון. רטט ניסר בראשי אצבעותיה בשנייה הקצרה שבה ריחפה ידה מעל לנורית המהבהבת, היא קמצה ופרשה את אצבעותיה בהיסוס, מקווה שבפעם הזאת לא תתנפץ תפילתה אל מפח-נפש ואכזבה, שבפעם הזאת תהא זאת הודעה שתבהיר משבצת אחת בתוך התשבץ האפל הזה של אי-ידיעה, של חשש ודאגה. היא לחצה על מתג המשיבון והקשיבה בדריכות: "גברת שטיינר? שלום. כאן מתי, אני מבקש שתתקשרי אלי באופן דחוף מייד כשתקבלי הודעה זו." קולו של מַתִּי רך ורגוע, המילים באו ברצף קולח ובלי הפסקות, והעידו על הדובר שהוא מודע היטב להשפעת דיבורו על השומעת ושברור לו שאתנחתות בתוך המשפט עשויות להטיל חרדה בלבה. היא הקשיבה להודעה עד תום, רשמה את מספר הטלפון שנמסר בהודעה ושאליו עליה להתקשר. המשיבון סימן סוף שיחה והתנתק.
דרוכה כולה למחשבה, כי הנה מייד תוכל לשמוע משהו הנוגע לגורלו של עמי, החלה מחייגת את המספר שנתן לה מַתִּי ואז עצרה וידה צנחה בכבדות. רעד טלטל את גופה ושיתק את שריריה. המתח וההתרגשות ישבו כפקעת בגרונה והתכווצות שצמחה בבטנה לחשה בשריקה ארסית שיש גם הודעות רעות. אני צריכה זמן בשביל להתכונן. זמן בשביל לחשוב. זמן בשביל להיות מוכנה לכל אפשרות שהיא — חשבה וניסתה להשתלט על עצמה.
מַתִּי היה "איש-הקשר" שלה עם הרשויות והסמכויות הממלכתיות והצבאיות, איש הקשר שלה עם הגוף הביטחוני שבמסגרתו שירת עמי ושעל פי הוראתו יצא בשליחות לארץ אויבת — ונפל שם בשבי. הודעות מן הגוף הזה — שכולם התייחסו אליו בשם הסתמי "השירות" — צריך לעכל לאט, חזרה ואמרה לעצמה. אפילו אם מה שנאמר בהן הוא רק שהיא מתבקשת להתקשר טלפונית, ותו לא. צריך לעכל אותן לאט כדי להיות מוכנה לכל אפשרות. צריך לשקול כל תגובה שתתבקש.
וגם — דרוש פסק זמן עד שיחזור הלב להלמותו הרגילה, עד שהרטט בידיים יחדל ועד שהפיק הזה בברכיים יחלוף ותשוב היציבות לרגליה.
היא הסתכלה עוד פעם במכשיר הטלפון, בפיסת הנייר שעליו שרבטה בידיים רועדות את מספר הטלפון, אחר כך הלכה לחדר השינה; הניחה את הארנק על המיטה, פשטה את המעיל ותלתה על קולב, חלצה נעליים ונעלה נעלי בית. היה קר בדירה, אך בגופה עדיין נשתמר החום שבא בשל ההליכה המהירה והמאמץ שבעלייה במדרגות.
אחר כך חזרה אל הטלפון והתבוננה במכשיר כאילו ממראהו תבוא לה התשובה לשאלה: מה צופנת עבורי השיחה העתידה — תקווה או אכזבה? בכל פעם שהושיטה את ידה אל האפרכסת חזרה היא אליה מכוח עצמה. תגובה בלתי רצונית, אך תקיפה ומאבנת — פרי פחדיה וחרדותיה, כי מירה, על אף תקוות שטיפחה בקנאות, לא הצליחה להשתחרר מן המחשבה הקודרת שהשליחות הזו, שאליה יצא עמי, לא תיגמר בטוב. ומשום חרדותיה ותקוותיה, שהשתלטו עליה בערבוביה, לא נמצא לה האומץ להרים את האפרכסת ולנעוץ את האצבע בחוגה; היא רק עמדה ללא נוע, משתדלת להירגע תוך שהיא משחזרת את דבריו של מַתִּי ומנסה לדלות מהם רמזים צופני-תקווה שאליהם תוכל להצמד.
מַתִּי אמר "דחוף מייד כשתקבלי הודעה זו." זאת אומרת שאני יכולה להתקשר גם כעת, כשכבר קצת אחרי חצות. מספר הטלפון שמסר אינו אותו מספר שאני מכירה אותו כמספר הטלפון של המשרד. זו יכולה להיות השלוחה הישירה שלו — האם אפשר שהוא עושה משמרת לילה? — ואולי זה הטלפון הפרטי שלו בבית. ואם זה בביתו — האם יעורר הצלצול את בני הבית? ומי הם בני ביתו של מַתִּי — היש לו אישה? ילדים? לפי גילו — אולי אפילו נכדים? אני אף פעם לא שאלתי, אף פעם לא התעניינתי, אף פעם לא חשבתי עליו כעל מי שיש לו משפחה, כעל מי שיש בחייו גם פרקים שאינם טיפול במשפחות הנעדרים. תמיד חשבתי רק על עמי ועל דאגתי. כמה לא הוגן ולא מתחשב לנוכח כל תשומת הלב והאִכפתיות שהוא מגלה כלפי.
מצד אחר, הוא לא היה אומר "דחוף מייד" — אם לא התכוון לזה; ואם "דחוף מייד" לא כולל שעת חצות — חייב היה לנסח את הודעתו בהתאם. הוא חייב היה לחשוב, ובוודאי גם חשב על כך, שכשאשמע "דחוף מייד" שלו — לא יעצור בי שום דבר מלהתקשר דחוף מייד.
לבסוף חדלה מתירוצי ההשהיה והתחילה לחייג. בעבר האחר הורמה האפרכסת עוד לפני שנדם צליל החיוג של הספרה האחרונה.
"כן?" אנשי "השירות" לא מזדהים אבל היא הכירה את קולו העמוק, האבהי של מַתִּי.
"כאן מירה שטיינר." אמרה בקול רועד.
"ערב טוב גברת שטיינר. לא קרה משהו מדאיג ואת לא צריכה לדאוג. קיבלנו סימן חיים מעמיעד." אמר מייד. בקולו היה צליל מעודד והיא שאבה אותו אל קרבה כמו גלולת ארגעה. "אני רוצה לבקש ממך שתבואי למשרד מחר בבוקר. אני אשלח מכונית לאסוף אותך."
"מה פירוש סימן חיים?"
"יש לנו הוכחה שהוא חי וגם בריא."
זאת היתה הפעם הראשונה שמישהו אמר לה שעמי חי. היא ידעה כל הזמן שהוא חי — אבל לשמוע את זה מפי מַתִּי, עם כל מערכות המידע והמנגנון שמאחוריו, היה שונה מאוד מהלחישות שלחש לה לבה.
"למה אמרת דחוף מייד אם זה למחר בבוקר?" היא כעסה עליו על רגעי החרדה שנטעו בה המילים דחוף מייד.
"ובכן, חשבתי שהידיעה שהוא חי ובריא לא צריכה להתיישן אצלי."
"למה לבוא? בשביל מה?"
"ובכן, הגיעה לידנו קלטת שהוקלט עליה ראיון עם עמיעד. הוא נראה בריא ונשמע בטוח בעצמו ומעודָד. רציתי שתדעי את זה כמה שיותר מהר ועוד לפני שאת עושה תכניות אחרות."
"ממתי הקלטת?"
"מלפני יומיים. זו הקלטת ראיון עם עמיעד שנעשתה על-ידי הצלב־האדום והוא העביר לנו עותק ממנה." הוא ידע שהיא מנסה לעכל את משמעות הודעתו, ידע שהדברים גרמו לה הלם והיא מנסה להתגבר עליו, הבין ששתיקה תהא מכבידה ומעיקה ועל כן המשיך לדבר, בקול שקט ומרגיע ככל שיכול. "אנחנו ידענו שיש קלטת כזו אך רק כעת היא הועברה אלינו."
"לא אמרת לי שיש ראיון מצולם עם עמי. ושיש לכם אותה כבר יומיים." היא דברה בשקט, בלי טינה, רק מנסה לארגן כסדרם את הדברים הנאמרים לה.
"לא, לא אמרתי. לא כל עוד היא לא היתה ממש בידינו; ולא לפני שבדקנו את אמינותה." הוא לא אמר: ולא לפני שראינו איך עמיעד נראה בה ואם זה מן החכמה להראות לך אותה.
"ואתה רוצה שאני אבוא למשרד לראות אותה."
"כן."
"אולי תשלח את הקלטת לכאן." הציעה וידעה שלא יקבל.
"לא ייתכן."
"למה?"
במקום לענות לה הוא אמר: "את לא רוצה לראות את עמיעד?"
"אני לא יודעת. אני צריכה לחשוב על זה."
"מירה?"
"אני צריכה לחשוב על זה." למה אני מפחדת מזה — שאלה את עצמה.
"מתי תתני לי תשובה?"
"מחר בבוקר."
"בסדר."
"...ומַתִּי" אמרה בקול מהוסס כמו שכחה משהו.
"כן?"
"תודה רבה".
*
בוודאי שאני רוצה לראות את עמי, אבל אני לא כל כך בטוחה שאני רוצה לראות אותו על קלטת שצולמה כשהוא שבוי ומוחזק בידי אנשים שיש להם שליטה גמורה על חירותו; אני רוצה לראות אותו, אבל לא כשאני מוקפת אנשי ה"שירות" שבוחנים אותי ועוקבים אחר תגובותיי הספונטניות למראהו, להופעתו, להתנהגותו, ואפילו אם זה מתוך כוונה חיובית להסיק מתוך כך על מצבו. היא ידעה שזה יהיה מה שהם יעשו.
היא שחזרה בדמיונה את כל השיחה, משפט אחר משפט, וידעה בוודאות כי מאחורי המילים שאמר היו גם המילים שלא אמר: אנחנו רוצים שתראי את הקלטת כאן, כדי שנוכל לעקוב אחר הבעות פניך. תגובותיך ושפת-הגוף שלך הם שילמדו אותנו יותר מכל מה הם השינויים הנפשיים שחלו בעמיעד שטיינר.
היא חיבבה את מַתִּי, חשה כלפיו קרבה ורחשה לו אמון, אולי משום שנהג בה בחסות אבהית מגוננת, ואולי משום שהיה בו הרבה שהזכיר לה את אביה. לא הפריע לה לשבת ולצפות בקלטת כשהוא נוכח; אולי אפילו יכול להיות בכך יתרון שמַתִּי יהיה לידה אם תזדקק ליד תומכת ומרגיעה, אבל המחשבה שתהא מוקפת באנשים זרים — או כמעט זרים, ובכל מקרה לא ידידים לפי בחירתה — שטפה אותה בגל של התקוממות עד שהיתה מוכנה לוותר על הצפייה בקלטת. בשום אופן לא היתה מוכנה למידה כזו של התערטלות רגשית.
ובתוך כל מרדנותה — זו שהפגינה כלפי העולם החיצון וזו שבחרה לא לחשוף כלפי חוץ — ידעה שבסופו של דבר לא תהיה לה ברירה והדברים יתנהלו על-פי התסריט שהוכן ב"שירות". היא לא יכלה שלא לומר לעצמה בשמץ מרירות שצברה במגעיה עִמם: הם מקצוענים, יש להם הכשרה ומיומנות איך לכפות על אנשים להיענות לדרישותיהם. הם יגברו גם עלי! והעובדה שהיא זקוקה להם יותר משהם זקוקים לה מכתיבה סיבה מספקת להימנע מראש מכל חיכוך עִמם. את התקוממויותיה הקטנות שמרה וצברה למקרה שבו העימות יהיה בלתי נמנע. והיא כמעט לא פקפקה שרגע כזה יבוא.
*
השיחה שלה עם מַתִי הסתיימה כבר לפני דקות רבות והיא עדיין עמדה כשאפרכסת הטלפון בידה, כמחכה שיֵאמֵר עוד משהו, אבל זו רק רטטה ופרכסה בידה בעת שגלים של רעד עברו מקצות אצבעותיה ועד לבהונות רגליה; לבסוף הניחה את האפרכסת וצנחה על הכורסה הקרובה.
היא אמרה למַתִּי שתענה לו "מחר בבוקר". עד אז היא צריכה להחליט לא רק מה תענה לו, אלא קודם כל להבהיר לעצמה מה היא באמת רוצה. לזה כבר יעמוד לרשותה די זמן למחשבה, כי הרי ממילא כבר לא תוכל להירדם הלילה.
אבל לפני כן אני חייבת להירגע. מקלחת חמה וממושכת תעזור.
מתמיד, עוד מבית הוריה, היה חדר האמבטיה פינת מקלט מוגנת. זה היה מקום שבו יכלה להיות לבדה עם עצמה ואיש לא ייכנס במפתיע. אפילו שחייה המשותפים עם עמי היו הרמוניים לחלוטין, היה לה צורך, מדי פעם, להיות במקום ובמצב שבו תוכל להיות לגמרי לבדה ורק עם עצמה ולהרגיש משוחררת מכל קשר לזולת. להיות רק היא. אומנם כיום, כשעמי איננו בבית, לא היה לה צורך להסתגר בחדר האמבטיה כדי להיות לבדה. היא היתה לבדה בכל הדירה ואיש לא ייכנס במפתיע. אבל לחדר האמבטיה נשאר מקום של עדיפות לצורך שלה להיות מנותקת מן העולם.
לפני שבועות מספר אספה את מברשת השיניים וספוג הרחצה של עמי והניחה אותם על המדף שלו בתוך הארונית, על-יד מי-הגילוח והדיאודורנט, מאחורי דלת סגורה. וכשהחליפה את המגבת המשומשת שלה במגבת חדשה, שוב לא החליפה על המתלה שלו את המגבת משבוע שעבר, שאיש לא השתמש בה, במגבת חדשה שגם בה איש לא יישתמש. המתלה המעוקל נשאר ריק, כמו סימן שאלה שצומח מן הקיר. חדר האמבטיה, שסימל פעם את השותפות האינטימית של שני אנשים קרובים, סימל כעת את הערירות של איש אחד.
שם, מתחת לקילוחי המים ששטפו את פניה, שפכה את כל הדמעות שהצטברו בה בין אכזבה ליאוש. זה היה בכי מטהר וממרק, בכי אחר ושונה מן הבכי האומלל והגלמוד שבכתה אל תוך הכר במיטתה.
מכורבלת היטב בחלוק עבה ששמר על החום שהמקלחת החמה העניקה לגופהּ, התקפלה אל תוך הכורסה הגדולה. זאת היתה הכורסה שעמי העדיף, ושהיא מעולם לא ישבה בה כשהוא היה בבית, אבל תמיד אהבה להתכרבל בחיקה בימים הארוכים ובלילות הארוכים עוד יותר, שבהם נעדר מן הבית ושוטט אי-שם במקומות עוינים בשליחויות מסתוריות.
עגבותיה מצאו את השקע הקל שיצר והותיר על המושב גופו של עמי, וגבה נסמך אל המשענת שהיא דמיינה כי עדיין אצורה בה חמימות גבו, ואז התחילה לשחזר בדמיונה את השיחה עם מַתִּי: קלטת ועליה ראיון עם עמי; לראות אותה שם במשרד; אי-אפשר לתת לי אותה אליי הביתה; אני צריכה לראות אותה שם — אצלם; יחד אתם. על שאלתה "למה?" הוא לא עונה, אלא עוקף אותה; לא שאלתי אותו איזו קלטת, איזה ראיון, מי הקליט, מי ריאיין; ידעתי שלא יענה. אבל לא קשה לי לתאר לעצמי.
היא הרהרה בכך כבר מקודם, בעת שעמדה מתחת לקילוחים הדקים והמעקצצים של המקלחת, וכעת גם הבינה למה היא צריכה לראות את הקלטת שם, יחד אִתם. בזמן השיחה ידעה למה, אבל כעת הבינה למה. ולגבי מירה יש הבדל בין "לדעת" ו"להבין", כי בכל מה שנוגע לעמי הרי "לדעת" — פירושו תפישת העניין דרך הלב, בצורה של רגש והרגשה; ואילו "להבין" זוהי תפישה מתוחכמת שעוברת דרך כל התאים של המוח; "להבין" — זה הדבר שקורה אחרי שהיא תפשה את המשמעות ועיכלה אותה. כך אהבה להבדיל בין "לדעת" ו"להבין".
הם, שם ב"שירות" — חשבה — כבר ראו את הקלטת, בחנו וניתחו אותה מכל צד אפשרי. הם כבר יודעים מה נאמר בריאיון והבינו, אחרי שניתחו היטב ולפי כל כלליהם את תוכנו ואת משמעותו. ניתחו היטב גם מה לא נאמר. היא ניסחה את מחשבתה כך: כעת הם רוצים לעמוד על מצבו של עמי דרך עיניי שלי ועל-פי תגובותיי. הם רוצים שאני אצביע על דברים שרק אני יכולה להבחין בהם. הם לא רוצים לשאול אותי ולקבל ממני תשובות מתחמקות, או מהוססות, או מגומגמות, או מבולבלות, שגם אותן צריך יהיה לנתח — הם רוצים לראות את תגובתי הספונטנית. זה הרבה יותר אמין. ורק אם אני עצמי אהיה לנגד עיניהם בזמן שאצפה בקלטת, רק אז יוכלו לעקוב אחרי תגובותי, אחר כל זיע של שריר בפניי, ניד עפעף, כיווץ שפתיים, רטט של העור מעל עצב שנרעד. אני אצפה בקלטת והם יצפו בי.
הרעיון הזה לא היה לרוחה, הוא קומם אותה, הוא שטף אותה בנחשול של זעם, אבל היא ידעה היטב כי היא חסרת-אונים נוכח נחישותו של "השירות" כשהוא מחליט להיות ענייני, כשהנחיצות דוחה כל התייחסות אישית. אם את רוצה לראות את עמי — תבואי לכאן.
כבר עתה ידעה בוודאות כי תשובתה מחר בבוקר תהיה חיובית. אין בכלל אפשרות אחרת: אני לא יכולה לשחק "ברוגז" אתם. הם אומנם לא יחדלו להשקיע כל מאמץ כדי להביא לשחרורו של עמי, אך סירוב שלי לא יעזור למערכת היחסים שלי אתם. אבל היא כעסה. זה היה כעס של חוסר-אונים, כעס מתסכל מכיוון שעל המצב הזה, החשוב ביותר בחייה כיום, אין לה כל שליטה.
על אצטבה הצמודה לקיר שממול למקום ישיבתה ניצב תצלום ממוסגר: עמי במדי צבא, ניצב בעמידה צבאית מתוחה בין שני חיילים אחרים בתוך שורה, במסדר סיום של קורס קצינים. עמידתם מתוחה כל כך שמירה משוכנעת שאם אחד מהם ייפול פתאום משום ששריריו פקעו בשל המתח — תיפול אחריו כל השורה כולה, כמו טור כלונסאות של גדר המחוברים בחוט תיל. עמי מצדיע בהבעה נחושה, שבנוסף למתח, המשותף לכולם, יש בה גם הבעת סיפוק של מי שהשיג מטרה מיוחלת.
והיא הרי ידעה כי אכן זה כך.
מירה לא אהבה את התמונה הזו, היא סלדה ממה שהשתקף ממנה: סלדה מן האחווה הצבאית שריחפה מעל ראשי הדמויות ונשבה מבין המרווחים שבין הכתפיים המתוחות, וצררה את הגברים הצעירים לתוך דפוס של לכידות כיתתית קנאית מסביב לכוחנות שהוענקה לה הכרה בכוח צו ממלכתי. בתנועה שלא נולדה בהכרתה המודעת, הטיחה את נעל הבית שלה בתמונה.
המכה ניפצה את לוח הזכוכית, עקרה את התצלום מן המסגרת, ובעוד המסגרת הריקה מתנדנדת על עמדה לפני שהיא נוחתת בקול נפץ עמום על הרצפה ושברי זכוכית מידרדרים ארצה כקילוח ברד, מתעופף התצלום ומסתחרר באוויר, חג על צירו וצונח על הרצפה, בין השברים.
בלי כל פגע או שינוי בהבעת פניהם מחזירים לה שלושת הפנים שעל הרצפה מבט נחוש ואילו היא מרגישה כי כעסה התפוגג. היא התחילה לבכות.
את השברים כבר תאסוף מחר.
מזה שלושה חודשים שעמי נעדר ובימים הראשונים להיעדרו אפילו לא ידעה אם הוא חי או אם גופתו מוטלת אי-שם — — —
והיא בכלל לא רצתה לחשוב הלאה בכיוון הזה. אלה היו ימי סיוט שלא חלקה עם איש. מה שאני מרגישה ומה שעובר עליי — חשבה וחזרה וחשבה — אינו יכול להיות מובן לשום אדם שאינו אישתו של האיש שנבלע ונעלם בשטח אויב.
באותו בוקר לפני שלושה חודשים, אמר לה עמי לפני שיצא מן הבית: "זאת תהיה משימה קצרה. לא יותר משני לילות ואני חוזר. אל תדאגי לי."
אבל בלילה שלמחרת באו אליה מן "השירות" ואמרו —
כי קרתה תקלה;
כי הקשר עם החוליה של עמיעד ניתק;
כי בחוליה היו שני אנשים — עמיעד ועוד אחד;
כי כל הסימנים מראים שנפלו בשבי;
כי ככל הידוע עד עתה — ייתכן שאחד מהם נהרג;
כי ידוע שאחד מן השניים חי ונלקח בשבי;
כי לא ידוע מי מן השניים נהרג.
הם הדגישו כי תחנת רדיו אירופית שיש לה קשרים טובים בארצות ערב כבר פרסמה ידיעה שצוטטה מפי "מקור בכיר במדינה ערבית" על שני "חיילים ציונים" שנלכדו על-ידי כוחות הביטחון של המדינה הערבית שהביאה את הידיעה לפרסום.
הם אמרו כי בעקבות פרסום זה — מחר בבוקר תשוחרר הידיעה לפרסום ולשידור גם באמצעי התקשורת שלנו ותובא בדרך של ציטוט. (תמיד הביאו ידיעות כאלה בדרך של ציטוט ממקור זר...) מוטב — כך אמרו לה — שהיא, מירה, תשמע את הידיעה כעת מפיהם לפני שתשודר, ושהידיעה לא תיפול עליה כהלם מחר בבוקר. עוד אמרו, כי כמו רוב הידיעות המתפרסמות מייד אחרי אירוע ומפי מקורות "יודעי דבר" — גם ידיעה זו לא שלמה ולא מדויקת, ויש בה סטיות מגמתיות מן האמת. הם חזרו והדגישו כי המידע המצוטט אומר ששני אנשי צבא ישראלים נהרגו על אדמה ערבית. חלק זה של ההודעה אינו נכון, אמרו.
"...כי ידוע לנו מעל לכל ספק כי אחד מן השניים נתפש חי. על השני לא בטוח מה היה גורלו, לא בטוח שהוא נהרג, כמו שגם לא בטוח שהוא חי."
היא שתקה. הקשיבה ללא ניע למאמציהם לנסח ידיעה קשה במילים מרגיעות. הם היו שלושה, שניים מעט יותר מבוגרים מעמי והשלישי מבוגר גם מהם. היא חשבה שהוא רופא, כי הוא נשא אִתו תיק קטן שחור וידעה שבצבא משבצים רופא בחוליות שהולכות עם בשורות המוות אל המשפחות, וחשבה שאין שום סיבה שה"שירות" לא יעשה כך אף הוא. שני האחרים דיברו כל הזמן ובלי הפסק. כשהאחד השתתק מייד התחיל השני לדבר, כאילו משתדלים למנוע חלל-שתיקה שלתוכו תשחיל שאלה. אבל היא ממילא לא התכוונה לשאול שום דבר, מכיוון שברור שעל אחדות משאלותיה אין תשובות בכלל ועל אחרות משאלותיה שני אלה לא יענו כי גם להם לא ידועות התשובות שהממונים והאחראים עדיין שומרים ברשותם. הרופא שתק ולא התיק את מבטו ממנה.
היא חדלה להקשיב להם כבר אחרי המשפט השלישי, כי כל מה שאמרו אחרי המשפט השלישי כבר לא היה חשוב. כי כבר עם צלצול פעמון הדלת ידעה מה באו לספר לה אנשים שמצלצלים בדלת ביתה בשעה זו של הלילה, כשעמי נמצא שוב באחת מן השליחויות העלומות שעליהן אינו אומר מילה. החרדה הזו שרובצת בפינה מנוטרלת בהכרתה, אורבת שם כבר הרבה זמן ורק מחכה להכות בה, עד שהיא כמעט מוכנה לקראתה כשזה קורה. הם בעצם המשיכו לדבר עבור עצמם יותר מאשר עבורה — כאילו שתיקה היתה משהו שהם לא יוכלו לעמוד בו; כאילו אם יאפשרו שתשתרר שתיקה, ולו גם לשנייה, יהא זה סדק שדרכו תפרוץ דרמה שעצם המחשבה עליה גרמה להם להוסיף עוד משפט ועוד מילה.
אבל לא תהיה דרמה. היא ידעה את זה כבר לפני שנים, כשדאגה לו בפעם הראשונה. את זה היא לא תעשה לעמי וגם לא לעצמה. היא תהיה מאופקת. אין התפרצויות. לא מסגירה את רגשותיה ואת העולם הפרטי שלה ושל עמי. היא יודעת שיבוא רגע של שבירה אבל זה יהיה אחרי שהם ילכו והיא כבר תהיה לבדה. לבסוף הם משתתקים כי כבר הכול נאמר.
הרופא נעקר ממקומו וניגש אליה. הוא התכוון להניח את ידו על כתפה אך חזר בו. היא היתה כל כך מאופקת, סגורה וקפוצת-הבעה שמחוות חמימות נראתה לו לא במקומה.
"הנה. יש כאן כדור הרגעה ואני מציע שתקחי אותו. אולי אחר כך."
מרגע שהתיישב על כיסא בפינת החדר ופניו אליה, לא דיבר, רק התבונן בה במבט סוקר, מאבחן. במחשבתו סיווג אותה במדגם הבריות המאופקות, אולי על גבול הקשיחות, אולי על גבול ההתייסרות העצמית; אנשים המפנימים את הלחץ, מדחיקים את השבר. לאנשים אלה קשה לעזור כי הם לא רוצים בעזרה. הם מתייחסים להצעות עזרה כמו לחדירה לפרטיות שלהם. הוא ידע: הם אומנם עושים רושם של קשוחים, אך הם פגיעים מאוד, אולי הפגיעים ביותר; ההתמוטטות השקטה שלהם היא שלמה וגמורה ועמוקה הרבה יותר מכל ההתמוטטויות ההסטריות שמוצאות פורקנן בזעקות והתעלפויות ספונטניות או מתוזמנות. כאדם — הוא מכבד את השקטים, כרופא — הוא חרד מן התוצאות שאליהם מובילים התהליכים המתרחשים בנפשם; ומכל הבחינות ההתמודדות עם ההיסטריים — וגם ההתמודדות שלהם בתוך עצמם — יותר פשוטה ונטולת הסתבכויות. הוא השאיר את גלולת ההרגעה על השולחן וידע שהיא תיקח אותה אם תווכח שאינה יכולה להתמודד בכוחות עצמה עם המתח שנקלעה אליו.
לפני שהלכו אמרו לה שמישהו יתקשר אליה תוך יום-יומיים, יספק לה כל מידע, יענה על שאלותיה ויטפל בכל דבר הקשור בעמיעד.
"רק אל תתייחסי ברצינות למה שתשמעי מחר בבוקר ברדיו." אמר אחד משני הגברים שדברו אליה לסירוגין "לאף אחד בצד זה של העולם אין נתונים מדויקים ואמינים."
ואכן, למחרת כבר צוטטה ברדיו הודעה ששודרה בתחנות שידור זרות: כי חוליה של שני ישראלים חדרה לתוך שטח מדינה ערבית — לא נאמר איזו מדינה — וכי שני הישראלים נהרגו תוך התקלות עם כוחות הביטחון של המדינה שלתוכה חדרו.
היא חיברה את הטלפון למשיבון והקליטה עליו הודעה עבור המתקשרים אליה: לא אהיה בבית למשך זמן מה, אפשר להשאיר עבורי הודעות.
כך יכלה להיות לבדה, רק עם עצמה, ועם המילים "אחד מן השניים חי", עם התפילה והתקווה שעמי חי. ועד מהרה גם עם הסיוט שאם היא אומרת אני מקווה שעמי חי — היא אומרת בדיעבד, באותה מידה: אני מקווה שמי שנהרג זה האחר. ואלה היו מילים נוראות. אי-אפשר לרצות דבר כזה. יש פה סתירה נוראה בין משאלות הלב ובין — — — בין מה? המחשבות הללו מובילות למבוי סתום. מבוי ללא מוצא שלתוכו היא לא רוצה להיכנס. והיא מכירה את האחר. הוא לא זר שהיא יכולה לפתח אדישות כלפיו בשל אלמוניותו.
כך זה נמשך יומיים. יומיים שבהם ישבה או התהלכה בדירה האפלולית שתריסיה מוגפים, ובלילה היא מעלה רק אור קלוש; יומיים שבהם הטלפון צלצל עשרות פעמים ואנשים שונים מתקשרים, משאירים הודעות האומרות:
מירה תחזירי טלפון אנחנו מודאגים
מירה, איפה את, אנחנו דואגים לך
מירה, מה אתך, רוצים לעזור לך
מירה רוצים להיות אתך.
היא שומעת את כל ההודעות ברגע שהן נאמרות, כי העמידה את הרמקול של המשיבון במצב פתוח, והיא מצפה רק לשיחה אחת, מסוימת, ואז תחטוף את האפרכסת ותענה מייד —
כן! בשביל הודעה כזו אני כן בבית.
אמהּ התקשרה והיא לא ענתה לה, הוריו של עמי התקשרו וגם לשיחה זו התנכרה. היא רצתה להיות לבדה עם הדאגה, החרדה והתקווה ולא לראות סביבה את עננת הרחמים והפגנת ההזדהות של אף לא אחד. רק ב"שירות" ידעו שהיא באמת בבית. ויומיים אחרי שהביאו לה את בשורת השבי נקלטה במשיבון שבביתה הודעתם שהם יהיו אצלה בתוך שלושים דקות "הפעם עם בשורה טובה. ושלא תהיי במתח עד שנגיע."
כאילו שיכולתי שלא להיות במתח גם אם הבשורה היא טובה, מלמלה לעצמה בלא קול. כעבור שלושים דקות בדיוק נשמע צלצול בדלת. הפעם בא רק איש אחד וגם הרופא לא בא.
"קודם כל, באתי לומר לך שאנחנו יודעים בוודאות ומעל לכל ספק שבעלך, שעמיעד — חי."
הפורקן מחרדה שחרר בבת אחת את כל עצביה המתוחים והיה הוא עצמו כהלם. עברו כמה שניות עד שהיתה מסוגלת לקלוט לכל עומקה את המשמעות של המשפט. חי. ידיה רעדו, כתפיה רעדו, כל גופה רעד. מַתִּי הניח יד על כתפה, בעדינות הרחיב את טווח אחיזתו עד שהקיף בחיבוק קל את כתפיה והוביל אותה לכיסא קרוב.
"שבי."
"אני רוצה לדעת כל מה שיש פה." קולה היה עמום והיא לא היתה בטוחה אם זה באמת מה שאמרה.
"אין הרבה מה לדעת. הם מילאו את המשימה שלשמה יצאו. בדרך חזרה התגלו."
כמובן שלא אמר מניין "יודעים" שמילאו את המשימה שלשמה יצאו ומירה לא שאלה. היא חיתה מספיק זמן בצילן של משימות ובמחיצתו של מבצֵעַ-משימות כדי לדעת ש"משימה" היא משהו שלביצועה יש הד חוזר ומשום כך גם יודעים שהיא בוצעה; וגם מספיק זמן כדי לדעת ש"המשימה בוצעה" וש"אין הרבה מה לדעת" הוא כל מה שהיא, או כל אחד מן החוץ, ידע בעניין זה; וגם מספיק זמן כדי לדעת שביצוע המשימה הוא אולי הגורם שתרם לחשיפתם של המבצעים.
"בעצם בכלל לא חשוב לי לדעת איך תפשו אותו." אמרה בלי התרגשות "מה שאני באמת רוצה לדעת זה מתי תחזירו אותו הביתה."
"אנחנו עושים ונעשה הכל. את יודעת את זה."
היא הנידה ראשה, פעם ועוד פעם, לאט, בתנועה שאמרה: כן אני יודעת אבל מה הסיכויים?
מַתִּי הלך והיא נשארה עם המילים שאמר.
בכל אמירה שאמר היה מטען רגשי עצום שהיא תצטרך להתמודד אִתו. הכי קל היה עם "אנחנו יודעים בוודאות ומעל לכל ספק שעמיעד — חי". יותר קשה היה לא ה"אין הרבה מה לדעת", אלא כל הנסתר והעלום ממנה המקיף את עמי. וגרוע מכולם היה משפט שלא נאמר: "אנחנו יודעים בוודאות ומעל לכל ספק שניר הוא שנהרג" — ושהיה פועל-יוצא הכרחי של המשפט "...בוודאות ומעל לכל ספק שעמיעד — חי".
באוזניה רעמה כל מילה במשפט הלא-נאמר כאילו הופקה מתוך תוף ענק. היא סירבה לקלוט את משמעותו, היא סירבה להיות צד בצירוף הזה, שבו אושרה שלה הוא שברה של אישה אחרת. היא חיפשה דרך להאמין בנוסחה כלשהי, בלתי-אפשרית ככל שתהיה, שאם אחד חי בכל זאת ייתכן שגם השני חי.
לשנייה הבזיקה לנגד עיניה דמותו של הרופא הרגיש שהבין כל כך טוב את מחשבותיה והיא חשבה על כך שהפעם בוודאי נתלווה לחוליית שני האנשים שהלכו להביא את הידיעה אל בית אחר. היא ידעה שלניר יש הורים קשישים, גם לו יש אישה. ויש לו גם ילד. היא ראתה אותם כחיים לנגד עיניה, בדמיונה שמעה יחד אתם את המילים שמוטטו את עולמם, ואשר הן הן המילים שהחזירו אל עולמה שלה זיק של תקווה.
היא קמה והלכה אליהם.
מישהו פתח את הדלת והחווה בפנים חתומות אל פנים הדירה. כבר היו שם עוד אנשים. האווירה היתה בשלב הראשוני של אבלות, פני הנוכחים חתומות, אם מהלם, אם ממועקה מביכה איך בעצם יש להתנהג בזמן ובמקום זה. היתה שתיקה ולא נקשרו שיחות.
מירה עמדה בפתח ומבטה תר לחפש את כרמלה. מישהו הניח יד על כתפה והיא הזדעזעה.
"כרמי שם בחדר." זאת היתה אחותה של כרמלה.
מירה נכנסה לחדר האחר. כרמלה ישבה והניקה את התינוק.
"ידעתי שתבואי תיכף."
איך ידעת? חשבה מירה. אני עצמי לא ידעתי. כמעט שלא באתי. כי כל הזמן רציתי שעמי יהיה חי וזה אפשרי רק אם ניר — — —
כרמלה נשאה פניה, היא רצתה להסתכל בפניה של מירה ומבטה עצר על בטנה של מירה. הריונה של מירה כמעט לא נראה לעין, אבל כרמלה היתה במצב זה אך לפני חודשים אחדים והיא עדיין זכרה איך נראים קווי המותן כשהבטן מתחילה להתעגל.
"מירה — — —?" היא קמה בתנועה חדה, הכיסא נהדף, רגליו חרקו על הרצפה, הוא התנודד ונפל בחבטה והתינוק נלפת והתחיל לבכות, היא כרכה זרועה סביב כתפיה ועורפה של מירה והצמידה את מצחה אל מצחה שלה וכך עמדו שתיהן, התינוק ביניהן, ובכו בשקט את בכיין המר.
כל זה היה לפני שלושה חודשים.
ומחר הם רוצים להראות לה קלטת, שבה תוכל לראות את עמי וכעת היא יושבת כאן, לא יכולה לישון ויודעת ששארית הלילה תעבור עליה כמו הרבה לילות עד עתה, בזיכרונות, במחשבות על עתיד. אלא שבלילה זה יתווספו עליהם גם הספקות אם היא באמת רוצה לראות תמונות של עמי בשבי.
