1
אני חוזר להכרה על מטוס סֶסנָה שמִטלטל באוויר. הראש שלי דופק ויש לי דם על החולצה. אין לי מושג כמה זמן עבר. אני מסתכל על הידיים שלי מתוך ציפייה לראות אזיקים, אבל אין. רק חגורת בטיחות רגילה מסביב למותניים. מי שם אותה עלי? אני אפילו לא זוכר שעליתי למטוס.
מבעד לדלת הפתוחה בתא הטייס אני רואה את העורף של הטייס. רק שנינו במטוס. יש שלג על ההרים, הרוח מכה במטוס. הטייס נראה ממוקד לגמרי בלוח הבקרה, כתפיו מתוחות.
אני מרים את היד ונוגע בראש שלי. הדם התייבש והשאיר בלגן דביק. הבטן מקרקרת לי. הדבר האחרון שאכלתי היה לחם מטוגן. מתי זה היה? על המושב לידי אני מוצא מים וסנדוויץ' עטוף בנייר שעווה. אני פותח את הבקבוק ושותה.
אני מוריד את הנייר מהסנדוויץ' - נקניק וגבינה - ונותן ביס. שִיט. הלסת כואבת לי מדי בשביל ללעוס. מישהו בטח נתן לי אגרוף בפנים אחרי שנפלתי על הרצפה.
״אנחנו נוסעים הביתה?״ אני שואל את הטייס.
״תלוי לְמה אתה קורא בית. אנחנו בדרך למפרץ חצי הירח.״
״לא סיפרו לך שום דבר עלי?״
״שם פרטי, יעד, זה הכול. אני רק נהג מונית, ג'ייק.״
״אבל אתה חבר, נכון?״
״ברור,״ הוא אומר בנימה שקשה לקרוא אותה. ״אֵמונים לאישה, נאמנות ל'ברית'. עד שהמוות יפריד בינינו.״ הוא מסתובב רק כדי להעיף בי מבט שמזהיר אותי לא לשאול עוד שאלות.
אנחנו נופלים כל כך חזק בתוך כיס אוויר עד שהסנדוויץ' עף לי. נשמע צפצוף חירום. הטייס מקלל ולוחץ על כפתורים בתזזיתיות. הוא צועק משהו לבקרת התנועה האווירית. אנחנו יורדים במהירות ואני תופס חזק את המשענות משני צדדי, חושב על אליס. אני עובר בראש על השיחה האחרונה שלנו ומצטער על כל כך הרבה דברים שלא אמרתי.
ואז פתאום, המטוס מתאזן, אנחנו צוברים גובה והכול נראה בסדר. אני אוסף מהרצפה את מה שנשאר מהסנדוויץ', עוטף בנייר השעווה ומניח על המושב לצידי.
״מצטער על הבלגן,״ הטייס אומר.
״לא אשמתך. שיחקת אותה.״
מעל סקרמנטו שטופת השמש הוא נרגע סופסוף, ואנחנו מדברים על ה״גולדן סְטֵייט ווֹריורס״ ועל הניצחונות המפתיעים שלהם העונה.
״איזה יום היום?״ אני שואל.
״שלישי.״
אני מרגיש הקלה לראות דרך החלון את קו החוף המוכר, ואסיר תודה על מראה שדה התעופה הקטן במפרץ חצי הירח. הנחיתה חלקה. ברגע שאנחנו על הקרקע, הטייס מסתובב ואומר: ״אל תהפוך את זה להרגל, בסדר?״
״אין לי שום כוונה.״
אני תופס את התיק שלי ויוצא. הטייס סוגר את הדלת, מסובב את המטוס וממריא.
אני ניגש לבית הקפה בשדה התעופה, מזמין קקאו חם, ומסמס לאליס. השעה שתיים בצהריים ביום עבודה רגיל, אז היא בטח עמוסה באלף ישיבות. אני לא רוצה להפריע לה, אבל אני באמת צריך לראות אותה.
אני מקבל תשובה בסמס. איפה אתה?
בחזרה במפרץ חצי הירח.
אני אגמור ב־5.
מהמשרד של אליס אל מפרץ חצי הירח יש יותר משלושים קילומטרים. היא מסמסת לי שיש פקקים במרכז העיר, אז אני מזמין אוכל, כמעט את כל הצד השמאלי בתפריט. בית הקפה ריק. המלצרית הנמרצת מרחפת במדים מגוהצים למשעי. כשאני משלם את החשבון, היא אומרת: ״שיהיה לך יום טוב, חבר.״
אני יוצא מהקפה ומתיישב לחכות על ספסל. קר והערפל יורד בגלים. כשהיגואר הישנה של אליס מגיעה אני כבר קפוא. אני מתרומם, ובזמן שאני בודק שלא שכחתי כלום, אליס ניגשת לספסל. היא לובשת חליפה רצינית, אבל לצורך הנהיגה היא החליפה את נעלי העקב בנעלי ספורט. השיער השחור שלה לח מרוב ערפל, השפתיים אדומות כהות. אני תוהה אם היא עשתה את זה בשבילי ומקווה שכן.
היא מתרוממת על קצות האצבעות לנשק אותי. רק אז אני קולט עד כמה התגעגעתי אליה. אחר כך היא לוקחת צעד אחורה ובוחנת אותי מלמעלה למטה.
״לפחות אתה שלם.״ היא מושיטה את היד ונוגעת לי בעדינות בלסת. ״מה קרה?״
״אין לי מושג.״
אני מחבק אותה.
״אז למה קראו לך?״
יש כל כך הרבה שאני רוצה לספר לה, אבל אני מפחד. ככל שהיא תדע יותר, כך יהיה יותר מסוכן בשבילה. חוץ מזה, בואו נודה, האמת עלולה לעצבן אותה.
אָה, מה שהייתי נותן כדי לחזור להתחלה - לפני החתונה, לפני פִיניגֶן, לפני שה״ברית״ הפכה לנו לגמרי את החיים.
