מלחמותיי לצד הכורדים בעיראק וסיפורים אחרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מלחמותיי לצד הכורדים בעיראק וסיפורים אחרים
הוספה למועדפים

מלחמותיי לצד הכורדים בעיראק וסיפורים אחרים

3.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

ספר זה הוא פרי שיתוף פעולה בין תא"ל (מיל') צורי שגיא וההיסטוריון ד"ר שאול ובר, שעם ספריו האחרונים ניתן למנות את "הקרב על גבעת התחמושת" (2015) ואת "ההר שהפך למפלצת" (2016).
הספר הוא ביוגרפיה של צורי שגיא. אבל אין זו ביוגרפיה רגילה, אלא קובץ סיפורים אישיים המשקפים את תולדות חייו של האיש המרתק הזה, כפי שנשמעו מפיו. 
הספר מתאר קריירה מפוארת של איש מיוחד שחשב ופעל מחוץ לקופסה ואף על פי כן התקדם בסולם הדרגות הצה"לי. 
שיא הקריירה של צורי שגיא היה ללא ספק הקרבות שניהל לצד הצמרת הכורדית בעיראק והצליח יחד עימה, כנגד כל הנתונים, לנצח את הצבא העיראקי ב-1966 וב-1974. הניצחון הזה, שחִייב לצד כישורים צבאיים גם יכולת ליצור יחסים אינטימיים עם המולה מוסטפה ברזאני, מי שעמד בראש הכוחות הכורדים באותה עת, ועם בניו, יצר לו דימוי של כול יכול שעודד גורמים שונים לפנות אליו גם לאחר שירותו הצבאי, וגם על כך מסופר בספר.
הספר שלפניכם הוא ספר מרתק ומלא הומור, המספר את סיפור עלילותיו המופלאות של צורי שגיא, שהוא גם סיפורם של הצנחנים לדורותיהם.

פרק ראשון

פתח דבר
 
את צורי הכרתי במהלך טיולינו המשותפים בפארק הלאומי ברמת גן.
היינו צועדים יחד והוא היה מספר לי את סיפוריו המופלאים. המסע היה מתחיל במסדר בוקר עם אחד הצועדים העיראקים המבוגרים, ובמהלכו היו שרים את השיר הידוע על הקרב בסן סימון במלחמת העצמאות.
למי שלא מכיר את מילות השיר להלן הטקסט:
אֲנַחְנוּ כָּבַשְׁנוּ
אֶת מִנְזַר סַן-סִימוֹן בְּקָטָמוֹן
וְגַם הִתְפַּשַּׁטְנוּ
בַּדָּרוֹם וּבַצָּפוֹן.
 
חָבֵר נַשָּׁק, חָבֵר נַשָּׁק,
אֵיזֶה בַּרְדָּק, אֵיזֶה בַּרְדָּק,
הָרִימּוֹנִים, הָרִימּוֹנִים,
מְקֻלְקָלִים, מְקֻלְקָלִים,
הַסְּטֵן שָׁבוּר, אֵין בּוֹ כַּדּוּר,
וְהָרוֹבֶה, וְהָרוֹבֶה,
אֵינוֹ יוֹרֶה, אֵינוֹ יוֹרֶה.[1]
הווטרנים היו מזמרים אותו ברגש רב ותוך הצדעה מתוחה, וכל הפארק היה מאזין בחיוך ובכבוד רב.
בהמשך המסע היינו פוגשים את ידידיו של צורי, שכללו כלב הסקי יפהפה מלווה בישישה ואת ותיקי שכונת הצנחנים ברמת גן, שעם כולם הוא היה מקיים שיחות ידידותיות. לעיתים היה מקבל הודעה טלפונית על לוויה של אחד מחבריו הרבים שחשוב להגיע אליה.
הסיפורים של צורי היו באמת מופלאים.
היה הסיפור של קרבות חטיבת אלכסנדרוני בשרון, מימי מלחמת העצמאות, שבהם צורי וחבריו הנערים עשו הסכם עם הלוחמים של חטיבת אלכסנדרוני שתמורת כל גויאבה שיביאו להם מהמושב הם, הלוחמים, ייתנו להם לירות כדור לעבר הצבא העיראקי שנלחם שם נגד החטיבה. בהמשך היו הסיפורים על הסיוע לכורדים במלחמותיהם נגד הצבא העיראקי שהסתיימו בתבוסתו של האחרון, וצורי הרגיש שזו הייתה סגירת החשבון שהיה לו איתם בנעוריו.
הסיפורים האחרים היו על עלילותיו של צורי בפעולות התגמול, במלחמת ששת הימים, כקצין אג"מ בפיקוד מרכז, כמפקד ברמת הגולן, ובזמן שהיה מפקד ומלך בלתי מעורער בשארם-א-שייח שבסיני ועוד ועוד.
כל אחד מהם היה מסופר כסיפור בהמשכים שמתחיל בכניסה לפארק, ליד שיכון הצנחנים, ונגמר בחורשת האיקליפטוס — כשני ק"מ ויותר — ובסופו, בדרך כלל, הייתה פואנטה מבדחת.
הבנתי שיש לו אוצר של סיפורים שאסור להחמיץ וראוי להעלותם על הכתב.
בהתחלה הוא סירב בעקשנות, אבל בהמשך, באמצעות לא מעט לחץ של חבריו, הוא ניאות לספר את הסיפורים למכשיר הקלטה.
כשניאות לספר את הסיפורים לכתיבת הספר הוא הציב ארבעה תנאים: ראשית, שלא נעסוק רק בנושאי צבא ומלחמות, אלא גם בסיפורים פיקנטיים; שנית, שלא נכתוב השמצות על מפקדים בצבא; שלישית, שנכתוב רק דברי אמת כפי שבאמת אירעו, ורביעית, שהסיפורים יסופרו בהומור (מפקד חסר חוש הומור הוא מפקד שמשהו אצלו לא בסדר... הוא חזר ואמר). קיבלתי את התנאים, ויצאנו לדרך. וכך, במהלך החורף האחרון, היינו יושבים ליד האגם המקסים בפארק הלאומי ברמת גן, כאשר מולנו שוחים, מגעגעים ומזדווגים הברווזים, ומקליטים סיפורים מופלאים מאוצר סיפוריו של צורי.
לאחר כתיבת הטיוטה החל הקרב על כל משפט. כשאני, כבוגר הקרב על גבעת התחמושת וקרב הסרפאום במלחמת יום הכיפורים, הבלטתי את ביקורתי על המערכת הצבאית ואילו צורי, כקצין בכיר במיל׳, השתדל למתן ביקורת זאת ולהיות לויאלי אליה ואל חבריו.
לא הכול סופר. היו סיפורי זימה שמכשיר ההקלטה הסמיק לשמעם, והם לא הועלו על הכתב, אבל הסיפורים המעניינים הועלו גם הועלו.
וכך נולד הספר המרתק והמשעשע שלפניכם.
 
ד"ר שאול ובר
רמת גן
shaulw@hotmail.com

עוד על הספר

נושאים

מלחמותיי לצד הכורדים בעיראק וסיפורים אחרים צורי שגיא, שאול ובר
פתח דבר
 
את צורי הכרתי במהלך טיולינו המשותפים בפארק הלאומי ברמת גן.
היינו צועדים יחד והוא היה מספר לי את סיפוריו המופלאים. המסע היה מתחיל במסדר בוקר עם אחד הצועדים העיראקים המבוגרים, ובמהלכו היו שרים את השיר הידוע על הקרב בסן סימון במלחמת העצמאות.
למי שלא מכיר את מילות השיר להלן הטקסט:
אֲנַחְנוּ כָּבַשְׁנוּ
אֶת מִנְזַר סַן-סִימוֹן בְּקָטָמוֹן
וְגַם הִתְפַּשַּׁטְנוּ
בַּדָּרוֹם וּבַצָּפוֹן.
 
חָבֵר נַשָּׁק, חָבֵר נַשָּׁק,
אֵיזֶה בַּרְדָּק, אֵיזֶה בַּרְדָּק,
הָרִימּוֹנִים, הָרִימּוֹנִים,
מְקֻלְקָלִים, מְקֻלְקָלִים,
הַסְּטֵן שָׁבוּר, אֵין בּוֹ כַּדּוּר,
וְהָרוֹבֶה, וְהָרוֹבֶה,
אֵינוֹ יוֹרֶה, אֵינוֹ יוֹרֶה.[1]
הווטרנים היו מזמרים אותו ברגש רב ותוך הצדעה מתוחה, וכל הפארק היה מאזין בחיוך ובכבוד רב.
בהמשך המסע היינו פוגשים את ידידיו של צורי, שכללו כלב הסקי יפהפה מלווה בישישה ואת ותיקי שכונת הצנחנים ברמת גן, שעם כולם הוא היה מקיים שיחות ידידותיות. לעיתים היה מקבל הודעה טלפונית על לוויה של אחד מחבריו הרבים שחשוב להגיע אליה.
הסיפורים של צורי היו באמת מופלאים.
היה הסיפור של קרבות חטיבת אלכסנדרוני בשרון, מימי מלחמת העצמאות, שבהם צורי וחבריו הנערים עשו הסכם עם הלוחמים של חטיבת אלכסנדרוני שתמורת כל גויאבה שיביאו להם מהמושב הם, הלוחמים, ייתנו להם לירות כדור לעבר הצבא העיראקי שנלחם שם נגד החטיבה. בהמשך היו הסיפורים על הסיוע לכורדים במלחמותיהם נגד הצבא העיראקי שהסתיימו בתבוסתו של האחרון, וצורי הרגיש שזו הייתה סגירת החשבון שהיה לו איתם בנעוריו.
הסיפורים האחרים היו על עלילותיו של צורי בפעולות התגמול, במלחמת ששת הימים, כקצין אג"מ בפיקוד מרכז, כמפקד ברמת הגולן, ובזמן שהיה מפקד ומלך בלתי מעורער בשארם-א-שייח שבסיני ועוד ועוד.
כל אחד מהם היה מסופר כסיפור בהמשכים שמתחיל בכניסה לפארק, ליד שיכון הצנחנים, ונגמר בחורשת האיקליפטוס — כשני ק"מ ויותר — ובסופו, בדרך כלל, הייתה פואנטה מבדחת.
הבנתי שיש לו אוצר של סיפורים שאסור להחמיץ וראוי להעלותם על הכתב.
בהתחלה הוא סירב בעקשנות, אבל בהמשך, באמצעות לא מעט לחץ של חבריו, הוא ניאות לספר את הסיפורים למכשיר הקלטה.
כשניאות לספר את הסיפורים לכתיבת הספר הוא הציב ארבעה תנאים: ראשית, שלא נעסוק רק בנושאי צבא ומלחמות, אלא גם בסיפורים פיקנטיים; שנית, שלא נכתוב השמצות על מפקדים בצבא; שלישית, שנכתוב רק דברי אמת כפי שבאמת אירעו, ורביעית, שהסיפורים יסופרו בהומור (מפקד חסר חוש הומור הוא מפקד שמשהו אצלו לא בסדר... הוא חזר ואמר). קיבלתי את התנאים, ויצאנו לדרך. וכך, במהלך החורף האחרון, היינו יושבים ליד האגם המקסים בפארק הלאומי ברמת גן, כאשר מולנו שוחים, מגעגעים ומזדווגים הברווזים, ומקליטים סיפורים מופלאים מאוצר סיפוריו של צורי.
לאחר כתיבת הטיוטה החל הקרב על כל משפט. כשאני, כבוגר הקרב על גבעת התחמושת וקרב הסרפאום במלחמת יום הכיפורים, הבלטתי את ביקורתי על המערכת הצבאית ואילו צורי, כקצין בכיר במיל׳, השתדל למתן ביקורת זאת ולהיות לויאלי אליה ואל חבריו.
לא הכול סופר. היו סיפורי זימה שמכשיר ההקלטה הסמיק לשמעם, והם לא הועלו על הכתב, אבל הסיפורים המעניינים הועלו גם הועלו.
וכך נולד הספר המרתק והמשעשע שלפניכם.
 
ד"ר שאול ובר
רמת גן
shaulw@hotmail.com