1
גיא
בית הקפה שבו ישב הסיני היה מלא אנשים, וזה היה מצוין. חנן אמר להם מראש שככל שההמולה והצפיפות יהיו גדולות יותר, כך יהיה להם קל יותר לבצע את המשימה.
וזאת היתה משימה בהחלט לא קלה.
ברגע שגיא נכנס עם נועם ועם רועי אל בית הקפה רחב הידיים, הצמוד אל גינה פורחת, הוא חיפש בעיניו את חנן, ומצא אותו מיד, יושב ליד אחד השולחנות העגולים שבמרכז בית הקפה. בדרך אל השולחן של חנן, גיא הסתכל סביבו וסרק את יושבי המקום, כמו שחנן אימן אותם לעשות מרגע שקרא להם בפעם הראשונה לצאת למבצעים למען המוסד. להכיר את השטח במהירות ולָעומק, כלומר לדעת איך נראית הסביבה, מי האנשים שנמצאים בה, מי מהם עלול להוות איוּם, היכן ישנן דרכי מילוט למקרה הצורך וכל פרט חשוב אחר — כל הדברים האלה היו מאבני היסוד של העבודה החשאית, ובשלב זה גיא, נועם ורועי כבר היו מיומנים בהם מאוד.
אז גיא סרק בעיניו את בית הקפה. הוא ראה זוג קשישים, האיש עם שיער לבן בוהק והאישה עם שמלה פרחונית ולראשה כובע קש גדול, אפילו שהם ישבו בתוך בית הקפה ולא בגינה בשמש. הוא ראה שני גברים שאמנם לא לבשו חליפות, אבל נראו לו כמו אנשי עסקים. הוא ראה משפחה עם שני ילדים קטנים, בן ובת, ולרגע קצרצר היה נדמה לו שאלה שני הילדים הקטנים שנעלמו בירושלים, אלה שכל הארץ דיברה עליהם, אבל לא, אלה היו ילדים אחרים, ובכלל לא דתיים כמו הילדים שנעלמו. הוא ראה אישה יושבת לבד, לבושה יפה, ומולה ערֵמה גדולה של עיתונים, ושאל את עצמו אם היא מחכה למישהו או שסתם באה לשבת לבד בבית הקפה ביום האביבי והיפה הזה.
כך או כך, הוא הסיק שאף אחד מהאנשים כאן אינו גורם עוין. הגורם העוין היחיד שישב בבית הקפה היה הסיני.
לאחר שהתיישב יחד עם נועם ועם רועי אל השולחן של חנן, שהגיע מוקדם כדי לתפוס מקום קרוב לסיני, גיא התפנה להתבונן בו, כמובן בלי לנעוץ בו מבט באופן גלוי מדי. הסיני נראה בן שלושים ומשהו, בערך בגיל של חנן, ולבש ז'קט ועניבה רשמיים. הוא ישב ושוחח עם אישה שנראתה מעט מבוגרת ממנו. על פי הדיווחים שקיבל חנן הם ידעו שהאישה הזאת ישראלית, מנכ"לית של איזו חברת הייטֶק שמפתחת מדפסות תלת־מְמד משוכללות, שהמוצרים שהן מייצרות מחזיקים מעמד גם בתנאים קיצוניים, למשל בחלל או בעומק הים.
הסיני, שהיה המטרה שלהם במבצע הזה, הציג את עצמו כנציג משרד המדע של ממשלת סין. הוא יצא לסיבוב נסיעות בעולם כדי לפגוש מנהלים של חברות הייטק מובילות, כאלה שמעוניינות לשווק את המוצרים שלהן לסין ואולי גם לעזור לסינים עצמם בפיתוח סְטארט־אַפּים משלהם. אבל זה היה רק בכאילו. זה היה רק סיפור הכיסוי שלו. למעשה, הוא היה מרגל. מרגל שמוכרחים לעצור.
גיא הכיר היטב את פניו מהתמונות שחנן נתן להם, ועכשיו, כשראה אותו לראשונה פנים אל פנים, חשב לעצמו שהוא דווקא נראה איש נחמד ותמים. טוב, אחרי פרשת הבגידה שהם חוו בקהיר לפני כמה חודשים, גיא ידע היטב שאין שום אפשרות לדעת מהו אוֹפיים האמיתי של אנשים רק על פי המראֶה החיצוני שלהם.
הסיני והמנכ"לית דיברו במרץ, וגיא שאל את חנן בשקט אם לא הגיע הזמן להתחיל לפעול.
"לא," אמר חנן, גם הוא בשקט. "תן להם לשקוע עוד קצת בשיחה. אנחנו מוכרחים להיות בטוחים שהם לא ישימו לב לתרגיל הקטן שהכַנו להם."
גיא הינהן, וכמוהו גם נועם ורועי.
כולם השתתקו, וכמו תמיד ברגעים האלה — רגעים קצרים שבהם לא קורה כלום, כאילו מישהו לחץ על כפתור פּאוז בשַלָט — גיא מצא את עצמו מסתכל על נועם, שישבה פחות או יותר מולו. אלוהים, כמה היא יפה, הוא חשב, בפעם המיליון. כל כך יפה, וכל כך רחוקה. כשחזרו מקהיר, הוא רצה לדבר איתה על כל מה שקרה שם, רצה להסביר, אבל הוא הרגיש שהיא לא רוצה לדבר, שהיא מעדיפה להשאיר את הדברים כמו שהם. אז הם לא דיברו, וכך, בהסכמה שבשתיקה, הם נפרדו. זה הכאיב לגיא, ממש הכאיב לו בגוף, אבל הוא ידע שאין מה לעשות. כשנועם מחליטה משהו, זה סופי.
עכשיו הוא ממש הכריח את עצמו לנתק ממנה את עיניו, להפסיק בכוח את המחשבות עליה, וכמו כדי לעזור לו בזה, רועי פתח את פיו והחל לדבר.
"אז מה, חנן, עוד פעם רֵיאָל תנצח?"
הוא אמר את זה בקול רם יחסית, כלומר קול רגיל של אנשים שיושבים יחד בבית קפה. וטוב שכך, כי הם לא יכלו להמשיך לשבת כאן ליד הסיני והמנכ"לית ולשתוק. שתיקה כזאת יכולה להיות חשודה.
גיא לא התפלא שרועי בחר לדבר על כדורגל. מאז שגילו שחנן חובב כדורגל — כמעט הסימן הראשון הוודאי לכך שהוא איש בשר ודם ולא רק מכונת ריגול משומנת היטב — רועי אהב לדבר איתו על הנושא. היו לו די הרבה הזדמנויות לכך, כי מאז שחזרו מקהיר הם נכנסו לשגרה קבועה של אימונים, לפחות פעם בשבוע, לפעמים עם אלונה, הסגנית של חנן, ולפעמים בלעדיה. שוּלמית עֵילם, ראש המוסד, נתנה לחנן הוראה להמשיך לאמן אותם, "לשמור אותם בכושר", כפי שניסחה זאת, למקרה שהמוסד יזדקק להם שוב.
ועכשיו הוא נזקק להם שוב.
כי אם הסיני יצליח להתחמק עם התמונות שצילם, ייגרם לישראל נזק עצום. ואת הנזק הזה רק הם יכולים למנוע.
