כמה אנחנו?
ליל גחליליות עבר על ו'רדה, עוד אחד מאותם לילות לבנים הפוקדים אותה לאחרונה. אורות מנצנצים עד הבוקר כמו נורת חשמל מקולקלת. מנצנצים ולא מחממים. ח'מודה ישן בסלון. זה זמן רב שהוא ישן בסלון, מאז שנגוו'ה נולדה. נחירותיו ניסרו את השקט וצפצופי נשימותיו נִדמו לציוץ ציפורים מבוהל. הוא התהפך על הספה הקשה כאבן בסלון, איזה חלום מבעֵת אותו? שאלה ו'רדה את עצמה והתהפכה אף היא על מיטתה. היא התגעגעה לדגדוגי האהבה שלו, שהיו מתחילים ממש באותה ספה ומשתרכים כמו שובל של בושם עד למיטתם הזוגית בחדר השינה.
'כמה אנחנו, יָא ו'רדה, כמה אנחנו?' היה שואל ומדגדג אותה בקצות האצבעות של הרגליים ומטפס משם לבטן וממנה אל גבעות שדיה הזקורות, עד שהיתה אומרת: 'שניים, ח'מודה, אנחנו שניים: רק אני ואתה, אתה ואני,' ולא היה מפסיק לדגדג אותה, פושט את שתי ידיה לצדדים ואוזק את כפותיה בכפותיו, עד שהיתה מודה – 'אחד, ח'מודה, אנחנו אחד.'
ועכשיו שנינו מתהפכים על המיטות – הוא שם ואני פה. לפני שלוש שנים התחיל הפירוד הזה לתת את אותותיו. לאחר שנולדה נגוו'ה, היתה ו'רדה מהרהרת על מיטתה בלילותיה הלבנים.
נגוו'ה נולדה לאחר תשע שנים של הריונות כושלים, שהסתיימו בוולדות מתים. כשנולדו התאומות לפני שתים עשרה שנה, היתה שמחה גדולה בבית. הם לא התווכחו על השמות הכפולים. ח'מודה הרשה לה לכתוב אותם בכפולות בתעודת הזהות. אמל ותקווה ושירין ושירה חיו בשלום בתעודת הזהות זו לצד זו, האחת מוצהרת, השנייה חבויה בתוך סוגריים, כאופציה לשעת חירום.
כשהקטנה נולדה כינתה אותה ו'רדה גם בשם עברי – נוגה, כפי שנהגה עם אחיותיה. היא השמיעה לה שירי ילדים בעברית כשגדלה, כדי לזרז את הדיבור המעוכב שלה. רק אז החל ח'מודה לדבר אתה על נטל שתי השפות, העברית והערבית, שהיא מעמיסה על הקטנה. 'אל תגררי את הווָגָ'אע רַאס, את כל הבלגן של שני העמים אל תוך השתיקות שלה. עם שפה אחת היא בקושי מסתדרת, אל תבלבלי אותה, יָא ו'רדה,' חזר וביקש.
ו'רדה לא רצתה לבלבל את נגוו'ה, רק להרגיע את המבטים שהיתה תולה בה – מבטים שתוקִיים וטורדי מנוחה, שליוו אותה ללא הרף. עוד בהיותה בת שנה היתה נעמדת במיטתה בחצות, לא בוכה, לא ממלמלת – אלא תולה מבטים חלולים באִמה. ו'רדה היתה רצה אל מיטת התינוק שלה, הצמודה למיטתם הזוגית, מחזירה לה מבט, מחליפה חיתול, מגישה מים, אבל הפעוטה סירבה להירדם. ואז היתה שולפת מתוכה מילים מרגיעות של שפה פנימית הכלואה באותיות שבירות, ומדברת אתה עברית.
המילים היו פורצות ממנה ללא שליטה בשטף הברות ומלמולים, כמו אקדח שחיכה זמן רב למגע האצבע על הנִצרה. עד שח'מודה היה מתעורר וצועק לעברה:
'די, ו'רדה, די! תרגיעי אותה בלי מילים!'
וכשלא הצליחה לשלוט בפרץ המילים הפתאומי שנבע מתוכה, הלך לישון בסלון. כל לילה מאז אותו לילה הוא התהפך על ספת האבנים השחורה, והיא שמעה את צפצופי נשימותיו, שנִדמו לציפורים מבוהלות הנסות מהקן.
ואולי הבהלה היתה כבר קודם, הרהרה ו'רדה, מאז שנולדו לו בנים מתים בזה אחר זה מהבטן המקוללת שלי, תשע שנים וחמישה נפלים: הראשון נולד בחודש התשיעי ומת מיד לאחר שהגיח. השני –בשמיני. השלישי – בשביעי. הרביעי – בשישי והחמישי – בחמישי. כמו ספירה לאחור, צחקה.
ואחר כך נולדה נגוו'ה-נוגה, אילמת גמורה. בקושי בכתה, כאילו כל הדיבור שלה עבר בטעות לעיניה. וכמה הוא חלול, המבט שלה, יָאמָה, כמה הוא חלול ומפחיד.
אבל לא רק הוא מבריח את אביה לספת האבנים בסלון, גם אִבְּתִּיסַאם אבו מוֹךְ, הנערה הצעירה שפאתן הציעה לח'מודה בנה כדי שתלד לו בנים. שלוש שנים תלויה ההצעה הזאת בחלל ביתם, נלחשת מאחורי גבה של ו'רדה, נרמזת במבטים ונאמרת לבסוף בישירות בוטה:
'ו'רדה, אצלנו גבר בלי בנים הוא כמו מת, ממש כמו אצלכם, אִל יָהוּד, ואצלך הרבה בנים – אבל מתים, אָעוּזְבִּאלַלה, אללה ישמור. מי ימשיך אותו, מי? אם את אוהבת את ח'מודה כמו שאת אומרת, תני לו לקחת עוד אשה.'
שתים עשרה שנה היא נשואה לח'מודה, שתים עשרה שנה היא ו'רדה אבו זיאד המוסלמית, ופאתן עדיין קוראת לה 'אִל יָהוּד', כאילו העם העתיק הזה שאליו השתייכה פעם הוא כתובת קעקע. היא בדקה את הידיים שלה – אין כלום, שום כתובת. ולמה שתק ח'מודה? תהתה.
ח'מודה שמע ושתק והשפיל את מבטו כשאמו דיברה אליו. הוא הכיר את כאבה העמוק, כאב האלמנוּת והשכול. ו'רדה ידעה לנחש את המבט שלו ולזהות מתי הוא רוטט, מתי הוא חושק, מתי הוא מתבייש. היא ידעה שאל תוך המבט המושפל הזה, הנעוץ במרצפות, נכנס אורח לא קרוא.
ח'מודה זקף את מבטו, נטל את ידה של ו'רדה ואמר לאמו:
'יָאמָה, אני וּוַ'רדה זה אחד. וזה יותר מדי בשביל להכניס עוד דְיוּף, עוד אורחים, לחיים שלנו. מה את אומרת, ו'רדה חבּיבּתי, אחד ועוד אחד – כמה זה?'
ו'רדה לא השיבה. לבה ניבא לה שיהיו אורחים, אם לא בתוך הבית אז בבית של הבית – במחשבה. הפחד הוא אורח רע.
פאתן הקשיבה לדבריו ומלמלה בינה לבינה: אָעוּזְבִּאלַלה, יָא אִבְּנִי, אלוהים ישמור!' ה'אָעוּזְבִּאלָלה' שלה היה מרחף בחלל ביתם כמו צל כשמבט אילם וחלול נעוץ בו – המבט של נגוו'ה.
