סוד התמוז
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: 2017
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 393 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 33 דק'

תקציר

זהו סיפור עשיר במיתוסים קדומים ממסופוטמיה, ובהם ´עלילות גילגמש´, מיתוס אהבת האלה אישתר-איננה לאל הטבע דומוזי וסיפור המבול השומרי. אישתר, גיבורה בת זמננו, מורישה לבתה משאלת לב, ומרגע זה מתרחשת תפנית בלתי צפויה בעלילה, ונחשפת בהדרגה משפחה ישראלית ששורשיה הקדומים בחברון, המשכם, לאחר חורבן בית שני, בספרד, ולאחר הגירוש, בשיבה ארצה. אישתר מתאהבת במרצה טמיר, שהוא התגלמות אל הטבע דומוזי בעיניה. באהבתה המסתורית מסתתר סוד, סוד התמוז, שאותו הקורא מנסה לפענח לאורך העלילה. 
 
הדמויות המרתקות מהתקופה המסופוטמית, מתגלגלות אל דמויות עכשוויות המרכיבות את החברה הישראלית על גווניה השונים: מזרחים ומערביים, דתיים וחילונים, יהודים מול ערבים ודרוזים, ימנים ושמאלנים ובעלי ממון מול נצרכים. ´סוד התמוז´ מבוסס על מיתולוגיות קדומות, אולם בה בעת מהדהד את האידיאולוגיה של הקבוצה הכנענית, בראשות יונתן רטוש וחבריו לדרך. נוסף לדמויות המגוונות והמרתקות, בספר מערכת יחסים מורכבת וכואבת בין אם לבתה ומעלה שאלה: האם יש מקום למחילה?
 
חלומה של אחליי, בתה של אישתר: ״ילדה קטנה ניצבת מול קיר. היא מכה עליו בידיה, ובוכה בכי של חוסר אונים... לפתע היא מבחינה בה... אישה עבת בשר, עירומה, עיניה בוערות ושיערה צונח על כתפיה כפקעת נחשים... הילדה זועקת, אמא, אמא... לפתע עפה אישתר פנימה דרך הקירות. גופה גוף נשר האנזו, עיניה רושפות מזעם ופניה לוהבות. בהינף שרביט, ומלמול מילים עתיקות, היא הופכת את המכשפה לעכברון...״
 
´´סוד התמוז" הוא ספרה הראשון בפרוזה והשלישי במספר של המשוררת והסופרת דליה קמינר, מחנכת ומורה לאנגלית בתיכון.
 
דליה קמינר, בעלת תואר ראשון ושני בספרות אנגלית ואמריקנית, בר אילן. 
 
ספרים קודמים: ´עוף האפר´ (שואה), ו´שירי מנחה´, קובץ שירים אישיים בשישה שערים.

פרק ראשון

פרק 1
פיזור האפר
סמוך לכביש הופיעה ילדה בפנים שחומות, עיני גחלים ושיער סתור. על ראשה ניצב סל נצרים בשיווי משקל. היא עמדה בצד הדרך, מלווה בעיניה את האוטובוס המתרחק. הנה, עוד אחד מסממני הזמן החדש חולף על פניה. עפעוף ריסים קל, והוא ייעלם במרחק. היא לעומתו תישאר כאן, במקום שבו שפיפונים מתחפרים בחול וממתינים לטרף, ונמרי עין גדי אורבים ליעלים בסתר סלעים, בגֵו מתוח ובעיניים בורקות. הקסם. המסתורין.
ככל שהאוטובוס הדרים, הנופים השתנו. בקעת באר שבע התקשטה בפריחה מדברית. פה ושם צצו אוהלי בדווים, ולצידם גמלים מוברכים בחול הלוהט, לועסים ומעלים גירה. עדרי עיזים תרו אחר כתמי ירק וכלב כנעני, שמוט זנב, דידה לצידם מלחית בחום. תחת אשל מדברי נרדם הרועה. במרחב זה עדרו בטוח.
באוטובוס העמיקה הדממה, עוטפת את המוות כתכריך. ראשו של גילגי נשען לאחור. עיניו עצומות. הוא אוגר כוחות נפש לקראת טקס לוויית אישתר, בתו. לצידו יושב מורדי, תומך בראשו. מבטו בורח אל הנופים המוכרים לו ממסגרת עבודתו כמדריך טיולים באזור.
יצאו מהמרכז מוקדם. צריך להגיע לתל עבדת, העיר הנבטית במדבר, כדי לערוך את הטקס ולשוב הביתה. בתל שרר קור עז. את כד האפר העטור בראשי יעלים ודקלים הצמידה אחליי, בתה של אישתר, אל חזה. "סוף סוף קרובות, אימא. מחווה אחרונה בטרם אשחרר את אפרך לחיק המדבר. כל כך מאוחר, מאוחר מדי." בני המשפחה הצליחו למלא את משאלת לב הנפטרת, לשרוף את גופתה, חרף הקשיים שבהם הייתה המשימה כרוכה.
צעדו צמודים, רועדים מקור. ציפורי מדבר דאו במרחב. משתתפים אחדים תהו לפשר הטקס המוזר שבו הסכימו ליטול חלק, מתוך כבוד לאישה שחשבו שהכירו. נעמדו למרגלות התל, פניהם לעבר הפסגה. מודעת למעמד, הלא שגרתי, פתחה אחליי ואמרה: "הבאנו את אפרך אל המקום שאליו ביקשת להגיע, אימא. כאן תתמזגי בנופים המספרים הוד קדומים, בנוכחות משתתפים שאהבו והעריכו אותך בחייך." אחר נטלה את הכד, פתחה ופיזרה את תוכנו. המשתתפים נרתעו, נדהמים. אולי ציפו שהכד ייטמן בגומחת סלע, או ייקבר באדמת המדבר. עם זאת הניחו שיש בבחירת אישתר אמירה המעוגנת ברובד נעלם מבינתם.
אחליי המשיכה: "על פי צוואת אמי, מתבקש אביה לומר את הקדיש המיוחד, 'את נשמת', שכתב יונתן רטוש, מורם הרעיוני." וגילגי דקלם מהזיכרון, כשהעברית המושלמת שלו בהטעמת המילרע, בהדגשת האותיות הגרוניות ובהיגויין הנכון מהדהדת במרחב. קולו נשמע חזק וצלול: "צדק לפניו יהלך/ יפלס ארחו מישור/ צדק במגן לפניו באשמנים/ צדק לפניו יהלך/ אל אלוהי רוחות ים/ קרב אפיק תהומתיים/ אשר בכנפו מעריב ערבים/... ברך את..."
אחר כרע על ברכיו, חפן את הכד בידיו וכתפיו נרעדו. מבט אחליי רפרף על פני מורדי, אביה. האם הבחינה בלחלוחית בקצה עינו? חנה, אלמנת נמרוד אחי אישתר, השקיפה מרחוק על הטקס הנגוע בחילול כבוד המתה. לוויה ללא קריעה, וללא קדיש יהודי? היא פתחה סידור והתפללה לעילוי נשמת גיסתה האהובה, אך הבלתי אפשרית. טיפות הגשם שהופיעו יש מאין הריצו את כולם לעבר האוטובוס הממתין, וזה יצא מיד לדרך.
עיני אחליי ליוו את התל המתרחק, את הפתקים המתעופפים ואת זרי הפרחים לצד כד האפר הריק. ציפורים כהות הוסיפו לדאות במרחב. לרגעים היה נדמה לה שציפורי רפאים אלה נמצאות כאן מקדמת דנא. פירורי אפרה של אישתר יתערבבו בטיפות גשם, ומחר יופיעו כאן פרחים דומים לאלה שפרחו כאן גם בתקופות הקדומות. באפה עלה ניחוח היסמין שנדף מאמה בימי ילדותה, ובעיני רוחה ראתה עדת מקוננות, לבושות שחורים, מלוות את אישתר לנדא-סינאל למקום מנוחתה בצלילים הזועקים כאב קמאי. הן היכו על חזן, צבטו את לחייהן ופרעו את שיער ראשן שעינו כעין העורב. הכוהנות ביכו את אישתר, כוהנת התמוז, שירדה לַשאול לבקש את דומוזי, אהובה. ועם שוב ממטרי החורף הוא יעלה מהשאול, והפריון ישוב לעולם הנשרף בלהבות הקיץ. מורדי חיבק את כתפה של בתו, ובעיניו התכולות עלה דוק ערגה. אחליי נשקה ללחיו, ושניהם החרישו.

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: 2017
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 393 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 33 דק'
סוד התמוז דליה קמינר
פרק 1
פיזור האפר
סמוך לכביש הופיעה ילדה בפנים שחומות, עיני גחלים ושיער סתור. על ראשה ניצב סל נצרים בשיווי משקל. היא עמדה בצד הדרך, מלווה בעיניה את האוטובוס המתרחק. הנה, עוד אחד מסממני הזמן החדש חולף על פניה. עפעוף ריסים קל, והוא ייעלם במרחק. היא לעומתו תישאר כאן, במקום שבו שפיפונים מתחפרים בחול וממתינים לטרף, ונמרי עין גדי אורבים ליעלים בסתר סלעים, בגֵו מתוח ובעיניים בורקות. הקסם. המסתורין.
ככל שהאוטובוס הדרים, הנופים השתנו. בקעת באר שבע התקשטה בפריחה מדברית. פה ושם צצו אוהלי בדווים, ולצידם גמלים מוברכים בחול הלוהט, לועסים ומעלים גירה. עדרי עיזים תרו אחר כתמי ירק וכלב כנעני, שמוט זנב, דידה לצידם מלחית בחום. תחת אשל מדברי נרדם הרועה. במרחב זה עדרו בטוח.
באוטובוס העמיקה הדממה, עוטפת את המוות כתכריך. ראשו של גילגי נשען לאחור. עיניו עצומות. הוא אוגר כוחות נפש לקראת טקס לוויית אישתר, בתו. לצידו יושב מורדי, תומך בראשו. מבטו בורח אל הנופים המוכרים לו ממסגרת עבודתו כמדריך טיולים באזור.
יצאו מהמרכז מוקדם. צריך להגיע לתל עבדת, העיר הנבטית במדבר, כדי לערוך את הטקס ולשוב הביתה. בתל שרר קור עז. את כד האפר העטור בראשי יעלים ודקלים הצמידה אחליי, בתה של אישתר, אל חזה. "סוף סוף קרובות, אימא. מחווה אחרונה בטרם אשחרר את אפרך לחיק המדבר. כל כך מאוחר, מאוחר מדי." בני המשפחה הצליחו למלא את משאלת לב הנפטרת, לשרוף את גופתה, חרף הקשיים שבהם הייתה המשימה כרוכה.
צעדו צמודים, רועדים מקור. ציפורי מדבר דאו במרחב. משתתפים אחדים תהו לפשר הטקס המוזר שבו הסכימו ליטול חלק, מתוך כבוד לאישה שחשבו שהכירו. נעמדו למרגלות התל, פניהם לעבר הפסגה. מודעת למעמד, הלא שגרתי, פתחה אחליי ואמרה: "הבאנו את אפרך אל המקום שאליו ביקשת להגיע, אימא. כאן תתמזגי בנופים המספרים הוד קדומים, בנוכחות משתתפים שאהבו והעריכו אותך בחייך." אחר נטלה את הכד, פתחה ופיזרה את תוכנו. המשתתפים נרתעו, נדהמים. אולי ציפו שהכד ייטמן בגומחת סלע, או ייקבר באדמת המדבר. עם זאת הניחו שיש בבחירת אישתר אמירה המעוגנת ברובד נעלם מבינתם.
אחליי המשיכה: "על פי צוואת אמי, מתבקש אביה לומר את הקדיש המיוחד, 'את נשמת', שכתב יונתן רטוש, מורם הרעיוני." וגילגי דקלם מהזיכרון, כשהעברית המושלמת שלו בהטעמת המילרע, בהדגשת האותיות הגרוניות ובהיגויין הנכון מהדהדת במרחב. קולו נשמע חזק וצלול: "צדק לפניו יהלך/ יפלס ארחו מישור/ צדק במגן לפניו באשמנים/ צדק לפניו יהלך/ אל אלוהי רוחות ים/ קרב אפיק תהומתיים/ אשר בכנפו מעריב ערבים/... ברך את..."
אחר כרע על ברכיו, חפן את הכד בידיו וכתפיו נרעדו. מבט אחליי רפרף על פני מורדי, אביה. האם הבחינה בלחלוחית בקצה עינו? חנה, אלמנת נמרוד אחי אישתר, השקיפה מרחוק על הטקס הנגוע בחילול כבוד המתה. לוויה ללא קריעה, וללא קדיש יהודי? היא פתחה סידור והתפללה לעילוי נשמת גיסתה האהובה, אך הבלתי אפשרית. טיפות הגשם שהופיעו יש מאין הריצו את כולם לעבר האוטובוס הממתין, וזה יצא מיד לדרך.
עיני אחליי ליוו את התל המתרחק, את הפתקים המתעופפים ואת זרי הפרחים לצד כד האפר הריק. ציפורים כהות הוסיפו לדאות במרחב. לרגעים היה נדמה לה שציפורי רפאים אלה נמצאות כאן מקדמת דנא. פירורי אפרה של אישתר יתערבבו בטיפות גשם, ומחר יופיעו כאן פרחים דומים לאלה שפרחו כאן גם בתקופות הקדומות. באפה עלה ניחוח היסמין שנדף מאמה בימי ילדותה, ובעיני רוחה ראתה עדת מקוננות, לבושות שחורים, מלוות את אישתר לנדא-סינאל למקום מנוחתה בצלילים הזועקים כאב קמאי. הן היכו על חזן, צבטו את לחייהן ופרעו את שיער ראשן שעינו כעין העורב. הכוהנות ביכו את אישתר, כוהנת התמוז, שירדה לַשאול לבקש את דומוזי, אהובה. ועם שוב ממטרי החורף הוא יעלה מהשאול, והפריון ישוב לעולם הנשרף בלהבות הקיץ. מורדי חיבק את כתפה של בתו, ובעיניו התכולות עלה דוק ערגה. אחליי נשקה ללחיו, ושניהם החרישו.