במקום מבוא
מדוע שוב נסעתי לפולין? בגלל החלום ההוא? כי הרגשתי פתאום חופשיה? כי היצר ההרפתקני שלי שוב פיתה אותי? בגלל שאמי מתה? ואולי כדי לפגוש את טרזה? הנסיעה עצמה דמתה להליכה לאיבוד בתוך מדבר: ארוכה, מתישה ומפחידה.
הגעתי ביום גשום. שאריות של שלג מטונף היו מרוחות ברחובות. האנשים לבשו בגדי חורף כבדים ולא יכולתי להאמין שזו תחילתו של חודש מאי. בעלי הדירה אותה שכרתי, הבטיחו לי באופן חגיגי שתוך כמה שבועות יוריקו גדמי השיחים החומים ואחר כך יפרח גם הלילך. וכך באמת קרה.
באתי כדי לעשות מחקר. אין לי מושג מתי צץ במוחי הרעיון למחקר הזה, אך אני חושדת שהוא ארב לי שנים רבות. אולי כבר בילדותי. איך מחקר מדעי יכול לארוב לילדה בת אחת־עשרה?
כיוון שאני סוציולוגית במקצועי, הכנת בסיס המחקר הייתה די קלה. פרסמתי מודעה עליה ענו כחמישים אנשים. ניסחתי שאלון והכנתי כמה מקורות מקצועיים. זו הייתה תקופה אינטנסיבית ומעניינת. ידידי, להם סיפרתי על תכניותי, נדהמו והוקסמו. במיוחד התפעלו מאומץ לבי. רק ליהודית סיפרתי על פחדי, וגם לאמי שנפטרה כבר. אלון, בני, אמר לי שזה רעיון נפלא. אחר כך התחיל לדאוג לי.
סמוך לנסיעתי התחלתי לדאוג שמא אצטרך להפר אחת מהחלטותי: לא לקרוא על השואה ולא לראות סרטים עליה. בשיחות עם אמי ביקשתי ממנה שתחסוך ממני את הפרטים המדויקים של רצח משפחתנו במחנות ההשמדה. אמי כעסה: ״אם הם יכלו לעבור את זה - את יכולה לשמוע על כך!״ אבל לא יכולתי. בטרם מלאו לי עשר שנים קראתי כל ספר על השואה שהיה בבית - והם היו רבים. החלטתי: לא עוד.
הורי ניצלו כיוון שנמלטו לברית המועצות ימים ספורים לאחר כניסת הגרמנים לפולין. הם היו בני עשרה אז. ממשפחת אבי לא נותר איש. ממשפחת אמי ניצלו, מלבדה, שתי אחיות: האחת היגרה לפלשתינה באופן בלתי חוקי בסוף שנות השלושים. השנייה הלכה בעקבות אמי ובחרה ב״מגפה האדומה״.
ידעתי די הרבה על קורותיה של אמי בתקופת המלחמה. מאז שאני זוכרת את עצמי, סיפוריה משם היו חלק מחיי המשפחה שלנו, חלק מתבנית נוף ילדותי. תמיד האזנתי לה בדריכות. בהיותי בת שש־עשרה הבנתי את עוצמתם: אמי הייתה בת שש־עשרה כשברחה לרוסיה. אמה ואחיותיה נישקו את ידיה והתחננו כי תישאר. הבטיחו שאם תישאר, יתפרו לה חליפת צמר עם צווארון פרווה. היה זה פיתוי גדול לילדה מבית עני, שכל חייה לבשה בגדים ישנים של אחרים, אך למרות זאת ברחה אמי מפולין ב־19 בספטמבר 1939.
קורותיו של אבי מעט יותר מעורפלים, אך סבוכים להפליא. בשנת 1945 הסתיימו נדודיו ברוסיה, כשיחידת הצבא האדום בה שירת נכנסה לפולין. השומר בפתח המחנה שאל אותו ביידיש: ״מה אתה עושה כאן?״ והתרחק לסיור סביב הגדר. כך ברח אבי מיחידתו. בבית סוהר ברוסיה נדבק אבי בשחפת, ואותה הביא עמו. אמי הביאה את בדידותה ואת יתמותה. קורותיהם, זיכרונותיהם, פחדיהם, תקוותיהם ואהבתם עיצבו את חיי. את הסקרנות שלי ואת משיכתי העזה לשפה הפולנית ירשתי משניהם.
משבגרתי הבנתי כי הגיע הזמן להגשים את חלומי לגור ולעבוד בפולין למשך זמן משמעותי. כתיירת הייתי שם מעל עשר פעמים. אז התנפל עלי נושא המחקר. רציתי לדעת איך התגלגלו חייהם של אזרחי פולין אשר בגיל מבוגר גילו את מוצאם היהודי. לא יכולתי שלא לתהות כיצד היו נראים חיי אילו בחרו הורי את ״הדרך האחרת״, אילו הסתירו מפני ומפני סביבתם את מוצאנו היהודי.
עם רוב האנשים שהגיעו לראיון אצלי תקשרתי בקלות. די מהר התחלתי לחשוד שהקלות הזאת אינה תוצאה של יכולותיי כמראיינת. ראיתי בה תוצאה של הצורך העצום שלהם לספר את סיפורם למישהו בו נתנו אמון מראש: יהודייה מישראל. בערך מחצית ממרואייני הדגישה בפני שמעולם לא סיפרו את קורותיהם במלואם, לאיש. ביניהם היו כאלה שדבר מוצאם היהודי נודע להם לפני עשרים שנה ויותר - וכאלה שהתוודעו לדבר לפני חודשים מעטים.
לכולם, ללא יוצא מהכלל, הייתה אופיינית תחושת מועקה כיוון שהרגישו שונים, מנוכרים לסביבתם הקרובה.
אלו הם סיפוריהם. כל הראיונות הוקלטו. בספר מופיעה גרסה מעט מקוצרת שלהם. את שמות מרואייני בדיתי, להוציא שניים מהם. הם ביקשו זאת.
