סוחר מניות

1 

 

 

כשסיימתי את לימודי בבית הספר היסודי, מיד התחלתי לעבוד. קיבלתי עבודה בתור נער לוח שערי מניות במשרד של ברוקרים. הייתי טוב מאוד בחשבון. בבית הספר למדתי בשנה אחת חומר של שלוש שנים והצטיינתי במיוחד בחישובים בעל־פה. התפקיד שלי בעבודה היה להדביק את שערי המניות על הלוח הגדול בחדר הלקוחות. אחד הלקוחות היה יושב בדרך כלל ליד הטיקר2 ומקריא את השערים. הקצב אף פעם לא היה מהיר מדי בשבילי. תמיד היה לי זיכרון טוב למספרים, קלי קלות!

במשרד ההוא עבדו הרבה אנשים. ברור שהתיידדתי עם הנערים האחרים, אבל כשהשוק היה תוסס, העבודה העסיקה אותי מעשר בבוקר עד שלוש אחר הצהריים ולא נשאר לי זמן לפטפוטים. ממילא חשבתי ששעות העבודה אינן הזמן המתאים לשיחות רֵעים.

אבל השוק התוסס לא הפריע לי להרהר בענייני העבודה. הציטוטים האלה שעידכנתי כל הזמן לא נראו לי כשערי מניות, הם היו רק מספרים. אבל ברור שהיתה להם איזו משמעות. הרי הם השתנו כל הזמן. והעבודה חייבה אותי להתעניין רק בדבר הזה — בשינויים. מדוע הם משתנים? לא ידעתי. לא היה אכפת לי. לא חשבתי על זה. פשוט ראיתי שהם משתנים. חמש שעות בכל יום חול ושעתיים בשבת חשבתי רק על השינוי המתמיד בשערי המניות.

כך התחלתי להתעניין בְּהתנהגות של מחירים. היה לי זיכרון מצוין למספרים, וזכרתי בפרטי פרטים איך הם התנהגו ביום הקודם, בדיוק לפני שהם עלו או ירדו. חיבתי לחישובים הביאה לי תועלת רבה.

שמתי לב ששערי המניות הפגינו דפוסי התנהגות מסוימים שחזרו על עצמם, גם בעליות וגם בירידות. היו אין־ספור מקרים מקבילים, וכך נוצרו תקדימים שהנחו אותי. הייתי רק בן 14, אבל אחרי שרשמתי במוחי מאות תצפיות, מצאתי את עצמי בודק את מידת הדיוק שלהן ומשווה את ההתנהגות של המניות היום עם התנהגותן בימים אחרים. כעבור זמן לא רב התחלתי לחזות תנועות שערים. המדריך היחיד שלי, כפי שאמרתי, היה ההתנהגות שלהן בעבר. שמרתי על כל המידע הזה במוחי ועקבתי אחר השערים הרצים על פני סרט הנייר. "צילמתי" אותם במוחי, אתם יודעים למה אני מתכוון.

קל לגלות, למשל, מתי הקנייה טובה רק טיפ־טיפה יותר מן המכירה. שוק המניות הוא שדה קרב, וסרט השערים הוא הטלסקופ שלך. בשבעה מתוך עשרה מקרים אתה יכול לסמוך עליו.

לקח אחר שלמדתי בשלב מוקדם הוא שאין חדש בוול סטריט. אין ולא יכול להיות, משום שהספקולציה עתיקה כימות עולם. כל מה שקורה בשוק המניות היום כבר קרה ועוד ישוב ויקרה. מעולם לא שכחתי זאת. אני משער שאני מסוגל באמת לזכור מתי וכיצד זה קרה. והעובדה שהדברים האלה נחרתים בזיכרוני היא דרכי לצבור ניסיון.

המשחק שלי עורר בי עניין גדל והולך. כל כך השתוקקתי לנבא עליות וירידות בכל המניות הפעילות, עד שקניתי לעצמי פנקס קטן ורשמתי בו את תצפיותי. זה לא היה רישום של עסקאות דמיוניות, מן הסוג שאנשים רבים מנהלים כדי להרוויח או להפסיד מיליוני דולרים מבלי לנפח לעצמם את הראש ומבלי להזדקק לבית תמחוי. זה היה פשוט רישום של ההצלחות שלי ושל הכישלונות שלי בתצפיותי. קודם כול, רציתי לנבא את התנודות, אך באותה מידה כמעט רציתי גם לברר אם התצפיות שלי היו מדויקות; במילים אחרות, לברר אם צדקתי.

למשל, לאחר שבדקתי ביום מסוים כל תנודה במניה פעילה, הייתי מגיע למסקנה שהיא התנהגה כמו לפני כל שינוי חד בשמונה או עשר נקודות. הייתי רושם את המניה ואת שערה ביום ב' וקובע, לנוכח ביצועיה הזכורים לי "בעבר", מה יהיה מצבה ביום ג' וביום ד'. כעבור יומיים־שלושה הייתי משווה את התחזית שלי עם הרישומים האמיתיים מסרט השערים.

כך התחלתי להתעניין במסר של סרט השערים. התנודות נקשרו במוחי מהרגע הראשון בתנועות עולות או יורדות. מובן שיש תמיד סיבה לתנודות, אך השאלות למה ומדוע אינן מעניינות את סרט השערים. הוא לא גולש להסברים. לא שאלתי את סרט השערים מה הסיבה, לא כשהייתי בן 14, ולא עכשיו, בגיל 40. ייתכן מאוד שהסיבה לביצועיה של מניה היום תיוודע רק בעוד יומיים־שלושה או בעוד שבועות או בעוד חודשים. אבל מה זה משנה? המשא ומתן שלך עם סרט השערים מתנהל עכשיו, לא מחר. הסיבה יכולה לחכות. אבל אתה חייב לפעול מיד או לצאת מהמשחק. ראיתי זאת אין־ספור פעמים. אתם זוכרים ש"הולו טיוב" ירדה לפני יומיים בשלוש נקודות אף על פי ששאר המניות זינקו כלפי מעלה. זה מה שקרה. ביום שני שלאחר מכן ראיתי שהדירקטורים החליטו לא לחלק דיבידנד. זו היתה הסיבה לירידה. הם ידעו מה הם עומדים לעשות. וגם אם הם לא מכרו את המניות שלהם בעצמם, הם לפחות לא קנו אותן. לא היתה שום קנייה של אנשים מתוך המערכת; לא היתה שום סיבה שהמניה לא תרד.

המשכתי לנהל את פנקס הרישומים הקטן שלי במשך כשישה חודשים. ברגע שסיימתי את עבודתי, הייתי רושם את המספרים שעניינו אותי ובודק את השינויים, ותמיד חיפשתי קווי התנהגות חוזרים או מקבילים. בעצם, מה שלמדתי הוא לקרוא את סרט השערים, אף על פי שבאותו זמן לא הייתי מודע לכך.

יום אחד, בשעה שאכלתי ארוחת צהריים, ניגש אלי אחד מנערי המשרד — הוא היה מבוגר ממני — ושאל אותי בסוד אם יש לי כסף.

"למה אתה שואל?" אמרתי.

"תראה," אמר, "קיבלתי טיפ טוב מאוד על 'ברלינגטון'. אני רוצה להמר עליה אם אמצא מישהו שיצטרף אלי."

"מה פירוש 'להמר עליה'?" שאלתי. לפי מושגַי, האנשים היחידים שהימרו או יכלו להמר על פי טיפים, היו הלקוחות, מהמרים קשישים עם המון כסף. צריך מאות דולרים, אפילו אלפים, בשביל להיכנס למשחק. זה מתאים לאנשים שיש להם מרכבה פרטית ורכָּב חבוש במגבעת משי.

"לזה בדיוק אני מתכוון, להמר עליה!" אמר. "כמה יש לך?"

"כמה אתה צריך?"

"אם אשקיע חמישה דולר, אוכל לקנות חמש מניות."

"ואיך תשקיע?"

"אני אקנה את כל מניות 'ברלינגטון' שה'מכבסה'3 תמכור לי בשביל הכסף שאתן כמרג'ין,"4 אמר. "בטוח שהמניה הזאת תעלה. זה כמו לאסוף כסף מהמדרכה. צ'יק־צ'ק נכפיל את את הכסף".

"חכה רגע!" אמרתי לו ושלפתי את פנקס הרישומים הקטן שלי.

מה שעניין אותי לא היה הצעה להרוויח פי שניים, אלא טענתו ש"ברלינגטון" תעלה. אם היא אמורה לעלות, הפנקס שלי חייב להצביע על כך.

ואכן, החישובים שלי הראו ש"ברלינגטון" מתנהגת כמניה העומדת לפני עלייה. מעולם לא קניתי ולא מכרתי שום דבר, ומעולם לא הימרתי עם הנערים האחרים. אך עכשיו ראיתי שזו הזדמנות פז לבדוק את מידת הדיוק של עבודתי, של התחביב שלי. בו ברגע עלה על דעתי שאם החישובים שלי אינם פועלים למעשה, התיאוריה עצמה לא תעניין איש. לכן נתתי לו את כל הכסף שהיה לי, והוא ניגש לאחת ה"מכבסות" הסמוכות וקנה בקרן המשותפת שלנו מניות "ברלינגטון". כעבור יומיים מימשנו את הרווחים. חלקי היה 3.12 דולר.

לאחר העסקה הראשונה הזאת התחלתי לפעול במניות ב"מכבסות" באופן עצמאי. הייתי ניגש לשם בהפסקת הצהריים וקונה או מוכר — מבחינתי זה היה היינו הך. סחרתי על פי השיטה שלי, לא על פי מניה שהיתה לוהטת באותו הזמן או על פי עצות של אחרים. התעניינתי רק בצד החשבונאי של המשחק. בעצם, השיטה שלי היתה השיטה האידיאלית לפעול ב"מכבסה", שבה כולם מהמרים רק על התנודות, כפי שהטיקר מדפיס אותן על הסרט.

לא עבר זמן רב, והרווחים שלי מה"מכבסות" היו גדולים בהרבה ממשכורתי במשרד הברוקרים. לכן התפטרתי. הורי התנגדו בתחילה, אך טענותיהם נסתתמו כשראו כמה אני מרוויח. הייתי רק ילד, ומשכורת ממוצעת של נער במשרד לא היתה גבוהה ביותר. לעומת זאת, במסחר במניות עשיתי חיל.

כשהייתי בן 15, כבר היו לי אלף דולר. הבאתי את כל הכסף הזה, במזומן, לאמי — כסף שאת כולו הרווחתי ב"מכבסות" בכמה חודשים, נוסף על כל מה שהבאתי כל חודש הביתה. אמי היתה המומה. היא רצתה שאפקיד את הכסף בבנק, בחשבון חיסכון, הרחק מן הפיתוי. היא אמרה שמעולם לא שמעה על נער בן 15 שהתחיל מלא כלום והרוויח סכום כזה, ולמעשה, היא לא האמינה שזה היה כסף אמיתי. כל העסק הדאיג אותה מאוד. אבל אני רציתי רק דבר אחד, לצבור עוד ועוד הוכחות שחישובי נכונים. זה היה פשוט תענוג: להפעיל את המוח ולהיות צודק. אם בדיקה של החישובים באמצעות עשר מניות הוכיחה שצדקתי, הרי בדיקה של החישובים באמצעות מאה מניות תוכיח שצדקתי פי עשרה. ולשם כך, ורק לשם כך, הייתי זקוק לרווח גדול יותר — כדי להוכיח את צדקתי ביתר תוקף. האם משחק במניות רבות יותר פירושו העזה גדולה יותר? לא! בשום פנים לא! אדם שיש לו רק עשרה דולר והוא מסכן אותם, מגלה אומץ יותר מאדם שמסכן מיליון, בשעה שיש לו מיליון נוסף במקום בטוח.

על כל פנים, בגיל 15 התפרנסתי ברווחה משוק המניות. התחלתי ב"מכבסות" הקטנות יותר. כשראו שם אדם שסחר ב-20 מניות במכה אחת, חשדו בו שהוא ג'ון ו' גייטס* בתחפושת או ג'יי. פי. מורגן5 הנוסע בעילום שם. ה"מכבסות" באותם ימים לא חיזרו בדרך כלל אחרי הלקוחות. לא היה צורך בכך. היו דרכים אחרות להפריד בין הלקוחות לבין כספם, אפילו כשניחשו נכון. העסק היה רווחי להפליא. כאשר נוהל בדרך חוקית — כלומר ביושר, מנקודת הראות של ה"מכבסה" — התנודות חיסלו את ההון הקטן. אין צורך בתנודה חזקה כדי למחוק את המרג'ין של שלושת רבעי נקודה בלבד. יתר על כן, מי שהתחמק מתשלום לא היה יכול לחלום לחזור פעם למשחק. לא היה לו שום סיכוי נוסף.

פעלתי ביחידות, בלי שותפים. זה היה עסק של איש אחד. הכול התנהל בתוך הראש שלי. היו שערים שהתנהגו בדרך שחזיתי, בלי שום עזרה מחברים ומשותפים. היו שערים שפנו בכיוון ההפוך, ואיש לא היה מסוגל לבלום אותם מתוך התחשבות בי. חשבתי שאין לי שום סיבה לשתף מישהו בעסק שלי. היו לי חברים, כמובן, אך העסק שלי נשאר תמיד עסק של איש אחד. לכן שיחקתי תמיד לבד. "זאב בודד".

מטבע הדברים, לא עבר זמן רב לפני שה"מכבסות" גילו שאני "מכה" אותן, ולא רצו עוד לעשות איתי עסקים. הייתי נכנס ושם על הדלפק את המרג'ין הדרוש, אבל הם הסתכלו על הכסף ולא התכוונו בכלל לקבל אותו. הם פשוט הודיעו לי שאין לי מה לחפש אצלם. בתקופה הזאת התחילו לקרוא לי שם "הנער הספֵּקוּלנט".6 נאלצתי להחליף ברוקרים כל הזמן, לעבור מ"מכבסה" אחת ל"מכבסה" אחרת. הדברים הגיעו לידי כך שנאלצתי להשתמש בשם בדוי. הייתי מתחיל בסכום קטן, רק 15 או 20 מניות. לפעמים, כשהם התחילו לחשוד, הייתי מפסיד בכוונה ורק אחר כך מוכיח למה אני מסוגל. ברור שכעבור זמן־מה התברר להם שאני עולה להם יותר מדי ביוקר, ואז הם היו מורים לי להסתלק מהמשרד שלהם ולא להפריע להם להרוויח כסף.

פעם אחת, כשהחברה הגדולה שעבדתי איתה במשך חודשים סגרה בפני את הדלת, החלטתי ללמד אותם לקח. ל"מכבסה" הזאת היו סניפים בכל העיר, באולמות כניסה של בתי מלון ובעיירות הסמוכות. פניתי לסניף של בית מלון, שאלתי את המנהל כמה שאלות ולבסוף התחלתי לקנות ולמכור. אך ברגע שהתחלתי לשחק  

במניה פעילה בדרכי המיוחדת, התקשרו אליו מהמשרד הראשי כדי לברר מי נותן את הפקודות האלה. המנהל הודיע לי על כך, ואני אמרתי לו ששמי אדוארד רובינזון, ואני מקיימברידג'. הוא טילפן אל הבוס לבשר לו את הבשורה הטובה, אבל מעבר לקו דרשו לדעת איך אני נראה. כשמנהל הסניף סיפר לי זאת, אמרתי לו: "תגיד שאני שמן ונמוך עם שיער כהה וזקן פרוע." אבל הוא תיאר אותי במדויק, ואחר כך הקשיב ופניו האדימו. אז החזיר את השפופרת למקומה וציווה עלי להסתלק.

"מה אמרו לך שם?" שאלתי בנימוס.

"אמרו לי: 'אידיוט שכמוך, לא הודענו לך שלא תעשה שום עסקים עם לארי ליווינגסטון? ואתה נתת לו בשקט לשדוד מאיתנו 700 דולר!" הוא לא אמר מה עוד אמרו לו בטלפון.

ניסיתי את החברות האחרות בזו אחר זו, אבל כולן הכירו אותי בסופו של דבר וסירבו לקבל את כספי. אפילו להביט בלוחות השערים במשרדים שלהם לא יכולתי בלי שכמה מהפקידים יתנפלו עלי. חילקתי את ביקורי בין כל החברות בניסיון להניע אותן לאפשר לי לסחור בהפסקות ארוכות. אבל גם זה לא הלך.

לבסוף נשארה רק פירמה אחת שעוד לא עבדתי איתה, הפירמה הגדולה והעשירה ביותר, חברת הברוקרים "קוסמופוליטן".

הדירוג של "קוסמופוליטן" היה מצוין, והיא ניהלה עסקים נבחרים והחזיקה סניפים בכל ערי התעשייה בניו אינגלנד. הם לקחו את הכסף שלי בלי בעיות, ואני קניתי מניות והרווחתי והפסדתי כסף במשך חודשים, אבל לבסוף חזר גם כאן הסיפור הרגיל. להבדיל מהחברות הקטנות, מנהלי החברה הגדולה לא סירבו לעשות איתי עסקים בגלוי. לא משום שזה בלתי הוגן, חלילה, אלא משום שידעו שאם יתפרסם שהם מסרבים לעשות עסקים עם מישהו רק מפני שהיה לו מזל והוא הרוויח קצת כסף, זה יפגע בשמם הטוב. אבל הם עשו משהו גרוע כמעט באותה מידה — הם דרשו ממני מרג'ין של שלוש נקודות והכריחו אותי לשלם פרמיה שהיתה בהתחלה חצי נקודה, אחר כך נקודה ולבסוף נקודה וחצי. דפיקה אמיתית! איך? פשוט מאוד! נניח שהמניה של "סטיל" נמכרת ב-90, ואתה קונה אותה. בכרטיס שלך נכתב, בתנאים רגילים: "נקנה 'סטיל' ב-90". אם שמתי מרג'ין של נקודה, פירוש הדבר שהפסדתי אותה אוטומטית ברגע שהמניה נעצרה ב-89. ב"מכבסה" לא דורשים מהלקוח מרג'ין נוסף ולא מחייבים אותו להורות לברוקר שלו למכור בכל מחיר שיוכל להשיג.

אך כאשר אנשי "קוסמופוליטן" דרשו ממני את הפרמיה המיוחדת, זו היתה בעצם מכה מתחת לחגורה. פירוש הדבר שאם שער המניה שקניתי היה 90, בכרטיס שלי לא נכתב "נקנה 'סטיל' ב-90", אלא "נקנה 'סטיל' ב-91". תארו לכם, המניה הזאת יכלה לעלות בנקודה לאחר שקניתי ועדיין הייתי מפסיד כסף אילו מכרתי אותה. לא זו בלבד, אלא שהדרישה שאשים מיד מרג'ין של שלוש נקודות צימצמה את יכולת המסחר שלי בשני שלישים. אבל זו ה"מכבסה" היחידה שהסכימה לעשות איתי עסקים, ולא נותר לי אלא להסכים לתנאיה או לצאת מהמשחק.

ברור שהיו לי ירידות ועליות, אך בסיכומו של דבר הרווחתי. מכל מקום, אנשי "קוסמופוליטן" לא הסתפקו בחסימה הדרקונית הזאת, שהיתה צריכה להספיק לחסל כל אחד. הם ניסו לרמות אותי. הם לא הצליחו. ניצלתי בזכות האינטואיציה שלי.

כבר אמרתי ש"קוסמופוליטן" היתה המפלט האחרון שלי. זו היתה ה"מכבסה" העשירה ביותר בניו אינגלנד, ובדרך כלל הם לא הטילו שום מגבלות על המשחק. נדמה לי שהייתי הסוחר הפרטי הכבד ביותר שלהם — כלומר, מבין הלקוחות היומיומיים הקבועים. היה להם משרד נאה, ולוח השערים שלהם היה הגדול ביותר והמקיף ביותר שראיתי אי־פעם. הלוח הזה תפס קיר שלם בתוך האולם הגדול, וכל מניה שרק תעלו על הדעת הופיעה שם. הכוונה למניות שנסחרו בבורסות של ניו יורק ושל בוסטון, לכותנה, לחיטה, למזון, למתכות — כל דבר שנקנה ונמכר בניו יורק, בשיקגו, בבוסטון ובליברפול.

אתם יודעים איך התנהל המסחר ב"מכבסה". אתה נותן את כספך לפקיד ואומר לו מה אתה רוצה לקנות או למכור. הוא מביט בסרט השערים או בלוח השערים ורושם את השער — את השער האחרון, כמובן. הוא רושם גם את השעה בכרטיס, כך שזה נראה כמעט כמו דו"ח סדיר של ברוקר — כלומר, שהחברה שמכרה או קנתה בשבילך כך וכך מניות של חברה מסוימת במחיר מסוים בזמן מסוים וביום מסוים וכמה כסף קיבלה ממך. כאשר אתה רוצה למכור, אתה ניגש אל הפקיד — אותו פקיד או מישהו אחר, תלוי ב"מכבסה" — ומודיע לו. הוא רושם את השער האחרון או מחכה לציטוט הבא שיצא מסרט השערים במקרה שמניה לא היתה פעילה. הוא רושם את השער ואת הזמן בכרטיס שלך, מחתים אותו ומחזיר לך אותו. אחר כך אתה ניגש אל הקופאי ופודה את הסכום המצוין שם במזומן. ברור שכאשר השוק מאכזב אותך והשער ירד מתחת לגבול שנקבע לפי המרג'ין שלך, המניה שלך "נמכרת" אוטומטית והכרטיס שלך הופך לפיסת נייר חסרת ערך. בקיצור, אתה עושה עסקאות כאילו אתה קונה ומוכר מניות אמיתיות, ולאמיתו של דבר אתה בעצם מתחשבן על הפרשי שערים.

ב"מכבסות" הצנועות יותר, במָקום שהרשו לאנשים לסחור רק בסכומים פעוטים, נאמר בחמש מניות בלבד, הכרטיסים היו פתקים קטנים — בצבעים שונים לקנייה ולמכירה. לפעמים, למשל ב"שוק שורי"7 רותח, ה"מכבסות" היו סופגות מכות קשות כי כל הלקוחות חזו נכונה את כיוון השוק. במקרים כאלה היתה ה"מכבסה" מנכה עמלות גם על הקנייה וגם על המכירה, וכאשר קנית מניה ב-20, בכרטיס היה כתוב ¼20, והרווח שלך מעלייה בנקודה אחת הצטמצם ל־¾ נקודה.

אבל "קוסמופוליטן" היתה חברת הברוקרים הטובה ביותר בניו אינגלנד. היו לה אלפי לקוחות, ואני חושב שרק אני הצלחתי להפחיד אותם באמת. לא הפרמיה הרצחנית ולא שלוש הנקודות של מרג'ין שהם כפו עלי הקטינו את היקף המסחר שלי. המשכתי לקנות ולמכור את כל הכמות שהם איפשרו לי, ולפעמים עבדתי על 5,000 מניות בעת ובעונה אחת.

ביום שהתרחש הדבר שמיד אספר לכם עליו, מכרתי ב"שורט"8 3,500 מניות של "שוגר". היו לי שבעה כרטיסים ורודים גדולים, כל אחד של 500 מניות. ב"קוסמופוליטן" השתמשו בטפסים גדולים ובהם מקום ריק שאפשר לרשום בו מרג'ין נוסף. ברור שה"מכבסות" לא דרשו מעולם מרג'ין נוסף. הם העדיפו שתשקיע כמה שפחות, מספיקה להם תנודה קטנה כדי למחוק אותך. ב"מכבסות" הקטנות היו מנפקים לך כרטיס חדש כשרצית להוסיף מרג'ין כדי לגבות ממך עמלת קנייה, ומזכים אותך רק ב־¾ נקודה על כל ירידה בנקודה. גם את עמלת המכירה הם חישבו כאילו זו עסקה חדשה.

באותו יום השקעתי יותר מ-10,000 דולר כמרג'ין.

כשצברתי בפעם הראשונה 10,000 דולר במזומן, הייתי רק בן 20. ומי שהיה שומע אז את אמי, היה חושב שעוד לא נולד אדם שהיו לו יותר מ־דולר במזומן מלבד מג'ון ד' רוקפלר; היא הסבירה לי שעלי להסתפק במה שיש לי ולהתחיל בעבודה מסודרת יותר. היה קשה מאוד להסביר לה שאני לא מהמר, אלא מרוויח כסף באמצעות חישובים. אבל היא חשבה רק על כך ש-10,000 דולר הם המון כסף, ואני חשבתי רק על עוד מרג'ין.

נתתי הוראה למכור בשורט את 3,500 מניות9 "שוגר" שלי ב־¼105. בחדר היה עוד בחור, הנרי ויליאמס, שמכר בשורט 2,500 מניות "שוגר". ישבתי ליד הטיקר והקראתי את השערים לנער. המחיר התנהג על פי ציפיותי. תחילה ירד במהירות בשתי נקודות ונעצר לרגע לשאוף מעט אוויר, ואחר כך היתה ירידה נוספת. כל השוק היה די חלש, והכול היה נראה מבטיח. ואז, פתאום, היה משהו שלא נראה לי בהיסוסים של "שוגר". נתקפתי חוסר מנוחה. חשבתי שבעצם אני חייב לצאת השוק. ואז ירד השער ל-103 — השער הנמוך ביותר באותו יום — אך במקום להרגיש יותר בטוח, נעשיתי יותר עצבני, ידעתי שמשהו לא בסדר. אם משהו מתקרב ואני לא יודע מאיפה, אני חייב להישמר מפניו. במצב כזה מוטב שאצא מהשוק.

אני לא עושה דברים בעיניים עצומות. אני לא אוהב לפעול בלי שיקול דעת, מעולם לא אהבתי. אפילו כילד רציתי לדעת מדוע עלי לעשות דברים מסוימים. אך הפעם לא היה לי נימוק מוגדר. בכל זאת הייתי כל כך חסר מנוחה עד שלא יכולתי לעמוד בכך. קראתי לבחור אחד שהכרתי, דייב וימן, ואמרתי לו: "דייב, תחליף אותי כאן. יש לי בקשה אליך. חכה קצת לפני שתקריא את המחיר הבא של 'שוגר', בסדר?"

הוא הסכים, ואני קמתי ופיניתי לו את מקומי ליד הטיקר, כדי שהוא יקריא את השערים לנער. הוצאתי את שבעת כרטיסי "שוגר" מכיסי וניגשתי אל הדלפק, אל הפקיד שמסמן את הכרטיסים בשעה שאתה סוגר את העסקאות. אבל אני לא ידעתי בעצם למה עלי לצאת מהשוק, לכן רק עמדתי, נשען על הדלפק, הכרטיסים בידי, כך שהפקיד לא ראה אותם. כעבור דקה או שתיים שמעתי תקתוק של מכשיר הטלגרף וראיתי את טום ברנהם, הפקיד, מפנה מהר את ראשו ומקשיב. אז הרגשתי שמתבשלת פה איזו תרמית, והחלטתי לא לחכות יותר. ברגע שדייב וימן התחיל לומר על יד הטיקר: "שׁוּ־" השלכתי במהירות הבזק את הכרטיסים שלי על הדלפק וצעקתי: "קונה 'שוגר'!" לפני שדייב גמר להקריא את המחיר. ה"מכבסה" נאלצה כמובן לסגור את עסקת מניות "שוגר" שלי בשער האחרון. אחר כך התברר שהמחיר שדייב הקריא היה שוב 103.

לפי החישובים שלי, "שוגר" היתה צריכה לרדת עכשיו מתחת ל-103. אבל המכונה לא פעלה כשורה. הרגשתי שיש איזו מלכודת בסביבה. על כל פנים, מכשיר הטלגרף פעל עכשיו כמו משוגע. שמתי לב שטום ברנהם, הפקיד, השאיר את הכרטיסים שלי במקום ששמתי אותם בלי לסמן אותם, והקשיב לתקתוק כאילו חיכה למשהו. צעקתי עליו: "הי, טום, לְמה לעזאזל אתה מחכה? תרשום את השער על הכרטיסים האלה — 103! קדימה!"

כל האנשים בחדר שמעו אותי והתחילו להסתכל עלינו ולשאול מה הבעיה. אתם מבינים, "קוסמופוליטן" אמנם אף פעם לא עשתה בעיות, אבל תמיד יש פעם ראשונה, והסתערות על "מכבסה" יכולה להתחיל כמו הסתערות על בנק. כשלקוח אחד מתחיל לחשוד, האחרים באים בעקבותיו. וכך קרה שטום החמיץ פנים, אבל ניגש אלי, סימן את הכרטיסים שלי ב"נקנה ב-103" והדף את כל השבעה אלי. הפרצוף שלו היה באמת נרגז.

המרחק מהאשנב של טום אל תא הקופאי היה פחות משלושה מטרים. עוד לא הגעתי אל הקופאי לגבות את כספי, וכבר דייב וימן צעק בהתרגשות ליד הטיקר: "אלוהים אדירים! 'שוגר', 108!" אך זה היה מאוחר מדי; ואני רק צחקתי וקראתי אל טום: "הפעם זה לא עבד, מותק!"

מובן מאליו שזו היתה הונאה מתוכננת. הנרי ויליאמס ואני מכרנו יחד בשורט 6,000 מניות של "שוגר". ה"מכבסה" קיבלה את המרג'ין שלי ושל הנרי, וייתכן מאוד שהיו שם עוד מכירות בשורט של "שוגר"; אולי 8,000 או 10,000 בסך הכול. נניח שהיו להם 20 אלף דולר כמרג'ין ל"שוגר". עם סכום כזה היתה ה"מכבסה" יכולה לבצע תרגיל של אחיזת עיניים בבורסה של ניו יורק ולמחוק את כולנו. בימים ההם, בכל פעם ש"מכבסה" מצאה את עצמה עמוסה בביקוש כבד מדי למניה מסוימת, היה נהוג למצוא ברוקר שיוריד את המניה הזאת במידה מספקת ויעיף את כל הלקוחות שקנו את המניה קודם לכן. תרגיל כזה עלה ל"מכבסה" בדרך כלל לא יותר משתי נקודות על כמה מאות מניות, והם הרוויחו ממנו אלפי דולרים.

זה היה תרגיל ש"קוסמופוליטן" ניסתה לעשות לי, להנרי ויליאמס ולאחרים שמכרו "שוגר" בשורט. הברוקרים שלהם בניו יורק העלו את השער ל-108. ברור שהוא נפל מיד שוב, אבל הנרי ורבים אחרים כבר הפסידו את כל כספם. בכל פעם שהיתה ירידה חדה ללא הסבר ובעקבותיה התאוששות מיידית, קראו לכך העיתונים של אותם הימים תרגיל ה"מכבסה".

מעניין, לא יותר מעשרה ימים לאחר שאנשי "קוסמופוליטן" ניסו לרמות אותי, הצליח ספקולנט מניו יורק להוציא מהם יותר מ-70 אלף דולר. האיש הזה, שהיה גורם חשוב בשוק בתקופתו וחבר בבורסה של ניו יורק, התפרסם כאלוף המכירות ב"שורט" ב-1896, בימי "בהלת בריאן".10 הוא נתקל שוב ושוב בחוקי הבורסה שהפריעו לו להוציא לפועל כמה מתוכניותיו על חשבון חבריו בבורסה, ויום אחד העריך שלא יהיו תלונות לא מהבורסה ולא מהמשטרה אם "יגלח" מה"מכבסות" חלק מרווחיהן שהושגו בדרכי מרמה. במקרה האמור הוא שלח למשרד הראשי ולסניפים הגדולים 35 אנשים שהתחזו ללקוחות. ביום מסוים, בשעה קבועה, קנו כל הסוכנים מניה מסוימת בכל הכמות שהמנהלים התירו להם לקנות, לאחר שקיבלו הוראות למכור ברווח מסוים. ומה הוא עשה? הוא הפיץ, כמובן, "טיפ" בין חבריו, שהמניה הזאת עומדת לעלות, ואחר כך נכנס אל אולם הבורסה והעלה את המחיר בעזרת הסוחרים שבחדר, שחשבו שהוא בחור טוב. מכיוון שידע לבחור את המניה המתאימה לתרגיל הזה, לא היתה לו שום בעיה להעלות את השער בשלוש או ארבע נקודות. הסוכנים שלו ב"מכבסות" מימשו את הרווחים כמתוכנן.

חברי סיפר לי שהיזם הרוויח 70 אלף דולר נטו, והסוכנים שלו כיסו את ההוצאות שלהם ואף קיבלו תשלום נאה. הוא שיחק את המשחק הזה כמה פעמים בכל רחבי הארץ וסגר את החשבון עם ה"מכבסות" הגדולות בניו יורק, בבוסטון, בפילדלפיה, בשיקגו, בסינסינטי ובסנט לואיס.