להבעיר מדורה (פעמיים)
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
להבעיר מדורה (פעמיים)
מכר
מאות
עותקים
להבעיר מדורה (פעמיים)
מכר
מאות
עותקים

להבעיר מדורה (פעמיים)

4.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: עודד וולקשטיין
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 74 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 14 דק'

ג'ק לונדון

ג'ק לונדון, סופר, פילוסוף, אוטודידקט, סוציאליסט נלהב ויורד ים, נולד בשנת 1876 בסן פרנסיסקו שבמדינת קליפורניה בארצות-הברית. הוא היה סופר פופולרי עוד בחייו, ומורשתו הספרותית ניצבת בפסגת הקאנון האמריקאי. לונדון התעניין בהשפעתה של החברה על התפתחותו של הפרט, ורוב דמויותיו הספרותיות הן בנות מעמד הפועלים, המתאמצות לשרוד בסביבה מנוכרת ומחוספסת.
 
פרט ליצירות מופת כמו "קול קדומים" (1903), "זאב הים" (1904), "פנג הלבן" (1906) ו"עקב הברזל" (1908), הותיר אחריו לונדון גם יצירות פורצות דרך שנחשבות לחלוצות ז'אנר המדע הבדיוני. עם בני דורו ה"ג' ולס וז'ול ורן הוא נחשב אחד ממכונני הספרות העל-טבעית. מהסופרים הרבים שהושפעו מכתיבתו נציין את חורחה לואיס בורחס, ארנסט המינגוויי, ג'ון סטיינבק וג'ק קרואק.
 
לונדון מת כשהיה בן ארבעים בלבד, ככל הנראה בגלל מינון יתר של מורפיום, שנלקח בטעות או בכוונה.

תקציר

לפנינו חוויה יחידה במינה: הבה נשחק במילים! הנה שתי יצירות נפלאות המדמות משחק השתקפויות, משחק הבדלים: משחק ספרותי. ג׳ק לונדון כתב שתי גרסאות לסיפורו המופתי "להבעיר מדורה" – אחת בשנת 1902 והשנייה, בשנת 1908, משולשת בגודלה. כמו צייר הרושם גרסאות לאותו הנוף, כמו מלחין המתמוגג ומפתח מוטיב מוזיקלי ביצירות שונות – לונדון מזמין אותנו הקוראים אל מטבחו הספרותי, אל מעבדת העריכה שלו, אל עולמו הפנימי של אמן, להיות עדים למטאמורפוזה של יצירה קלסית אחת בידי יוצרה.
 
להבעיר מדורה: סיפור על דמות ועל שלג. האדם, לבד, מול הטבע. היערות והמעיינות קפואים. הקור הקיצוני תוקף את יוּקוןֹ בצפון. ג'ק לונדון מבצע צילום רנטגן לנפש אנושית, הניצבת בפני אתגר בלתי אפשרי, על החבל הדק בין החיים והמוות, בעמודים של פרוזה קשה וזוהרת, מפחידה ונפלאה כאחת.
 
"ב'להבעיר מדורה' למדתי, כשהייתי קטן, איך אנו בני האדם מתנהגים, וכיצד עלינו להאזין לטבע" ג׳ק קרואק
 
"חי ארבעים שנה וכתב ארבעים ספרים" ארנסט המינגוויי
 
"בעל היכולות העוצמתיות ביותר לספר על פעולות ומחשבות" ריימונד קרבר

פרק ראשון

היוצא לחצות יבשות או להפליג בימים, רצוי שימצא לו חבר למסע. כפי שלמד טוֹם וינסֶנט, בנהר הקלוֹנדַייק הדבר הוא בגדר הכרח. ולא ממימרת חכמים למד את הדבר, אלא מניסיונו המר.
מימרה שגורה היא בפי הצפוניים: "לעולם אל תצא למסע לבדך". הוא שמע אותה פעמים רבות וצחק; הוא היה צעיר וחסון, רחב גרם ושריר, מלא אמונה בעצמו ובכוחם של ראשו וידיו.
ביום קודר אחד של חודש ינואר בא עליו הניסיון אשר אילפוֹ כבוד לכפור, ולחוכמת הגברים שנלחמו בו.
הוא יצא ממחנה קאלוּמֶט שבחבל יוּקוֹן ותרמיל קל על שכמו, ושם פעמיו למקום ההתפלגות של נחל פּוֹל מנחל צֵ'רי, ששם חיפשו חבריו זהב וצדו את האייל הקורא.
הקור היה 50 מעלות מתחת לאפס, ונתיב בודד של 50 קילומטר השתרע לפניו, אך הוא לא היה מוטרד. למען האמת, הוא נהנה לחצות את השקט בצעד סחרחר, דמו הולם בחום בעורקים, נפשו מתרוננת וחפה מדאגה: הוא וחבריו היו בטוחים שהם עומדים "לעשות את המכה" באותה פרשת מים; מה עוד שהוא שב אליהם מדוֹסוֹן ובאמתחתו מכתבים מחממי לב מהבית בארצות־הברית.
בשבע, עת הסב את עקבי המוקסינים שלו למחנה קאלומט, עוד שרר סביבו לילה שחור. ועד שהפציע השחר בתשע וחצי, כבר הותיר מאחוריו קיצור דרך בן שבעה קילומטרים שחתך את המישור, ונמצא תשעה קילומטרים במעלה נחל פול. הנתיב, שלא רבים הילכו בו, נמשך במקביל לנחל, כך שלא יכולת ללכת לאיבוד. לדוסון הגיע דרך נחל צ'רי ונהר האינדיאן, ולפיכך היה לו נחל פול מחוז חדש וזר. באחת־עשרה וחצי הגיע להצטלבות הדרכים שאותה תיארו באוזניו, וידע כי גמא 25 קילומטר — מחצית המרחק. הוא ידע שבדרך הטבע ילך נתיבו ויקשה על צעדיו מנקודה זו ואילך, וחשב שנוכח התקדמותו המהירה הוא זכאי לארוחת צהריים. הוא השליך מעליו את תרמילו והתיישב על גזע עץ שנפל, הסיר את הכפפה מידו הימנית, גישש בין חולצתו לחזהו ושלה משם שני רקיקים עם רצועות קותלי חזיר שנעטפו במטפחת — זו היתה הדרך היחידה למנוע בעד הארוחה מלקפוא.
בקושי הספיק ללעוס כדי נגיסה, ואצבעותיו המתאלחשות התריעו לשוב וללבוש את הכפפה. כך עשה, מופתע ממהירות־הבזק שנעץ בו הכפור את ניביו המרים. זאת בטח הנשיכה הכי קרה שהוא חטף, חשב.
הוא ירק בשלג — תחבולה צפונית מוכרת — וקול ההתפצחות החד של הרוק שנקרש בו־ברגע הקפיץ אותו. המדחום בקאלומט הורה חמישים מתחת לאפס כשיצא לדרכו, אך הוא היה בטוח שמאז כבר נעשה קר הרבה יותר, קר במידה שלא יכול לדמיין.
הוא אכל רק מחצית מהרקיק הראשון, אך חש שהוא הולך וקופא — תחושה שלא היה רגיל בה. זה לא יקרה, החליט, הטיל את רצועות התרמיל על כתפיו, זינק על רגליו ורץ במהירות במעלה השביל.
כעבור כמה דקות שב והתחמם, והוסיף להתקדם בצעד שקול וכרסם את הרקיקים בלכתו. הלחות שנפלטה עם הבל פיו ציפתה את שפתיו ואת שפמו בגדילים של קרח וצרה קרחון ממוזער על סנטרו. מדי פעם נטשה התחושה את אפו ואת לחייו, והוא שפשף אותם עד שהדם השב לעורקים הבעירם מחדש.
רוב הגברים חבשו מגיני אף; כך עשו שותפיו, אך הוא בז ל"אבזרים נשיים" כאלה, ועד כה מעולם לא הרגיש שהם נחוצים לו. כעת הרגיש שהם נחוצים, כי לא חדל לשפשף את אפו.
ועם זאת חש רִגשַת אושר, התעלות. הוא עשה משהו, השיג משהו, כופף את איתני הטבע. פעם אחת צחק בקול מעוצם החיים לבדם, והניף אגרוף קפוץ כנגד הכפור. הוא היה אדוניו. מה שעשה, עשה חרף הכפור. לא היה בכוחו של הכפור לעצור אותו. הוא התקדם בהתמדה לפרשת המים של נחל צ'רי.
איתני הטבע היו חזקים, אך הוא היה חזק מהם. בעונות כאלה זחלו החיות למאורותיהן ונותרו במחבוא. אבל הוא לא התחבא. הוא היה בחוץ, הוא הישיר מבט אל הכפור והשיב לו מלחמה. הוא היה גבר, אדונם של הדברים.
ברוח זו, בעליצות גואה, הוסיף וצעד. מקץ שעה פנה בעיקול הדרך, במקום שהנחל זרם סמוך למרגלות ההר, ונתקל בסכנה שעם היותה תמימה־למראה היתה מן הנוראות שארבו למהָלֵך בשבילי הצפון.
הנחל עצמו היה קפוא עד קרקעיתו הסלעית, אך מן ההר נבעו כמה וכמה מעיינות. יובלים אלה לא קפאו מעולם, והכפור העז ביותר לא היה בו אלא כדי להאט משהו את שצפם. מי המעיינות האלה, ששמיכת השלגים חסתה עליהם מפני הכפור, נקוו מטה אל הנחל ויצרו בריכות רדודות על משטח הקרח.
הבריכות האלה התכסו במעטה של קרח, שהלך והתעבה עד שהמים גלשו מתחתיו ויצרו בריכה שנייה, אף היא עטוית קרח, על פני הראשונה.
כך, על תחתית מוצקה של קרח, הצטברו מים בעומק 20-15 סנטימטר ועליהם מעטה דק של קרח, ומעליו שוב מים בעומק 15 סנטימטר ומעטה נוסף של קרח. ועל המעטה הזה נערם שלג טרי בעומק שלושה סנטימטרים בערך, להשלמת המלכודת.
עיניו של טום וינסנט לא קראו במשטח השלג החף מבקיעים כל אזהרה מפני הסכנה האורבת. הקרום היה עבה יותר בשוליו, ולפיכך הוא כבר התקרב למרכזו כשהתבקע תחתיו.
כשלעצמה היתה זו תקרית פעוטה — אדם אינו טובע במים שעומקם 15 סנטימטר — אך בהשלכותיה היתה חמורה מכל תאונה שעלולה היתה לקרות לו.

ג'ק לונדון

ג'ק לונדון, סופר, פילוסוף, אוטודידקט, סוציאליסט נלהב ויורד ים, נולד בשנת 1876 בסן פרנסיסקו שבמדינת קליפורניה בארצות-הברית. הוא היה סופר פופולרי עוד בחייו, ומורשתו הספרותית ניצבת בפסגת הקאנון האמריקאי. לונדון התעניין בהשפעתה של החברה על התפתחותו של הפרט, ורוב דמויותיו הספרותיות הן בנות מעמד הפועלים, המתאמצות לשרוד בסביבה מנוכרת ומחוספסת.
 
פרט ליצירות מופת כמו "קול קדומים" (1903), "זאב הים" (1904), "פנג הלבן" (1906) ו"עקב הברזל" (1908), הותיר אחריו לונדון גם יצירות פורצות דרך שנחשבות לחלוצות ז'אנר המדע הבדיוני. עם בני דורו ה"ג' ולס וז'ול ורן הוא נחשב אחד ממכונני הספרות העל-טבעית. מהסופרים הרבים שהושפעו מכתיבתו נציין את חורחה לואיס בורחס, ארנסט המינגוויי, ג'ון סטיינבק וג'ק קרואק.
 
לונדון מת כשהיה בן ארבעים בלבד, ככל הנראה בגלל מינון יתר של מורפיום, שנלקח בטעות או בכוונה.

עוד על הספר

  • תרגום: עודד וולקשטיין
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 74 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 14 דק'
להבעיר מדורה (פעמיים) ג'ק לונדון
היוצא לחצות יבשות או להפליג בימים, רצוי שימצא לו חבר למסע. כפי שלמד טוֹם וינסֶנט, בנהר הקלוֹנדַייק הדבר הוא בגדר הכרח. ולא ממימרת חכמים למד את הדבר, אלא מניסיונו המר.
מימרה שגורה היא בפי הצפוניים: "לעולם אל תצא למסע לבדך". הוא שמע אותה פעמים רבות וצחק; הוא היה צעיר וחסון, רחב גרם ושריר, מלא אמונה בעצמו ובכוחם של ראשו וידיו.
ביום קודר אחד של חודש ינואר בא עליו הניסיון אשר אילפוֹ כבוד לכפור, ולחוכמת הגברים שנלחמו בו.
הוא יצא ממחנה קאלוּמֶט שבחבל יוּקוֹן ותרמיל קל על שכמו, ושם פעמיו למקום ההתפלגות של נחל פּוֹל מנחל צֵ'רי, ששם חיפשו חבריו זהב וצדו את האייל הקורא.
הקור היה 50 מעלות מתחת לאפס, ונתיב בודד של 50 קילומטר השתרע לפניו, אך הוא לא היה מוטרד. למען האמת, הוא נהנה לחצות את השקט בצעד סחרחר, דמו הולם בחום בעורקים, נפשו מתרוננת וחפה מדאגה: הוא וחבריו היו בטוחים שהם עומדים "לעשות את המכה" באותה פרשת מים; מה עוד שהוא שב אליהם מדוֹסוֹן ובאמתחתו מכתבים מחממי לב מהבית בארצות־הברית.
בשבע, עת הסב את עקבי המוקסינים שלו למחנה קאלומט, עוד שרר סביבו לילה שחור. ועד שהפציע השחר בתשע וחצי, כבר הותיר מאחוריו קיצור דרך בן שבעה קילומטרים שחתך את המישור, ונמצא תשעה קילומטרים במעלה נחל פול. הנתיב, שלא רבים הילכו בו, נמשך במקביל לנחל, כך שלא יכולת ללכת לאיבוד. לדוסון הגיע דרך נחל צ'רי ונהר האינדיאן, ולפיכך היה לו נחל פול מחוז חדש וזר. באחת־עשרה וחצי הגיע להצטלבות הדרכים שאותה תיארו באוזניו, וידע כי גמא 25 קילומטר — מחצית המרחק. הוא ידע שבדרך הטבע ילך נתיבו ויקשה על צעדיו מנקודה זו ואילך, וחשב שנוכח התקדמותו המהירה הוא זכאי לארוחת צהריים. הוא השליך מעליו את תרמילו והתיישב על גזע עץ שנפל, הסיר את הכפפה מידו הימנית, גישש בין חולצתו לחזהו ושלה משם שני רקיקים עם רצועות קותלי חזיר שנעטפו במטפחת — זו היתה הדרך היחידה למנוע בעד הארוחה מלקפוא.
בקושי הספיק ללעוס כדי נגיסה, ואצבעותיו המתאלחשות התריעו לשוב וללבוש את הכפפה. כך עשה, מופתע ממהירות־הבזק שנעץ בו הכפור את ניביו המרים. זאת בטח הנשיכה הכי קרה שהוא חטף, חשב.
הוא ירק בשלג — תחבולה צפונית מוכרת — וקול ההתפצחות החד של הרוק שנקרש בו־ברגע הקפיץ אותו. המדחום בקאלומט הורה חמישים מתחת לאפס כשיצא לדרכו, אך הוא היה בטוח שמאז כבר נעשה קר הרבה יותר, קר במידה שלא יכול לדמיין.
הוא אכל רק מחצית מהרקיק הראשון, אך חש שהוא הולך וקופא — תחושה שלא היה רגיל בה. זה לא יקרה, החליט, הטיל את רצועות התרמיל על כתפיו, זינק על רגליו ורץ במהירות במעלה השביל.
כעבור כמה דקות שב והתחמם, והוסיף להתקדם בצעד שקול וכרסם את הרקיקים בלכתו. הלחות שנפלטה עם הבל פיו ציפתה את שפתיו ואת שפמו בגדילים של קרח וצרה קרחון ממוזער על סנטרו. מדי פעם נטשה התחושה את אפו ואת לחייו, והוא שפשף אותם עד שהדם השב לעורקים הבעירם מחדש.
רוב הגברים חבשו מגיני אף; כך עשו שותפיו, אך הוא בז ל"אבזרים נשיים" כאלה, ועד כה מעולם לא הרגיש שהם נחוצים לו. כעת הרגיש שהם נחוצים, כי לא חדל לשפשף את אפו.
ועם זאת חש רִגשַת אושר, התעלות. הוא עשה משהו, השיג משהו, כופף את איתני הטבע. פעם אחת צחק בקול מעוצם החיים לבדם, והניף אגרוף קפוץ כנגד הכפור. הוא היה אדוניו. מה שעשה, עשה חרף הכפור. לא היה בכוחו של הכפור לעצור אותו. הוא התקדם בהתמדה לפרשת המים של נחל צ'רי.
איתני הטבע היו חזקים, אך הוא היה חזק מהם. בעונות כאלה זחלו החיות למאורותיהן ונותרו במחבוא. אבל הוא לא התחבא. הוא היה בחוץ, הוא הישיר מבט אל הכפור והשיב לו מלחמה. הוא היה גבר, אדונם של הדברים.
ברוח זו, בעליצות גואה, הוסיף וצעד. מקץ שעה פנה בעיקול הדרך, במקום שהנחל זרם סמוך למרגלות ההר, ונתקל בסכנה שעם היותה תמימה־למראה היתה מן הנוראות שארבו למהָלֵך בשבילי הצפון.
הנחל עצמו היה קפוא עד קרקעיתו הסלעית, אך מן ההר נבעו כמה וכמה מעיינות. יובלים אלה לא קפאו מעולם, והכפור העז ביותר לא היה בו אלא כדי להאט משהו את שצפם. מי המעיינות האלה, ששמיכת השלגים חסתה עליהם מפני הכפור, נקוו מטה אל הנחל ויצרו בריכות רדודות על משטח הקרח.
הבריכות האלה התכסו במעטה של קרח, שהלך והתעבה עד שהמים גלשו מתחתיו ויצרו בריכה שנייה, אף היא עטוית קרח, על פני הראשונה.
כך, על תחתית מוצקה של קרח, הצטברו מים בעומק 20-15 סנטימטר ועליהם מעטה דק של קרח, ומעליו שוב מים בעומק 15 סנטימטר ומעטה נוסף של קרח. ועל המעטה הזה נערם שלג טרי בעומק שלושה סנטימטרים בערך, להשלמת המלכודת.
עיניו של טום וינסנט לא קראו במשטח השלג החף מבקיעים כל אזהרה מפני הסכנה האורבת. הקרום היה עבה יותר בשוליו, ולפיכך הוא כבר התקרב למרכזו כשהתבקע תחתיו.
כשלעצמה היתה זו תקרית פעוטה — אדם אינו טובע במים שעומקם 15 סנטימטר — אך בהשלכותיה היתה חמורה מכל תאונה שעלולה היתה לקרות לו.