של מי החתונה?
(1946)
עיראק מטילה עונשים על כל מי שנתפס בעלייה לא חוקית, והיא מתירה לכל יהודי לעלות ארצה בתנאי אחד, והוא: שישאיר את כל אשר לו לממשל העיראקי ויצא לחופשי אל ארצו. עיראק מתירה לכל אזרח כזה לשאת שק של תמרים — יפה מצדה. "ברוך ה', גם זו לברכה," אומרים אנשי הנאש-דידן.
ובביתנו תכונה לקראת חתונה.
חתונה של מי?
שלי?
עם מי?
אני לא יודעת.
מתי?
לא יודעת. אבל ההכנות בעיצומן.
על השטיח בחדר שלי ראיתי בגדי מחמר ואטלס, בדי סאטן, משי וקטיפה. לא חלף זמן רב, ואז אמי אמרה לי: "זה תלבשי."
מטפחת בצבעי זהב וטורקיז נקשרה לראשי, וצמותיי קושטו במטבעות זהב. פעמונים מצלצלים לרגליי, אצעדות על זרועי, ומחרוזת ענקית של תכשיטים דמויי נטיפים כבדים נחים על חזי ומוכנים לקבל את הבאות.
נשים מן הכפרים הסמוכים הגיעו עם סירים של אוכל, עם מגשים וסוכריות. לא הספקתי לברר מהיכן התכשיטים ומתי תפרו לי את הבגדים. תזמורת של נגנים עשתה חזרות. לפניהם היה מונח סָמָאוָור מבריק, וחיוך חגיגי היה נסוך על פניהם. בעיניים עצובות הכין צָ'אלָאל את אנשיו לשאת לפידים ולהציבם בחצר בכל פינה. הוא ניגש אל הפועלים, שבידיהם פלטות של עץ וכמה בלוקים כדי לערוך את השולחנות בחצר. נשים עטפו אותם במפות צבעוניות, ומיד כוסו כל השולחנות במגשי נחושת, וכמעט קרסו תחת עומס הכיבוד.
המנגלים עבדו בקצב, ריחות הקבב, הכבש והשישליק התפזרו באוויר, ומגשים של פירות יבשים הוצבו על גבי חבילות קש. כדי חמר מלאים דבש חיכו לרגע שיפתחום, ומגשים של תפוחים מקושטים במאות גרגירי ציפורן ציפו לכל אורח. עגלה ריקה מעץ הוכנסה אל החצר, ועליה הועמסו פירות רבים — רימונים, תאנים, משמשים, דובדבנים בצבע השני ואפרסקים בצבעי השקיעה.
האם חיי הולכים לשקוע?