מבוא
על הספר ארבעים הימים של מוסה דאג שמעתי בנעורי, אבל אז הוא עדיין לא ממש נגע ללבי. חזרתי אליו בעת שהתחלתי לעסוק בסוגיה המרתקת והמורכבת של יחסי יהודים ארמנים, לפני ובעיקר אחרי מעשי הג'נוסייד הנוראים שחוו שני העמים במאה העשרים. קראתי אותו בשקיקה והוא השפיע עלי עמוקות.
ידעתי שאני קורא ספר על הג'נוסייד הארמני, אבל בעת הקריאה של קטעים שלמים בספר, בעיני רוחי הרגשתי כאילו אני קורא ספר על השואה היהודית — זו היתה תחושה חזקה מאוד בעיני. הרבה פעמים קשה היה לי להאמין שהספר נכתב לפני השואה ולא לאחריה. מאז הספר מלווה אותי. בשנת 1994 כללתי קטעים ממנו בתוכנית לימודים שהכנתי לבקשת שרת החינוך דאז, שולמית אלוני ז"ל, למתמחי היסטוריה בתיכון ולסטודנטים במכללות למורים. התוכנית נפסלה, ואחת הטענות המבישות לפסילה היתה שאין משתמשים בקטעי ספרות בלימודי ההיסטוריה... למרות הבטחות חוזרות ונשנות על־ידי שרי חינוך, עשרים־ושלוש שנים לאחר מכן, בשנת 2017 אין בתוכנית הלימודים בישראל שום התייחסויות לג'נוסייד הארמני.
בשנת 2007, כשכתבתי את הספר הג'נוסייד הארמני: שִכחה והכחשה, במסגרת סדרת הספרים "ג'נוסייד" באוניברסיטה הפתוחה, כללתי שוב קטעים מן הספר. גם בספרי הראשון, שעוסק ביחסי יהודים וארמנים, הבנאליות של האדישות: יחס הישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני (1995), כתבתי את הפרק "ארבעים הימים של מוסה דאג לפרנץ ורפל כסמל וכמשל".
הבדיקה של ביטויי ההזדהות העמוקים עם הג'נוסייד הארמני קשה ומורכבת, בעיקר לגבי תקופת השואה. זאת, הן בשל הקושי בתיעוד כתוב, והן בשל הקושי במציאתו גם אם הוא מצוי בארכיונים. גם בממוחשבים שבהם אין בנמצא מילות קוד שיכולות להקל עלינו. מכל מקום, בעקבות פרסום ספרי קיבלתי תגובות רבות ומרגשות מאוד על הפרק שעסק בארבעים הימים של מוסה דאג, מישראל וממקומות שונים בעולם. בעקבות פרסום הספר במספר שפות, קיבלתי גם התייחסויות חדשות לגבי ההשפעה העמוקה שהיתה לספר בגיטאות בזמן השואה וגם הפניות להתייחסויות ופרטים שלא הכרתי.
נראה לי שהספר הנוכחי כולל בתוכו את מרבית העדויות המצויות על ההשפעה העמוקה של הספר בעת השואה בגיטאות באירופה ובארץ־ישראל. אולי פרסומו יסייע לגילוי מקורות חדשים, לא ידועים בינתיים, על עוצמת השפעתו.1
פרנץ ורפל השתלב בחיי פעם נוספת: בשנת 2013 זכיתי בפרס היוקרתי מטעם נשיא ארמניה (פרס מקביל לפרס ישראל, אבל בתחום חקר הג'נוסייד הוא מוענק לא רק לאזרחי ארמניה אלא הוא פרס בינלאומי) על תרומתי לחקר הג'נוסייד הארמני ועל המאבק שלי להכרה בו על־ידי מדינת ישראל ועל־ידי העולם. הוזמנתי אז למוזיאון הג'נוסייד הארמני המרשים בירוואן ושם הוענקה לי גם מדליית פרנץ ורפל.
בשנת 2015, בעת שהותי בארמניה, שם פתחתי לימודי ג'נוסייד וזכויות אדם באוניברסיטה האמריקאית של ארמניה (AUA), הוזמנתי להשתתף ביום עיון לרגל פתיחת תערוכה על פרנץ ורפל ועל ספרו במונטריאול. למען האמת, תחילה היססתי אם לעשות את ההלוך־חזור. אולם כשראיתי שהאירוע מתקיים תוך שיתוף פעולה עם מוזיאון השואה במונטריאול, שהוא מוזיאון יהודי ולא מוזיאון ממלכתי כמו לדוגמא מוזיאון השואה בוושינגטון, החלטתי לנסוע. אין זה , לצערי, דבר נפוץ, שארגונים יהודיים מארחים אירועים או תערוכות לציון מקרי ג'נוסייד שחוו עמים אחרים (בולט לטובה מוזיאון השואה בפריס); בישראל זה כמעט בבחינת לא יעלה על הדעת, לצערי ...
כבר מספר שנים אני חושב שלקורבנות העבר אמורה להיות — אם נשתמש במילה גבוהה — שליחות מיוחדת: להיאבק למען ערך קדושת חיי אדם ושוויון ערך חיי אדם באשר הוא אדם, והצלת חיי אדם באשר הם. אנחנו, יהודים וארמנים, איננו מתמודדים כראוי עם המשימה הזו. לצערי, שני העמים עדיין לא הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, והם ממשיכים להקיז את דמם ודמם של אחרים. יחד עם זאת יש לומר בגלוי: בסכסוך המתמשך בארמניה, הארמנים הם דָּוִד. בסכסוך המתמשך בישראל, הישראלים — אנחנו, גוליית!
האירועים במונטריאול, שנערכו ב-12-10 בדצמבר 2015, היו אפוא חוויה מיוחדת למשתתפים, ולי בכללם, והוא נראה בעיני כצעד חשוב לכיוון הראוי. נשיא הוועדה לציון מאה לג'נוסייד הארמני מאיר קָרָאקָאצי'אן (Mheir Karakachian), ומנהלת מוזיאון השואה במונטריאול אליס הרשקוביץ (Alice Herscovitch), כתבו בהזמנה מאירת העיניים כי התערוכה מהווה "חלק מאירועי הזיכרון לציון מאה שנים לג'נוסייד הארמני." אני מבקש להודות לקהילה הארמנית במונטריאול, לראשי הוועדה לציון מאה השנים לג'נוסייד הארמני, ולמוזיאון השואה במונטריאול.
במהלך האירועים במונטריאול הזדמנה לי חוויה מיוחדת של מפגש עם אדם יקר, בנו של אחד המנהיגים הבולטים של המאבק ההרואי במוסה דאג, ד"ר ואזקֶן דר קלוּסְטיאָן (Dr. Vazken Der Kaloustian). ואזקן הפנה אותי למקורות חדשים לגבי מעשי המרידה כפי שהתרחשו במציאות, ולא ברומן ההיסטורי של ורפל, שאף כי הוא נאמן בבסיסו לאירועים ההיסטוריים, הוא גם פרי דמיונו של המחבר. ואזקן גם קרא בעיון את כתב היד והעיר לי הערות חשובות ומחכימות.
תודות רבות גם לאלברט האיראפטיאן (Albert Hayrapetyan) שהיה עוזר המחקר שלי בעת שלימדתי בירוואן, וסייע לי רבות בכתיבת הספר. תודת עמית וחבר לפרופסור טום סמואיליאן (Prof. Tom Samuelian), דיקאן האוניברסיטה האמריקאית בירוואן, על שהזמין אותי ללמד ולפתוח לראשונה תוכנית ללימודי ג'נוסייד וזכויות אדם באוניברסיטה בירוואן, וסייע לי כה רבות ל"הרגיש בבית". תודה לאורית פרידלנד שתרגמה את כתב היד מאנגלית לעברית, ובה בעת ערכה את הספר במסירות אין קץ, במיומנות ובכישרון.
תודה כנה מיוחדת שלוחה לדוד גוטסמן, הבעלים והמנהל של פרדס הוצאה לאור. שלחתי לו את כתב היד ללא היכרות קודמת, והוא, ללא שיקולי רווח וכדאיות ומבלי לעסוק בנושא הכספי, החליט לפרסם את הספר כי ראוי שיופיע בעברית. הנה דוגמה, נדירה מאוד במקומותינו, לאדם שאהבת הספר וחשיבות ערכים מוסריים מנחות את פעולתו.
איני יודע אם פרנץ ורפל היה מה שמכנים — לא תמיד מתוך ידיעה למה אנו מתכוונים כשאנו אומרים זאת — "אדם גדול". מכל מקום, ארבעים הימים של מוסה דאג הוא יצירה ענקית, שמשמעותה ומורשתה הייחודית לגבי הארמנים והיהודים, ומורשתה האוניברסלית במסריה ההומניסטיים, יישארו לדורות, לאנושות כולה.
יאיר אורון
מארס 2017
