דתי נורמלי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דתי נורמלי
מכר
מאות
עותקים
דתי נורמלי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

דתי נורמלי

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
- אני משחק על המגרש ה"חילוני". אבל המשחק שלי הוא לא רק בשביל לנצח בו.
אני רוצה לשנות את המגרש.
- איך?
- בזה שאני משחק שם.
 
(מתוך התוכנית "פגישה לילית" עם קובי מידן, ערוץ 2, 1997)
 
אורי אורבך (2015-1960), בן הציונות הדתית, סופר וסאטיריקן, עיתונאי ועורך, איש רדיו וטלוויזיה, חבר כנסת ושר בממשלת ישראל,
הותיר אחריו מאות טורי דעה ומאמרים. בלב אוהב ובמבט חד ואירוני הביע את דעותיו בנחרצות מחויכת, שקנתה לו מעריצים רבים בקרב תומכיו ומתנגדיו גם יחד.
 
"דתי נורמלי" מקבץ לתוכו מאמרים מכל שנות כתיבתו של אורי אורבך ז"ל, עוסק במנעד רחב של נושאים שעל סדר יומה של החברה הישראלית ומציע לקוראים היכרות עם תפיסת עולמו ועם סגנונו הכובש.

פרק ראשון

אתם עוד תראו שצדקנו
 
זו אותה המנגינה. המתנחלים והשמאלנים, השופטים והחרדים, הליברלים והשמרנים. כולם צודקים, כולם יודעים יותר טוב מה נכון
 
כן, אנחנו יודעים יותר טוב מכולם מה טוב לעם ישראל, ואנחנו לא מתביישים לומר זאת. אנחנו קבוצה איכותית, אנחנו נבחרנו כדי להוביל, והעם ילך כבר אחרינו, החלוצים בראש המחנה. אם אנחנו דואגים איש לרעהו זה רק מתוך אחריות לכלל הציבור ולא בגלל הסתגרות או התנשאות. אין עתיד למדינת ישראל אם לא תפעל לפי חזון הנביאים ועל פי מורשת ישראל. העם נושא אלינו עיניים ומעריך את פועלנו. הרי במעשינו אנחנו מגשימים יותר מכול את הסמל המרכזי של הריבונות במדינת היהודים ובירושלים. ואנחנו לא המתנחלים, אלא דווקא שופטי בית המשפט העליון.
ואם לא ישמעו בקולנו, אם לא יעריכו את הדבקות שלנו בערכים הבסיסיים של המורשת, אם לא יבינו כי ללא ההקפדה על כל תו ותג, לא תהיה פה בכלל מדינה, אם לא יבינו כי גם למיעוט שכמונו יש יכולת להוביל את החברה למקום טוב וצודק יותר, לא תהיה לנו הארץ הזו. אף שאנחנו סובלים לא פעם מיחס מזלזל, ואף שבממשלה מנסים בעיקר לאחרונה להצר את צעדינו, בתוך־תוכם כולם מתפללים: ״השיבה שופטינו כבראשונה״. ואנחנו לא שופטי בית המשפט העליון, אלא דווקא החרדים.
לנו למשל אין כל ספק כי אם לא נפעל על פי הפסוק ״חוקה אחת תהיה לכם ולגר הגר בתוככם״, נאבד לגמרי את זהותנו היהודית. למרות שהרוב לא סבור כמונו, יבוא יום וכולם יודו כי הדרך שלנו היא הדרך הטובה לעם ישראל. דברים שפעם היו נחלתם של מתי־מעט נער יִסְפְּרֵם, הפכו להיות מובנים מאליהם גם לאנשים שהיו מאוד רחוקים. כן, אולי שונאים אותנו, אולי חושבים שאנחנו מתנשאים, אולי סבורים שאנחנו, למרות מספרנו הקטן יחסית, מובילים ומשפיעים יותר מדי. אבל כל זה נובע מדאגה לעתידו של העם בישראל. ואנחנו לא החרדים, אלא דווקא השמאלנים.
כן, הרוב לא חושב בדיוק כמונו, אבל המציאות מוכיחה יום־יום את צדקת דרכנו. כל המחשבה כאילו יהיה אפשר להתעלם מהמצב באזור ובעולם, כאילו בריחה מאחריות ופתרונות קלים יובילו אותנו אל עבר שלום וביטחון, התגלו כאשליה כואבת. אנחנו משלמים בדמים על כך שאנחנו מסרבים להבין כי ללא הפתרון הנכון בינינו לבין הערבים, תהיה פה שוב מלחמה ושוב נשלם בקורבנות. ואנחנו לא השמאלנים, אלא דווקא המתנחלים.
וכך נמשכת השרשרת, גלגל חוזר. כל טקסט מתאים לכל מגזר ולכל קבוצה. זו אותה המנגינה. המתנחלים והשמאלנים, השופטים והחרדים, הליברלים והשמרנים. כולם צודקים, כולם יודעים טוב יותר מה נכון, כולם מיעוט נרדף ולא מוערך, כולם מבטאים את הצדק ואת היהדות ואת הדאגה למדינה. אתם עוד תראו שצדקנו. ואני לא אומר את זה כאחד שאין לו דעה, אלא דווקא כאחד שיודע בדיוק מה צריך לעשות.
 
ynet, ט״ו בכסלו תשס״ח, 25.11.2007

סקירות וביקורות

הסרת שפם קובץ כתביו המתונים וההומניסטיים של אורי אורבך מלמד יותר מכל על הדרך העקומה שעשתה מאז הציונות הדתית אם לנקוט נימה מעט אורי-אורבכית, אפשר לומר כך: בכל האמור בחזון שייעד היהודי החביב הזה לציונות הדתית, הניתוח הצליח, אבל החולה התעורר עם הפתעה מרעישה בין רגליו וצורך בהול לשנות את סעיף המין בתעודת הזהות.

כותב אורבך ב-‭:2005‬ "מתי... נהיה [בני הציונות הדתית] נורמלים? ברגע שחייל דתי יפסיק לחשוד שעשו לו טובה שקיבלו אותו לגל"צ". ואמנם, רק בסוף החודש שעבר פורסם שלא פחות ממחצית ממשתפי קורס העיתונאים של התחנה הצבאית בשנה הקרובה יהיו דתיים. מאליו מובן שזו בסך הכל מטונימיה לתהליך הרחב שאליו אורבך שאף: הפיכת הציונות הדתית לנותנת הטון בציבוריות הישראלית. בהקשר הזה, הוא לא היה רק פרשן, כי אם שחקן פעיל. כפי שטוען העיתונאי עמית סגל בפתח הדבר שכתב עבור הקובץ, הרשימה 'הטובים לתקשורת' שכתב אורבך בביטאון המתנחלים 'נקודה' בשנת ‭ ,'87‬ שהפצירה בכיפות הסרוגות להתגייס לגל"צ, הקימה "דור של עיתונאים דתיים".

אבל החזון שייעד למגזר שעימו נמנה לא התמצה בתפיסת מוקדי הכוח, אלא גם בשימוש הוגן והגון במשאב היקר. אורבך מצטייר כמי שדאג באמת ובתמים למוחלשים ולמדוכאים וכמבקר חריף של תרבות הצריכה הקפיטליסטית, זו שמעמידה הכל למכירה, לרבות שערה של נינט (באותה פרסומת ששילמה לה כדי לעשות קרחת). אבל טעות קשה הייתה בידיו כשזיהה באופן מוחלט בין אורח החיים הצרכני לבין חילוניות: ככלות הכל, מפלגת הציונות הדתית, הבית היהודי, היא הכוח הפוליטי הפרו-קפיטליסטי ביותר כיום. "אני חולם שיום אחד ניצור משבר קואליציוני בגלל מפעלים בסכנת סגירה, בגלל מדיניות בריאות, בגלל מחסור בתקציבים לזקנים או לילדים", כתב ברשימה הסוגרת את הקובץ, משפט שנקרא היום כבדיחה עצובה על רקע תאוות ההפרטה של נפתלי בנט ואיילת שקד והשטנה שהם רוחשים למגזר הציבורי.

זה אפוא ניתוח שינוי המין שעברה הציונות הדתית: מ"תפילה על העובדים הזרים" שסועדים את הורינו המבוגרים ואת הנכים, שכתב אורבך ב-‭,2014‬ ועד למאמר שהאשים את הנכים במצבם, שהתפרסם בספטמבר בעיתון הציונות הדתית, 'מקור ראשון'.

'דתי נורמלי' מורכב מהטורים העיתונאיים שפירסם אורבך מאז אמצע שנות ה-‭80‬ בשלל פלטפורמות, מ'ידיעות אחרונות' ו'מעריב' ועד 'נקודה' ו'בשבע'; כמו גם פוסטים, סטטוסים, נאומים ואיגרות שניפק בשבתו כחבר כנסת מטעם הבית היהודי (מ-‭2009‬ ועד שנפטר ממחלת דם ב-‭2015‬ והוא בן ‭ 54‬ בלבד). המונח שנבחר לשמש ככותרת מבטא את גישתו האמונית הבסיסית של הכותב, אשר לראייתו מייצגת נאמנה גם את הרוב הדומם בקרב הציבור הדתי-לאומי: "אלה שמתמרנים בין חומרות מטורללות להקלות שמוציאות את הטעם". השאלה אם הקביעה הזאת מ-‭2007‬ לא התיישנה, ופינתה מקומה להקצנה פוליטית ודתית, בעינה עומדת.

על אורבך נהוג להתרפק בהקשר הזה, גם מימין אבל בעיקר משמאל, כמי שהציג חזות מתונה ושקולה, בלתי מתלהמת בעליל, שתובלה בהומור, משחקי מילים ושפם. בצדק, יש לומר. למעט כמה רגעי התנשאות נוראיים על חילונים (הבולט שבהם בקובץ הוא דיאלוג מדומיין בין אישה חרדית לחילונית ובו האחרונה מוצגת כמהבולה מהגיהינום), ויחס אובססיבי משהו כלפי שאלת יחסם ליהדות.

זה לא רק עניין של סגנון. דומה שעובר קו ישר בין המתינות האישיותית של אורבך; עבור בתפיסות החברתיות כלכליות הנדונות; ועד לגישה האנושית הבסיסית שהפגין כלפי המחנה הפוליטי היריב, בד בבד עם תפיסה הומניסטית יחסית כלפי מוסדות המדינה הדמוקרטית. "עדיף תקשורת שמפילה ממשלה מאשר ממשלה שמפילה תקשורת", אמר אורבך בנאום בכנסת ב-‭,2012‬ רגע לפני השלמת המהפכה הביביסטית, בעוד משפט שנקרא היום כמו גלויה מארץ רחוקה ששקעה למצולות. אורבך, אם לנסח הכי בפשטות, ראה את האחר.

מעניין לחשוב על הקשר בין המדיום של אורבך במהלך רוב הקריירה - הטור הפובליציסטי הקבוע, שמפורסם מדי שבוע כמו שעון - לבין מתינות עמדותיו ונעימות הליכותיו. במובנים מסוימים, זהו מדיום ההולך ונעלם כמעט, לטובת טור הדעה האד-הוקי ה"נוקב" מזה, והמדור האישי החושפני מזה. מהטורים של אורבך, שלא היו מקובעים לטראפיק או לקליקבייטים, עולה דמות שלמה ועגולה, אך כזאת שלא גונבת את ההצגה. בטוחה בעצמה, אך לא יהירה. דמות המבטאת מורכבות שמשוחררת מההכרח לזעוק את הכרעתה. היום, ספק אם זה היה עובר.

יש לומר שעוד כמה טורים בקובץ התיישנו (למשל, טור שלם על הביטוי המאונגלז "אי-אפשר להגזים בחשיבות של..." שמאז כבר התאזרח לגמרי בעברית), ושבאופן כללי אפשר היה לקצר אותו. חלקו האחרון, העוסק באופן מפורש בציונות הדתית, אחרי כל החלקים שעסקו בה במובלע, מעורר תחושה של חזרתיות מתישה. העורכים גם התקמצנו על מתן הקשר, איפה שצריך היה. אבל בהתחשב בכך שאורבך הוא מנסחה של הציונות הדתית, יותר מכל כותב עכשווי אחר, בהחלט יש טעם באיסוף כתביו – לא מעט מהם מחכימים גם בחלוף זמן.

עוד 3 קובצי טורים עיתונאיים:
מהנעשה בעירנו > עלי מוהר
מסעותי עם פנקס > נחום ברנע
תקשורת > אדם ברוך

בתמונה: אורי אורבך, צילום: אלכס קולומויסקי
איתי זיו 7 לילות 16/03/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

הסרת שפם קובץ כתביו המתונים וההומניסטיים של אורי אורבך מלמד יותר מכל על הדרך העקומה שעשתה מאז הציונות הדתית אם לנקוט נימה מעט אורי-אורבכית, אפשר לומר כך: בכל האמור בחזון שייעד היהודי החביב הזה לציונות הדתית, הניתוח הצליח, אבל החולה התעורר עם הפתעה מרעישה בין רגליו וצורך בהול לשנות את סעיף המין בתעודת הזהות.

כותב אורבך ב-‭:2005‬ "מתי... נהיה [בני הציונות הדתית] נורמלים? ברגע שחייל דתי יפסיק לחשוד שעשו לו טובה שקיבלו אותו לגל"צ". ואמנם, רק בסוף החודש שעבר פורסם שלא פחות ממחצית ממשתפי קורס העיתונאים של התחנה הצבאית בשנה הקרובה יהיו דתיים. מאליו מובן שזו בסך הכל מטונימיה לתהליך הרחב שאליו אורבך שאף: הפיכת הציונות הדתית לנותנת הטון בציבוריות הישראלית. בהקשר הזה, הוא לא היה רק פרשן, כי אם שחקן פעיל. כפי שטוען העיתונאי עמית סגל בפתח הדבר שכתב עבור הקובץ, הרשימה 'הטובים לתקשורת' שכתב אורבך בביטאון המתנחלים 'נקודה' בשנת ‭ ,'87‬ שהפצירה בכיפות הסרוגות להתגייס לגל"צ, הקימה "דור של עיתונאים דתיים".

אבל החזון שייעד למגזר שעימו נמנה לא התמצה בתפיסת מוקדי הכוח, אלא גם בשימוש הוגן והגון במשאב היקר. אורבך מצטייר כמי שדאג באמת ובתמים למוחלשים ולמדוכאים וכמבקר חריף של תרבות הצריכה הקפיטליסטית, זו שמעמידה הכל למכירה, לרבות שערה של נינט (באותה פרסומת ששילמה לה כדי לעשות קרחת). אבל טעות קשה הייתה בידיו כשזיהה באופן מוחלט בין אורח החיים הצרכני לבין חילוניות: ככלות הכל, מפלגת הציונות הדתית, הבית היהודי, היא הכוח הפוליטי הפרו-קפיטליסטי ביותר כיום. "אני חולם שיום אחד ניצור משבר קואליציוני בגלל מפעלים בסכנת סגירה, בגלל מדיניות בריאות, בגלל מחסור בתקציבים לזקנים או לילדים", כתב ברשימה הסוגרת את הקובץ, משפט שנקרא היום כבדיחה עצובה על רקע תאוות ההפרטה של נפתלי בנט ואיילת שקד והשטנה שהם רוחשים למגזר הציבורי.

זה אפוא ניתוח שינוי המין שעברה הציונות הדתית: מ"תפילה על העובדים הזרים" שסועדים את הורינו המבוגרים ואת הנכים, שכתב אורבך ב-‭,2014‬ ועד למאמר שהאשים את הנכים במצבם, שהתפרסם בספטמבר בעיתון הציונות הדתית, 'מקור ראשון'.

'דתי נורמלי' מורכב מהטורים העיתונאיים שפירסם אורבך מאז אמצע שנות ה-‭80‬ בשלל פלטפורמות, מ'ידיעות אחרונות' ו'מעריב' ועד 'נקודה' ו'בשבע'; כמו גם פוסטים, סטטוסים, נאומים ואיגרות שניפק בשבתו כחבר כנסת מטעם הבית היהודי (מ-‭2009‬ ועד שנפטר ממחלת דם ב-‭2015‬ והוא בן ‭ 54‬ בלבד). המונח שנבחר לשמש ככותרת מבטא את גישתו האמונית הבסיסית של הכותב, אשר לראייתו מייצגת נאמנה גם את הרוב הדומם בקרב הציבור הדתי-לאומי: "אלה שמתמרנים בין חומרות מטורללות להקלות שמוציאות את הטעם". השאלה אם הקביעה הזאת מ-‭2007‬ לא התיישנה, ופינתה מקומה להקצנה פוליטית ודתית, בעינה עומדת.

על אורבך נהוג להתרפק בהקשר הזה, גם מימין אבל בעיקר משמאל, כמי שהציג חזות מתונה ושקולה, בלתי מתלהמת בעליל, שתובלה בהומור, משחקי מילים ושפם. בצדק, יש לומר. למעט כמה רגעי התנשאות נוראיים על חילונים (הבולט שבהם בקובץ הוא דיאלוג מדומיין בין אישה חרדית לחילונית ובו האחרונה מוצגת כמהבולה מהגיהינום), ויחס אובססיבי משהו כלפי שאלת יחסם ליהדות.

זה לא רק עניין של סגנון. דומה שעובר קו ישר בין המתינות האישיותית של אורבך; עבור בתפיסות החברתיות כלכליות הנדונות; ועד לגישה האנושית הבסיסית שהפגין כלפי המחנה הפוליטי היריב, בד בבד עם תפיסה הומניסטית יחסית כלפי מוסדות המדינה הדמוקרטית. "עדיף תקשורת שמפילה ממשלה מאשר ממשלה שמפילה תקשורת", אמר אורבך בנאום בכנסת ב-‭,2012‬ רגע לפני השלמת המהפכה הביביסטית, בעוד משפט שנקרא היום כמו גלויה מארץ רחוקה ששקעה למצולות. אורבך, אם לנסח הכי בפשטות, ראה את האחר.

מעניין לחשוב על הקשר בין המדיום של אורבך במהלך רוב הקריירה - הטור הפובליציסטי הקבוע, שמפורסם מדי שבוע כמו שעון - לבין מתינות עמדותיו ונעימות הליכותיו. במובנים מסוימים, זהו מדיום ההולך ונעלם כמעט, לטובת טור הדעה האד-הוקי ה"נוקב" מזה, והמדור האישי החושפני מזה. מהטורים של אורבך, שלא היו מקובעים לטראפיק או לקליקבייטים, עולה דמות שלמה ועגולה, אך כזאת שלא גונבת את ההצגה. בטוחה בעצמה, אך לא יהירה. דמות המבטאת מורכבות שמשוחררת מההכרח לזעוק את הכרעתה. היום, ספק אם זה היה עובר.

יש לומר שעוד כמה טורים בקובץ התיישנו (למשל, טור שלם על הביטוי המאונגלז "אי-אפשר להגזים בחשיבות של..." שמאז כבר התאזרח לגמרי בעברית), ושבאופן כללי אפשר היה לקצר אותו. חלקו האחרון, העוסק באופן מפורש בציונות הדתית, אחרי כל החלקים שעסקו בה במובלע, מעורר תחושה של חזרתיות מתישה. העורכים גם התקמצנו על מתן הקשר, איפה שצריך היה. אבל בהתחשב בכך שאורבך הוא מנסחה של הציונות הדתית, יותר מכל כותב עכשווי אחר, בהחלט יש טעם באיסוף כתביו – לא מעט מהם מחכימים גם בחלוף זמן.

עוד 3 קובצי טורים עיתונאיים:
מהנעשה בעירנו > עלי מוהר
מסעותי עם פנקס > נחום ברנע
תקשורת > אדם ברוך

בתמונה: אורי אורבך, צילום: אלכס קולומויסקי
איתי זיו 7 לילות 16/03/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
דתי נורמלי אורי אורבך
אתם עוד תראו שצדקנו
 
זו אותה המנגינה. המתנחלים והשמאלנים, השופטים והחרדים, הליברלים והשמרנים. כולם צודקים, כולם יודעים יותר טוב מה נכון
 
כן, אנחנו יודעים יותר טוב מכולם מה טוב לעם ישראל, ואנחנו לא מתביישים לומר זאת. אנחנו קבוצה איכותית, אנחנו נבחרנו כדי להוביל, והעם ילך כבר אחרינו, החלוצים בראש המחנה. אם אנחנו דואגים איש לרעהו זה רק מתוך אחריות לכלל הציבור ולא בגלל הסתגרות או התנשאות. אין עתיד למדינת ישראל אם לא תפעל לפי חזון הנביאים ועל פי מורשת ישראל. העם נושא אלינו עיניים ומעריך את פועלנו. הרי במעשינו אנחנו מגשימים יותר מכול את הסמל המרכזי של הריבונות במדינת היהודים ובירושלים. ואנחנו לא המתנחלים, אלא דווקא שופטי בית המשפט העליון.
ואם לא ישמעו בקולנו, אם לא יעריכו את הדבקות שלנו בערכים הבסיסיים של המורשת, אם לא יבינו כי ללא ההקפדה על כל תו ותג, לא תהיה פה בכלל מדינה, אם לא יבינו כי גם למיעוט שכמונו יש יכולת להוביל את החברה למקום טוב וצודק יותר, לא תהיה לנו הארץ הזו. אף שאנחנו סובלים לא פעם מיחס מזלזל, ואף שבממשלה מנסים בעיקר לאחרונה להצר את צעדינו, בתוך־תוכם כולם מתפללים: ״השיבה שופטינו כבראשונה״. ואנחנו לא שופטי בית המשפט העליון, אלא דווקא החרדים.
לנו למשל אין כל ספק כי אם לא נפעל על פי הפסוק ״חוקה אחת תהיה לכם ולגר הגר בתוככם״, נאבד לגמרי את זהותנו היהודית. למרות שהרוב לא סבור כמונו, יבוא יום וכולם יודו כי הדרך שלנו היא הדרך הטובה לעם ישראל. דברים שפעם היו נחלתם של מתי־מעט נער יִסְפְּרֵם, הפכו להיות מובנים מאליהם גם לאנשים שהיו מאוד רחוקים. כן, אולי שונאים אותנו, אולי חושבים שאנחנו מתנשאים, אולי סבורים שאנחנו, למרות מספרנו הקטן יחסית, מובילים ומשפיעים יותר מדי. אבל כל זה נובע מדאגה לעתידו של העם בישראל. ואנחנו לא החרדים, אלא דווקא השמאלנים.
כן, הרוב לא חושב בדיוק כמונו, אבל המציאות מוכיחה יום־יום את צדקת דרכנו. כל המחשבה כאילו יהיה אפשר להתעלם מהמצב באזור ובעולם, כאילו בריחה מאחריות ופתרונות קלים יובילו אותנו אל עבר שלום וביטחון, התגלו כאשליה כואבת. אנחנו משלמים בדמים על כך שאנחנו מסרבים להבין כי ללא הפתרון הנכון בינינו לבין הערבים, תהיה פה שוב מלחמה ושוב נשלם בקורבנות. ואנחנו לא השמאלנים, אלא דווקא המתנחלים.
וכך נמשכת השרשרת, גלגל חוזר. כל טקסט מתאים לכל מגזר ולכל קבוצה. זו אותה המנגינה. המתנחלים והשמאלנים, השופטים והחרדים, הליברלים והשמרנים. כולם צודקים, כולם יודעים טוב יותר מה נכון, כולם מיעוט נרדף ולא מוערך, כולם מבטאים את הצדק ואת היהדות ואת הדאגה למדינה. אתם עוד תראו שצדקנו. ואני לא אומר את זה כאחד שאין לו דעה, אלא דווקא כאחד שיודע בדיוק מה צריך לעשות.
 
ynet, ט״ו בכסלו תשס״ח, 25.11.2007