מבוא – יער האלפים
"עיניים אש
וזיכרון נשכח
פגיון זהב
נשמת אב ייקח
מגפה קשה
יביא הרודן
ומלחמת גזעים
בפתחו של עידן
השד הגדול
בדמות רפאים יתלבש
וקרב לחיים ולמוות
יתרחש בבית האש"
הכוורת אמרה את דברה, והנבואה פשטה ביער כמו אש בשדה קוצים. רק היולדת הטרייה לא שמעה דבר וחצי דבר מהשירה המוזרה. היא הייתה מטושטשת מהתרופות שנתנו לה המיילדות, רחמיהן מונעים מהן לבשר לה את הבשורה המרה.
אם הייתה זו אישה אלפית כהלכה, ודאי הייתה שואלת בעצמה מה אמרה הכוורת. אך זו אינה אלפית, זוהי בת אדם - שערה חום, עיניה ירוקות בהירות, ועורה בצבע השנהב. דומה לאלפית כמו שסלק דומה לאגוז...
היא אינה מכירה את החוקים ולא את המסורות. היא זרה להם, כמו שהם זרים לה.
סַרִיבְּרָאן התהלך סביב האוהל, חסר מנוחה. אביו, הסמכותי והמוצק, הביט בו בדאגה.
בנו נעלם למשך שש-עשרה שנים. שש-עשרה שנים שבהן לא ידע אם הוא חי או מת, אם שלום לו, אם מצא את שחיפש...
לפתע הוא חזר, כרעם ביום בהיר, ולצדו אישה הריונית מאוד. הוא התעקש על כך שעליה ללדת כאן, בביתו, כי השמים יודעים מה יֵצא מרחמה של האישה.
"אתה חייב לספר לה, בן," אמר האב בשקט. מבטאו הכבד העיד ששפת האדם זרה לו.
"היא תשנא אותי," השיב לו סַרִיבְּרָאן.
"ובכל זאת, מדובר בבן שלה."
"הוא גם הבן שלי!"
" סַרִיבְּרָאן, בבקשה..."
"לא קוראים לי כך יותר," התעקש הבן.
"שמך הוא סַרִיבְּרָאן - המיוחד. כך קראתי לך אני כשנולדת."
פניו של בנו קדרו למשמע שמו הראשון, שם שהיה שייך לאדם שאיננו עוד. מחשבותיו חזרו אל הנבואה, ואל מה שהשתמע ממנה.
"העיניים שלו הן כמו שלי," אמר בקדרות.
"סימן שהקסמים יהיו נחלתו," השיב לִיאוֹדֵאוּס, אביו. "ירושתה היחידה של אמך."
"אם אימא הייתה כאן עכשיו..." מלמל סַרִיבְּרָאן.
"היא הייתה גאה בך," השיב לִיאוֹדֵאוּס במתינות, "וגם הייתה מזהירה אותך, שהילד הזה יגרום לך לצרות צרורות."
סַרִיבְּרָאן אפילו לא חייך. הוא נשם עמוק וניסה להחניק את חרדתו.
"מה אעשה, אבא?"
לִיאוֹדֵאוּס הניח יד מנחמת על כתף בנו.
"מה שלא תעשה – עשה זאת יחד איתה."
השניים השתתקו כשכנף האוהל זזה, ואישה אלפית לבושה בסינר מלוכלך יצאה ממנו. היא החוותה קידה לשניהם ואמרה באלפית מחוספסת, "דיניגוֹ, היא מתעוררת."
שני הגברים התקרבו בחשש אל פתח האוהל. אנחותיה הקלות של וֵנֵסַה נשמעו מבפנים. ניכר היה שכאבי הלידה עדיין לא הרפו ממנה.
סַרִיבְּרָאן הביט באביו וייאוש בעיניו.
אביו נאנח. "ספר לה, בני. היא צריכה לדעת."
לשנייה היסס הבן, ואז הנהן ונכנס.
האוהל היה מחניק. התינוק שכב בעריסת עלים טריים, וישן שנת ישרים. ליבו של סריבראן נמס בקרבו. בנו שלו, האוצר היקר ביותר עלי אדמות.
ואז נדד מבטו אל וֵנֵסַה. שערה היה לפקעת מיוזעת ועורה נראה רפוי, חיוור וחולני.
יפהפייה.
"אהובה" לחש לה, "התעוררי... יש משהו שאת צריכה לשמוע."
