מסע עם האויב

הקדמה: 

ליטא והשואה

 

אפרים זורוף

 

 

אתגרים רבים מספור עמדו בפני הדמוקרטיות החדשות של מזרח אירופה שהוקמו אחרי נפילת ברית המועצות, ואחד הקשים ביותר היה השאלה כיצד להתמודד עם עברן בתקופת השואה. גם בנסיבות רגילות מדובר בתהליך קשה ומכאיב במיוחד, אך במקרה של המדינות האלה נוספו לו שתי מכשלות משמעותיות. הראשונה היתה האופי הנורא במיוחד של שיתוף הפעולה עם הנאצים במזרח אירופה. במקומות אחרים באירופה סייעו משתפי הפעולה לנאצים להוציא לפועל את הצעדים הראשונים של הפתרון הסופי (הגדרה, ארייניזציה, ריכוז וגירוש), אך לא השתתפו ברצח ההמוני של בני ארצם היהודים. ואילו ברבות מהמדינות הפוסט־קומוניסטיות במזרח אירופה נטלו עוזריהם של הנאצים חלק פעיל בהשמדה ההמונית של היהודים המקומיים, ובמקרים מסוימים אפילו של יהודים לא־מקומיים. מובן מאליו שהבחנה חשובה מאוד זו הקשתה במיוחד את ההתמודדות עם תולדות השואה במדינות הללו.

מכשלה שנייה היתה שלטון הכיבוש הסובייטי, או הקומוניסטי, שנמשך יותר מארבעה עשורים והשפיע עמוקות על עמדות המקומיים בעניין השמדת יהודי אירופה ובעניין השתתפותם בפשעים הללו. במובן זה חשובות במיוחד שלוש נקודות. הראשונה היא הנרטיב הפוליטי מאוד של מלחמת העולם השנייה והשואה, נרטיב שהאוכלוסיות של ברית המועצות והמדינות הקומוניסטיות של מזרח אירופה הולעטו בו. האירוניה היא שבמקרים רבים הטיפול בנושא שיתוף הפעולה של מקומיים היה קרוב לאמת. אך הואיל שהנרטיב נוסח תמיד בטרמינולוגיה סובייטית קשוחה על "פשיסטים היטלראים בורגנים" שהורגים "אזרחים סובייטים שלווים", שנוצלה לקידום מטרות אידיאולוגיות קומוניסטיות, נחשב הדבר בדרך כלל, ועל ידי רבים, לתעמולה בולשביקית ולאו דווקא לאמת היסטורית.

הנקודה השנייה, הקשורה לראשונה, היא שבמשך כל שנות קיומה סירבה ברית המועצות במכוון להכיר בטרגדיה הייחודית של יהדות אירופה, ובעובדה שהנאצים ייעדו את היהודים להשמדה טוטאלית. הודאה כזאת היתה עומדת בניגוד לנרטיב הסובייטי המקובל של "המלחמה הפטריוטית הגדולה", שהציג את מלחמת העולם השנייה כמאבק אֶפּי בין שני ענקים אידיאולוגיים, הנאציזם והקומוניזם. לפיכך, בעת שהעולם המערבי כבר קיבל במלואו את נרטיב הייחודיות היהודית במונחים של סבל בשואה, היתה תפיסה זו זרה לחלוטין לעמים במזרח אירופה הפוסט־קומוניסטית. עובדה היסטורית אחרת שהסובייטים דיכאו במכוון היתה המרכיב הלאומני שבשיתוף הפעולה המקומי. לפיכך, אף שפטריוטיות היתה גורם מפתח בהשתתפותם של מקומיים רבים ברצח ההמוני של היהודים, הסובייטים שהיו מחוברים אידיאולוגית למיתוס של "אחוות העמים הסובייטיים", הדגישו את מוצא המעמדות של הרוצחים, והתעלמו במכוון מלאומיותם, מה שהזיק אף הוא למהימנות הנרטיב שלהם.

נקודה שלישית נוגעת למשפטים הרבים מאוד של משתפי פעולה מקומיים שהתקיימו אחרי המלחמה. הסובייטים העמידו לדין מספר גדול יחסית של אנשים שביצעו פשעים בשואה, אבל לא תמיד באשמת הרג יהודים. במקרים רבים ההאשמות נבעו מסיבות פוליטיות והיו לא־לגיטימיות בעיני המקומיים. אולם מספרם הרב של מקומיים שהורשעו יצר רושם מוטעה שהסובייטים השלימו את המלאכה (פרט למקרים של משתפי פעולה עם הנאצים שנמלטו לחוץ לארץ). דבר זה עורר תרעומת רבה והתנגדות למאמצים לשכנע את הדמוקרטיות החדשות להעמיד לדין פושעי מלחמה נאצים שלא באו על עונשם, והקשה אף יותר לשכנע את הרשויות המקומות לעשות כן.

ואולם משהושגה עצמאות, קיבלה השאלה כיצד להתמודד עם השואה משנה חשיבות במזרח אירופה, שם היחסים עם מדינת ישראל ועם העולם היהודי נחשבו לגורמים שנודעה להם חשיבות מכרעת בהצטרפות לאיחוד האירופי ולנאט"ו, גופים שאליהם נשאו הדמוקרטיות החדשות את עיניהן. לפיכך בשלב מוקדם מאוד בעצמאותן נאלצו מדינות אלה להתמודד עם שש סוגיות מעשיות הנוגעות לשואה. סוגיות אלה היו הדרישות הבסיסיות שמדינת ישראל והעולם היהודי ציפו שהמדינות הפוסט־קומוניסטיות במזרח אירופה ימלאו כחלק מתהליך הפיוס המקווה. בסופו של דבר היו סוגיות אלה אמות המידה הטובות ביותר למידת הרצינות של המאמצים שכל מדינה השקיעה בהתמודדות עם עברה בשואה. הסוגיות העומדות על הפרק היו:

 

1. הכרה באשמה בפשעי השואה והבעת התנצלות

2. הנצחת הקורבנות

3. העמדה לדין של מבצעי פשעים מקומיים שלא הועמדו לדין

4. תיעוד (רישום נרטיב היסטורי מדויק)

5. חינוך (שילוב לימודי שואה בתוכנית הלימודים ושכתוב ספרי לימוד מקומיים)

6. פיצויים והחזרת רכוש

 

שלוש דרישות נראות לכאורה מובנות ולא בלתי־סבירות. אך טבעי היה לצפות להודאה באשמה ולהתנצלות הכרחית ממדינות ששיתוף הפעולה בהן עם הנאצים כלל השתתפות פעילה ברצח ההמוני של יהודים. כך גם בכל הנוגע לדרישות להוציא לאור ספרי היסטוריה וספרי לימוד שישקפו במדויק את מאורעות מלחמת העולם השנייה והשואה. וכמו כן אין לראות דרישה מוגזמת בתביעה לשלב את לימודי השואה בתוכניות הלימודים במדינות שהמשטר הקודם בהן היה דוחה על סף. את הדרישות להחזרת הרכוש ולהעמדה לדין אנשים שביצעו פשעים יהיה כמובן קשה יותר למלא, אבל גם אותן, בייחוד את השנייה, יש להבין כחלק חיוני מתהליך הפיוס. במובן זה היה ברור למן ההתחלה שלעולם לא נוכל להשיג צדק אבסולוטי, אבל אם יהיה אפשר לפחות להעניש אחדים מהבולטים יותר שבין מבצעי הפשעים בשואה, תהיה בכך ללא ספק תועלת רבה. מאמץ ממשי להחזיר רכוש קיבוצי משמעותי יתקבל אף הוא בברכה, אם יתלווה אליו ניסיון כן ומוצלח בעיקרו להתמודד עם סוגיות אחרות הנוגעות לשואה.

ואולם אם יש משהו שלמדנו ממאורעות 25 השנים האחרונות, הרי הוא שבכל הנוגע להתמודדות עם השואה במזרח אירופה הפוסט־קומוניסטית, מס שפתיים הוא המטבע החוקי. במובן זה ליטא אינה רק דוגמה מצוינת, אלא למעשה האלופה. היא המובילה במאמצים שהיא משקיעה בהתחמקות מהתעמתות כנה עם תולדות השואה, ובתוך כך גוזלת מהשואה את מעמדה המוצדק כמקרה ייחודי של רצח עם. תהליך זה נודע כעיוות השואה או טשטוש השואה, מושג שאין לבלבל אותו עם התופעה המוכרת הרבה יותר של הכחשת השואה.

במאמצים אלה, שהתעצמו בעשור האחרון, בייחוד מאז התקבלו המדינות הבלטיות כחברות מלאות הן באיחוד האירופי והן בנאט"ו, טמון כיום איום מסוכן במיוחד על עתידם של לימודי השואה וזיכרונה, והם שמקנים לספר זה חשיבות מיוחדת במינה, שחורגת הרבה מעבר לגבולות ליטא.

הצגת הבעיה של ליטא במובן זה לא תיתכן בלי רקע היסטורי.

כ-220,000 יהודים חיו בליטא תחת הכיבוש הנאצי, ורק 3.6 אחוזים מהם, כ-8,000 איש, שרדו את המלחמה. נתונים אלה הם הגבוהים ביותר באירופה בקרב הקהילות היהודיות שמונות יותר מ-5,000 נפש. (יותר מ-99 אחוזים מהיהודים שחיו תחת הכיבוש הנאצי באסטוניה נרצחו, אך 1,000 בלבד נשארו בארץ זו כאשר הגרמנים פלשו ביולי 1941. 3,500 הצליחו להימלט בזמן לשטח הסובייטי.) כמעט כל היהודים שנרצחו בליטא חוסלו אחד־אחד, בעיקר ביריות, לא הרחק מבתיהם ובאתר הרצח ההמוני פונאר שמחוץ לווילנה, במקרים רבים בידי ליטאים, משתפי פעולה עם הנאצים.

רק לקראת סוף המלחמה ממש גורשו כ-30,000, יהודים אל מחוץ לליטא. 5,000 איש, רובם זקנים וילדים, גורשו אל מותם במחנות המוות אושוויץ וסוביבור, 15,000 אחרים נשלחו למחנות עבודה בלטביה ובאסטוניה, שם מצאו רובם ככולם את מותם, ו-10,000 גורשו מגטאות קובנה ושאוליי למחנות ריכוז בגרמניה, ושם נספו גם הם ברובם.

מלבד השיעור הגבוה במיוחד של יהודים שנרצחו בליטא, ראויים לציון כמה היבטים חשובים אחרים במאורעות במדינה, אשר נודעת להם השפעה חזקה על כישלונה עד כה לעסוק בגלוי וביושר בעברה בשואה.

הגורם הראשון הוא המספר העצום של ליטאים שנטלו חלק פעיל במעשי הרצח, מה שהקל מאוד את ההוצאה לפועל של הפתרון הסופי והגדיל בהרבה את היקפה. אף שאין בנמצא מספרם המדויק של הליטאים המעורבים בדבר, מהמחקר שלנו עולה כי לפחות 20,000 איש נטלו חלק ברצח ההמוני של היהודים במגוון תפקידים, החל מעידוד וסיוע לרצח ועד לירי בפועל.

גורם שני וחשוב מאוד הוא התפקיד שמילאה ההנהגה הפוליטית של ליטא לפני המלחמה, שרבים מחבריה נמלטו ביוני 1940 מהכיבוש הסובייטי לברלין, שם הם הקימו את "החזית האקטיביסטית הליטאית" (LAF - Lithuanian Activist Front). גוף שתמך בהתלהבות ברייך השלישי ועודד בפועל את האוכלוסייה המקומית ליטול חלק ברצח העם של היהודים. עם זאת, למרות עברם המוכתם, הם מוצגים כגיבורים בליטא הדמוקרטית. אותה בעיה התעוררה גם במקרה של כמה מהגיבורים הנודעים ביותר בתנועת ההתנגדות האנטי־סובייטית של אחרי המלחמה, שבזמן מלחמת העולם השנייה השתתפו ברדיפת יהודים וברצח המוני שלהם. היה מקום לצפות שפשעים כאלה יפסלו אותם מיד מלהיחשב לגיבורים, אך לא כך הדבר, לא בליטא ולא במקומות אחרים במזרח אירופה הפוסט־קומוניסטית.

גורם שלישי וחשוב הוא שבמקומות רבים, בייחוד ברחבי ליטא הפרובינציאלית, רוב הרוצחים היו מתנדבים ליטאים. במקומות לא מעטים הליטאים לבדם הם שביצעו את מעשי הרצח, בלי שום נוכחות של גרמנים או של אוסטרים. כך היה, למשל, בלָזדיאיי, בטֵלָשיי, באיסיסקיס, ביונישקיס, בדוּבּינגאיי, בבּאבּטאיי, בווארֵנָה ובוונג'וגאלה, ואילו באונושקיס, בווילקאווישקיס ובווירבּאליס הנאצים היחידים שנכחו באתרי הרצח צילמו את הפשעים. גורם רביעי הוא שליטאים התקיפו פיזית יהודים ביותר מ-40 ערים, עיירות וכפרים, אף לפני שכוחות הוורמאכט הגיעו, ובמקרים רבים בהשראתה ובעידודה של תעמולת LAF. דבר זה מצביע אף הוא על יוזמתם הנרחבת של הליטאים ועל קנאותם בכל הנוגע לפגיעה בשכניהם היהודים.

הגורם החמישי הוא שאנשים מכל שכבות החברה הליטאית, לרבות אישים מחוגי הכמורה, האינטליגנציה ובעלי המקצועות החופשיים, נמנו עם מבצעי הפשעים המקומיים. ואם נכון הדבר שרבים מהיורים היו חסרי השכלה או אפילו אנאלפביתים, לתפקיד שמילאה האליטה הליטאית - פוליטיקאים, כפי שצוין לעיל, אנשי דת, תרבות ובעלי מקצועות חופשיים - נודעה חשיבות רבה. הגורם השישי הוא ההיקף הגיאוגרפי של הטרגדיה, שחבק כל אחת ואחת מ-220 הקהילות היהודיות ברחבי ליטא. היהודים היו כעשרה אחוזים מאוכלוסיית השטח שנחשב לליטא תחת הכיבוש הנאצי. קהילות רבות מספור היו בכל מחוז של הארץ, וכ-98 אחוזים מהן נכחדו בפעולות שמשתפי פעולה עם הנאצים נטלו חלק פעיל בכל אחת ואחת מהן.

הגורם השביעי הוא שהליטאים רצחו יהודים לא רק בארץ מולדתם. לפחות כמה אלפי גברים ששירתו ביחידות משטרה ככוח עזר נשלחו לסייע בביצוע ההשמדה השיטתית של יהודים בבלרוס ובפולין. הגורם השמיני הוא שיחידות כוח עזר של המשטרה היו מעורבות גם ברצח של אלפי יהודים זרים שגורשו לליטא מגרמניה, מאוסטריה, מצרפת ומהפרוטקטורט (כיום הרפובליקה של צ'כיה). אם נוסיף לכך את העובדה שבמקרים לא מעטים קדמו לרציחות עינויים והשפלות של רבנים ושל נכבדים יהודים, שבוצעו לעתים תכופות באכזריות נוראה, ושהמניע לשיתוף הפעולה עם הנאצים ולהשתתפות ברצח המוני של יהודים נבע בראש ובראשונה מלאומנות קיצונית, יתברר בעליל מדוע התקשו הליטאים להתמודד עם נושא השואה.

אם ניקח למשל את הנצחת הקורבנות, שהיא במפורש הקלה במטלות שעמדו בפני ממשלת ליטא בנושא השואה, מתבררות מיד הבעיות המוּבְנות הקיימות בגישה שלה לסוגיות מסוג זה. אירועים רבים מספור מתקיימים בליטא בכל שנה להנצחת הטרגדיה של היהדות האירופית והיהדות המקומית, אבל בעיון קפדני בנאומים מתחוור סילוף הנרטיב ההיסטורי, נוכח העובדה שהתפקיד של הליטאים ברציחות אינו מוצג במדויק. השתתפותם בפשעים אינה מוזכרת כלל, ואם כן, היא מוצגת בממדים מצומצמים ביותר ו/או מיוחסת אך ורק לאלמנטים פליליים ושוליים בחברה הליטאית. למותר לומר כי אין שום אזכור לתפקיד החשוב שמילאה ההנהגה הליטאית ברציחות, לא לאכזריות שגילו כמה מהרוצחים או למניע הפטריוטי שלהם, וגם לא לכך שההתקפות הפיזיות על יהודים החלו בעשרות מקומות בליטא עוד לפני שהנאצים הגיעו.

דוגמה חשובה ביותר בהקשר זה קשורה לתאריך של היום המיוחד לציון זיכרון קורבנות השואה. הדילמה העיקרית שעמדה בפני המדינות שביקשו לציין את הטרגדיה ביום מסוים היתה הבחירה בין 27 בינואר, יום שחרור אושוויץ־בירקנאו, שנקבע כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה, לבין תאריך אחר שיהיה בעל משמעות מיוחדת לשואה שאירעה בארצן. ממשלת ליטא בחרה את 23 בספטמבר, היום שבו פינו הגרמנים את גטו וילנה ב-1943, פעולה שהרוצחים המקומיים לא מילאו בה תפקיד מרכזי. תאריך הולם בהרבה ליום זיכרון שואת ליטא הוא 28 באוקטובר, יום הטבח ההמוני של קרוב ל-10,000 יהודים מגטו קובנה שבוצע בפורט התשיעי1 הסמוך, שבוצע כמעט כולו בידי ליטאים. תאריך זה היה כמובן ממקד את תשומת הלב בתפקיד שמילאו הרוצחים המקומיים, מה שהשלטונות הליטאיים רצו בפירוש להימנע ממנו בכל מחיר. (מדינה אחרת שבחרה לציין את זיכרון השואה בתאריך שהיה לו קשר דחוק להיסטוריה שלה היתה אסטוניה. היא בחרה ב-27 בינואר, יום שחרור אושוויץ־בירקנאו, חרף העובדה שאף לא יהודי אסטוני אחד לא גורש לאושוויץ, ובוודאי לא נרצח שם. בבחירה של האסטונים אפשר למעשה לראות צורה של מחאה נגד הלחצים שלתחושתם הופעלו עליהם לייעד יום מיוחד לציון טרגדיה שלא נראתה להם ראויה לתשומת לב מיוחדת מצדם.)

ממד אחר למאמץ הליטאי ליצור נרטיב אלטרנטיבי למלחמת העולם השנייה ולשואה מתמקד בקידום ההצגה המופרכת של פשעי הנאצים ופשעי הקומוניסטים כשווים, גישה שנוהגים לעתים לכנות "תיאוריית הג'נוסייד הכפול". הרציונל מאחורי תיאוריה זו הוא ערעור מעמדה המוצדק עד לאותה עת של השואה כמקרה ייחודי של רצח עם, והגדרת פשעי הקומוניזם כרצח עם, במטרה למקד את תשומת הלב (ואת האהדה) אל סבלם של הליטאים תחת הכיבוש הסובייטי. סיבה אחרת לחשיבותה המכרעת של הצגת פשעי הקומוניזם כרצח עם היתה, שאילו זה אמנם היה המקרה, כלומר, שפשעי הנאציזם שווים לפשעי הקומוניזם, טענה שאין לה שחר, פירוש הדבר שגם יהודים, ובמקרה זה קומוניסטים יהודים, אשמים בביצוע הפשע המחריד ביותר. השוואה זו היתה יוצרת סימטריה כוזבת של פשיעה, שפוגעת בלגיטימיות של הביקורת היהודית על משתפי הפעולה המקומיים עם הנאצים בשואה, או לפחות מחלישה אותה.

הסיימאס, הפרלמנט של ליטא, העביר החלטה שמגדירה את המונח ג'נוסייד (או רצח עם) ו"תפורה" לפי הפשעים שביצעו הסובייטים בליטא. בהחלטה זו נקבע שהכחשת העובדה שפשעי הסובייטים הם רצח עם (כמו פשעי הנאצים) היא עבירה פלילית שדינה עד שנתיים מאסר.

היבט זה של המערכה הועצם בעקבות כניסתה של ליטא לאיחוד האירופי ולנאט"ו בשנים 2003-2004, ובא לידי ביטוי במסמך שההגדרה הקולעת ביותר שלו תהיה "המניפסט של המגמה לעיוות השואה במזרח אירופה", הוא "הצהרת פראג" מ-3 ביוני 2008. המסמך, שחתומים עליו 33 פוליטיקאים ואינטלקטואלים, כמעט כולם ממזרח אירופה, ושאומץ על ידי הסיימאס, קורא להתייחסות שווה לפשעי הנאציזם והקומוניזם, ומזהיר ש"אירופה לא תהיה מאוחדת אלא אם כן תוכל לאחד את תולדותיה, להכיר בקומוניזם ובנאציזם כמורשת משותפת וליזום שיח יסודי על כל פשעי הטוטליטריות שבמאה שעברה."

הדרך המעשית לאיחוד כזה של אירופה מנוסחת בשורה של דרישות ספציפיות. אחת היא "התאמה ושכתוב כללי של ספרי לימוד היסטוריה אירופיים, כך שהילדים יוכלו ללמוד על הקומוניזם ופשעיו ולהיזהר מפניהם כשם שלימדו אותם כיצד להתייחס לפשעי הנאצים."

דרישה אחרת היא "ייסוד מכון לזיכרון ומצפון אירופיים", שיפעל כמכון מחקר אירופי ללימודי הטוטליטריות, וגם יתמוך במוסדות מחקר מקומיים לאומיים שמתמחים, כלמודי ניסיון, בחקר המשטר הטוטליטרי (גופים שתומכים כולם בתיאוריית הג'נוסייד הכפול), וגם ישמשו כמוזיאון/מצבת זיכרון לכל קורבנות המשטרים הטוטליטריים.

דרישות אלה, למרבה המזל, לא מולאו עד היום, וגם לא נראה שמישהו יקבל על עצמו למלא אותן בעתיד הקרוב. הדרישה השלישית, לעומת זאת, היא זו שבעניינה חלה ההתקדמות הרבה ביותר עד כה, והצעד שטומן בחובו את האיום המיידי ביותר על עתיד זיכרון השואה ועל לימודה. מדובר בדרישה "לקבוע את 23 באוגוסט, יום חתימת הסכם היטלר־סטלין, הנודע כהסכם ריבנטרופ־מולוטוב, כיום הזיכרון לקורבנות המשטר הנאצי והמשטר הקומוניסטי הטוטליטריים, כשם שאירופה זוכרת את קורבנות השואה ב-27 בינואר."

בתוך קצת יותר משנה מאז פרסום "הצהרת פראג" הועברו שלוש הצהרות או החלטות בפורומים אירופיים שתומכים בציון 23 באוגוסט כיום הזיכרון לקורבנות הנאציזם והקומוניזם, לרבות שניים בפרלמנט האירופי (שבאחד מהם עברה ההחלטה ברוב עצום של 533 לעומת 44 עם 33 נמנעים) ואחד בכינוס הפרלמנט של ה־OSCE (Organization for Security and Cooperation in Europe - הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה). אין צורך להיות נביא כדי להבין שתמיכה אוניברסלית בצעד כזה תוליך בסופו של דבר למחיקת יום השואה הבינלאומי הקיים והנפרד.

נוכח התחפרותו של עיוות השואה בתודעה, ולאור התמיכה הכספית הנדיבה שמגמה זו נהנית ממנה כעניין של מדיניות ממשלתית, אין תִמה כי בדרכה להשגת עצמאותה מהשלטון הסובייטי, נכשלה ליטא, ביסודו של דבר, כישלון חרוץ בהתמודדות עם כמעט כל הסוגיות הנוגעות ישירות לשואה. לפיכך, חרף מאמצים שהושקעו לכאורה בניסיון לפתור את כל שש הסוגיות הרלוונטיות, הבעיה היתה שהצעדים שנקטה הממשלה לא נועדו למעשה להביא לעימות אמיתי עם העבר המגואל בדם של ליטא בשואה, אלא דווקא להקל את הלחץ הבינלאומי. דוגמה טובה לכך היא הסוגיה של התנצלות הליטאים על השתתפותם בפשעי השואה. התנצלויות אחדות כאלה הביעו כמה מנהיגים ליטאים, כולם במהלך ביקור בישראל, אבל בכל הנוגע להתמודדות עם סוגיות שואה ממשיות, התוצאות הוכיחו בעליל שההתנצלויות היו למעשה חסרות משמעות. דוגמה טובה לכך היא הנאום הנרגש שנשא הנשיא אַלגירדאס בּרָזאוּסקאס בכנסת ישראל ב-1 במרס 1995, וכלל לא רק התנצלות, אלא גם הבטחה שפושעי המלחמה הנאצים יועמדו לדין "בפומבי, בעקביות ובקפדנות".

הבטחה זו, לדאבוננו, לא קוימה בליטא, לא לפני הנאום ולא אחריו, ומעט מאוד הושג בכל הנוגע להעמדה לדין של פושעי השואה ולהענשתם. לפיכך, אף שיותר מתריסר פושעי מלחמה ליטאים־נאצים, שנמלטו אחרי מלחמת העולם השנייה לארצות הברית, חזרו לליטא העצמאית לאחר שאזרחותם האמריקאית נשללה והם גורשו בגין הסתרת שירותם ביחידות המוות שפעלו בחסות נאצית וביחידות משטרת הביטחון המקומית, איש מהם לא נענש על פשעיו.

בסופו של דבר, תחת לחצים כבדים שהפעילו ארצות הברית, ישראל וארגונים יהודיים, הועמדו לדין בווילנה שני מפקדים בכירים במשטרת הביטחון, אלכסנדראס לילייקיס וקאזיס גימז'אוסקאס, אבל התביעה בליטא המתינה עד שהם כבר לא היו כשירים לעמוד לדין בשל מצבם הרפואי המדורדר, ובכך הבטיחה את התחמקותם מעונש. (למעשה, הם אפילו לא נדרשו להתייצב אישית ולוּ באחת מישיבות בית המשפט.) במקרה שלישי, סוכן חשאי בשירות הסאוּגוּמאס (משטרת הביטחון), אלגימָנטאס דיילידֶה, הורשע ונידון לחמש שנות מאסר, אבל השופטים סירבו להשית על האיש את העונש כי הוא נדרש לטפל באשתו החולה. בתוך כך, כדי להוכיח לכאורה את רצינות המאמץ המשפטי העביר הפרלמנט הליטאי חוקים שמאפשרים את חקירתם ואת העמדתם לדין של חשודים בהשתתפות ברצח עם שאינם כשירים רפואית, וחוק שמאפשר לקיים משפט כזה באמצעות מכשיר וידאו. ואולם בפועל יש במאמצים אלה רק כדי להמחיש את נחישותם של הליטאים להקל את הלחץ שגורמים חיצוניים מפעילים עליהם להעמיד לדין חשודים ובה בעת להתחמק מההכרח להעניש משתף פעולה נאצי מקומי כלשהו.

מזעזעת אף יותר היתה מערכה שיצאה לדרך ב-2006 ביוזמת השלטונות, במטרה להעמיד לדין כמה פרטיזנים יהודים־סובייטים אנטי־נאצים באשמה המפוברקת של פשעי מלחמה נגד אזרחים ליטאים תמימים. מסע זה לווה בהסתה מרושעת בכלי התקשורת הלאומניים נגד יצחק ארד, פניה ברנצובסקי, רחל מרגוליס ושרה גינייטה. המושג "רוצחים" הוצמד להם בחופשיות, אף שהסיכוי היחיד שהיה להם אז לשרוד היה להצטרף לשורות הפרטיזנים הסובייטים.

למרבה האירוניה, בעת שהועלו האשמות אלה היה יצחק ארד - היסטוריון נודע של השואה שכיהן כיושב ראש "יד ושם" - חבר בוועדה הבינלאומית הרשמית לחקר הפשעים שבוצעו בתקופת הכיבוש הנאצי. בסופו של דבר סגרו השלטונות את ארבעת התיקים, משום שהתובעים לא הצליחו למצוא עילה מוצקה להגשת כתב אישום, אבל ההודעה הרשמית כללה פנייה לציבור בבקשה לקבל מידע מפליל שיאפשר פתיחה מחודשת של התיקים. עד היום לא נמסרה שום התנצלות לאף לא אחת מהחשודות או למר ארד.

אותו דבר אפשר לומר על החנינות שהוענקו במהלך חידוש עצמאותה של ליטא לאנשים שהורשעו והוענשו בבתי משפט סובייטיים, בתוספת שלל הטבות כספיות. בהתאם לחוק שעבר ב-2 במאי 1990, אנשים "שהשתתפו ברצח עם" היו מנועים מלקבל חנינה או לזכות לטיהור שמם, אבל לנו התברר כי לפחות כמה עשרות גברים שהיו מעורבים ברצח יהודים קיבלו למעשה חנינה והטבות כספיות. כשהגשנו לנציגי הממשלה את הראיות הרלוונטיות לעניין זה, הם הכחישו את הדברים, אך לבסוף נאלצו להקים ועדת חקירה ישראלית־ליטאית משותפת. חברי הוועדה הגיעו לכלל הסכמה עם הממשלה בנוגע לתהליך חקירת התיקים הרלוונטיים, אבל בסופו של דבר התברר שהליטאים לא קיימו ולו הבטחה אחת שנתנו, וכך נטרלו ביעילות את פעילותה של הוועדה. בנסיבות אלה נאלצו השלטונות המקומיים לבצע את חקירותיהם באמצעים המפוקפקים שנותרו בידיהם ובלי פיקוח חיצוני, ולפיכך אין לדעת אם בדיקת התיקים נעשתה בצורה נאותה.

טיפול בסוגיות אלה לא יהיה שלם אם יתבצע במנותק מ"המרכז לחקר הג'נוסייד וההתנגדות". גוף זה, שנוסד על ידי ממשלת ליטא ובמימונה, עוסק בראש ובראשונה בפשעיהם של הקומוניסטים ושל המחתרת האנטי־סובייטית, אבל הוא גם הרשות שבידיה מופקדות כל החקירות הרשמיות החשובות הנוגעות לתולדות השואה. למשל, המרכז מברר מקרים שנוגעים לניסיונות לסייע בהצלת יהודים ומחליט אם יש בין המעורבים במאמצים אלה מי שראויים להכרה רשמית של הממשלה. גוף זה עוסק גם בחקירת האשמות בפשעי שואה בשירות גורמי התביעה בליטא, והוא גם הוסמך על ידי הממשלה להכין רשימה כוללת של כל הליטאים שנטלו חלק בפשעי השואה, וזאת בתשובה לרשימה של 23,000 אנשים כאלה שפרסם יוסף מלמד, יושב ראש איגוד יוצאי ליטא בישראל.

לפני כשלוש שנים הכריז "המרכז" שהוא הכין את הרשימה שלו, והיא כללה 2,055 ליטאים שהשתתפו ברצח יהודים, נתון שהוא בפירוש נמוך מדי. בה בעת הוא העניק מעמד של "חסיד אומות העולם" לאנשים שלעולם לא היו זוכים לתואר הזה על פי הקריטריונים שנקבעו ב"יד ושם", הגוף שיזם את ההכרה בחסידי אומות העולם.

רשימת הפושעים ש"המרכז" הרכיב והופיעה לראשונה באתר שלו באינטרנט, נעלמה משום מה ימים אחדים אחרי כן, ומאז לא פורסמה עוד בשום פורום. יתר על כן, עד כה הממשלה לא נקטה צעד כלשהו שקשור לרשימה. לא נעשה, למשל, שום ניסיון לקבוע אם מישהו מהאנשים שמופיעים ברשימה חי ובריא דיו לעמוד לדין, וזוהי עוד הוכחה לטענה שבכל הנוגע לסוגיות שקשורות לשואה, אפילו מחקר היסטורי, על אחת כמה וכמה פעולה משפטית, עדיין מושפעים משמעותית ממדיניות הממשלה. כמו כן ראוי לגנאי גם התפקיד שממלא "המרכז" בניסיון לטשטש את עברם של גיבורים ליטאים שביצעו פשעים בשואה, וגם תפקידו בהשגחה על תוכנו של "מוזיאון הג'נוסייד".

"מוזיאון הג'נוסייד" הוא מוסד ליטאי אחר שמשקף בבהירות את עיוות תולדות השואה ותוצאותיה, ופועל בחסות הממשלה. המוסד ממוקם בלב וילנה, בבניין שבשנים 1942-1944 שימש כבסיסה של יחידת הרצח הנודעת לשמצה "איפָּטינגאס בּוּריס", ובמשך כל שנות הכיבוש הנאצי שימש כמטה הגסטפו והסאוּגוּמאס (משטרת הביטחון הליטאית) ואחר כך של הקג"ב בתקופה הסובייטית. הוא נחשב לאחד ממוקדי המשיכה החשובים ביותר לתיירים.

ואולם לסיפור העיקרי שהמוזיאון מספר אין שום קשר לג'נוסייד, לרצח העם האמיתי שהתרחש בווילנה ובכל רחבי ליטא, והוא דווקא מתמקד כמעט בלעדית בפשעי הסובייטים (ובייחוד קומוניסטים יהודים), שהיו אמנם נוראים למדי, אך חסרים את המאפיינים הברורים של המעשים המוגדרים כרצח עם, אלא אם כן מקבלים את ההגדרה המתוקנת של המונח, כפי שעברה בפרלמנט הליטאי. למרבה האירוניה, המשפטים היחידים של פושעים נאצים שהתקיימו מאז השיבה ליטא לעצמה את עצמאותה, אלה של לילייקיס, גימז'אוסקאס ודיילידה, התקיימו באותו בניין, שהוא גם האכסניה של הארכיונים המיוחדים של הקג"ב, שמחזיקים את תיעוד המשפטים של משתפי פעולה עם הנאצים שהסובייטים קיימו אחרי המלחמה. לעומת זאת, שמותיהם של הלוחמים הבולטים ביותר נגד הסובייטים חרוטים באבן על הקיר החיצוני, וביניהם השם יונאס נוֹרייקָה, שמילא תפקיד פעיל בפשעי השואה.

סיכום זה לא יהיה מלא בלי להזכיר את "הוועדה הבינלאומית להערכת פשעי משטר הכיבוש הנאצי ומשטר הכיבוש הסובייטי בליטא" (International Commission for the Evaluation of the Crimes of the Nazi and Soviet Occupation Regimes in Lithuania), שמילאה תפקיד מרכזי בקידום ההשוואה המופרכת בין פשעי הנאצים לפשעי הסובייטים (כפי שמוצהר במפורש בשמה), וב"הצהרת פראג". בין שאר תפקידיה העיקריים אחראית הוועדה ללימודי השואה בכל רחבי ליטא, והיא הגוף שבוחר, למשל, אילו מורים נשלחים לסמינר ב"יד ושם". זו היתה הוועדה שנציגיה דרבנו את הסיימאס לאמץ את "הצהרת פראג", המסמך שנמצא עד היום באתר שלה באינטרנט. הוועדה מעניקה חסות לאירועים רבים מאוד שמשקפים את תמיכתה בתיאוריית הג'נוסייד הכפול, וממשיכה לפעול לקידום המטרה הזאת.

אחד הגורמים שמקשים כל כך את המאמצים לקדם אמת היסטורית הוא ההתנגדות העזה והעקבית של הממשלות לשתף פעולה. בלי קשר להרכב הקואליציה שבשלטון, אפשר לומר שכל המפלגות הפוליטיות תומכות בתיאוריית הג'נוסייד הכפול ובגרסאות הכוזבות הנוגעות להשתתפות המקומית המוגבלת בפשעי השואה. תמיכה זו התבררה כחשובה ביותר, משום ששוב ושוב שודלו אנשים שתמכו תחילה בפעילויות שלנו, ושוכנעו לבסוף להחליף צד בפולמוס הזה. במקרים אחדים הם הודחו לערוק באמצעות הצעות לתעסוקה נוחה ומכניסה במשרות ממשלתיות או במוסדות וארגונים שפועלים במימון ממשלתי. מעטים מאוד הצליחו לעמוד בפיתויים הללו, וזה מסביר את מצבן העגום של הסוגיות הנוגעות לשואה שהממשלה נדרשה להתמודד איתן מאז קבלת העצמאות.

איש אחד שבולט, בהקשר זה, באומץ לבו ובגבורתו הוא פרופסור דוּויד כץ, שבמשך כעשר שנים הקדיש כמעט את כל זמנו ומרצו למאבק על האמת ההיסטורית של השואה בליטא. פרופסור כץ, יליד ברוקלין שבניו יורק ואחד המומחים הגדולים בעולם לשפת היידיש, השתקע בווילנה לאחר שהוזמן ללמד באוניברסיטת וילנה, שם (יחד עם מֶנדי כהאן) הוא גם ייסד את "מכון היידיש בווילנה".

במשך שמונה שנים הוא התרכז בהוראת המקצוע ובמחקר, אבל כשנודע לו על ניסיונות הממשלה להעמיד לדין ניצולי שואה שנלחמו כפרטיזנים אנטי־נאצים באשמת "פשעי מלחמה", הוא יצא מיד למערכה נגד המאמצים הללו והחל לבקר בפומבי את טיוח פשעי השואה ואת הניסיונות לטהר ליטאים מכל אשמה על התפקיד שהם מילאו בהשמדת יהדות ליטא. מאמציו של פרופסור כץ, ובייחוד האתר המצוין שלו www.defendinghistory.com, לא חמקו מעיניהם של השלטונות, ותגובתם היתה מהירה ואכזרית. הוא פוטר בלי הצדקה ממשרתו באוניברסיטת וילנה, מה שאילץ אותו לעקור למקום אחר למשך חלק ניכר מהשנה והִקשה עליו בהרבה את המשך המערכה שניהל נגד השלטונות.

אילו התרחש המקרה שתואר לעיל רק בליטא, כי אז המאמצים השיטתיים המתמשכים לשכתב את הנרטיב של מלחמת העולם השנייה והשואה לא היו נחשבים למסוכנים כפי שהם אמנם עכשיו. ואולם האמת העגומה היא שליטא ממלאה תפקיד מוביל בקידום ההשוואה המופרכת בין פשעי הנאצים לפשעי הקומוניסטים, ובהסתרתו - או לפחות בצמצומו - של התפקיד שמילאו משתפי פעולה מקומיים בהוצאה לפועל של הפתרון הסופי. במובן זה אפשר להגדיר את ליטא כמעבדה של מגוון רחב של יוזמות לקידום מטרות אלה וכקטר שמושך את המאמצים הללו קדימה כדי לפגוע בנרטיב ההיסטורי המדויק וכן בהנצחת זכר השואה ובהוראתה.

כך בפירוש הוא הדבר ברפובליקות הבלטיות האחרות - לטביה ואסטוניה - אבל גם באוקראינה, הונגריה, רומניה וקרואטיה. וזה בדיוק מה שמקנה לספר זה את חשיבותו וזו הסיבה שאנחנו מקווים שהמסר שבו יגיע לא רק למדינות של מזרח אירופה הפוסט־קומוניסטית, אלא גם לקהל רחב בהרבה.

איננו רואים בליטא מקרה אבוד, אבל אם האמת ההיסטורית כולה על השואה ועל השתתפותה של ליטא בפשעי השואה לא תובא לידיעת הציבור, דבר לא ישתנה. אנו מקווים שספר זה יציין את ראשיתן של תפנית וגישה שונה לעברה של ליטא. אולי שיתוף הפעולה שלנו - של צייד נאצים יהודי שנקרא על שמו של קורבן שואה שנרצח בליטא, ושל סופרת ליטאית ידועה וצאצאית של מי שביצעו פשעי שואה - יסייע בסלילת הדרך למחר טוב יותר.