מותק

פרק ראשון

1

יחסיה של מותק עם אִמהּ השתפרו פלאים לאחר מות האם. לפתע ניתן לשוחח בלי צרימות והתנצחויות. הדורים יושרו. אם ובתה הגיעו ללב הדברים בלי חניות ביניים למנוחה ולתדלוק. עקוֹב היה למישור.
- אמא, אני הולכת להפריה מלאכותית.
- בהצלחה.
- איך?
- אמרתי בהצלחה.
- אל תתחילי, אמא. דברי ישר.
- פעם שלישית, בהצלחה.
- איזו חסכנות. בזמנו שפעת דימויים. על כל מלה היו לך עשר נרדפות.
- תראי, מותק. את רוצה תינוק, ואין לך בעל - על כל פנים, לא במובן המקובל - גם אין לך מאהב, ולכן נותרות שתי אפשרויות, ושתיים בלבד; אונס טבעי או הפריה מלאכותית, מבחר שכוחו בצמצומו. ומכיוון שאונס, בניגוד לפיצה, לא בא בהזמנה...
- תמשיכי.
- נדמה לי שהבהרתי את עצמי. מה את כל־כך מתפלאת?
- כי לניתוח פלסטי התנגדת בזמנו.
- לא התנגדתי. סירבתי לתקוע את האף שלי לעניינים שלך. הפכת לכזאת חשדנית.
- רק בגלל שאת מסכימה.
- מסכימה למה?
- אמא, תכניסי את מכשיר השמיעה לאוזן.
- מה?
- אני חייבת לרוץ. רק עוד דבר אחד. למעשה, לא ממש דייקתי.
- אולי תפרטי?
- אני בסוף השלישי. אולי אפילו בתחילת הרביעי.
- והכול תוך שתי דקות. שברת שיא.
- די, אמא. מקודם אמרת בהצלחה.
- וזה מעניק לך זכות לשקר? איבדת כל בושה. ובשביל מה? מה מוסיפים השקרים?
- להתראות.

כל הלילה רעף הגשם. העיר נשטפה רעננות חשודה, ו״גינת החמישים״ - פנינה קטנה שעדיין לא היתה מרמס לכלבים ולבעליהם - על אחת כמה.
הגינה הציבורית עוד שרתה בחשכה. שמש עוברית החלה לגשש דרכה באצבעות צפודות, אבל הבניינים הגבוהים התוחמים את הגינה ממזרח חסמו את הקרניים הרופסות. פנסי העירייה הכתומים כבו, והציפורים החלו בשלהן. ברקע, מעט עמומים, נשמעו קולות עיר שהתעוררה משינה לא־מחזקת; מפלט אופנוע, פחי־זבל מתגלגלים, צרור ממושך מנשק אוטומטי. מכיוון שכונת הבוכרים בא הד התנגשות בין שתי מכוניות בעלות תפישות עולם מנוגדות; שברולט וסיטרואן. סוס צהל והשתתק. אמבולנס העביר פיסת אומללות מנקודה אלף לנקודה בית.
בשולי הגינה, ליד מזרקה מעשה פסיפס קלוף, עשתה אשה צעירה - והמדובר בי - תרגילי טאי־צ׳י. איבריה כולם - ידיים, רגליים, ראש, חזה, בטן - נטלו חלק בתנועה. האם היא יפה? חיננית? מושכת? עדיין חשוך מכדי לקבוע מסמרות. בכל מקרה, שערה קצר ובהיר, שמה מותק, תנועותיה מעוגלות ומדויקות, פרי תרגול ממושך יותר מאשר גמישות מלידה.
גם אילו קרא מישהו בשמה לא היתה מותק שומעת, עד־כדי־כך הייתי שקועה בתרגילים. חג המכבים ניצב בשער, אבל מחשבותיה לא היו בבית־מקדש שטומא או במתתיהו ובחמשת בניו הגיבורים; יהודה, אלעזר, שמעון, יונתן ו... נו, החמישי.
מותק!
אין תגובה. כפי שצפיתי.
ליטשתי תנועת הדיפה לימין תוך חצי תפנית של הגוף שמאלה, ברכי גמישות כקפיצי מרכבת דואר, שכל חלוק אבן מעביר בה רטט.
לא הרחק מן המקום שבו תירגלתי - ואני מתקשה לאמוד מרחקים - כרע בחור צעיר ליד עץ דקל תמיר... נישא... שיהיה גבוה... מכנסיו משולשלים, ועשה צרכיו בזעף. חברו עמד במרחק מטר וחצי מהכורע וקילף באולרו את קליפת הדקל היבש, קורע סיבים, מתעלל בגזע. הכורע השמיע קולות גניחה מאומצים, וחברו עבר מאולר לגפרורים. העץ סירב להתלקח. חברו של הגונח לא אמר נואש. עיתותיו בידו, עבר מגפרור־גפרור לשניים־שניים, ולבסוף לכל הגפרורים שנותרו בקופסה. הדקל הישיש חכך בדעתו וניצת, ומשניצת עשה זאת בלב שלם. הכורע קילל את חברו והזדרז לקנח אחוריו ולגרוף מכנסיים. העץ בער במלוא תפארתו. הלהבה טיפסה, התרוממה, נשאבה מעלה, קרבה לצמרת, ליחכה, טעמה בקצה לשון, מצאה כי טוב והתנפלה על הכפות בפצפוץ רעבתני. הכורע וחברו יצאו מהגן בלי להפנות מבט לאחור.
מעברו השני של הגן קרבה ובאה אשה צעירה, שערה השחור והארוך נשמט על כתפיה במפל. היא ניגשה אל הספסל, הניחה עליו תיק־יד והתיישבה בקצהו, רגליה צמודות וכתפיה מצומצמות. תחילה ישבה בדממה וללא זיע. אחר־כך, באיטיות כמעט מעושה, השתוחחה, הניחה מרפקים על הברכיים והליטה את פניה בכפות ידיה. ואז התמוטטו ידיה התומכות, כמו היו הראש והשיער כבדים מדי לידיה השבריריות. חזה הנאה - אם מותר להביע דעה - נשטח על רגליה. לפתע, ללא הקדמות, פרצה ביבבות מקוטעות שהתעצמו והפכו מבכי לנהי, למספד, לקינה מרה. כתפיה העטויות סוודר צהוב רטטו. ואז - דממה. עריפה. כעבור כמה שניות הזדקפה האשה הצעירה בתנועה גמישה. עמוד השדרה שלה הצטמח, החל בעצם העצה וכלה בחוליות הצוואר. גבה נמתח, התיישר כליל ונצמד למשענת הספסל. ואז השתפל ראשה לאחור ומפיה בקעה זעקת שבר איומה, יללת חורבן.
רגלי האחת שלוחה קדימה, כמו סמוראית המחקה סמוראי, קפאתי על עומדי. הזעקה הבאה צימררה. התנערתי, הבטתי סביבי, ולראשונה הבחנתי בפרטים. ראשה נטה לאחור בזווית מוזרה כמו היה גרונה שחוט ותלוי על בלימה. עיניה היו עצומות. שני שובלי דמעות חרצו מסילות בפניה.
בשפתיים מלאות, חושניות, ובעיני תכלת זכה קרבתי אל שחורת השיער המתייסרת. ״סליחה, אפשר לעזור לך?״ העזתי.
היא לא שינתה מתנוחתה. רכנתי אליה בהשתתפות חסרת פניות. ״אפשר לעזור?״
״לא, תודה,״ בא המענה צלול ורם, ומגרונה פרצה שוב יללה מקפיאת דם.
״את בטוחה?״
״כן, כן. אני כבר מסיימת.״
נותרתי משתאה, עם לסת תחתונה רפויה.
״אני באמת מודה לך,״ נפקחו עיניה החומות הכהות של היושבת על הספסל, וראשה חזר למצב של טרם־שחיטה, ״אבל אינני זקוקה לעזרה,״ ומייד התהפכו עיניה והתגלגלו לאחור וזעקת שבר מרה ומשוננת בקעה מגרונה, ובעקבותיה, כמו הינומת כלה נסחפת ברוח - בכי שנוק.
הבטתי בה. כל־כולה פירכסה בשברון־לב של אין-אונים. רציתי להימלט ונותרתי רתוקה למקומי, מבקשת לעזור בלי לפלוש למחוזות היגון של מי שאותה כבר חיבבתי כמו אחות. נותרתי לצידה, מנסה להבין מה פוגם באמינות הייסורים שהייתי עדה להם בעל־כורחי, תוהה על מה ולמה תחושת אי־הנוחות שנבטה בי. הצעירה חשה בנוכחותי ההדוקה, חדלה מקינתה, פקחה עיניים ופנתה אלי בנועם, כמעט מתנצלת: ״את מבינה, בבית אני לא יכולה. בגלל בעלי.״
״מה זאת אומרת? ״
״הוא לא מרשה.״
״בעלך לא מרשה לך לבכות? בבית שלך?! ואת משלימה עם זה?״
היא הינהנה בלי להניד ראש.
״למה את שותקת? למה את מרשה לטינופת הזה...״
״לא, לא,״ קטעה אותי כמעט בתחנונים, ״אל תגידי טינופת. את לא מכירה אותו. הוא איש טוב והגון. באמת,״ התעקשה, ובת־שחוק ענוגה חוללה ניסים בתווי פניה.
עטפתי אותה בחיבה כאילו הכרתי אותה שנים על שנים. מבטי הקיף אותה בנכונות לתמוך ולסעוד, אבל גם להוכיח אותה אם לא יהיה מנוס. ״הוא לא מרשה לך לבכות, והוא עוד הגון? למה את נכנעת לו? למה את לא מתלוננת במשטרה? הוא לא מכה אותך, אני מקווה, מה?״ התיישבתי לצידה, ״הוא מכה?״
היא פרצה בצחוק פעמוני ואחזה בזרועי. הייתי אסירת־תודה על האמון. ״הוא בכלל לא המפלצת שאת מציירת,״ אמרה, ובעיניה אור, ״הוא בעל עדין ומתחשב, וגם אבא רגיש ומסור. הילדים יכולים לעשות מה שמתחשק להם, והוא לא ירים עליהם יד או קול. וגם לא עלי. לא משנה כמה הוא עייף ומוטרד. גילי? גילי לא אוסר עלי כלום ולא מונע ממני דבר. אם יש לי סיבה מוצדקת לבכות - אם נגיד נחתכתי באצבע או קראתי סיפור עצוב - אין כל מניעה. ׳תבכי, תבכי, חמודה,׳ הוא מעודד אותי ומנגב את הדמעות בשרוול החולצה שגיהצתי לו. מה שהוא לא סובל זה האימונים. הוא ממש מתעצבן מהם, ואפשר להבין אותו. הוא צריך להיות רגוע, אחרת השד יודע מה עלול לקרות. ואני חייבת להתחשב בו. לא, למה חייבת? רוצה. הוא עובד כל־כך קשה, אז למה שאני אתעקש להתאמן דווקא בבית? אין חוף ים? אין גנים ציבוריים? וגם לילדים זה עלול להזיק אם הם ישמעו אותי. הם עוד קטנים, ובצדק ייבהלו אם יראו את אמא שלהם צורחת כמו יולדת בלידת עכוז. גם ככה קשה להם עם כל מה שקורה סביבם. לא, באמת שאי־אפשר לבוא אל גילי בטענות. אם היית מכירה אותו היית רואה כמה הוא מקסים. כשהוא מלטף לך את העורף ויורד לך עם היד לאורך הגב... לך,״ ציחקקה לפתע כמו ילדה בת תשע, ״לי, כמובן. כשהוא יורד לי עם היד הגדולה שלו לאורך הגב שלי עד ה...״
״בסדר, בסדר,״ הסמקתי עד שיפולי הצוואר. הייתי נכונה לקחת חלק באומללות שלה, אבל לא להקשיב לווידויים מביכים על אושר ועל חדוות הזוגיות. אולי גם זה יבוא, חשבתי מבוישת, כשאצליח להדביר את... כן, את הקנאה. הנה הודיתי בחולשתי, ולא הוקל לי.
״ואז היד שלו יורדת עוד ועוד, האצבעות נפשקות וכף־היד חופנת...״
״הבנתי!״
״זה לא עניין של להבין,״ אמרה מי שתהיה חברתי הטובה, ויכולתי לשמוע את החיוך החולמני קולח מבין שפתיה. הקרביים התהפכו לי בתחושת החמצה.
״אז בשביל גבר כמוהו לא לוותר? שאני אתעקש לעשות תרגילים דווקא בבית? הייתי מוותרת בשבילו על הרבה יותר.״
״איזה תרגילים?״
״נו, אלה,״ השיבה בשמץ פליאה לתפישתי האיטית, ומייד פילחה זעקה נוקבת את הגינה. גופה רטט ופירכס. היא איבדה שליטה. קצף חיוור ביעבע מבין שפתיה, ונדמה היה שהיא תתפרק לנגד עיני.
כלאתי את נשימתי. הבלבול שאחז בי גבר. על אף הקירבה שחשתי אליה, שקלתי להגיד לה יפה שלום ולהפנות עורף לכול. ואז היא חדלה מבכי, מחתה באצבע דמעה כרסתנית, התיזה אותה בשובבות ממנה והלאה וחייכה קורנת. ״בעצם, תרגילים זאת לא המלה הכי מתאימה. אולי יותר נכון להגיד הכנה מוקדמת או חזרה לקראת. כן, חזרה.״
״את שחקנית?״
״הלוואי,״ צהלו לקראתי שתי גומות, ״רציתי פעם, אבל מהר מאוד הבנתי שאין לי כישרון. מה פתאום שחקנית? אני פשוט מתאמנת,״ קולה הרצין, ״בדיוק כמו שאת התאמנת. מה התנועות האלה שעשית?״
״טאי־צ׳י. אלה תנועות סיניות עתיקות שמטרתן לשפר את השליטה במערכות הגוף והנפש...״
״גם אני, גם אני. רק שאני מתמקדת בקול וברגש, ואת - בתנועה וביציבת הגוף. האימונים שלי מכוונים ל... נאמר לנשמה, בעוד ששלך... אבל מוטב שלא אדבר על דברים שאני לא מבינה.״
״הטאי־צ׳י מכוון בעיקרו להעצים את שלוות הנפש,״ אמרתי בשמץ עלבון והתנשאות, ״הוא מחזק את כושר הריכוז ומחשל את הרצון, לא פחות משהוא משפר את היציבה ואת השליטה באיברי הגוף החיו...״
״אז אם ככה, זה דומה. גם אני מתאמנת בשביל להתחשל. להתחשל נפשית, כדי שאם, חלילה, ינחת עלי אסון, לא אתפס לא מוכנה ואתפרק לחתיכות, כמו שקורה לרוב האנשים.״
״מוכנה למה?״ תמהה מותק להתיר את הסבך, ומצאה להפתעתה שזרועה חובקת בהגנה ובחיבה את כתפה של האחרת.
״לאסון. אם האסון תופס אותך לא מוכנה, את מחוסלת. תארי לך שפתאום מצלצלים לך בדלת ומודיעים לך, אלוהים ישמור, שבעלך... רק בתור דוגמה... נהרג בתאונת דרכים. או הבן. או הבת. או אפילו ההורים. בלי תרגול מראש, בלי הכנה נפשית מוקדמת, את מתנפצת לרסיסים. ולא רק את. הגיבורים הכי מהוללים. אילו נחתה עלי מהלומה כזאת בלי הכנה, לעולם לא הייתי מתאוששת. אבל אם אני מתאבלת מדי יום על האהובים עלי כאילו האסון כבר התרחש, אני... טוב, אולי אלה שטויות, אבל נדמה לי שאני מתחשלת. אם מחר יבואו לבשר לי שבעלי התהפך עם המשאית, אז עם כל האהבה והתלות שלי בו, אני לא אשבר, כי כבר התאבלתי עליו כאילו הוא מת ונטמן באדמה לפני זמן רב, ולכן כאילו בישרו לי משהו שממילא ידעתי. את מבינה? אנחנו חייבים להכין את עצמנו לקראת קטסטרופה. תבוא - אנחנו מוכנים. לא תבוא - הרווח כולו שלנו.״
למרות שדיברה בקלילות ובשטף, היתה נרגשת בעליל. עיניה נצצו, וידיה לא נחו ולא שקטו לשנייה אחת. פה סידרה קווצת שיער, שם גיששה אחר התיק שלה, העלתה מתוכו תרמוס, שיחררה את המכסה, מזגה קפה ולגמה בלהיטות כמו שתיינית ששוברת תקופת גמילה. ״רוצה?״ פנתה אלי ומזגה קפה למכסה.
למרות הניחוח המפתה, סירבתי.
״נסי, מה יש לך להפסיד?״
״את חושבת שאני לא יודעת מה זה קפה?״
היא התמוגגה. ״לא לשתות. לבכות. לפרוק מעלייך. נסי, מה איכפת לך? את לא חייבת להתחיל במי שאת הכי אוהבת. תתחילי בקטן. הנה, תראי,״ קמה, התרחקה מעט מהספסל והשמיעה אאאיייייי גבוה וממושך שהתפצח זרד־זרד. ואז השתתקה, המתינה מעט, שאפה אוויר והשמיעה הווווווואו עמוק, קודר ולח, גרוע מיללת כלבם של בני בסקרוויל. ״נו, קדימה. נסי,״ עודדה אותי.
חיקיתי אותה בסרבול. הנהי יצא מתוך גרוני מגוחך ותפל, ועם זאת הרגשתי תחושת שחרור נפלאה, לא בזכות הקולות המאולצים, כמובן, אלא בזכות קירבתה החמימה, שכמוה לא חשתי זה זמן רב. ניסיתי לקונן בקול נכאים, תרה במוחי אחרי מישהו שאוכל להקריב על מזבח החברות החדשה. הראשונים שעלו בדעתי הם אחי־למחצה מירון ואלמנתו סילביה, ששבה לבית הוריה באוסטרליה, ושם בלעה אותה האדמה. אבל מירון היה מבוגר ממני בעשר שנים, והיחסים בינינו לא היו דוגמה לחיקוי.
ממנו עברתי להורי. תחילה לאבי, שנהרג מפגיעת עציץ שנפל מקומה שלישית כשהוא ואמי הלכו שלובי זרוע ברחוב, ושנה אחריו אמי, בלי שהיתה חולה קודם לכן אפילו יום אחד. החייתי אותם, הפרחתי בהם סומק והרגתי אותם מחדש, אבל הדמעות מיאנו להתקבץ. החלפתי את הורי בַּבַּעלוּב שלי. דימיינתי אותו בגופייה לבנה, רץ בשכונת הבוכרים ומאכלת נעוצה בחזהו, הדם קולח כמו ממשפך, ושלושה רעולי פנים בעקבותיו. לא הצלחתי לגייס צער או תחושת אובדן גם כשצנח על המדרכה והרודפים השיגו אותו, חשפו שיניים וצחקו צחוק עוין עם הרבה חית גרונית. החלפתי מאכלת בקלשון, וקלשון בפטיש־בראש, וללא הועיל. שוב התחוור שאין לי על מי להישען ביום פקודה. תאי הזיכרון לא הצליחו לנפק נפש אהובה אחת שבייסורי גסיסתה תחלץ ממני אנחה כנה. הרגשתי מקוללת, אשה שאינה מסוגלת להתרגש, יצור פגום שכאבו וצערו רדודים, כוזבים ומשקפים את חייו. מפח־הנפש והגועל מעצמי היו כה חזקים שכמעט פרצתי בבכי, אבל התברר שגם הם היו רדודים ומהירי חלוף.
ולפתע הבזיק בראשי ברק מסמא, טילטל אותי וחבט בי. הסתחררתי במערבולת עוועים, וכשהוטלתי בחזרה לחוף, מצאתי את מבוקשי ממש מתחת לאף. הכול קרה בעקבות המחשבה שאני עלולה לאבד את חברתי או, לחלופין, שהייתי עלולה לא לפגוש בה. הזעזוע היה כה אמיתי, שדמעות רותחות רחשו לאיטן במורד לחיי, נקוות בדגדוג מתחת לסנטר.
״יופי. רק עם קצת פחות קול, ויותר עם הסרעפת,״ היא הדריכה אותי. ״שתפי את הצלעות,״ הוסיפה לכוון אותי בקולה הנעים, והניחה את ידה החמימה על הסרעפת שלי. ״כן, ככה. כבר הרבה יותר טוב. ועכשיו עוד פעם.״
שינסתי מותניים ועשיתי כבקשתה. הפעם נתמלטה מפי יללת נכאים כל־כך משכנעת, שאפילו אני נבהלתי.
״מצוין. ועכשיו תחשבי על אסון יותר מחריד. אל תתייאשי. את מסוגלת להרבה יותר.״
״אני לא מצליחה להתרכז,״ התנערתי מהמצב המגוחך.
״את בסדר גמור. גם רומא, כמו שאומרים, לא נבנתה ביום אחד. המבוכה בולמת אותך. את מתביישת כי את פוחדת שהכאב שלך רדוד, שאת לא מסוגלת להזדהות.״
בלי עידוד נוסף ובלי דעת על מה ולמה, פרצתי ביבבות, בבכי אמיתי, סוחף ומשחרר. בכיתי ובכיתי, מיררתי בבכי וייללתי, והיא הניחה לי לבכות ורק ליטפה קלות את ראשי. בכיתי בלי לחשוב על מישהו מיוחד או על משהו מסוים, וכשחדלתי מבכי עוד הייתי נסערת, וחזי עלה וירד. ״בחיי שיש בזה משהו,״ הודיתי בשפל קול.
״משהו?״ חייכה אלי בסלחנות מתבוננת, ״זה ממלא אותך כוח ותקווה. הרי אין חיים בלי פגעים. אני זוכרת את אמי, מנוחתה עדן, כשבאו לבשר לה שאבי, זכרונו לברכה, נדרס בפתח המאפייה שלו כשהעמיס לחמניות על הטנדר. דודי ניסן רצה לנסוע קדימה, התבלבל ודרס את אבי למוות. הם היו שותפים. הבשורה נפלה על אמי כמו פצצה, והיא התמוטטה. הייתי אז בשמינית, בת שבע־עשרה וחצי, שישה חודשים לפני בחינות הבגרות. היה בוקר קר כמו עכשיו. עמדתי לצאת לבית־הספר, ואבי עדיין לא חזר מהעבודה. אמי היתה חיוורת, וכל הזמן רק מילמלה ׳הלוואי שיש לו מישהי, הלוואי שיש לו מישהי׳. ופתאום דפיקה בדלת.
׳״מי זה?׳ שאלה אמי בחרדה.
׳״זה רק אני, גברת בראשי.׳
׳״מי זה רק?׳
׳״אני. דוקטור לאופר.׳
׳״ממתי אתה עושה ביקורי בית?׳
׳״מ.. מהיום.׳
׳״אבל בכלל לא הזמנתי רופא.׳
׳״זאת שיטה נסיונית. תפתחי בבקשה, גברת בראשי.׳
׳״זה קשור לביטוח משלים?׳
׳״לא. תפתחי.׳
״וככה זה נמשך ונמשך עד שהשוטר שהתלווה אל הרופא התעצבן ואמר לאמי שאם היא לא פותחת, הוא נכנס בדלת עם הכתף. ׳כמה זמן נעמוד ככה בחוץ עד שתואילי להכניס אותנו כדי שנוכל לבשר לך שבעלך נהרג בתאונה?׳ שאל השוטר. ׳תפתחי כבר. תנחומינו.״׳
״אני לא מאמינה.״
״מלה במלה.״
״ממש אגדה. ואמך?״
״היתה לה ברירה? היא פתחה והם נכנסו. המזרק כבר היה מוכן ומזומן בידו של הרופא. הוא הזריק לה, ודודה עליזה, אחותה של אמי, עברה לגור איתנו. שנה שלמה היא גרה איתנו. אני ניקיתי, דודתי בישלה ואמי דעכה. רננה,״ נזכרה פתאום בבהלה ששכחה להציג עצמה, והושיטה לי יד, ״בעלי קורא לי נני.״
לחצתי את ידה בהכרת תודה.
״ואת?״ ביקשה רננה לדעת.
״מותק. מותק ליבליך.״
״מהבית או מנישואים?״
״מנישואים. מהבית אני ברזל. ואת?״
״סימנטוב. גם מנישואים. מהבית - בראשי. ׳זה רק, אני גברת בראשי,״׳ חיקתה את דוקטור לאופר, ושתינו צחקנו.
״יש לך ילדים?״ שאלתי, עדיין צוחקת.
״שניים,״ ריסנה רננה את גאוותה, ״בן ובת. ולך?״ שאלה ומייד ניחמה על השאלה הפולשנית.
״עדיין לא.״
״אז בטח לא הבנת על מה דיברתי כשדיברתי על מה שדיברתי, על הצורך להתכונן נפשית לאסון. הבת שלנו, סיגי, היא בת שש וחצי. בכיתה אלף. הבן בגימל. שניהם באותו בית־ספר. כל בוקר כשאני מכינה אותם ליציאה, אני נקרעת מחדש. שילכו ביחד או לחוד? כשהם יחד, הגדול מחזיק את הקטנה ביד ומשגיח עליה בכביש. אבל מה אם איזה נהג מטורף או מתאבד שיעי יעלו על המדרכה וידרסו את שניהם? הבנת אותי? כשהם הולכים לחוד, יש סיכוי גדול יותר שרק הקטנה תיפגע. כשהם הולכים יחד, הסיכוי שיקרה משהו לאחד מהם יותר קטן, אבל הסכנה היא שאם בכל זאת יקרה משהו, לא אחד ייפגע אלא שניהם. כל בוקר אותם לבטים ואותה חרדה. אבל כמו שאמרתי, את אולי לא תביני, כי אין לך... מצטערת,״ הסמיקה.
ישבתי לצידה על הספסל ואמרתי לעצמי שאם אכן נרקמת פה ידידות, הרי שגילוי־לב הוא תנאי בל־יעבור לקיומה. רק אם נוכל לומר זו לזו הכול, כלומר ממש הכול, רק אז יש לחברות הזאת סיכוי.
״נכון שאין לי ילדים,״ הודיתי חרש, ״כי בעלי לא סובל... לא אוהב... בעלי לא רוצה ילדים. אבל אני יודעת יפה מה פירוש לחרוד לשלומו של מישהו. כשאחי מצד אבי היה בפרו...״
״מה את משווה?״ קטעה אותי רננה, ״פרו, בוליביה, אקוודור, ולא צומת אחד בלי רמזור.״
החריזה הלא־מכוונת שיעשעה אותנו. געינו בצחוק.
״אז אין לכם ילדים כי בעלך לא רוצה, ואת נכנעת לו? למה?״
״למעשה, חיי הנישואים שלנו... אם לומר את האמת, אנחנו עומדים על סף... ״
״גירושים.״
״כן. אבל עזבי אותנו. ספרי מה היה הסוף באותו בוקר שהתבשרתם על אביך.״
״אמי התמוטטה, הרופא הזריק לה זריקה כפולה, ואותי הוביל השוטר בעדינות לחדר שלי, נעל אחרינו בעדינות את הדלת ו... את כבר מתארת לעצמך.״
״לא!״
״ועוד איך.״
״באותו יום עצמו שאביך...?״
״אמרתי לו. אמרתי לו, בחייך, אל תהיה כזה. הגופה של אבי עוד לא התקררה.״
״ו...?״
״לא עזר כלום. הוא היה להוט מדי לנחם אותי.״
״התלוננת נגדו?״
״התחתנו.״
״מה? את התחתנת עם השוטר ש...?״
״כן. רק שעכשיו הוא כבר לא שוטר. הוא נהג משאית. קצת יותר פרנסה. מצד שני, כל היום הוא בדרכים, ואני בפחד תמידי. אבל די. את מוכנה להראות לי איך הולך הטאי־צ׳י הזה?״
מותק העבירה גב־יד על לחי חברתה. המגע נעם לה, וחתם חרש ברית חשאית. קמתי והתרחקתי מעט מהספסל, מפנה לעצמי מרחב פעולה. גם רננה קמה, עוקבת אחרי.
״דמייני לך,״ התחלתי להדגים, ״נד מים אדיר שבא עלייך מלפנים לכסות אותך, ואת הודפת אותו והודפת, פעם בימין ופעם בשמאל. יד, יד, רגל, רגל, ימין, שמאל. ועכשיו שילוב בין רגל ימין ליד שמאל. יד שמאל הודפת לימין, ורגל ימין... כן, ככה... לא רע. ועכשיו תארי לך נד מים שבא עלייך גם מלמעלה, ועוד גל ענק מהצד, ועוד אחד מאחור. כל שריר בגוף שלך מתגייס להדוף אותם. את גדלה, את צומחת, את צוק סלע בלב ים. הראש שלך מתנשא ומגיע לעננים. העורף מתארך ומתעבה. את הר.״
היא חיקתה אותי, אולם כעבור זמן־מה התייאשה. המשכתי בהדגמה, משתדלת להלהיב, אבל היא כבר פנתה לשוב אל הספסל. ״נורא קשה לי עם דברים מופשטים. חסר לי דמיון,״ הודתה בקול ובלי בושה במה שאחרים נבהלים מלהודות בו בינם לבין עצמם. ״אולי בגלל זה לא יכולתי להיות שחקנית.״
״לדמיין אסונות את מצליחה יפה מאוד.״
״בשביל זה לא צריך דמיון,״ פטרה אותי ומזגה לעצמה עוד קפה, ״רק זיכרון טוב. והזיכרון שלי מעולה. לשכוח אני לא מצליחה. איך שאני נזכרת איך באו לבשר לאמי, וכבר העיניים שלי מוצפות. הנה,״ מחתה עיניים וצבטה את אפה, ״רואה? הזיכרון הוא סכנת נפשות בשבילי.״
שתקנו קצת.
״תראי,״ אמרה לבסוף והצביעה לעבר בית בן שלוש קומות עם גג רעפים, שגבל בגינה, ״זאת הדירה שלנו, בקומה השנייה, איפה שהרגע נדלק האור בחדר השינה.״
האורות בדירה נדלקו בזה אחר זה כמו אבני דומינו בהילוך איטי.
״עכשיו גילי לובש חולצה ומכנסיים והולך לשירותים. עכשיו הוא במטבח, מכין קפה. כשהקפה יהיה מוכן הוא ייקח אותו לחדר השינה. תכף הוא יתיישב על המיטה ויעביר אצבעות בשערו המתולתל. עוד דקה הוא ינעל את נעלי העבודה ויחייך. יש לו חיוך מקסים. כשהוא מחייך אני נמסה, והוא יכול לעשות בי...״
״ואחרי הנעליים?״ שאלתי כדי לכסות על המבוכה. על חיי המין שלי, עבשים ככל שיהיו, עוד הייתי מסוגלת להתבדח. לא על חיי המין של אחרות.
״כשהוא יהיה לבוש הוא יצחצח שיניים ויסתרק, למרות שכבר שנים אני אומרת לו שקודם מתרחצים ואחר־כך מתלבשים. אחר־כך הוא ייגש להעיר את הילדים. דבר ראשון הוא יפתח אצלם חלונות, לאוורר את החדר. הם פוחדים לישון בחלונות פתוחים. אחר־כך הוא ינשק אותם במצח ובצוואר, בהתחלה את הבן ואחר־כך את הבת, וידגדג אותם בזיפי הזקן עד שהם יתעוררו. הוא אף פעם לא מתגלח בבוקר. תמיד בסוף היום. גם כשפגשתי בו לראשונה הוא לא היה מגולח.״
״איזה זיכרון. אצלי דווקא הזיכרון חלש והדמיון משתולל. אולי האחד בא על חשבון השני,״ אמרתי וניסיתי לאמוד את גילה. היא צריכה להיות בת גילי, הערכתי. ואיזה פנים רעננים ואציליים. הלוואי שאמצא חן בעיניה כמו שהיא מוצאת חן בעיני.
עבור בחורה מכונסת ומסוגרת כמוני זו היתה מחשבה נועזת, הרפתקנית. ״את יודעת מה?״ הצעתי כדי לטשטש את ההסמקה, ״בואי נמשיך עוד קצת בחילופי תפקידים. אני אדמיין לי משהו נורא, ואת גשי לך מעט הצידה... ככה, מספיק... עשי פיסוק קטן... ברכיים גמישות, ועכשיו תהדפי בכף־יד פתוחה.״
על שביל הכורכר המהודק ביצעה רננה תרגילי טאי־צ׳י מגומגמים, אפילו עילגים, ועם זאת מלאי חן. ואני, על הספסל, התחלתי לקונן חרש על הכול. הכאיב לי שלעולם לא הייתי מנחשת מחילופי האורות בדירה שלי מה עושה בעלי. עד־כדי־כך לא עוררו בי מעשיו עניין.
באיטיות ובאיפוק הגברתי את תנודות מיתרי הקול עד שרטטו במלוא העוצמה. זעקות השבר קדחו בשחר החורפי.
רננה הציצה בשעון. ״אני חייבת לרוץ,״ התנצלה, ״נכון שיש על מי לסמוך, אבל אני לא רוצה לנצל אותו. לא שמתי־לב שכבר... מה עם מחר? ניפגש פה באותה השעה?״ ובלי להמתין אספה את התיק שלה ומיהרה לברוח.
נותרתי על מקומי. זעקותי נעשו רמות, נואשות וטרופות יותר. מישהו בבית הסמוך פתח חלון לרווחה. ״שקט שיהיה פה!״ הצטרח, ״בגלל נבלות כמוך הורגים יהודים בכל העולם. ובצדק.״
בראש חפוי שבתי הביתה, אם אפשר לקרוא בית לקירות לוחצים ולתקרה מועכת, מועכת ודורסת ורומסת ומוחצת עד שלא נותר די ללגימת אוויר.

- אמא.
- סוף־סוף. איפה התחבאת?
- עברתי דירה.
- היהודי הנודד. לאן עכשיו?
- זה לא ימצא חן בעינייך.
- ובכל זאת?
- להתראות, אמא.
- זהו? נגמר הביקור? אז בשביל מה התקשרת?
- רציתי להתייעץ בקשר למשהו, אבל אני כבר לא בטוחה שזה רעיון טוב.
- כשהייתי בחיים נמנעת מלהתייעץ איתי. היה נדמה לך שאת מכירה אותי לפני ולפנים, ולכן אין טעם. ממילא ידעת כביכול מה אני עומדת לומר עוד לפני שפציתי פה.
- אמא, לא טוב לי.
- רוצה עצה, מותק?
-לא.
- במקום לסקר את החיים מבחוץ, לבקר אותם ולבדוק להם בציציות, תתחילי לחיות. ועוד דבר. תקראי פעם לאבא. הוא פגוע. הוא לא מראה, אבל הוא פגוע מזה שתמיד את מזמנת רק אותי.

2

שישה חודשים חלפו, ומותק עדיין לא אזרה אומץ לגלות לאמה מהיכן היא מדברת. אמה, שעזבה את משפחתה ועלתה ארצה בגיל חמש־עשרה, לא היתה עומדת במהלומה.
למרבה המזל גילגלו פנימה את התינוקות. האחות בשביס היתה עיסת חיוכים. בית־היולדות כולו - הצוות הרפואי, המבקרים, צוות התחזוקה - כולם קרנו פיוס, אחווה ואיחולים לבביים. בעלים־מכים לבשו חג ונשאו פרחים מרושרשי צלופן. מותק כבר השתוקקה להיות בבית, אם אפשר לקרוא בית לדירת חדר שכורה עם מטבחון, שירותים טחובים וחצר אחורית מוזנחת, שהצמחייה בה ירוקת־עד מגשם מתכתי, והיא פונה לחצר זהה.
היא לא התלוננה באוזני אמה ובאוזני עצמה. גם ככה היה לה מזל גדול ששמואל, שממנו נכנסה להריונה הראשון ועשתה הפלה בהיותה בת תשע־עשרה, שכר עבורה את הדירה ושילם עבור שלושה חודשים מראש. ליזי, אשתו של שמואל, היתה אפילו נחמדה ממנו. כשמותק צילצלה אליהם מהארץ, שמואל הוא שהרים את השפופרת. היא ביקשה לדבר עם ליזי. ליזי הקשיבה, הבטיחה, ולא הרפתה מבעלה עד שהסדיר הכול. ליזי ושמואל. שמואל וליזי. שמיזי. שניים שהם אחד. היא חיבבה את שניהם במידה שווה, וסמכה יותר על ליזי.
התינוק הונח על חזהּ. האחות גֵייל חייכה, נכונה לתמוך ולהדריך. היולדת האחרת בחדר, בריטית כחושה, השקיעה עצמה בהנקה. בני משפחתה צרו על מיטתה ועודדו אותה, אבל לאנגלייה לא היה חלב. התינוקת שלה התכווצה, הסגילה וייללה.
מותק כיוונה פטמה לעבר הפה הזעיר. התינוק ינק בכובד־ראש. היא הביטה בו בתמיהה יותר מאשר באהבה. לא היה בו מום. הוא היה יפה ולא מצועצע, שפתיו חושניות, אפו כבד וגבנוני מעט, עם חותם מובהק של עיקשות. היו לו חמש אצבעות בכל יד ורגל, אוזניו ועיניו היו בגודל ובמיקום הנכונים, לא היו מומים ועיוותים בגפיים, ועם זאת היה בו שוני. אולי במבט. הפנים בני היממה־וחצי הביעו מעין סרבנות עיקשת, קוצר־רוח, חומרה, חוסר סובלנות וחוסר פשרנות. הסנטר הזעיר בלט בהתרסה. השיער היה שחור, מעט מקורזל, וכל־כולו עורר אי־נוחות סתומה, מעין תביעה נחרצת מהמסתכל להתאמץ ולפענח מה עומד לצמוח ממנו.
התינוק כילה את החלב בשדהּ השמאלי. מותק העבירה אותו לשד השני ותחבה את הפטמה לתוך פיו, אולם הוא לא ינק. היא ניענעה את השד. לשווא. השפתיים סגרו על הפטמה אבל לא שאבו. יללות התינוקת של האנגלייה, מורעבת ולבקנית, הידהדו בחדר וריפטו עצבים. זגוגיות החלון הגדול, הפונה לגן, הצטלצלו. לא ירד גשם.
יותר מכול ביקשה מותק להישאר ביחידות עם תינוקה טרם שיילקח ממנה עד להנקה הבאה. בשתי אצבעות הקיפה את עטרת פטמתה, תומכת בשד הגולש על גדותיו, וטילטלה את הפטמה הזולגת בין שפתי התינוק. הוא לא דחה את השד, אך גם לא נצמד אליו. האם הטרייה הביטה בעוללה. עיניו היו עצומות בשלווה החלטית. מבעד לעפעפיו השקופים־למחצה נדמה היה לה שהיא מבחינה במעין משאלה. אולי אפילו תביעה.
האחות גייל ניצבה ליד מיטת האנגלייה דלת התנובה, ושידלה אותה באורך־רוח להרפות ממאמציה ולהסכים להנקה מבקבוק. היולדת לא התרצתה. בזעם ניסתה לדרבן את בלוטות החלב שלה. התינוקת, מאומצת ומכווצת, צייצה נואשות. אם ובתה הלכו ואיבדו סבלנותן זו כלפי זו. יממה אחת יחדיו, וכבר אויבות בנפש.
״תנו לי אותה,״ שמעה עצמה מותק אומרת. שבעה או שמונה פרצופים נפנו אליה בהבעות שונות. ״תנו לי להיניק אותה. יש לי די והותר.״
ליולדת האנגלייה נראתה הנדיבות כהתנשאות. גם לבעלה העצבני והצעיר מדי.
״אולי בעוד יום־יומיים יתחיל לזרום לך חלב. שלי גמר לינוק, ונשארתי עם שד מלא.״
במקרה או שלא, פקח התינוק עיניים. שפתיו הרפו מאחיזתן הרופפת בפטמה. הוא נשם לאט ובשלווה ונראה קשוב, שפתיו פס דק ונחרץ. מותק התבוננה בו בעיון מרוחק. לשבריר שנייה התעורר בה מורא מפני אסון מתרגש לבוא. געגוע חופז לחברתה רננה כיווץ את קרביה ונמוג, מותיר צללית באישונים.
״את יכולה לקחת אותו,״ הורתה מותק לאחות.
האחות גייל נטלה את התינוק, הניחה אותו בעדינות בעגלת היילודים עם הכיפה השקופה, רכנה, נשקה לו ברפרוף על המצח והחזירה מבטה אל היולדת הבריטית שעדיין התאמצה לחלוב מעצמה כמה טיפות. מותק כיסתה על חזה.
״קדימה,״ עודדה האחות גייל את בת־ארצה, ״תחליטי כבר, כי התינוקת מאבדת כוחות. או היא,״ הורתה לעבר מותק, ״או בקבוק.״
אִמהּ של היולדת הצעירה, גם היא לא אשה מבוגרת, החליטה במקום בתה. שאר בני המשפחה לא העזו לחלוק עליה. מעיני הבת התגלגלו דמעות. אילו שפעה ככה חלב, התינוקת היתה ניזונה בשפע.
האחות גייל חצתה את גוש המסתופפים סביב מיטת האנגלייה. בחיוך של בת־סמכא הניפה את התינוקת הצרחנית והעבירה אותה למיטתה של מותק, שהספיקה להינחם על הצעתה אך לא העזה לחזור בה. לא לאור הנסיבות.
התינוקת, קירחת ומכוערת, רבצה למותק על החזה, הכבידה למרות רזונה ועוררה מיאוס וגועל. בחלחלה כיוונה מותק את הפה הצווחני אל השד המאיים להתפקע. התינוקת לא נזקקה להכוונה. בידיה הפעוטות נאחזה בשד, הצמידה פה שוקק לפטמה וינקה מורעבת. ההנקה ארכה פחות מעשר דקות. העלובה נרדמה בעיניים פקוחות עוד טרם יבש החלב על שפתיה. מותק לא המתינה להבעות תודה. תכף משנלקחה ממנה התינוקת הפנתה גבה לנוכחים, הניחה כר גדול על ראשה, לחצה עליו בזרועה ועצמה עיניים. הקולות בחדר התעממו. מותק חשה רווחה. טוב עשתה שלא בישרה לאיש פרט לליזי, שמן הסתם תופיע במהרה. המחשבה מה תאמר ליזי על התינוק הפחידה את מותק, ובה־בעת לא היה לה איכפת. היא היתה מבוהלת ושוות־נפש כאחת.
- אמא.
- כן, חמודה.
- שום דבר מיוחד. רק רציתי לדעת שאת איתי.
- אני תמיד איתך.
- אני שמחה. וגם רציתי לשמוע אולי יש לך הצעה.
- בקשר למה?
- לשם.
- איזה שם?
- לתינוק.
- עם שמות כדאי להמתין עד אחרי הליד... רגע, רגע. הבנתי אותך נכון?
- אמא...
- שוב שקרים.
- אל תתחילי, אמא. תני לנוח יום־יומיים. והעיקר, אל תיעלבי. בבקשה.
- למה לא? אמהות תפקידן להיעלב. מה יותר טבעי ומתבקש? כשלא הסכמתי לקרוא לך על שם סבתי מתוקה, אמה שלי נורא נעלבה. אולי בצדק. אבל לא זאת הנקודה. על כל פנים, כשלא הסכמתי לקרוא לך על שם סבתך מתוקה...
- אמא, אני עייפה.
- שוב את מניחה אותי על המדף. אז דעי לך שמעתה ואילך לא אופיע לפי הגחמות שלך. אולי תתפלאי לשמוע, אבל גם לי יש כבוד.
- אני נרדמת. נתנו לי משהו לשיכוך כאבים. אמא...? אמא...!

באותו ערב שוב היניקה מותק את התינוקת של האנגלייה הצפודה, וכך למחרת בבוקר. מייד בתום ביקור הרופאים ארזה מותק את מעט חפציה וביקשה שיזמינו עבורה מונית. אחיות התרו בה. רופאים המליצו במפגיע על עוד כמה ימי מנוחה.
״תיהני. תנוחי. מחליפים לך מצעים, מגישים לך למיטה. תחשבי שאת בבית־מלון.״
מותק סירבה באדיבות. הרופאים הביטו זה בזה, אמרו זה לזה באנגלית ״נו טוב״, ״האלה״, ״אצלם״, והניחו לה ולמשוגותיה.
הראשונה לבקר אותה בדירה היתה אַדֶלְפִינָה, קובנית בת עשרים ושתיים, שכנה קרובה ואם לילדה בת ארבע ולילד בן שנה וחצי, שבעלה הסתבך בתגרת רחוב והוכה למוות בידי כנופיית בריונים. אדלפינה ירדה מדירתה שבקומה הראשונה ובידיה סיר עם ירקות מאודים וקציצות בשר בתרד ובאננס. כולה חיוכים ויעילות סקרה במבט קריבי את הדירה, וניגשה לשטוף רצפות ולארגן מטבח. כשסיימה הציצה בתינוק המנמנם ופלטה שריקה קצרה וחדה. מותק התקשתה להחליט אם זו שריקת התפעלות או חלחלה. תחילה נמנעה מלשאול. אחר־כך, נעלבת מראש למקרה שתימצא הצדקה, שאלה: ״מה?״
״שום דבר.״
״למה שרקת?״
״לא יודעת.״
״דֶלְפִי!״
״כי הוא... שונה.״
״במה?״
״קשה לומר.״
״כבר אמרת.״
״אמרתי מפני שלי, צריך או לא, תמיד יש מה לומר. אני כולי פה אחד גדול.״
״אולי תגידי כבר למה התכוונת?!״
״באמת אין מה להגיד, פרט לכך שהוא נראה קצת... שונה. כאילו... חסר לו משהו. אולי עכירות בעיניים. המבט שלו ממוקד מדי בשביל תינוק בן פחות מ... מתי את אמורה להיניק אותו?״
״הייתי. לפני שעה.״
״והוא לא מיילל?״
״לא. הוא לא אילם, חלילה, אבל הוא מתעקש לא לבכות. לפעמים יש לי הרגשה שהוא לא יבכה גם אם לא אגש אליו יום ולילה. הוא מתאפק, כאילו זאת פחיתות כבוד בשבילו להתחנן לאוכל, או שהאוכל לא מספיק חשוב בשביל לבכות עבורו.״
״הוא מקסים. רק שהוא קצת...״
״מה?״
״לא יודעת. צריך לקצץ לי את הלשון.״
הן התיידדו ממבט ראשון. שבוע לאחר הגיעהּ כבר שמרה מותק על ילדיה של דלפי כשזו יצאה לענייניה. המולטית אפילו לא ניסתה להציע תשלום, שלא לפגוע בידידות הרכה.
שש שנים עשתה אדלפינה בבריטניה, חמש מהן בדרך לא חוקית. רק לאחר שבעלה נרצח ניאותו השלטונות לזכות אותה באזרחות. האנגלית שבפיה היתה גמישה, והיא פיטפטה כמחוללת. את בעלה כמעט לא הזכירה, וכשדיברה עליו צחקה מעומק הסרעפת. בדבריה המעטים התייחסה אליו כאל מי שלא ניתן לסמוך עליו, גנדרן מקסים שאפילו לא התיימר להעמיד פנים שהוא משתדל. הוא לא החליף לילדיו חיתולים, לא ערך שולחן, לא שטף כלים, לא יצא לקניות. ״רב־אמן בלא לעשות כלום. היו לו מיומנות, תושייה, יצירתיות וניסיון מעשי. אבל במה שלא עשה היתה גם ברכה. הוא לא היכה אותי, לא נגע לרעה בילדים, לא קילל, לא שבר חפצים ולא השתכר. האמת? הרבה לא יצא לו להיות בבית. תמיד לבוש בהידור, תמיד מבלה בחוץ, מגוהץ ומצוחצח. בקיצור, אֶלגַנְטִינוֹפֶת.״
בעלה של דלפי הזכיר למותק את אביה, אף שמרוב הבחינות, ובמיוחד במה שנוגע לגיל שבו נהרגו, לא היה שום דמיון. אבל משהו בחלקלקות, בהידור הלבוש, ביחס המזלזל והמבטל כלפי כל סמכות ורשות, בשנאה המולדת לציות, היו משותפים לבעלה של הקובנית ולאביה של מותק.
״בעלך מזכיר לי את אבי, שנהרג עשרה ימים לפני שנכנסתי לחופה. אבי היה צייר,״ העבירה מותק מבטה מאדלפינה אל הקישוט היחידי בדירה, ציור של הרי אפרים בשקיעה. השמש שלטה על יותר ממחצית הבד.
״כשאבי נהרג ביטלתי את החתונה. דווקא בחור מוצלח מאין כמוהו. גיאולוג, נדמה לי.״
״הלוואי שבעלי היה נהרג שבועיים לפני החתונה.״
הן צחקו כשותפות לדבר עבירה, זו צחוק עליז של בת עשרים ושתיים המטופלת בשני ילדים ואינה רואה בכך התאנות של הגורל, וחברתה צחוק בוגר יותר ומודע של בת שלושים ושמונה.
״איך נהרג אביך?״
״נפל עליו עציץ.״
אדלפינה השתוללה מצחוק. היא חוללה בדירת החצי־מרתף, ועקביה הגבוהים נקשו על רצפת העץ במקצב דרומי. אחר־כך הפסיקה לחוג סביב עצמה ורק רקעה בעקבים, כל נימה בגופה מפרכסת ומתזזת. ״עציץ?״
״קקטוס.״
״די!״ התפרקה המולטית מרוב צחוק, אוחזת בצלעות, איבריה המושלמים חגים בכיוונים סותרים, נפתלים אך מחויבי המציאות, יוצרים אגב תנועתם הרמוניה שמיימית ככוכבים במסילתם. ״בגללך אני עוד אשתין במכנסיים...״
״קקטוס ננסי!״
ההשתוללות חרגה מכלל שליטה. לא ניתן היה לבלום את שתי אלו. דמעות זלגו להן במורד הלחיים, עוד זו מתגלגלת וזו באה. ״את ממציאה!״
״שכה אחיה. אשה אחת יצאה למרפסת הגג שלה להשקות עציצים. החבר שלה התגנב מאחוריה וליטף לה את הישבן. היא נבהלה, והמרפק שלה פגע בעציץ שצנח ארבע קומות והתרסק לאבי על הראש. אמי היתה לצידו. הם הלכו על המדרכה שלובי זרוע.״
״והיא?״
״לא נשרטה.״
״והוא נהרג?״
״אבי היה גבר גבוה, נאה, סמל הבריאות והגמישות. נשים הפנו אחריו מבטים ברחוב. פתאום הוא קרס לאמי מול העיניים כמו ירוי. היא רכנה אליו וראתה שיוצא לו קקטוס מהראש.״
המולטית חירחרה, נשנקה, הצטהלה, שוב חירחרה ושאגה בפראות. אפשר היה לספור לה את השיניים, וכל ספירה היתה מראה שלושים ושתיים, כל שן מושלמת מאחותה.
״וזה עוד לא הכול!״
״לא יכולה יותר...״ אחזה המולטית בבטנה.
״לי בטח אסור לצחוק ככה. הכול בפנים עוד כואב לי...״ מחטה מותק אפה וניגבה אשד דמעות בגב־ידה. נשימתה התמתנה מעט. הריאות שעבדו במלוא התפוקה זכו בהפוגת־מה. היא נשמה עמוקות ופלטה אוויר מדוד מהנחיריים. מהחזה ומטה, כל איבריה הפנימיים היו דוויים.
״קקטוס?!״
הן געו.
״מרוב טלטולים החלב יהפוך לי לשמנת!״
הן שאגו.
ירד גשם נטול רעמים. דירת החצי־מרתף איימה להישטף. כשירד גשם כבד ועיקש, חדרו המים משני כיוונים; מתחת לדלת הכניסה, ומרחבת הבטון הקטנה שפנתה לחצר האחורית בשיפוע הפוך. אולם בינתיים נותרה הריצפה יבשה. אדלפינה שטפה כלים והניחה אותם על המתלה. אחר־כך ניגשה לעריסת התינוק, הביטה בו ללא אומר, הרימה אותו ונשאה אותו אל היולדת, מחזיקה בו בריחוק־מה מגופה. התינוק פקח עיניים לא מופתעות. אמו חלצה לו שד. הוא ינק עד הטיפה האחרונה משני הדדיים, בקצב אחיד ובלי העדפה מתקנת. כשסיים לא הראה סימן שהוא שבע או מרוצה. הוא לא גיהק. הן המתינו. אמו הניחה ראשו על כתפה וטפחה קלות על גבו. הגיהוק בושש.
״אני אכנס בערב,״ אמרה הקובנית, ״תשתדלי לנוח, ואל תתני לאף אחד להפריע לך. שאחליף לו חיתול לפני שאני זזה?״
״אם יש לך זמן.״
אדלפינה החליפה לתינוק בזריזות בעודה מזמזמת לעצמה, וחיוכה מתריס כלפי עולם ומלואו: דבר לא יקשה ממני. מפקפקים? קטני אמונה. נסו והיווכחו.
״זהו,״ קיפלה את חיתול הנייר עם הצואים ודחסה אותו לשקית ניילון, להשליכה למיכל האשפה בכניסה לבניין.
״רגע,״ קמה מותק מהמיטה, וניגשה ברגליים פשוקות מעט אל קצה החדר. אשד חיבה והכרת־תודה נשא אותה אל השידה עוד לפני שהיה לה מושג מה בכוונתה לעשות. היא פתחה מגירה גדולה ומשכה מתוכה מסגרת עץ. דלפי עקבה אחריה, יודעת שהיא עומדת לקבל שי, אות להכרת־תודה. היא לא רצתה מתנות, אך פחות מכך רצתה לסרב.
מותק הפכה את הבד הממוסגר. בציור, תמונה בצבעי שמן, נראה מדבר בשעת צהריים יוקדת, משטח עצום של אבן הנאפה בחמה.
במבט בוחן ניתן לראות זוחלים קטנים מסתתרים בפיסות צל. שיחים גמדיים נאחזו באדמה החרבה. באובך ריחף עיט מעל פגר של גמל. הכול כמו טבל באור לא בריא של אדי חומצה. בקצה הימני התחתון, באותיות שחורות, הופיעה חתימת הצייר.
אדלפינה התקרבה מעט. דירת החצי־מרתף היתה אפלולית גם בשעות אלו. מעודה לא ראתה דלפי נוף כזה או דומה, לא בחיים ולא על בד. המדבר נראה מאיים למרות הצבעים הבהירים. היא לא ידעה אם יש לציור ערך כלשהו. גם לא היה לה איכפת. הוא עורר בה אי־שקט, בדומה לאי־השקט שעורר בה התינוק. היא לא רצתה את הציור הזה בדירתה, חשוף לעיני ילדיה.
מותק העיפה את התמונה לעבר המולטית, כמו למזער את ערך מתנתה. אדלפינה קלטה אותו בתודה אילמת, כפי שקיבלה ליזי את הציור האחר שהעניקה לה מותק, יער כלה בלהבות, ורק שוליו עוד בוערים ומעלים עשן. ליזי נטלה את הציור כמעט בלי להביט בו, נשקה לחברתה על שתי הלחיים, הניחה את הבד על שולחן המטבח ולא תלתה אותו. כשמותק ביקרה אותה, ליזי תמיד התנצלה שעדיין לא מצאה לו מקום ראוי. שתיהן ידעו שהציור יישאר חבוי, ממתין להישכח.
הקובנית חיבקה את היולדת. היולדת החזירה לקובנית חיבוק אמיץ. ציור אחד ויחיד של אביה נותר עכשיו ברשותה של מותק, זה שעל קיר חדרה, ובו דמות אמה בת השלושים, שערה החום והחלק מתבדר, והיא עומדת ליד חלון חדר השינה, משקיפה על חצר עם כבסים, עץ שסק וחתול. מאחוריה, בחדר החשוף ממותרות, על כורסה מוצללת, רבצה בובה מרופטת שפניה פני ילדה מבוישת, פני בתה בת הארבע.
מותק הירהרה לרגע בדחף שלה, ואפילו בלהיטותה להיפטר מעבודותיו של אביה, שאותן ארזה בקפידה וסחבה כל הדרך על חשבון מטען אחר. כשהתייגעה מלמצוא פשר, שבה למיטתה ואספה בדרכה את התינוק מהעריסה. היה לו ריח של תמצית שקדים. היא התיישבה על קצה המיטה, עירסלה אותו וזימזמה לו חרש. התינוק לא הגיב. היא הגבירה את תנועות הערסול עד שהפכו לטלטלה של ממש. התינוק התחייך מעט. השלווה וקבלת הדין שלו שיגעו אותה. עכשיו הרחיקה אותו מעליה וטילטלה אותו בחוזקה, תומכת בראש הזעיר בכף־יד אחת, מושכת והודפת, מסובבת ומקפיצה ומנערת את הגופיף. הוא לא הגיב. היא הגבירה את הטלטלה. שיתעורר, שיצרח, שיביע מחאה. מה לעשות כדי שהוא יגיב? לנשוך אותו? להטיח אותו בריצפה? ״מה קורה איתך?״ צרחה, ״תגיד משהו! תבכה!״
התינוק פקח עיניים, התבונן באמו ברוגע, ושב ועצם אותן. מותק, אמא מזה שבעים ושתיים שעות, השתרעה על גבה לרוחב המיטה הסתורה והניחה את בנה בחיקה, אפו לחוץ אל שיפולי צווארה. עכשיו בכתה אחרת משבכתה קודם. קודם דאב גופה. עכשיו נמחץ הלב. היא שבה וספרה את איבריו של בנה. התוצאה מילאה אותה נוחם. לא עברו דקות ארוכות והיא נרדמה לרחש גשם איטי שגבר והיה למטר סוחף. שלולית החלה נקווית בין חדר השינה למטבח.