נפש ערומה

1

ראשית

 נולדתי בגיל שמונה-עשרה, ביום שבו זכיתי לראשונה בחיי בד' אמות משלי: חדר קטן, שני מטרים על שלושה, בצריף רעוע מראשית ימיו של הקיבוץ. החדר אִִפשר לי לנשום, להירגע, להתבונן בכל אשר אחפץ ולעשות כחפצי, בלי עיניים מביטות, בוחנות ושופטות מסביבי. להיות לבדי. להקשיב לדממה. כל ימי שקדמו לרגע זה התנהלו באווירה הדחוסה, הרועמת תדיר והחסרה לחלוטין קורטוב, ולו זעיר, של פרטיות, בבית הילדים בקיבוץ. בעבורי היו השנים האלה לא-חיים.
הגנים שנחלתי מהורי והיחס שקיבלתי מהם, בתוך הקלחת הרוחשת של החיים בבית הילדים ובקיבוץ, הצמיחו כולם יחד ילדה מכווצת שמעולם לא צחקה, לא נהנתה, ולא האמינה בזכותה להלך על פני האדמה וביכולתה לשאת את הנטל. עומס התביעות, החובות והמצוות, שכולן עטורות באידאולגיה ובצווים מוסרניים, בתוך היום-יום הקשוח הדורש מכולם לצעוד באותו תלם, נטעו בי פחד מתמשך שאקרוס, שכוחותי הדלים לא יעמדו לי.
העצבות והפחדים הקשים שהיו מנת חלקי, שבראשם העמידו משום מה, משום נטיות לבה של אמי כנראה, את העצירות דווקא, הובילו אותי לשורה אין-סופית של רופאים, פסיכיאטרים ופסיכולוגים, וזאת עוד בטרם מלאו לי שנתיים. היחסים הנמשכים עד היום ביני לבין הפסיכולוגיה, שאז היתה כולה פסיכואנליטית, החלו אז. לא הרבה זכור לי מן הפגישות האלה, אך שתי פנינים נתקבעו בזיכרוני. את העצירות הקשה הסבירה פסיכולוגית, ואחריה עוד שתיים נוספות, כרצון "לנצור לעצמי את היקר לי מכול, גופי שלי, ולא לתתו להורים ולמטפלות רעים". סבלתי גם מבחילות קשות ומהקאות בנסיעות באוטובוס מן הקיבוץ לתל אביב, ואת זאת פירשה הפסיכולוגית כפחד מתאונות דרכים.
כבר אז הרגשתי שאינה צודקת, וכיום, לאחר שנעשיתי פסיכולוגית כופרת, אני פשוט צוחקת על גודל הכסילות הפסיכולוגיסטית הכפולה הזאת. עצירות קשורה ישירות לרמות הנוירוטרנסמיטר, המוליך העצבי, סרוטונין, במוחו של אדם, או במילים אחרות: לרמת הרווחה הנפשית שלו — שחד הם. מתח, פחד, דיכאון — או רמה נמוכה של סרוטונין — גורמים להתכווצות המעיים ולעצירות. מנה טובה של סרוטונין, או לחלופין מצב רוח טוב, היו פותרים את כל ההמולה והעסקנות הקדחתנית שהולידה העצירות, שלא היתה אלא סימן לאומללותי. בארצות הברית כבר מטפלים בעצירות בעזרת סרוטונין, ובהצלחה, שמחת חיים היא התרופה הנכונה. בטוחה אני שלא חפצתי לאגור דבר בבני מעי, והייתי שמחה לתת את תכולתם לכל מי שחפץ בה, אילו רק יכולתי.
אבוי לו ל"מדע הפסיכולוגיה" המפרש בחילה בנסיעה כפחד מתאונות. גם לכלבתי יש בחילה בנסיעות, ואם הן מתארכות היא מקיאה. פשוט מפני שמוחה, כמו מוחנו, טרם הגיע לדרגת האבולוציה המאפשרת לו לפענח בד בבד מסרים בנוגע למיקומו של הגוף, כשהם סותרים אלה את אלה. העיניים, האוזניים, על חוש שיווי המשקל הטמון בהן, טונוס השרירים ומרכז הכובד — אמורים להתלכד יחד כדי לאפשר למוח לנהל את יציבות הגוף. עקב מהירותה של המכונית, אין המסרים מתלכדים אלא יוצרים בלבול. האבולוציה עדיין תקועה במהירות ההליכה, אולי הרכיבה על סוס. המוח מסתחרר, וכדי להיות בטוח שהסחרור לא נגרם מחיידק מזיק שבא במזוננו, ואף הוא גורם סחרחורת, בוחר המוח בהקאה, בחינת "מה שבטוח בטוח". למזלי לא ישבה הפסיכואנליטיקאית על אי בים, או אז היתה, בדיוק מאותן סיבות, הופכת הבחילה למחלת ים של ממש, ומתפרשת כפחד מפני טביעה.
יותר מחמישים שנה עברו מאז פגישותי הראשונות עם פירושים פסיכולוגיים, ולצערי לא הרבה השתנה. הסגנון הפסיכולוגי הזה, שהשתלט על התרבות המערבית בלי מצרים, דומה בעיני לספרות זולה, על גבול הפורנוגרפיה, המושכת המונים שיכורי יכולת לפענח בפרוטה את נפש זולתם, וכן את נפשם שלהם. המחיר הכבד שמשלמים שוחרי הפורנוגרפיה הזו, ככל פורנוגרפיה אחרת, הוא תחושות האשם. אני הייתי אשמה שלא רציתי להיפרד מצואתי. אני הייתי חדורת פחד שווא מפני תאונות — משמע הייתי מופרעת. והפסיכולוגית היתה חכמה, גדולה ויודעת לתפוס את הקטנים בקלקלתם.
פרויד עצמו העריך כבר לפני מאה שנים שהביולוגיה עתידה לנפץ את התורה שהוא וממשיכיו הפיצו, תורה שכבשה את עולמנו. כתב העת האמריקני Scientific American Mind ייחד לא מכבר מקום נרחב להערכת פועלו של פרויד. שם הוא מצוטט כך (בתרגום שלי):

הביולוגיה היא באמת ארץ של אפשרויות בלתי מוגבלות. אנו יכולים לצפות שתעניק לנו את הידע המפתיע ביותר, ואיננו יכולים לנחש את התשובות שתשיב בתוך כמה עשרות שנים, כמענה לשאלות שלפנינו. עשויות הן להיות מן הסוג שינפץ לרסיסים את מכלול המבנה המלאכותי שאנו מציעים.

מה חבל שמעריציו ועובדי תורתו שוכחים להתעדכן בטנא המלא כל-טוב של תשובות ביולוגיות שכבר קיימות בידינו, וממשיכים לדבוק בהבל המלאכותי ההוא.
עוד זכור לי, שפסיכולוגים ופסיכיאטרים שאליהם נלקחתי שאלוני תמיד אם אני חולמת בהקיץ. לא הבנתי את השאלה, ולא ידעתי מה לענות. גם כיום איני יודעת מה פירוש המושג "לחלום בהקיץ" — ככל הנראה איני חולמת בהקיץ. אך ההנחה שהנחתי אז, ולפיה חלום בהקיץ הוא ככל הנראה סימן כלשהו לבעיה נפשית, נותרה חקוקה בזיכרוני. אין לי מושג אם גם היום שואלים על הסימן הזה — אם כן, הריני בריאה בנפשי, הללויה.
שלא כמו החלימה בהקיץ, ההרהורים מוכרים לי היטב. הרהורים היא מילה ענוגה, נעימה לאוזן ומעלה תחושה של רוגע עם תוכן. לא תוכן מטריד, לא תוכן מפחיד וגם לא מקפיץ משמחה. תוכן שואל, תוהה ואפוף שלווה. ההרהור מצוי במחצית הדרך שבין הבהייה הקלה כנוצה, לבין ההגות הכבדה כאבן. הבהייה כמוה ככסת מלאה נוצות, רובה ככולה אוויר, והיא מאפשרת התכרבלות חמימה והרפיה לשכל. ההגות זקוקה לאדם בעל משקל כבד, שיוכל להרימה ולעצב את צורתה. אני הענייה ממעש מעדיפה את דרך הביניים: להרהר על היבטים שמעניינים אותי בנפש האדם. לא להסתפק באופנות חשיבה רווחות, וגם לא לחרוט באבן חוקה מדעית מחמירה. לא ברודנות אידיאולוגית, ולא שבויה בקווי מתווה מחייבים של אסכולה.
טיבו של ההרהור שאינו שלווה ריקה, וּודאי שאינו התנפלות אחוזת דיבוק על דבר מה כגון מלאכה, משימה, התמסרות מתוך קידוש, תרומה, מאבק למען — עד שאין עתותיך בידך לאפשר חשיבה תוהה. הוא חרישי, משוטט בנחת, מתבונן בנוף, כורה אוזנו לשירת הציפורים, לומד את חידושיו של המדע, מאזין לרגשותיו שלו, קורא דברי חכמים ומציע משמעויות. לא אחת. אחדות. תחליפיות או משלימות, או סתם משעשעות. פשר, הסבר אפשרי, תשובה אפשרית. לא אמת ולא הוכחה.
ראשית ההרהורים נובעת ודאי מהקשבה, מתשומת הלב של האדם לסביבתו. המשכם בצימאון הבלתי נדלה שבורכו בו בני אדם להציע הסברים למה שקולטים חושיהם. עיקרם ביכולת השכלית המשוכללת להפליג לכל כיוון ולכל זמן, ולבנות בדמיוננו ארמונות בדולח או ארמונות חול של משמעות. אנו תאבי משמעות חסרי תקנה, מלקטים בלי הרף סימנים לקיומה ומנסים לשעבדה לשקיקה זו או אחרת של נפשנו.
אני רוצה להרהר גם בהשתוקקויות אלה שהן נפש האדם: לקלוט, לפענח, לבנות משמעות ולהרוות בה את הצימאון. ולא רק בהן. גם בקשיים, בחרדות, בשמחות, בסיפוק, במנגנונים האבולוציוניים והמוחיים שמצמיחים אדם ומתדלקים את התנהלותו ההרפתקנית, הדרוכה תמיד, המשתנה לאורך חייו, התנהלות שהיא מכאיבה לא פחות משהיא מענגת. התנהלות משכילה, מתחרטת, מצליחה, נכשלת, פזיזה, שקולה, חכמה, מטופשת, טובה ונוטת חסד, רשעה ושמחה לאיד, נודדת, נחה, נמרצת, נרפית, נטפלת לקטנות, מרימה מבט עד אופק. כל פניו אלה של האדם מסקרנים את נפשי.
הרהורים נובעים מממלכתו הפרטית בהחלט של אדם. הם זוחלים מהנידחים שבגבולותיו, הם מעופפים מקצה שמיו, הם מעמיקים ללועם של הרי הגעש ומטפסים בחזרה, הם שותים מן החבויים שבמעיינותיו, הם חופרים בבטנו עד עומק הקוטב המגנטי. שום פינה בממלכתו אינה חבויה מהם. והם מתכנסים מארבע כנפות ארץ, כדי להיצרף בכל עת מחדש בכור התודעה המלכותית, השוכנת בדביר מקדש המוח, ומשחקת עמם את משחק ילדותנו:
השליח משתחווה ומודיע:

שלום אדוני המלך

המלך שואל:

איפה היית ומה עשית

מן התשובות מרכיבה המלכה-התודעה בכל אלפית שנייה את מוצריה. כשהיא במצב צבירה חופשי, בלי משימה, בלי צורך להעמיד פנים ולציית לחוקים של זמן ומקום, היא עשויה להפיק הרהורים. הספר הזה, בסייגים לא רבים, מזמין את הקורא להתבונן בדביר הרהורַי במצב צבירתם ההיולי, כשלא מוטל עליהם כורח הציות לאוטוריטות, לאסכולות, לאידיאולוגיות או לכל שתלטן שהוא.
לפני שנים אחדות אספה הגלריה הלאומית בלונדון את כל שבעים הדיוקנאות העצמיים שצייר רמברנדט. פסעתי לאטי דרך שנותיו, מהבחור הצעיר שהיה ב-1627 אל כל תהליך התבגרותו, בחרותו, מלואו, ומצאתיו מלא כאב. ארבעים שנות כאב. חשתי צביטה בחזי עד מועקה ושאלתי, למה החיים גדושים בכאב כה רב? עד שהגעתי אל האחרון שבהם, שנת הציור 1669, ובו מצאתי רמברנדט מהורהר ושלֵו, והוקל לי. שמחתי. גם מי שנולד עם הרגישות והתבונה, המזמנות תדיר לבעליהן צער רב, גם מי שידע מחסור, שכול, עוני, חולי והתכחשות, יכול למצוא אחרי שנות מאבק וצער את מתנת ההשלמה המהרהרת, והיא נחה על פניו.
חיי שלי, אף שהחלו בגיל שמונה-עשרה, התנהלו אף הם בכאב רב, ארבעים שנות מאבק. עתה, כמוני כרמברנדט, הגעתי אל השלווה. ההורמונים כבר אינם תובעים את ההשתוקקות הסוערת אל מה שאינו בר-השגה. איני זקוקה עוד לבדיקה המייסרת "מי ומה אני" — התשובה כבר בידי. איני עומדת עוד למבחנם של אנשים חשובים. מאז הייתי לפרופסור חבר, אין ברצוני להפוך לפרופסור גמור ולהוות כך מטרה לעוקצנותו של עגנון. בניתי לי בית יפה עם גן שופע. רוויתי נחת רבה, ועודי רווה, מאמהותי, מהתמחותי המדעית, מיפי הטבע, האמנות והמוזיקה, מן החוכמה הרבה שאני מוצאת בעיקר בספרים, ומן המפגש עם חברים. הגעתי אל דיוקנו האחרון של רמברנדט, וטוב לי. למזלי, בניגוד לו, מצפות לי שנים נוספות של רוגע. תוחלת החיים התארכה.