ביקור התליין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ביקור התליין

ביקור התליין

עוד על הספר

לילי פרי

לילי פרי (1953) ילידת חדרה. מ-1973 היתה עיתונאית ועורכת ב"העולם הזה", "על המשמר" וב"ידיעות אחרונות". בשנת 2002 זכתה פרי בפרס אולשוונג לספרות, ובשנת 2006 זכתה בפרס היצירה לסופרים עבריים על-שם ראש הממשלה לוי אשכול.
היום היא עורכת ספרים: עיון, פרוזה ושירה.

תקציר

דניאל הלוי הוא ילד מקסים וחכם שצריך להגיש למורה דבורה עבודה בהיסטוריה על חורבן בית ראשון. בין הנושאים שרשמה לו המורה היו מקורות מידע, טרגדיות, מרידות, בכי - כולם משמשים סימנים לחורבן שבסופו צריך להתמודד עם הפילוג, עם חיי היום-יום בתקופת הגירוש, עם משברים מבית ומחוץ. דניאל בוחן את הנושאים בדם ובדבש, ועל מגש הבלהות הזה הוא כותב עבודה על חורבן הבית הפרטי שלו, בתל-אביב מזרח, 1996. הוא כותב על אחותו המתבגרת, על אביו השופט ואמו הצלמת, על סביו וסבותיו, על חברותיה של האם ועל ידידיה - הכול מנקודת מבט של ילד שעולמו עומד להתמוטט עליו.

ביקור התליין הוא ספר עוצר נשימה ומרתק, המספק נקודת מבט משועשעת וגם עצובה על הבית הגדול, על יושביו ועל חטאיו, על חורבנו ועל החיים שאחריו.

פרק ראשון

פרק 1
מקורות ללימוד התקופה

אמא שלי מוכרחה למות וזה פרק חשוב ואולי אחרון בתולדות הבית הראשון שלנו. אני ממקד את התקופה בין הזמן של בניין הבית הגדול ברחוב המייסדים אחד (אביב, 1987) ועד ההתמוטטות ברחוב השערים ארבע (קיץ, 1996). תקופה זו ידועה במיסוד המבנה המשפחתי, בתמורות חברתיות וכלכליות, בהתקוממויות, וכן בתנופת יצירה, כפי שהיא משתקפת במחברת המשובצת ובתערוכות צילום שאמא שלי הציגה לפני קהל גדול יחסית.
אחד המקורות החשובים ללימוד התקופה הוא הטלפון, שהיה מסודר אצלנו במרחקים קצרים, כך שאפשר להרים שפופרת בכל מקום, לנשום בצד ובשקט, ולשמוע איך מתרחשים התהליכים ולאיזה כיוונים הם פונים, וזאת בלי להפריע בשיחה, ובלי שיידעו שאתה שם. הטלפון מאפשר גם לפענח פרשיות סתומות מן העבר, פרשיות שהובילו למלחמות ארורות על הבית הראשון ועל יושביו, לפילוג המשפחה ולפירוקה, לחורבן, ולהחלטות גורליות בקשר אלי ולאחותי הגדולה.
מקור נוסף וחשוב הוא הנביא הקדום אברם ואשתו הנביאה החולנית בֶּקִי, אשר זקוקה לעידוד כדי לצאת מהכיסא, או מהבית. לרוב היא מתרצה כשעוסקים בה ובצרכים שלה, והיא מחייכת לכל עבר כשהולכים לצידה ומדברים איתה על משהו, לא חשוב על מה. אלה הם רגעים של חסד שבהם היא נחה קצת משידורי הרדיו שדופקים ברקותיה, ומעבירים לה פקודות ומטלות שעליה לבצע באופן מיידי, שאם לא כן עלול לרחף עליה גזר־דין מסוכן. לפי תפישתה, שידורי הרדיו הופיעו בשארית חייה, בגלל אחריות יתרה שגילתה בנעוריה, ושזיכתה אותה בקללתו של הגורל המר הזה.
הנביאים הקדומים הללו הביאו לעולם את אמא שלי, נויה דגן. בעברו, היה הנביא הקדום מורה לתנך ומנהל בתיכון שהילדים פחדו ממנו בגלל קולו הרועם והעונשים שהבטיח להם וקיים; אפילו כשניחם אותם - שאג. ככה אמא שלי הסבירה, כששאלתי אותה על הצחוק של הילדים כל פעם שהלכתי לצידו של הנביא וראינו ילדים. אגב, יש הסבורים, ביניהם גם ראש המשפחה שלנו, יאיר הלוי, ששאגותיו החרישו את אוזני אשתו, הנביאה החולנית בקי, ושיבשו במוחה את קווי ההאזנה הפנימיים והחיצוניים. ואכן, כבר שנים היא מהנהנת סתם, בלי שאפשר יהיה לדעת אם היא מאזינה לשידורים פנימיים או חיצוניים. ממש כמו שבעלה שואג סתם, בלי להתרגז באמת ובלי שאפשר לדעת מה הרגיז אותו באמת: השכל הישר או השכל המרגיש. עוד ידוע, שבנעוריה היא אהבה לשטוף כלים ולפזם קוראלים של בך.
בימים אלה היא שמורה בתוך כורסה גבוהה, בלי לפזם, בלי לצעוד עם מקל ממקום למקום ובלי לשטוף כלים בכיור. היא מחייכת אלי כשאני נכנס והיא חושבת שאני הבן של שאולי דגן, המכונה בפי אמא שלי אלוהי הנוכרים של בקי, או בקיצור, אלוהי הנוכרים. שאולי דגן, הבן הבכור לבית דגן, הוא מרפא נפשות בשיטה מפורסמת, אבל אין לו מושג איך לרפא את אמו הנביאה, שמרימה עלי עיניים גדולות, מצביעה על אמא שלי, ושואלת, מי זאתי והיא לא מחכה לתשובה ומייד חודרת ומורידה את הראש בגלל קושי עתיק בחוליות הצוואר, או בגלל פקודות מודרניות שהיא צריכה לקבל משידורי הרדיו של קול ישראל. לפחות שלוש פעמים ביום היא אומרת, ״שקט בבקשה,״ בין אם היא יושבת לבדה בסלון ובין אם היא יושבת ליד המטפלת האיטלקייה שסורגת לכבודה צעיף בדממה מלאה. היא מבקשת את השקט בבקשה, ובזה היא בדרך־כלל מסיימת את יחסיה החברתיים ומתרכזת בתחום שבין החזה לבין הרגליים שלה כשהיא משננת לעצמה פקודות שהתקבלו מהרדיו, ומעת לעת היא משרבבת גם אירועים שהתרחשו בעבר, ושמהם אפשר להבין כמה תעלומות מהימים בבית הראשון.
אין ספק שגם שאולי לבית דגן הוא מקור משפיע, בעיקר בזכות אמו הנביאה בקי, שבחרה בו לאלוהי משאלותיה, וזו הבחירה היחידה כמעט שעשתה בתוקף מעמדה המשפחתי. כך עולה מפתקים שונים שמצאתי בקרטונים הגיאומטריים, בעיקר ביומנים שאמא שלי כתבה בתקופה הארכיאולוגית שלה, אבל גם ממכתבים אחדים שנשלחו אליה. על אחד המכתבים מצאתי את שמה הארכיאולוגי של אחת מצרות־הילדות שמתקשרת אלינו מהפרברים של תל־אביב. במכתב הזה מופיעה ביקורת מסוימת על אמא שלי בימיה הארכיאולוגיים: לפי הכתובים, אמא שלי התעלמה שלא בצדק מאחיה היפה והחכם, ולפי דעתה ההתעלמות נובעת מקנאה, מה דעתך.
אמא שלי מהזמן הארכיאולוגי ואמא שלי מהזמן העכשווי, לא השיבה לה, וגם ידוע לי שהיא לא השתדלה למענה בשום נושא ועניין, ולכן היא צרת־ילדות לא ממש חשובה לנו בתולדות הבית. בייחוד לא אחרי שאמא שלי שמעה מהצרה החכמה מבית־חולים שניידר, שיש קשר ארוך־שנים בין צרת־הילדות ההיא לבין אלוהי הנוכרים, קשר שאין מושג לגביו כמה הוא מפריע באמת בחיי היום־יום. עם זאת, ידוע, ויש על כך הוכחות, שהקשר הזה מוסיף ומתנהל בד בבד עם הקשר היציב שיש לאלוהי הנוכרים עם צאצאיו ועם אמם שלא ראיתי אותם אף פעם והם לא היו חסרים לי.
כך או כך, אלוהי הנוכרים לבית דגן לא היה מנהיג ממש חשוב בחיי אמא שלי, וזאת בגלל בעיות עתיקות שהיו קשורות בילדות שלהם וביחס העדיף שזכה לו בחיק הנביאה הקדומה. ואף־על־פי־כן, היה לו תפקיד חשוב בבחירה שאמא שלי עשתה, בחירה שאמא שלי קיבלה אותה ברצון רב, כדי להיות ככל הצרות בתל־אביב, ובכך עוררה מחלוקת בקרב האזרחים שישבו בעיתון שפירנס אותנו בכבוד זעיר, אבל לא יותר מזה. חלקם חזו שהבחירה הזאת וכינון מוסד הנישואים יביאו עליה כליה, בעיקר על צחוקה הפרוע, ואחרים חשבו שהכול יהיה בסדר, והכול לא היה בסדר במוסד הזה, כמו במוסדות אחרים שהתיישבו במורד הרחוב של הבית הגדול. אגב, ידוע שגם בהם כוננו כינונים מסוגים שונים, רובם התקשו בתפקודם היום־יומי, מה שלא מנע מהם, לדברי אמא שלי, לעשות את אותו הדבר בלילות, ובסוף להביא תינוקות שמטרידים אותם לשארית חייהם. פעמים מספר שמעתי אותה נאנחת בטלפון באוזני צרותיה ואומרת, ״כולם מעצבנים ברחוב הזה את כולם, ומי שלא מעצבן - מעמיד פנים, לא?״
באחת השבתות שפגשתי בהן את אלוהי הנוכרים, שאולי דגן, בבית הנביא הקדום, פגישה די נדירה, יצא שהייתי עד לשיחה מעניינת ביניהם. אני נזכר שהשיחה התנהלה בסלון בשעה שעשיתי מאמץ ענק לפצח את אחד הפרקים המשעממים ביותר בדברי השופטים, ואפילו ללמוד ארבעה פסוקים בעל־פה, הכול הכול לבחינה במקצוע הזה, שציוני לא היו ממש מעולים בו לעומת מקצועות אחרים. ככה, בין פסוק לפסוק שמעתי את אלוהי הנוכרים, מזכיר לנביא הקדום איך אחותו הקטנה נדה, נעלה ביסודי את המנהל בחדר שלו, ואיך הבטיחה לו ירייה מדויקת במוח אם המנהל הזה יזמין את משפחת דגן לשיחה כדי לדון בסדר ובמשמעת.
״היא היתה בלתי־אפשרית ואתה סלחת לה, כל שנה סלחת לה,״ אמר לו אלוהי הנוכרים, ״אתה הרי ידעת שהיא סובלת מגבולות מטושטשים כמעט בכל תחום, ואתה ידעת שהיא זקוקה לבדיקת דרכונים כשהיא עוברת מפנטזיה למציאות ובחזרה, ובדקת? באמת בדקת לה את הדרכונים?״
הנביא הקדום שתק, כאילו הוא מבין בשפות הסודיות של אלוהי הנוכרים. גם כשדיבר והרחיב בעניין הדרכונים, הוא שתק ולא ביקש ממנו הסברים, ״והיום? גם היום היא לא משתמשת בדרכון כשהיא עוברת מהפנטזיה למציאות, ואם היא כן משתמשת היא לא מאפשרת לאף אחד, גם לא לבעלה, לבדוק את הדרכון, וככה היא חותמת על ערבות לכל מיני שכנים מהרחוב, וככה היא שוכחת את האוטו באחד החניונים של תל־אביב, וככה היא מאבדת מצלמה ששכחה לחדש לה את הביטוח, וככה היא משלמת לבעלי מקצוע מכסף שאין לה, ואיפה לא?״

כשהנביא הקדום העלה את הנושא באוזניה, אמא שלי צרחה במטבח טיפש. ״הוא טיפש גדול ורע,״ והיא זרקה את המטלית לכיור וחזרה ושיננה טיפש־טיפש־טיפש, ואחר־כך היא התנצלה על מחשבותיה הקולניות וביקשה לעצור את השיחה עכשיו. ״עכשיו, כי אני ממהרת מאוד,״ היא אמרה כאילו הולכת ליפול עליה תרדמה, ״גם אחר־כך אי־אפשר, לא. אי־אפשר כי אני ממהרת גם אחר־כך, ויום נעים, יום נעים.״
ראיתי איך היא הורידה ברעש את האגרטל עם הפרחים, ואיך הלכה להוריד שעה כביסה וכמה היא שמחה לראות שהנביא הקדום כבר יצא כשהיא חזרה למטבח. היא נאנחה כאילו הכול יהיה מעכשיו רק טוב, ושאלה אם המבחן בגיאוגרפיה מחר. אמרתי, ״המבחן היה היום.״
״וזכרת שהמבחן היום?״
היא לא סמכה על שנינו.
״כן, בטח, זה היה כתוב על המקרר.״
״והסתכלת וראית?״ ומייד חיבקה אותי בשם הסדר הטוב והמשמעת, ואני התרחקתי כדי לדבר אליה בענייני מצפון ונקיפות. אמרתי, ״הוא נעלב ממך כי הוא הלך אחרייך למרפסת והוא שמע דברים שאמרת לעצמך על אשתו ועל בנו ועליו כשתלית כביסה.״
אמא שלי הסתכלה לכיוון שלי ולא יכולתי להרגיש אם היא באמת עוד כועסת, או שהיא כבר עשתה תיקון עם עצמה, ואולי היא באמת מתעניינת כשהיא שואלת, ״תגיד לי, החלפת סרט במצלמה?״
״כן, וגם חיפשתי את הנעימות של הים, ואמרו שבשבוע הבא יגיע הדיסק.״
הרגשתי שאמא שלי מאושרת מהסדר בזיכרון שלי. היא מייד התעניינה בתמונות שצילמתי בהן חברים מהכיתה, ושאלה אם הנעליים לוחצות לי, כי אני לא עומד ישר, וזה לא בריא להתפתחות שלי.

מקור נוסף היה יכול להיות חשוב לפחות כמו הנביא הקדום ואשתו החולנית בקי, אבל הוא מקור פחות חשוב מכמה סיבות שלא כאן המקום להרחיב את היריעה, הן משום המוות שתפס ביושבי המקור הזה, והן משום שאף אחד בבית ההוא לא השאיר, בחייו או במותו, איזשהו חותם או מסמך שאפשר לעשות בהם שימוש לצורך הבנת הבית הראשון. המדובר בזקנים בנימין ומרים הלוי, ההורים של התאומים, יאיר הלוי ואחותו, הדודה אסתר, שזכתה לפרק ולהתייחסות נפרדת בשל הייחוד שלה ובשל התמונות שאמא שלי צילמה אותה ושזיכו את אמא שלי הן בכסף והן בפרסום, בעיקר בניכר.

על בסיס של איחוד בתי־אב, בית דגן ובית הלוי, קמה הנהגה קולקטיבית של משפחה גדולה, אבל לא היתה לה זכות הכרעה. המשתתפים המרכזיים היו הזקן בנימין הלוי, העשיר, הנביא אברם, החכם, והבן הבכור יאיר הלוי, שנעשה לימים ראש המשפחה והאיש היחידי והקובע ביחידה שלנו, וזאת על חשבון הכוחות המקומיים האחרים, נניח הנשים והצאצאים. אני נזכר, שגם הזקן בנימין הלוי היה יכול להיות טיפוס קובע, אבל הוא שתק בלי תיקונים פנימיים, ולדברי אמא שלי בטלפון לאחת מהצרות בתל־אביב מערב, הוא נכשל בהתעניינות לקויה בזולת וברגשותיו. הוא לא היה זקן רע, אבל הוא גם לא היה זקן טוב, וזה הרושם הכי חזק שנשאר לי ממנו.
כמובן שגם הזקנה מרים וצאצאיה לבית הלוי היו שותקים בסביבתו, מה שאיפשר לו להיות פנוי לענייניו, אבל בעיקר לעשיית עושר מופלג בתיקים פליליים. כך הבנתי מלחישות ומדברים שהיו נאמרים בסוד או באיטלקית, השפה הארכיאולוגית של הנביאים הקדומים וצאצאיהם. לא הזקנה מרים ולא בעלה הזקן בנימין היו יכולים לתרום להבנת התהליכים ולפיענוחם בימי הבית הראשון, ולא לשמש בחייהם עדות מלאה ומאוזנת בראשית תולדות האיחוד המשפחתי ובוודאי שלא בסוף חייהם, כפי שהדברים יובהרו בפרקים הבאים. עוד זכור לי, כי שנים רבות, כמעט כל שנות זכרונותי, היה ידוע שהזקנה מרים הלוי היתה טרודה בבתה, הדודה אסתר, וכן בנפיחות גדולה שיצאה מאזור הבטן ועלתה והגיעה לחזה, ועל הקשיים האלה היא ביקשה וגם קיבלה כדורים רבים ומגוונים. ואכן, שמור בזכרוני איך כל אחד היה נעצר לנעוץ עיניים בדודה אסתר או בנפיחות המוגזמת של אמה, כאילו תינוק נתקע אצלה בקצות הבטן, והתינוק הזה מסרב בתוקף לצאת לאוויר העולם, ומאז שלושתם סובלים ביחד ובולעים כדורים.
לפי אמא שלי, דווקא הנביא הקדום אברם החזיר לזקנה מרים הלוי את התקווה ואת הצבע הכתום ללחייה. לתפישתה, היא אהבה אותו בסתר ושעות היתה מלטפת את הבליטה כשישבה לידו בפיקניקים, או בערבי חג ומועד. אף אחד חוץ ממנה לא היה יושב לימינו רק כדי לחייך לעברו סתם. כשהיה פונה אליה בענייני תה, מיץ או תפוח, היא היתה מאושרת לקבל ממנו רבע מהתפוח שקילף לאשתו הנביאה. היא כמעט נחנקה כשהגיש לה לפה, כמו שעשה פשוט למען אשתו הנביאה, והיא היתה אסירת־תודה לו כאשר שם־לב, שהנה גם דודה אסתר שלנו יושבת איתנו בחג, כי לפיקניקים עם ציבורים אחרים, או לאירועים מיוחדים, לא היו לוקחים את הדודה אסתר. נראה שהסיבה לכך היתה נעוצה בפצע קטן שהיא סבלה ממנו במוח, פצע שלא איפשר לה להתפתח כמו כולם, והוא חייב טיפול מיוחד: מורה מיוחד, חדר מיוחד לה, חדר מיוחד למטפלת, אוכל מיוחד, סידורי שינה מיוחדים, רופא מיוחד לגוף או רופא מיוחד לנפש, ועל אף כל המאמצים היא סבלה מאוד בחייה הקצרים.
כאן אולי המקום לציין שלזקנים ולנביאים היה בעיקר תפקיד ייצוגי בחיינו, ובוודאי שלא היה להם מעמד קובע, נניח במדיניות הפנים של המשפחה או במדיניות החוץ שלה. לעומת מי? לעומת הצרות של אמא שלי, שזכו להשפעת־מה, בעיקר הצרה היפה והחכמה מבית־חולים שניידר.
הצרות של אמא שלי, בחלקן צרות־ילדות, יכולות לשמש מקור חשוב, אם כי מקור שמחייב בדיקה יסודית וזהירות, על שום היותן כה מקורבות אליה וכה מתעניינות בה. רוב הצרות שלה גרות באזור תל־אביב מרכז, ויש אחדות שמפוזרות בערים הקטנות שסובבות אותה. אני מאוד מחבב אותן בדרך־כלל, אפילו אם היה לנו קשה לפעמים בגלל המועקה שהן הביאו איתן לטלפון. אחותי הגדולה, יעל הלוי, אומרת שלצרות האלה היה תפקיד בחורבן שלנו, וראש המשפחה מסתכל עליה ושותק. הוא רגיל לשתוק רוב הזמן מתוך הרגל שסיגל לעצמו בבית זקניו, אבל גם בגלל שהמקצוע שלו מחייב הקשבה לבני־אדם. הוא שופט שלום ליד תל־אביב, בפתח־תקווה, ובלשכה שלו הוא חושב שעות ארוכות ורושם החלטות בדלתיים סגורות, כדי לומר את דברו באולם חצי ריק ולפעמים פחות מזה.
ראש המשפחה שלנו איננו מתרגז לעיתים קרובות, והוא מנומס ושונא לכלוך בחדר, ובכלל זה גם עלים שנושרים ברוח. יציאתו מהלשכה היתה רק לעיתים רחוקות ולרוב כדי לאסוף עלים ולזרוק אותם לפח הסמוך. היו שנים שניסיתי לדובב אותו בקשר לספורט, בקשר לחוק או משפט, בקשר לבנים עם בנות, אבל לא הצלחתי לפתח איתו שיחות. פעם הייתי בוכה מרוב כעס ותסכול, אבל עכשיו אני שותה לידו שוקו, או רואה לידו סרט פעולה עם קלינט איסטווד, ושותק כמוהו. נראה שזו הסיבה שעשתה אותו מקור די סתום ולא מפורש בתולדות הבית הראשון.

היו רגעים, בשעות האור של השמש האדומה, ששקלתי להתייחס גם לנביאים פשוטים לגמרי, בעיקר לנביאים חסרי השראה, או חסרי תחום יצירתי כלשהו, אם כי היה ברור לי שהם התייחסו אל אמא שלי בהרגשה של שליחות אלוהית. עוד היה ברור לי, שהיה להם תפקיד קובע ברגעים של חסד, דווקא אחרי החורבן, ועד השיבה הביתה. הנביאים הפשוטים האלה, לא היו קיימים בחייה מטעם האלוהים ממש, אלא מטעם ממסדים שונים שהיה להם מצפון שהתפתח, בניגוד למי? בניגוד לכמה צרות שראו את אמא שלי הולכת ומתה הולכת ומתה, ולא הירפו בעניינים השוטפים שהציקו רק להן ושטילטלו רק אותן או שקימטו רק את נשמתן.
הנביאים הפשוטים הללו לא זכו כאן להרחבה: הם היו והם ישנם, ויש להם חשיבות־משנית בחיינו, חשיבות משפיעה, אך לא ממש קובעת. ביניהם אפשר לציין את מנהל סניף הממון ואת סגנו, שהיו מתקשרים אל אמא שלי רגע לפני קריסת החשבון ואומרים לה בקול מתחשב, ״את מוכרחה להזרים משאבים, את מוכרחה, אחרת תיכנסי לתהום ולא תקומי.״
ואכן, מה שהם אמרו לה בטלפון, או בפגישות שהיו להם בסניפים - התקיים. מצבנו הכלכלי אכן נפל לתהומות, והיו פעמים שנותקנו לחלוטין מחשבון השטרות או המטבעות. אמא שלי לא פנתה לעזרה, ולא שמעה לעצתם של הנביאים החדשים, ויום אחד כולם צדקו: אמא שלי מכרה את כל התכשיטים שקיבלה בימי הבית הראשון, והכסף לא הספיק לבטח את האוטו המקולקל ואת המצלמות היקרות.
ובכל זאת, למען הדיווח, מן הראוי לציין שהיו ממסדים שהתחשבו בנו, והמתינו לממונם בסבלנות, אם כי לא היו בטוחים לגמרי שהוא יגיע, וכאשר התערוכות הצליחו בערים הגדולות באירופה, ותמונות נמכרו, הם אמרו לה, לידי, ״אמרתי לך שיהיה בסדר, אמרתי?״ היו גם כאלה שחיבקו אותה בהקלה שמתאימה לנביאים מנצחים. לא הם, ולא אחרים, אף אחד לא ידע ששום דבר בחיים של אמא שלי לא היה באמת בסדר, אבל היא השתתפה בשמחתם והיא שאלה לשלומם, וככה הם לא הרגישו שאמא שלי מטפחת את רצונה למות.

שתי קופסאות קרטון עמוקות, מקושטות במלאכים צבעוניים, הם עדות ארכיאולוגית לחיים שהיו לאמא שלי לפני הברית שכרתה עם ראש המשפחה. בשתי הקופסאות האלה יש כמה חפצים אישיים, כמה תכשיטים, כמה ספרי זכרונות מכיתה וו עד יוד, יומנים, הרבה ברכות ליום הולדת שמח מידידך אריק (1970), יומולדת שמח ממעריצך אודי (1971), ועוד שפע צמידים לילדתנו היפה מאבא ואמא, ובקטן - אנא העיפי מבט בציורים המופיעים בצמידים, הללו הם סוחרים כנעניים המגיעים בספינותיהם לנמל המצרי, מאבא. עוד נמצא יומולדת שמח מאבא ואמא על גבי פפירוס (חורף 1969), וברכה מאבא ואמא לרגל סיום לימודייך בתיכון, עלי והצליחי ועשי חיל (1971), ובאותה מעטפה: שרשרת זהב עם השם נויה בכתב חרטומים.
בקופסה אחרת יש בעיקר תעודות סיום על שם נויה דגן, דפים עם מילים של שירי אהבה ומדורה, מכתבים שקיבלה מחברך ליום ולחלום, אורי; מחברך לשלום ולמחר, עמוס; מחברך ומשותפך לחיים הבאים, יונתן, ועוד מאה הצעות לידידות או לאהבת עולם, פנקסים שרשמה בהם רצונות ומשאלות. למשל, פתק לאלוהים בענייני אהבה: הלוואי הלוואי שיצלצל, נו. וכן פתקים בעניין הראיון הקובע לבצלאל, המחלקה לצילום: אדוני הרחום, אם התשובה תהיה שלילית, עשה־נא שאקבל אותה בסוף היום לא לפני. באהבה, נויה. פסח, 1974.
קופסאות קרטון מצוירות בריבועים גיאומטריים החזיקו בתוכן מסמכים הקשורים בילדים יעל ודניאל הלוי עד הגיעם לכיתה אלף. עוד נחשפו, צעצועים קטנים לתינוקות, מתנות ארוזות שנפתחו ומייד נסגרו, קלטות לטף, ציורים והדבקות של שמש, אדמה, עץ ושמים מכמה גנים בתל־אביב מרכז.

לפי התמונות באלבומים של הילדים ושל המבוגרים, אני מתרשם שחוץ מאמא שלי, שדומה לעצמה, אולי בגלל שאין לי מושג מה מפריד אותה מעצמה, אף אחד מקרב אזרחי המשפחה לא היה הוא בעצמו. לדוגמה, ראש המשפחה נראה בתמונות גבוה ושזוף, כמו ספורטאי שמשחק בתל־אביב, בדיל טרנס־אטלנטי, למרות שהוא בכלל לא ידע להבדיל בין מגרש כדורסל למגרש כדורגל. הוא שנא צופים, או קהל, או רעש שקשור לבני־אדם בכלל, והכי הוא שנא שהטלפון צילצל ובאופן מפתיע מישהו חיפש דווקא אותו, נניח בקשר לאוטו החדש שהוא שוקל לרכוש, או בקשר לשינוי במועד בדיקה אצל רופא זה או אחר. ואכן, ידוע, שהביקורים היחידים שהיה מקפיד לגביהם לא היו בקרב חברים אלא בקרב רופאים, רובם מומחים בתחומים שונים, וכן אצל אחות המרפאה, שלקחה לו דמים לבדיקה במעבדה, לפחות פעם בשבועיים־שלושה, כל פעם בגלל חשד שהתעורר אצלו.
אחותי הגדולה, מופיעה בתמונות בצורת כדור, והיא הרי לא הבינה כלום בכדור בגלל העצלנות שלה ובגלל הנטיות האמנותיות שלה. לעומת זאת, אני, שנולדתי פג וחלש, שלפי אמא שלי בקושי שרדתי תשע דלקות בריאות, חי ונושם בתוך עור שזוף ובריא, מכור לטניס כבר חמש שנים ברציפות, ויש לי חגורה חומה וחלום להרוג את הרעים במכות יבשות.
לזקן בנימין הלוי יש הופעה מרשימה במיוחד בתמונות: אפילו לפיקניקים ביער הוא נהג להופיע בחליפה ובשפם, כאילו הוא פקיד בכיר במלון טורקי, והזקנה שלו מרים נראית בתמונות כמו ילדה בת שלוש עם שיער שיבה ונפיחות מוזרה. לצידם נראים הנביאים הקדומים כמו שני איכרים פשוטים שמחכים בתור לקבל עזרה ממישהו. ככה לפחות שמעתי את אמא שלי אומרת לצרת־ילדות שבאה לקפה של פינצי והסתכלה בתמונות מהפיקניק ביער אפק.

עוד מקור, חשוב ומסייע, הוא אוסף המצלמות שיש לאמא שלי והמחשב שהיא עירבבה בו תמונות חדשות וישנות לפי רעיונות והרהורים שהיא רשמה במחברת המשובצת. גם כשהסתכלתי בסטילס יכולתי לדעת בקלות יחסית מה היה מצב העניינים אצלה, ולהתייחס להרגשתה בזמן הנכון. עובדה, עשרה ימים לפני האשפוז באיכילוב מצאתי במחברת המשובצת ובתשע תמונות על שולחן האיפור את הסימנים הראשונים למוות שאמא שלי הזמינה לעצמה. בראש העמוד של חודש יוני היה כתוב: לחפש תחריט של עמוד תלייה מתקופת המהפכה בצרפת, אולי מהאוסף של ויקטור הוגו. לבדוק בסקיצות של הגיבן מנוטרדם עגלה עמוסה אנשים שמסתכלים למעלה בכיוון הגברת התלויה על החבל. לחבר ברבי חתיכית על שרוך עשוי קש. הראש האדום של הברבי צריך להיות מושחל בלולאה. להשאיר לברבי ראש מודרני בתסרוקת עגולה עם נפח ולקמט לה רק את הצורה: גפיים, כתפיים, אצבעות. לצלם במרפסת מהרצפה בכיוון השמים. להוציא מהמחשב כמה סוגים של צבעים בשמים בשעות הזריחה המוקדמות.
אחרי יום או יומיים חלמתי על הברבי וניבאתי לנו אסון כאילו אני הנביא הקדום אברם. אחרי עוד שבוע ראיתי איך אמא שלי מלבישה בכותונת לבנה ברבי בשיער אדום. מייד שאלתי מי זאת. ראיתי שאין לה מושג ועשיתי בירור: ״מה תעשי איתה.״
״נראה,״ היא לחשה בעשירית־הקול, והרגשתי בלחש הזה שהיא לא רוצה לדבר איתי. בכל זאת ביקשתי, ״אל תשימי אותה על חוט, היא תמות בפה פתוח.״
אמא שלי הסתכלה עלי, אולי באמת אני הנביא הקדום אברם, עיניה הירוקות־החומות נצצו כאילו נדלק שם אור חזק ובהיר. היא עזבה את הברבי לשכב על המחשב והתקרבה לכיסא שלי במטבח, וחיבקה, ושאלה, ״אתה רעב, דניאל?״ ומייד פתחה את המקרר והוציאה סלט מלפפונים בקוטג׳ ושמנת, ואני קפצתי מהכיסא מהריח של הבושם שנשאר עלי מהחיבוק ומהפחד לאבד אותה לטובת המוות שהזמינה על עצמה.

הפרקים הבאים עוסקים ברקע לחורבן הבית הראשון, בחורבן ובתוצאותיו.

לילי פרי

לילי פרי (1953) ילידת חדרה. מ-1973 היתה עיתונאית ועורכת ב"העולם הזה", "על המשמר" וב"ידיעות אחרונות". בשנת 2002 זכתה פרי בפרס אולשוונג לספרות, ובשנת 2006 זכתה בפרס היצירה לסופרים עבריים על-שם ראש הממשלה לוי אשכול.
היום היא עורכת ספרים: עיון, פרוזה ושירה.

עוד על הספר

ביקור התליין לילי פרי

פרק 1
מקורות ללימוד התקופה

אמא שלי מוכרחה למות וזה פרק חשוב ואולי אחרון בתולדות הבית הראשון שלנו. אני ממקד את התקופה בין הזמן של בניין הבית הגדול ברחוב המייסדים אחד (אביב, 1987) ועד ההתמוטטות ברחוב השערים ארבע (קיץ, 1996). תקופה זו ידועה במיסוד המבנה המשפחתי, בתמורות חברתיות וכלכליות, בהתקוממויות, וכן בתנופת יצירה, כפי שהיא משתקפת במחברת המשובצת ובתערוכות צילום שאמא שלי הציגה לפני קהל גדול יחסית.
אחד המקורות החשובים ללימוד התקופה הוא הטלפון, שהיה מסודר אצלנו במרחקים קצרים, כך שאפשר להרים שפופרת בכל מקום, לנשום בצד ובשקט, ולשמוע איך מתרחשים התהליכים ולאיזה כיוונים הם פונים, וזאת בלי להפריע בשיחה, ובלי שיידעו שאתה שם. הטלפון מאפשר גם לפענח פרשיות סתומות מן העבר, פרשיות שהובילו למלחמות ארורות על הבית הראשון ועל יושביו, לפילוג המשפחה ולפירוקה, לחורבן, ולהחלטות גורליות בקשר אלי ולאחותי הגדולה.
מקור נוסף וחשוב הוא הנביא הקדום אברם ואשתו הנביאה החולנית בֶּקִי, אשר זקוקה לעידוד כדי לצאת מהכיסא, או מהבית. לרוב היא מתרצה כשעוסקים בה ובצרכים שלה, והיא מחייכת לכל עבר כשהולכים לצידה ומדברים איתה על משהו, לא חשוב על מה. אלה הם רגעים של חסד שבהם היא נחה קצת משידורי הרדיו שדופקים ברקותיה, ומעבירים לה פקודות ומטלות שעליה לבצע באופן מיידי, שאם לא כן עלול לרחף עליה גזר־דין מסוכן. לפי תפישתה, שידורי הרדיו הופיעו בשארית חייה, בגלל אחריות יתרה שגילתה בנעוריה, ושזיכתה אותה בקללתו של הגורל המר הזה.
הנביאים הקדומים הללו הביאו לעולם את אמא שלי, נויה דגן. בעברו, היה הנביא הקדום מורה לתנך ומנהל בתיכון שהילדים פחדו ממנו בגלל קולו הרועם והעונשים שהבטיח להם וקיים; אפילו כשניחם אותם - שאג. ככה אמא שלי הסבירה, כששאלתי אותה על הצחוק של הילדים כל פעם שהלכתי לצידו של הנביא וראינו ילדים. אגב, יש הסבורים, ביניהם גם ראש המשפחה שלנו, יאיר הלוי, ששאגותיו החרישו את אוזני אשתו, הנביאה החולנית בקי, ושיבשו במוחה את קווי ההאזנה הפנימיים והחיצוניים. ואכן, כבר שנים היא מהנהנת סתם, בלי שאפשר יהיה לדעת אם היא מאזינה לשידורים פנימיים או חיצוניים. ממש כמו שבעלה שואג סתם, בלי להתרגז באמת ובלי שאפשר לדעת מה הרגיז אותו באמת: השכל הישר או השכל המרגיש. עוד ידוע, שבנעוריה היא אהבה לשטוף כלים ולפזם קוראלים של בך.
בימים אלה היא שמורה בתוך כורסה גבוהה, בלי לפזם, בלי לצעוד עם מקל ממקום למקום ובלי לשטוף כלים בכיור. היא מחייכת אלי כשאני נכנס והיא חושבת שאני הבן של שאולי דגן, המכונה בפי אמא שלי אלוהי הנוכרים של בקי, או בקיצור, אלוהי הנוכרים. שאולי דגן, הבן הבכור לבית דגן, הוא מרפא נפשות בשיטה מפורסמת, אבל אין לו מושג איך לרפא את אמו הנביאה, שמרימה עלי עיניים גדולות, מצביעה על אמא שלי, ושואלת, מי זאתי והיא לא מחכה לתשובה ומייד חודרת ומורידה את הראש בגלל קושי עתיק בחוליות הצוואר, או בגלל פקודות מודרניות שהיא צריכה לקבל משידורי הרדיו של קול ישראל. לפחות שלוש פעמים ביום היא אומרת, ״שקט בבקשה,״ בין אם היא יושבת לבדה בסלון ובין אם היא יושבת ליד המטפלת האיטלקייה שסורגת לכבודה צעיף בדממה מלאה. היא מבקשת את השקט בבקשה, ובזה היא בדרך־כלל מסיימת את יחסיה החברתיים ומתרכזת בתחום שבין החזה לבין הרגליים שלה כשהיא משננת לעצמה פקודות שהתקבלו מהרדיו, ומעת לעת היא משרבבת גם אירועים שהתרחשו בעבר, ושמהם אפשר להבין כמה תעלומות מהימים בבית הראשון.
אין ספק שגם שאולי לבית דגן הוא מקור משפיע, בעיקר בזכות אמו הנביאה בקי, שבחרה בו לאלוהי משאלותיה, וזו הבחירה היחידה כמעט שעשתה בתוקף מעמדה המשפחתי. כך עולה מפתקים שונים שמצאתי בקרטונים הגיאומטריים, בעיקר ביומנים שאמא שלי כתבה בתקופה הארכיאולוגית שלה, אבל גם ממכתבים אחדים שנשלחו אליה. על אחד המכתבים מצאתי את שמה הארכיאולוגי של אחת מצרות־הילדות שמתקשרת אלינו מהפרברים של תל־אביב. במכתב הזה מופיעה ביקורת מסוימת על אמא שלי בימיה הארכיאולוגיים: לפי הכתובים, אמא שלי התעלמה שלא בצדק מאחיה היפה והחכם, ולפי דעתה ההתעלמות נובעת מקנאה, מה דעתך.
אמא שלי מהזמן הארכיאולוגי ואמא שלי מהזמן העכשווי, לא השיבה לה, וגם ידוע לי שהיא לא השתדלה למענה בשום נושא ועניין, ולכן היא צרת־ילדות לא ממש חשובה לנו בתולדות הבית. בייחוד לא אחרי שאמא שלי שמעה מהצרה החכמה מבית־חולים שניידר, שיש קשר ארוך־שנים בין צרת־הילדות ההיא לבין אלוהי הנוכרים, קשר שאין מושג לגביו כמה הוא מפריע באמת בחיי היום־יום. עם זאת, ידוע, ויש על כך הוכחות, שהקשר הזה מוסיף ומתנהל בד בבד עם הקשר היציב שיש לאלוהי הנוכרים עם צאצאיו ועם אמם שלא ראיתי אותם אף פעם והם לא היו חסרים לי.
כך או כך, אלוהי הנוכרים לבית דגן לא היה מנהיג ממש חשוב בחיי אמא שלי, וזאת בגלל בעיות עתיקות שהיו קשורות בילדות שלהם וביחס העדיף שזכה לו בחיק הנביאה הקדומה. ואף־על־פי־כן, היה לו תפקיד חשוב בבחירה שאמא שלי עשתה, בחירה שאמא שלי קיבלה אותה ברצון רב, כדי להיות ככל הצרות בתל־אביב, ובכך עוררה מחלוקת בקרב האזרחים שישבו בעיתון שפירנס אותנו בכבוד זעיר, אבל לא יותר מזה. חלקם חזו שהבחירה הזאת וכינון מוסד הנישואים יביאו עליה כליה, בעיקר על צחוקה הפרוע, ואחרים חשבו שהכול יהיה בסדר, והכול לא היה בסדר במוסד הזה, כמו במוסדות אחרים שהתיישבו במורד הרחוב של הבית הגדול. אגב, ידוע שגם בהם כוננו כינונים מסוגים שונים, רובם התקשו בתפקודם היום־יומי, מה שלא מנע מהם, לדברי אמא שלי, לעשות את אותו הדבר בלילות, ובסוף להביא תינוקות שמטרידים אותם לשארית חייהם. פעמים מספר שמעתי אותה נאנחת בטלפון באוזני צרותיה ואומרת, ״כולם מעצבנים ברחוב הזה את כולם, ומי שלא מעצבן - מעמיד פנים, לא?״
באחת השבתות שפגשתי בהן את אלוהי הנוכרים, שאולי דגן, בבית הנביא הקדום, פגישה די נדירה, יצא שהייתי עד לשיחה מעניינת ביניהם. אני נזכר שהשיחה התנהלה בסלון בשעה שעשיתי מאמץ ענק לפצח את אחד הפרקים המשעממים ביותר בדברי השופטים, ואפילו ללמוד ארבעה פסוקים בעל־פה, הכול הכול לבחינה במקצוע הזה, שציוני לא היו ממש מעולים בו לעומת מקצועות אחרים. ככה, בין פסוק לפסוק שמעתי את אלוהי הנוכרים, מזכיר לנביא הקדום איך אחותו הקטנה נדה, נעלה ביסודי את המנהל בחדר שלו, ואיך הבטיחה לו ירייה מדויקת במוח אם המנהל הזה יזמין את משפחת דגן לשיחה כדי לדון בסדר ובמשמעת.
״היא היתה בלתי־אפשרית ואתה סלחת לה, כל שנה סלחת לה,״ אמר לו אלוהי הנוכרים, ״אתה הרי ידעת שהיא סובלת מגבולות מטושטשים כמעט בכל תחום, ואתה ידעת שהיא זקוקה לבדיקת דרכונים כשהיא עוברת מפנטזיה למציאות ובחזרה, ובדקת? באמת בדקת לה את הדרכונים?״
הנביא הקדום שתק, כאילו הוא מבין בשפות הסודיות של אלוהי הנוכרים. גם כשדיבר והרחיב בעניין הדרכונים, הוא שתק ולא ביקש ממנו הסברים, ״והיום? גם היום היא לא משתמשת בדרכון כשהיא עוברת מהפנטזיה למציאות, ואם היא כן משתמשת היא לא מאפשרת לאף אחד, גם לא לבעלה, לבדוק את הדרכון, וככה היא חותמת על ערבות לכל מיני שכנים מהרחוב, וככה היא שוכחת את האוטו באחד החניונים של תל־אביב, וככה היא מאבדת מצלמה ששכחה לחדש לה את הביטוח, וככה היא משלמת לבעלי מקצוע מכסף שאין לה, ואיפה לא?״

כשהנביא הקדום העלה את הנושא באוזניה, אמא שלי צרחה במטבח טיפש. ״הוא טיפש גדול ורע,״ והיא זרקה את המטלית לכיור וחזרה ושיננה טיפש־טיפש־טיפש, ואחר־כך היא התנצלה על מחשבותיה הקולניות וביקשה לעצור את השיחה עכשיו. ״עכשיו, כי אני ממהרת מאוד,״ היא אמרה כאילו הולכת ליפול עליה תרדמה, ״גם אחר־כך אי־אפשר, לא. אי־אפשר כי אני ממהרת גם אחר־כך, ויום נעים, יום נעים.״
ראיתי איך היא הורידה ברעש את האגרטל עם הפרחים, ואיך הלכה להוריד שעה כביסה וכמה היא שמחה לראות שהנביא הקדום כבר יצא כשהיא חזרה למטבח. היא נאנחה כאילו הכול יהיה מעכשיו רק טוב, ושאלה אם המבחן בגיאוגרפיה מחר. אמרתי, ״המבחן היה היום.״
״וזכרת שהמבחן היום?״
היא לא סמכה על שנינו.
״כן, בטח, זה היה כתוב על המקרר.״
״והסתכלת וראית?״ ומייד חיבקה אותי בשם הסדר הטוב והמשמעת, ואני התרחקתי כדי לדבר אליה בענייני מצפון ונקיפות. אמרתי, ״הוא נעלב ממך כי הוא הלך אחרייך למרפסת והוא שמע דברים שאמרת לעצמך על אשתו ועל בנו ועליו כשתלית כביסה.״
אמא שלי הסתכלה לכיוון שלי ולא יכולתי להרגיש אם היא באמת עוד כועסת, או שהיא כבר עשתה תיקון עם עצמה, ואולי היא באמת מתעניינת כשהיא שואלת, ״תגיד לי, החלפת סרט במצלמה?״
״כן, וגם חיפשתי את הנעימות של הים, ואמרו שבשבוע הבא יגיע הדיסק.״
הרגשתי שאמא שלי מאושרת מהסדר בזיכרון שלי. היא מייד התעניינה בתמונות שצילמתי בהן חברים מהכיתה, ושאלה אם הנעליים לוחצות לי, כי אני לא עומד ישר, וזה לא בריא להתפתחות שלי.

מקור נוסף היה יכול להיות חשוב לפחות כמו הנביא הקדום ואשתו החולנית בקי, אבל הוא מקור פחות חשוב מכמה סיבות שלא כאן המקום להרחיב את היריעה, הן משום המוות שתפס ביושבי המקור הזה, והן משום שאף אחד בבית ההוא לא השאיר, בחייו או במותו, איזשהו חותם או מסמך שאפשר לעשות בהם שימוש לצורך הבנת הבית הראשון. המדובר בזקנים בנימין ומרים הלוי, ההורים של התאומים, יאיר הלוי ואחותו, הדודה אסתר, שזכתה לפרק ולהתייחסות נפרדת בשל הייחוד שלה ובשל התמונות שאמא שלי צילמה אותה ושזיכו את אמא שלי הן בכסף והן בפרסום, בעיקר בניכר.

על בסיס של איחוד בתי־אב, בית דגן ובית הלוי, קמה הנהגה קולקטיבית של משפחה גדולה, אבל לא היתה לה זכות הכרעה. המשתתפים המרכזיים היו הזקן בנימין הלוי, העשיר, הנביא אברם, החכם, והבן הבכור יאיר הלוי, שנעשה לימים ראש המשפחה והאיש היחידי והקובע ביחידה שלנו, וזאת על חשבון הכוחות המקומיים האחרים, נניח הנשים והצאצאים. אני נזכר, שגם הזקן בנימין הלוי היה יכול להיות טיפוס קובע, אבל הוא שתק בלי תיקונים פנימיים, ולדברי אמא שלי בטלפון לאחת מהצרות בתל־אביב מערב, הוא נכשל בהתעניינות לקויה בזולת וברגשותיו. הוא לא היה זקן רע, אבל הוא גם לא היה זקן טוב, וזה הרושם הכי חזק שנשאר לי ממנו.
כמובן שגם הזקנה מרים וצאצאיה לבית הלוי היו שותקים בסביבתו, מה שאיפשר לו להיות פנוי לענייניו, אבל בעיקר לעשיית עושר מופלג בתיקים פליליים. כך הבנתי מלחישות ומדברים שהיו נאמרים בסוד או באיטלקית, השפה הארכיאולוגית של הנביאים הקדומים וצאצאיהם. לא הזקנה מרים ולא בעלה הזקן בנימין היו יכולים לתרום להבנת התהליכים ולפיענוחם בימי הבית הראשון, ולא לשמש בחייהם עדות מלאה ומאוזנת בראשית תולדות האיחוד המשפחתי ובוודאי שלא בסוף חייהם, כפי שהדברים יובהרו בפרקים הבאים. עוד זכור לי, כי שנים רבות, כמעט כל שנות זכרונותי, היה ידוע שהזקנה מרים הלוי היתה טרודה בבתה, הדודה אסתר, וכן בנפיחות גדולה שיצאה מאזור הבטן ועלתה והגיעה לחזה, ועל הקשיים האלה היא ביקשה וגם קיבלה כדורים רבים ומגוונים. ואכן, שמור בזכרוני איך כל אחד היה נעצר לנעוץ עיניים בדודה אסתר או בנפיחות המוגזמת של אמה, כאילו תינוק נתקע אצלה בקצות הבטן, והתינוק הזה מסרב בתוקף לצאת לאוויר העולם, ומאז שלושתם סובלים ביחד ובולעים כדורים.
לפי אמא שלי, דווקא הנביא הקדום אברם החזיר לזקנה מרים הלוי את התקווה ואת הצבע הכתום ללחייה. לתפישתה, היא אהבה אותו בסתר ושעות היתה מלטפת את הבליטה כשישבה לידו בפיקניקים, או בערבי חג ומועד. אף אחד חוץ ממנה לא היה יושב לימינו רק כדי לחייך לעברו סתם. כשהיה פונה אליה בענייני תה, מיץ או תפוח, היא היתה מאושרת לקבל ממנו רבע מהתפוח שקילף לאשתו הנביאה. היא כמעט נחנקה כשהגיש לה לפה, כמו שעשה פשוט למען אשתו הנביאה, והיא היתה אסירת־תודה לו כאשר שם־לב, שהנה גם דודה אסתר שלנו יושבת איתנו בחג, כי לפיקניקים עם ציבורים אחרים, או לאירועים מיוחדים, לא היו לוקחים את הדודה אסתר. נראה שהסיבה לכך היתה נעוצה בפצע קטן שהיא סבלה ממנו במוח, פצע שלא איפשר לה להתפתח כמו כולם, והוא חייב טיפול מיוחד: מורה מיוחד, חדר מיוחד לה, חדר מיוחד למטפלת, אוכל מיוחד, סידורי שינה מיוחדים, רופא מיוחד לגוף או רופא מיוחד לנפש, ועל אף כל המאמצים היא סבלה מאוד בחייה הקצרים.
כאן אולי המקום לציין שלזקנים ולנביאים היה בעיקר תפקיד ייצוגי בחיינו, ובוודאי שלא היה להם מעמד קובע, נניח במדיניות הפנים של המשפחה או במדיניות החוץ שלה. לעומת מי? לעומת הצרות של אמא שלי, שזכו להשפעת־מה, בעיקר הצרה היפה והחכמה מבית־חולים שניידר.
הצרות של אמא שלי, בחלקן צרות־ילדות, יכולות לשמש מקור חשוב, אם כי מקור שמחייב בדיקה יסודית וזהירות, על שום היותן כה מקורבות אליה וכה מתעניינות בה. רוב הצרות שלה גרות באזור תל־אביב מרכז, ויש אחדות שמפוזרות בערים הקטנות שסובבות אותה. אני מאוד מחבב אותן בדרך־כלל, אפילו אם היה לנו קשה לפעמים בגלל המועקה שהן הביאו איתן לטלפון. אחותי הגדולה, יעל הלוי, אומרת שלצרות האלה היה תפקיד בחורבן שלנו, וראש המשפחה מסתכל עליה ושותק. הוא רגיל לשתוק רוב הזמן מתוך הרגל שסיגל לעצמו בבית זקניו, אבל גם בגלל שהמקצוע שלו מחייב הקשבה לבני־אדם. הוא שופט שלום ליד תל־אביב, בפתח־תקווה, ובלשכה שלו הוא חושב שעות ארוכות ורושם החלטות בדלתיים סגורות, כדי לומר את דברו באולם חצי ריק ולפעמים פחות מזה.
ראש המשפחה שלנו איננו מתרגז לעיתים קרובות, והוא מנומס ושונא לכלוך בחדר, ובכלל זה גם עלים שנושרים ברוח. יציאתו מהלשכה היתה רק לעיתים רחוקות ולרוב כדי לאסוף עלים ולזרוק אותם לפח הסמוך. היו שנים שניסיתי לדובב אותו בקשר לספורט, בקשר לחוק או משפט, בקשר לבנים עם בנות, אבל לא הצלחתי לפתח איתו שיחות. פעם הייתי בוכה מרוב כעס ותסכול, אבל עכשיו אני שותה לידו שוקו, או רואה לידו סרט פעולה עם קלינט איסטווד, ושותק כמוהו. נראה שזו הסיבה שעשתה אותו מקור די סתום ולא מפורש בתולדות הבית הראשון.

היו רגעים, בשעות האור של השמש האדומה, ששקלתי להתייחס גם לנביאים פשוטים לגמרי, בעיקר לנביאים חסרי השראה, או חסרי תחום יצירתי כלשהו, אם כי היה ברור לי שהם התייחסו אל אמא שלי בהרגשה של שליחות אלוהית. עוד היה ברור לי, שהיה להם תפקיד קובע ברגעים של חסד, דווקא אחרי החורבן, ועד השיבה הביתה. הנביאים הפשוטים האלה, לא היו קיימים בחייה מטעם האלוהים ממש, אלא מטעם ממסדים שונים שהיה להם מצפון שהתפתח, בניגוד למי? בניגוד לכמה צרות שראו את אמא שלי הולכת ומתה הולכת ומתה, ולא הירפו בעניינים השוטפים שהציקו רק להן ושטילטלו רק אותן או שקימטו רק את נשמתן.
הנביאים הפשוטים הללו לא זכו כאן להרחבה: הם היו והם ישנם, ויש להם חשיבות־משנית בחיינו, חשיבות משפיעה, אך לא ממש קובעת. ביניהם אפשר לציין את מנהל סניף הממון ואת סגנו, שהיו מתקשרים אל אמא שלי רגע לפני קריסת החשבון ואומרים לה בקול מתחשב, ״את מוכרחה להזרים משאבים, את מוכרחה, אחרת תיכנסי לתהום ולא תקומי.״
ואכן, מה שהם אמרו לה בטלפון, או בפגישות שהיו להם בסניפים - התקיים. מצבנו הכלכלי אכן נפל לתהומות, והיו פעמים שנותקנו לחלוטין מחשבון השטרות או המטבעות. אמא שלי לא פנתה לעזרה, ולא שמעה לעצתם של הנביאים החדשים, ויום אחד כולם צדקו: אמא שלי מכרה את כל התכשיטים שקיבלה בימי הבית הראשון, והכסף לא הספיק לבטח את האוטו המקולקל ואת המצלמות היקרות.
ובכל זאת, למען הדיווח, מן הראוי לציין שהיו ממסדים שהתחשבו בנו, והמתינו לממונם בסבלנות, אם כי לא היו בטוחים לגמרי שהוא יגיע, וכאשר התערוכות הצליחו בערים הגדולות באירופה, ותמונות נמכרו, הם אמרו לה, לידי, ״אמרתי לך שיהיה בסדר, אמרתי?״ היו גם כאלה שחיבקו אותה בהקלה שמתאימה לנביאים מנצחים. לא הם, ולא אחרים, אף אחד לא ידע ששום דבר בחיים של אמא שלי לא היה באמת בסדר, אבל היא השתתפה בשמחתם והיא שאלה לשלומם, וככה הם לא הרגישו שאמא שלי מטפחת את רצונה למות.

שתי קופסאות קרטון עמוקות, מקושטות במלאכים צבעוניים, הם עדות ארכיאולוגית לחיים שהיו לאמא שלי לפני הברית שכרתה עם ראש המשפחה. בשתי הקופסאות האלה יש כמה חפצים אישיים, כמה תכשיטים, כמה ספרי זכרונות מכיתה וו עד יוד, יומנים, הרבה ברכות ליום הולדת שמח מידידך אריק (1970), יומולדת שמח ממעריצך אודי (1971), ועוד שפע צמידים לילדתנו היפה מאבא ואמא, ובקטן - אנא העיפי מבט בציורים המופיעים בצמידים, הללו הם סוחרים כנעניים המגיעים בספינותיהם לנמל המצרי, מאבא. עוד נמצא יומולדת שמח מאבא ואמא על גבי פפירוס (חורף 1969), וברכה מאבא ואמא לרגל סיום לימודייך בתיכון, עלי והצליחי ועשי חיל (1971), ובאותה מעטפה: שרשרת זהב עם השם נויה בכתב חרטומים.
בקופסה אחרת יש בעיקר תעודות סיום על שם נויה דגן, דפים עם מילים של שירי אהבה ומדורה, מכתבים שקיבלה מחברך ליום ולחלום, אורי; מחברך לשלום ולמחר, עמוס; מחברך ומשותפך לחיים הבאים, יונתן, ועוד מאה הצעות לידידות או לאהבת עולם, פנקסים שרשמה בהם רצונות ומשאלות. למשל, פתק לאלוהים בענייני אהבה: הלוואי הלוואי שיצלצל, נו. וכן פתקים בעניין הראיון הקובע לבצלאל, המחלקה לצילום: אדוני הרחום, אם התשובה תהיה שלילית, עשה־נא שאקבל אותה בסוף היום לא לפני. באהבה, נויה. פסח, 1974.
קופסאות קרטון מצוירות בריבועים גיאומטריים החזיקו בתוכן מסמכים הקשורים בילדים יעל ודניאל הלוי עד הגיעם לכיתה אלף. עוד נחשפו, צעצועים קטנים לתינוקות, מתנות ארוזות שנפתחו ומייד נסגרו, קלטות לטף, ציורים והדבקות של שמש, אדמה, עץ ושמים מכמה גנים בתל־אביב מרכז.

לפי התמונות באלבומים של הילדים ושל המבוגרים, אני מתרשם שחוץ מאמא שלי, שדומה לעצמה, אולי בגלל שאין לי מושג מה מפריד אותה מעצמה, אף אחד מקרב אזרחי המשפחה לא היה הוא בעצמו. לדוגמה, ראש המשפחה נראה בתמונות גבוה ושזוף, כמו ספורטאי שמשחק בתל־אביב, בדיל טרנס־אטלנטי, למרות שהוא בכלל לא ידע להבדיל בין מגרש כדורסל למגרש כדורגל. הוא שנא צופים, או קהל, או רעש שקשור לבני־אדם בכלל, והכי הוא שנא שהטלפון צילצל ובאופן מפתיע מישהו חיפש דווקא אותו, נניח בקשר לאוטו החדש שהוא שוקל לרכוש, או בקשר לשינוי במועד בדיקה אצל רופא זה או אחר. ואכן, ידוע, שהביקורים היחידים שהיה מקפיד לגביהם לא היו בקרב חברים אלא בקרב רופאים, רובם מומחים בתחומים שונים, וכן אצל אחות המרפאה, שלקחה לו דמים לבדיקה במעבדה, לפחות פעם בשבועיים־שלושה, כל פעם בגלל חשד שהתעורר אצלו.
אחותי הגדולה, מופיעה בתמונות בצורת כדור, והיא הרי לא הבינה כלום בכדור בגלל העצלנות שלה ובגלל הנטיות האמנותיות שלה. לעומת זאת, אני, שנולדתי פג וחלש, שלפי אמא שלי בקושי שרדתי תשע דלקות בריאות, חי ונושם בתוך עור שזוף ובריא, מכור לטניס כבר חמש שנים ברציפות, ויש לי חגורה חומה וחלום להרוג את הרעים במכות יבשות.
לזקן בנימין הלוי יש הופעה מרשימה במיוחד בתמונות: אפילו לפיקניקים ביער הוא נהג להופיע בחליפה ובשפם, כאילו הוא פקיד בכיר במלון טורקי, והזקנה שלו מרים נראית בתמונות כמו ילדה בת שלוש עם שיער שיבה ונפיחות מוזרה. לצידם נראים הנביאים הקדומים כמו שני איכרים פשוטים שמחכים בתור לקבל עזרה ממישהו. ככה לפחות שמעתי את אמא שלי אומרת לצרת־ילדות שבאה לקפה של פינצי והסתכלה בתמונות מהפיקניק ביער אפק.

עוד מקור, חשוב ומסייע, הוא אוסף המצלמות שיש לאמא שלי והמחשב שהיא עירבבה בו תמונות חדשות וישנות לפי רעיונות והרהורים שהיא רשמה במחברת המשובצת. גם כשהסתכלתי בסטילס יכולתי לדעת בקלות יחסית מה היה מצב העניינים אצלה, ולהתייחס להרגשתה בזמן הנכון. עובדה, עשרה ימים לפני האשפוז באיכילוב מצאתי במחברת המשובצת ובתשע תמונות על שולחן האיפור את הסימנים הראשונים למוות שאמא שלי הזמינה לעצמה. בראש העמוד של חודש יוני היה כתוב: לחפש תחריט של עמוד תלייה מתקופת המהפכה בצרפת, אולי מהאוסף של ויקטור הוגו. לבדוק בסקיצות של הגיבן מנוטרדם עגלה עמוסה אנשים שמסתכלים למעלה בכיוון הגברת התלויה על החבל. לחבר ברבי חתיכית על שרוך עשוי קש. הראש האדום של הברבי צריך להיות מושחל בלולאה. להשאיר לברבי ראש מודרני בתסרוקת עגולה עם נפח ולקמט לה רק את הצורה: גפיים, כתפיים, אצבעות. לצלם במרפסת מהרצפה בכיוון השמים. להוציא מהמחשב כמה סוגים של צבעים בשמים בשעות הזריחה המוקדמות.
אחרי יום או יומיים חלמתי על הברבי וניבאתי לנו אסון כאילו אני הנביא הקדום אברם. אחרי עוד שבוע ראיתי איך אמא שלי מלבישה בכותונת לבנה ברבי בשיער אדום. מייד שאלתי מי זאת. ראיתי שאין לה מושג ועשיתי בירור: ״מה תעשי איתה.״
״נראה,״ היא לחשה בעשירית־הקול, והרגשתי בלחש הזה שהיא לא רוצה לדבר איתי. בכל זאת ביקשתי, ״אל תשימי אותה על חוט, היא תמות בפה פתוח.״
אמא שלי הסתכלה עלי, אולי באמת אני הנביא הקדום אברם, עיניה הירוקות־החומות נצצו כאילו נדלק שם אור חזק ובהיר. היא עזבה את הברבי לשכב על המחשב והתקרבה לכיסא שלי במטבח, וחיבקה, ושאלה, ״אתה רעב, דניאל?״ ומייד פתחה את המקרר והוציאה סלט מלפפונים בקוטג׳ ושמנת, ואני קפצתי מהכיסא מהריח של הבושם שנשאר עלי מהחיבוק ומהפחד לאבד אותה לטובת המוות שהזמינה על עצמה.

הפרקים הבאים עוסקים ברקע לחורבן הבית הראשון, בחורבן ובתוצאותיו.